סאטי

סאטי (דוונאגרי: सती, מילולית האישה המסורה) הוא מנהג הודי עתיק בו האלמנה שורפת את עצמה באש מדורת השרפה של בעלה, לאחר שהוא נפטר.

לאורך ההיסטוריה היו שינויים במספר מקרי הסאטי ושינויים בריכוז הגאוגרפי שלהם. בין השנים 1815–1828 באזורים תחת שליטת האימפריה הבריטית בהודו כאחת לכל אלף אלמנות ביצעה סאטי. אלמנות מכל הקאסטות ושכבות אוכלוסייה ביצעו סאטי, אף על פי שהמנהג היה נפוץ יותר בקרב אלמנות מקאסטות עליונות וממשפחות עשירות. בדרך כלל האלמנות שביצעו סאטי היו בגילאי 21 - 60, אך היו גם מקרים של שריפת ילדות ונשים זקנות. לְרוב האלמנות שביצעו סאטי היו ילדים.

תאורטית המנהג הוא וולונטרי, לאלמנה יש זכות לבחור האם להישרף או לא, ואם היא החליטה לבצע סאטי זכותה להתחרט בכל שלב תמורת תשלום סמלי לברהמין. בפועל, בהרבה מקרים האלמנה בוחרת להישרף בגלל הלחץ החברתי. במקרים מסוימים נמנעה מהאלמנה האפשרות להתחרט והיא הייתה נשרפת בניגוד לרצונה. במקרים רבים מאחורי החזות הדתית מסתתרים שיקולים כלכליים - בני משפחת הבעל מעוניינים בחלקה של האלמנה בירושה.

היחס לסאטי בחברה ההודית

הרפורמאטור ההודי ראג' רמוהון ראי ניהל בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 מסע הסברה למיגור טקס הסאטי בהודו. רמוהון ראי היה בעל השכלה רחבה, ידע מספר שפות והתעניין במיוחד בתחום הדתות. בנוסף לדתות ההודיות הוא למד גם את דתות המערב והשקפותיו הושפעו מהנצרות. רמוהון ראי בחן כתבי קודש הודיים עתיקים והגיע למסקנה שסאטי הוא מנהג לא מחייב על פי ההינדואיזם. בטענותיו נגד הסאטי הוא מצטט את חוקי מנו ואת החכם האופנישדי יאג'נוולקיה, המצדדים בהישארותה של האלמנה בחיים ובזכותה לבחור את עתידה מול הלחץ החברתי. על פי כתבים אלו האלמנה צריכה להמשיך לחיות בבית אביה כאשר היא מנהלת אורח חיים טהור ונמנעת ממותרות.

היו גם פרשנים המצדדים בשריפת אלמנות ושעבורם טקס הסאטי הוא אמצעי להשגת גמול, כמו הגעה לגן עדן ואיחוד מחודש עם הבעל. רמוהון ראי מוכיח באמצעות כתבי הקודש ששריפתה של האלמנה משיקולים של רווח עתידי הוא המעשה הכי פחות טוב ומוסרי שהאלמנה יכולה לבצע. הוא אף מאשים את מצדדי המנהג בניסיון להצדיק מעשי התאבדות ורצח. לדעתו של רמוהון ראי הפסקתו של מנהג הסאטי הוא גם הצלת נשים הודיות מרצח אכזרי בחסות דתית וגם הצלת דמותם של ההודים בעיני העולם, שנתפסו כבזויים בגלל קיום המנהג.

ביקורת על סאטי הגיעה גם מהמערב. באנגליה האוריינטליסט והמיסיונר ויליאם קרי וחבריו מתחו ביקורת כנגד מספר פרקטיקות הנהוגות בדת ותרבות של הודו ופתחו בקמפיין נגד סאטי, שנתפס כמנהג מעורר התנגדות במיוחד.

יחס השלטונות לסאטי

האנגלים נמנעו מלדכא את מנהג הסאטי בהודו בעיקר בגלל פחד מהתנגדות ואי שקט. יחד עם זה הם הצהירו על עצמם כאחראים על רווחתם של נתיניהם ולכן לא יכלו להתעלם מסאטי לאורך זמן. הם ניסו לנהל את סאטי על ידי הבחנה בין מקרים חוקיים ללא חוקיים. ניסיון זה לא הצליח כי המפקדים בשטח, שבאו מתרבות אירופאית, תפשו את המקרים החוקיים והלא חוקיים כמתועבים מוסרית במידה זהה.

ניסיון לא מוצלח זה יחד עם הקמפיין נגד הסאטי שניהל ראג' רמוהון רוי וקמפיין ההתנגדות לסאטי באירופה הובילו לאיסור מוחלט על קיום סאטי. בשנת 1829, בתקופתו של לורד בנטינק כמושל הכללי של הודו, נחקק החוק למיגור סאטי. היה זה החוק הראשון שנחקק על ידי הבריטים בהשפעת קמפיין שניהל אדם מקומי. חוק זה קבע כי סאטי, שריפת אלמנות הינדואיסטים או קבורתן בעודן בחיים הוא מעשה לא חוקי ועל מבצעיו יוטל עונש על ידי בתי המשפט לענייני פלילים.

האנגלים הצהירו שסאטי הוא מעשה שמזעזע את רגשות האדם וקיבלו את טענתו של רמוהון רוי שלא מדובר במעשה הכרחי על פי ההינדואיזם. החוק מצווה על המשטרה לידע את האנשים שנאספו על מנת לבצע סאטי על אי חוקיות של מעשיהם ולמנוע את ההקרבה של האלמנה על ידי שימוש בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותה. במקרה שהמעשה בוצע לפני הגעת השוטרים עליהם לערוך חקירה מלאה, כמו בכל המקרים האחרים של מוות לא טבעי. תפקידם של בתי המשפט הוא לקבוע עונש של קנס או של קנס ומאסר לאנשים שהורשעו בעזרה בביצוע הסאטי או בעידודו. בשנת 1862 נאסר סאטי גם על ידי הנסיכים ההודיים. החוק למיגור סאטי הפחית באופן משמעותי את מספר המקרים של שריפת אלמנות, אך עד ימינו ישנם מקרי סאטי בודדים, בעיקר באזורים כפריים.

הסאטי בימינו

בשנת 2008 דווח בהודו מקרה בו אלמנה קשישה בת 71 ממדינת צ'טיסגרה בשם ללאמטי ורמה קפצה אל מדורת הקבורה של בעלה.

ראו גם

• הצתה עצמית

לקריאה נוספת

• ארנון קרניאל, איתך עד המוות: תולדות טקס שריפת האלמנות בהודו, באתר nrg‏, 15 ביוני 2008

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סאטי בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

סאטי28952131