אדריכלות מורית
אדריכלות מורית (באנגלית: Moorish architecture) היא אדריכלות אסלאמית שהתפתחה בימי הביניים במערב עולם האסלאם, באזור שכלל את אנדלוסיה (ספרד ופורטוגל המוסלמיות בין 711–1492) והמגרב (מרוקו, אלג'יריה ותוניס של ימינו). המונח "מורי" (Mauri) הוא כינוי מערב אירופאי לתושבים המוסלמיים המתגוררים באזור זה, ומקורו בשם הלטיני לתושבים הברבריים של ממלכת מאוריטניה הקדומה, כיום בשטח מרוקו המודרנית. חלק מהחוקרים משתמשים לחלופין במונח "אדריכלות של מערב עולם האסלאם".
הסגנון האדריכלי משלב השפעות מהתרבות הברברית בצפון אפריקה, מהתרבות הקדם-אסלאמית בחצי האי האיברי, מהתרבויות הרומית, הביזנטית והוויזיגותית כמו גם מזרמים אומנותיים בני התקופה במזרח עולם האסלאם. מאפייני האדריכלות המורית באים, בין היתר, לידי ביטוי בכיפות גדולות, קשתות מחודדות, קשתות פרסה, שימוש בסימטריה ובצורות גאומטריות, ערבסקות וצבעים עזים. יש בבנייה הזו גם לא מעט חצרות גדולות, שלא פעם מעוצבות בצורה של גן (ריאצ') מוסלמי, עם חלוקה סימטרית לארבעה חלקים בהם תעלות מים, מזרקות וקולונדות עמודים מסביבן. חומר הבנייה בשימוש הוא לרוב עץ, סטוקו ואריחים (במיוחד מדגם זליג' (אנ')). מרכזי האדריכלות המורית נמצאים בבירות המדינות המוסלמיות באזור בו רווחה, ביניהן קורדובה שהייתה בירת אנדלוסיה המוסלמית בשנים 751–1036, קירואן, פאס, מרקש, סביליה, גרנדה בה נמצא ארמון אלהמברה ותלמסאן.
לאחר קץ שלטון האסלאם בספרד ובפורטוגל, המסורות של האדריכלות המורית המשיכו בצפון אפריקה כמו גם בסגנון אמנות מודחאר בספרד, שעשה שימוש בטכניקות ועיצובים מוריים והתאימם לדגמים נוצרים. מאוחר יותר, ובמיוחד במאה ה-19, זכה הסגנון המורי לחיקוי נרחב במסגרת בתחייה הנאו-מורית שהופיעה באירופה ובאמריקה, כתוצאה מעניין רומנטי במזרח, וכן כבחירה רווחת עבור אדריכלות של בתי כנסת חדשים, כמו בית הכנסת הגדול של בודפשט, בית הכנסת בסופיה, בית הכנסת החדש בברלין ובית הכנסת הגדול של סטוקהולם.
מאפיינים אדריכליים
מאפייני האדריכלות המורית כוללים קשתות פרסה ורבות-אונה, קשתות משתלבות, חצרות מרכזיות, גני ריאצ', עיטורי סטוקו ועץ מורכבים, גילוף מוקרנאס וקשתו מוקרנאס וכן עיטור באריחי זליג׳. האדריכלות המורית מאופיינת בשפע צורות שלובות ומורכבות, המבוססות על דגמים צמחיים, גיאומטריים וקליגרפיים בצבעים עזים.
היסטוריון אומנות האסלאם Jonathan Bloom (אנ') טוען כי האדריכלות האסלאמית המסורתית של המגרב ואנדלוסיה הייתה יותר שמרנית מסגנונות אחרים באדריכלות אסלאמית, במובן שהמבנים נטו להיות פחות שאפתניים ממגמות נועזות של קמרונות וכיפות שהתפתחו באדרכילות האיראנית והעות'אמנית[1] מלבד מינרטים, מבנים מוריים בקושי התמרו לגבהים יוצאי דופן, תוך שימוש באולמות תפילה היפוסטילים כמאפיין הקבוע של החלל הפנימי של המסגד. חוץ מיוצאי הדופן החשובים של המינרט ושערי הכניסה, החזית החיצונית של המבנים לרוב פשוטה, בעוד החלקים הפנימיים היו מרכז החדשנות האדריכלי ועוטרו בעושר. מאידך, הסגנונות הארדרכיליים בחלקים המזרחיים של עולם האסלאם התפתחו בואפן שונה לחלוטין ועיקר החידושים שבהם התמקדו בחלק החיצוני כמו אולמות מוכתרים בכיפה או איוואנים עם קמרונות.
מבנים מפורסמים באדרכילות המורית
המסורת האדריכלית המורית מופיעה במסגדים, מדרסות, בארמונות, בביצורים, בבתי מרחץ (חמאם), באכסניות ובמבנים היסטוריים נוספים האופיינים לעולם האסלאמי. דוגמאות בולטות הם המסגד הגדול בקורדובה (784–987) לו 4 שלבים, עיר הארמון ההרוסה של מדינת א-זהרא (936– 1010), כנסיית סן כריסטו דה לה לוס בטולדו (לשעבר מסגד)(אנ'), ארמון אלחפריה בסרגוסה, ארמון אלהמברה (בעיקר 1338–1390) וחנרליפה (1302–1309, 1313– 1324) שבגרנדה, חירלדה שבסביליה (1184), מסגד אלכותוביה (אנ') במרקש, מגדל חסאן והמסגד ברבאט, המסגד האנדלוסי (אנ') ומסגד אל-קרוויין שבפאס, המסגד הגדול של אלג׳יר (אנ'), המסגד הגדול של תלסמאן (אנ') והמסגד של עוקבה (אנ') בקירואן בתוניסיה. פעמים שאדריכלות מורית כוללת גם מופעים של הציוויליזציה האיסאלמית בדרום איטליה, דוגמת פאלאצו דיי נורמני בסיציליה אותו בנה אמיר פלרמו במאה ה-9. קיימת ראיה ארכאולוגית של מסגד בסגנון המורי בן המאה ה-8 בנרבון בצרפת.
קשתות אופייניות לאדריכלות המורית
קשת פרסה
הקשת האופיינית ביותר באדריכלות המורית היא קשת הפרסה הידועה גם בשם ״קשת מורית״. קצותיה של קשת הפרסה ממשיכים מעבר לציר המרכז האופקי של מעגל הקשת כלפי מטה. הם פונים אחד אל השני, ולא יוצרים חצי מעגל כמו בקשת עגולה רגילה. פרופיל הקשת הפך מזוהה עם אזור מערב עולם האסלאם מראשית התקופה האסלאמית. מקור הקשת נראה שמגיע עוד מימי תקופת האימפריה הביזנטית באגן הים התיכון, שכן גרסאות שלה ניתן למצוא עוד במבנים ביזנטיים בקפדוקיה, בארמניה ובסוריה. קשתות הפרסה גם נפוצות בכנסיות ויזיגותיות בחצי האי האיברי במאות החמישית עד השביעית לספירה. ייתכן כי בשל ההשפעה הוויזיגותית, הפכו קשתות הפרסה לדומינטיות בחליפות האומיית של קורדובה באל-אנדלוס, אם כי הקשת ״המורית״ הייתה שונה במקצת ויותר מתוחכמת בצורתה ממקבילתה הוויזיגותית.
השימוש בקשת הפרסה לא נעשה רק לשם תמיכה במבנה שמעליה, שכן היא מופיעה גם באופן דקורטיבי כקשת עיוורת או אטומה וגומחה מקושתת.
קשת פרסה מחודדת
החל מתקופת המוראביטון, הופיעה קשת הפרסה המחודדת או השבורה, והיא הפכה נפוצה אף יותר במהלך תקופת המֻוַואחִידוּן. מקור צורת קשת זו בצפון אפריקה, שכן קשתות מחודדות מופיעות עוד בתקופת האדריכלות הפאטימית שהתקיימה במזרח צפון אפריקה (אזור מצרים ולוב של ימינו).
קשת משתלבת
הקשת המשתלבת (interlacing) היא סדרת קשתות (לפחות שתיים), בהן כל קשת חוצה או עולה על חברתה. תבנית הקשת הראשונה עולה על תבנית הקשת הסמוכה לה. התפתחות אלמנט זה נעשה בעיקר למטרות עיטור של מילוי צפוף יותר של החלל, ולא עבור מטרות אדריכליות של נשיאת משקל הקירות שמעל. היא מופיעה גם באדריכלות הרומנסקית והגותית.
קשת רבת-אונות
הקשת רבת-האונות או רבת-העלים (אנ') מופיעה לראשונה באדריכלות הפאטימית באיפריקיא (אנ') ובמצרים, אך הופיעה גם באדריכלות של טאיפת אנדלוסיה למשל בארמון אלחפריה בסרגוסה ובקסאבה (אנ') של מאלגה. היא זכתה לשימוש בולט במיוחד בעת הרחבת מסגד קורדובה בהוראת החליף אלחכם השני. בתקופות המוראביטון והמוואחידון, סוג קשת זה פותח עוד יותר למטרות עיטוריות, בעוד קשתות הפרסה נפוצו כסטנדרט במקומות אחרים. הדוגמאות המוקדמות ביותר לשימוש בקשת רבת-האונות מופיע במסגד הגדול בתלמסאן שבאלג'יריה ובמסגד בטינמל (אנ') שבמרוקו.
קשתות משתלבות רבות אונה בקסאבה של מלאגה בספרד (מאה 11)
קשתות רבות אונה בקובה מתקופת המוואחידון (אנ') במרקש שבמרוקו (תחילת המאה ה-12)
קשתות רבות אונה במסגד טינמל במרוקו (אמצע המאה ה-12)
קשתות רבות אונה בסגנון מודחאר במצודת סביליה בספרד (מאה 14)
קשת נטיפות
קשת הנטיפות, המכונה גם קשת למברקין (אנ'), היא קשת בעלת פרופיל מורכב של אונות וחודים בולטים ביניהן. הקשת הופיעה לראשונה בתקופת מוראביטון, במתחם הקבורה של מסגד קרוויין שבפאס מתחילת המאה ה-12. לאחר מכן, הפכה להיות נפוצה באדריכלות של שושלת המוואחידון, השושלת המרינית והשושלת הנצרית (אנ'). פעמים רבות השימוש בקשת הנטיפות נעשה כדי להדגיש את הקשתות באזור המחראב שבמסגד. פעמים שזוכה סוג זה של קשת לכינוי ״מוקרנאס״, בשל הדמיון שלה לצורת המוקרנאס וכן בשל ההשערה כי מקורה בצורת המוקרנאס עצמו. בפועל, השימוש בסוג קשת זה נעשה יחד עם מוקרנאס, שגולף לצידי האינטרדוס (החלק הפנימי של הקשת).
קשת נטיפות במסגד טינמל שבמרוקו (מאה 12)
.jpg)
.jpg)
מוטיבים עיטוריים
מוטיבים צמחיים ופרחוניים
המקור למוטיב הצמחי והפרחוני, המכונה במערב ערבסקה, מגיע ממסורת ארוכה של מוטיבים דומים בעיטורי האדריכלות הסורית, ההלניסטית והרומית העתיקה. מוטיבי הערבסקה הקדומים בחליפות האומיית של קורדובה, כמו אלו שמופיעים במסגד של קורדובה ובמדינת א-זהרא, המשיכו לעשות שימוש בעלי הקוציץ הסורי ועלי הגפן שמקורם במסורת ההלניסטית. האדריכלות של המוראביטון ושל המוואחידון עשתה שימוש אף רב יותר במוטיב העלה הקומתי, המסתלסל והמתחלק לחלקים בלתי שווים לאורך ציר הסימטריה. מוטיב הפלמטה (תמרה) והאצטרובל גם שולבו במוטיבים מסוג זה. בסוף המאה ה-16, השושלת הסעדית עשתה שימוש במנדורלה (מוטיב דמוי שקד) (אנ'), שייתכן ומקורו בהשפעת האימפריה העות'מאנית.
מוטיבים צמחיים ופרחוניים במדינת א-זהרא מתקופת החליפות האומיית של קורדובה (מאה 10)
.jpg)
מוטיבים שלובים (שְׂבְּכָּה, דָּרְג׳ וָכְּתָּף)
מספר סוגים שונים של מוטיבים שלובים (interlaced) מצויים באופן נרחב על פני הפנים החיצוניות של מינרטים החל מראשית התקופה של אלמוואחידון (מאות 12- 13), והופיעו מאוחר יותר על גבי עיטורים אחרים כמו הסטוקו המגולף בקירות של אדריכלות של השושלות המרינית והנצרית. אלו הפכו לאלמנט סטנדרטי במצאי של עיטורי עולם האסלאם המערבי, בשילוב עם ערבסקות. מוטיב זה מכונה 'שְׂבְּכָּה' (שמשמעותו רשת). חלק מהחוקרים מאמינים שמקור הקשתות המשולבות מקורן בהרחבה של המסגד של קורדובה בהוראת החליף אלחכם השני. בהמשך, אלמנט זה הפך למיניאוטרי ושימושו הורחב לדוגמה דמוית שבכה שאפשרה מילוי משטחים. מוטיב זה פיתח ואריאציות מפורטות רבות. גרסה נפוצה אחת כונתה 'דָּרְג׳ וָכְּתָּף' (מדרגה וכתף) על ידי האמנים המרוקאיים, והיא עושה שימוש בקווים ישרים ומתעקלים לחלופין החוצים אחד את השני בצירים הסימטרים. בכך, נוצ מוטיב חדש שצורתו פלר דה ליס או פלמטה. גרסה אחרת שהתפתחה, המופיע לרוב על גבי מינרטים במקום הדרג׳ וכתף, הורכבה מקשתות רבות אונה משתלבות, שיצרו צורת תלתן חוזרת ונשנית.
ואריאציה של מוטיב השבכה עם צורה תלתנית על המינרט של מסגד הקסבה (אנ') שבמרקש, מרוקו (סוף המאה ה-12).
.jpg)
דגמים גאומטריים
הדגמים הגאומטרים האסלאמים עושים שימוש טיפוסי בקווים ישרים מצטלבים היוצרים דוגמת כוכב קורן. הם נפוצים באדריכלות האסלאמית בכלל, ובאדריכלות המורית בפרט. את הדגמים ניתן למצוא בסטוקו מגולף ובעיטורי עץ, ובאופן הבולט ביותר בפסיפסי אריחי הזליג׳ שהיו פופולריים באדרכילות המורית מהתקופה המרינית והנצרית ואילך. דגמים מצולעים אחרים מופיעים לרוב בשילוב עם ערבסקות. בנוסף לאריחי הזליג׳, הדגמים הגאומטריים דומיננטיים בעיטור ובקומפוזיציה של תקרות העץ. אחד הדוגמאות המפורסמות ביותר של תקרות שכאלו היא תקרת ״סלון השגרירים״ בחצר הפנימית של ההדסים (Patio de los Arrayanes) בארמון אלהמברה בגרנדה שספרד. התקרה עשויה מכ-8,017 פיסות עץ נפרדות ששולבו יחד בכיפה דמוית פירמידה, ובה משובץ דגם כוכב בעל 16 קצוות. לפי האמונה, כוכב זה ייצג את שבעת הרקיעים של גן העדן המוסלמי המתואר בקוראן, ובייחוד סורת אלמולכ, החקוקה בבסיס התקרה. בדומה לעיטורי סטוקו ועץ אחרים, התקרה נצבעה בצבעים שונים כדי להבליט את הדגמים שבה.
דגם כוכב מתומן וכוכב בעל 16 קצוות בעבודת אריחי הזליג׳ בחדר ה-Mexuar שבארמון אלהמברה (מאה 14)
דגמים גאומטרים בציפוי הברונזה של דלתות מדרסת אלעטארין (מאה 14)
תקרת העץ העצומה של ״סלון השגרירים״ ששימש כחדר הכס של השושלת הנצרית בארמון אלהמברה (מאה 14)
דוגמה נוספת לדוגמאות הגאומטריות בתקרת העץ הפשוטה והקטנה יותר של מדרסת בן יוסף שבמרקש (מאה 16)
דגמים גאומטרים צבועים בתקרת העץ בארמון באהיה במרקש (סוף המאה ה-19)
.jpg)
.jpg)
,_Granada.jpg)
_(cropped).jpg)
.jpg)
קליגרפיה ערבית
כתובות בערבית על גבי מונומנטים איסלאמיים רבים משמשות כעיטור וככלי להעברת מסר, אך גם כצורת אומנות. כתובות רבות מתעדות את תאריך בניית המבנה ואת הפטרון שהורה על בנייתו ומימונו. כתובות יכולות גם להכיל פסוקי קוראן, שבחים לאל ופסוקים דתיים נוספים. הכתובות המוקדמות נכתבו באופן כללי בכתב הכופי, סגנון כתיבה המאופיין באותיות בעלות קווים ישרים וזוויתיים. מאוחר יותר, בעיקר במאה ה-11, לאותיות הכופיות נוסףע עיטור שמילא את החללים הריקים לרוב מעל האותיות. התפתחות זו הביאה לתוספת של צורות פרחוניות או רקע של ערבסקה לקומפוזיציות הקליגרפיות.[2]. במאה ה-12, החל להופיע הכתב הנסח׳י הרהוט, אם כי בעיקר במונומנטים מהתקופה המרינית והנצרית (מאות 13 - 15 לספירה) ואילך.[3] הכתב הכופי עדיין היה בשימוש בתקופה זו, אך בעיקר בכתובות יותר רשמיות או חגיגיות, לרוב עם תוכן דתי. לעומת זאת, נעשה שימוש בכתב הכופי בצורה יותר עיטורית, כנקודת מוצא לדגם השלוב באריגה ששובץ ברקע ערבסקה נרחב יותר.
כתובות ערביות בפסיפס מוזהב מעל המחראב של המסגד של קורדובה (מאה 10)
כתובת מסוף המאה ה-12 חקוקה באבן בשער מתקופת אלמוואחידון בשער אכנו (אנ') במרקש
_(29800019186).jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
מוקרנאס
עיטור המוקרנאס לעיתים זכה לשם ״חלת הדבש״ (או mocárabe בספרד), והוא אחד המאפיינים המובהקים ביותר של אדריכלות אסלאמית. הוא הורכב ממוטיב תלת-ממדי גאומטרי מגוון הדומה לנטיפות, שמוקמו בעיטורי התקרה או השערים. מקורה של טכניקה זו באיראן, משם היא התפשטה לעולם המוסלמי. המופע הראשון של המוקרנאס באל-אנדלוס ומערב המגרב הוצג על ידי השושלת המוראביטון, שעשו בו שימוש כבר בתחילת המאה ה-12 בכיפת המוראביטון (אנ') במרקש ובמסגד אל-קרוויין בפאס.[4] בעוד שהצורות המוקדמות ביותר של המוקרנאס באדריכלות האסלאמית הופיעו בתחילה בדמות סקווינצ׳ים או פנדנטיבות בפינות הכיפות, בהמשך הם הותאמו במהירות לשימושים אדריכליים נוספים, בתקרות מקורות קמרונות, מילוי של מעברים אנכיים בין אלמנטים אדריכליים שונים ואפילו כדי להדגיש נוכחות של חלונות או משטחים שטוחים אחרים.[5][6]
כיפת מוקרנאס קטנה בתוך המחראב של מסגד טימנל (אמצע המאה ה-12)
כיפת מוקרנאס משוכללת ב״חדר שני האחים״ בארמון אלהמברה (מאה 14)
מבט מקרוב בקצה כיפת המוקרנאס ב״חדר המלכים״ בארמון אלהמברה
מבט מבקרוב של פרטי גומחות המוקרנאס ב״חדר המלכים״ באלהמברה
.jpg)
.jpg)
זליג׳
האריחים המסודרים בצורת פסיפס (מכונים زليج (תעתיק: זליג׳) בערבית או azulejos בספרדית ובפורטוגזית) היוו אלמנט עיטורי סטנדרטי לאורך הקירות התחתוניים וריצוף הרצפות של המבנים השונים. הם עשויים מחתיכות בעבודת יד מפאיינס (אנ') בצבעים שונים המשובצים יחד כדי ליצור דגמים גאומטרים נרחבים, שלרוב יוצרים דוגמאות של כוכבים קורנים. הזליג׳ הופיע לראשונה באזור במהלך המאה ה-10 והפך נפוץ במאה ה-14 בתקופות המרינית והנצרית. ייתכן וההשראה לצורה מקורה בפסיפסים הביזנטים שאומצה על ידי אמנים מוסלמיים עבור אריחי הפאיינס.
באמנות המרוקאית המסורתית של ייצור אריחי זליג׳, האריחים יוצרו תחילה בתבניות של ריבועים מזוגגים, לרוב באורך של 10 ס״מ מכל צד, ולאחר מכן נחתכו ביד למגוון של צורות לא מוגדרות (שלרוב האמנים זכרו בעל פה) שהיו נדרשות כדי ליצור את הדוגמה הכוללת. השימוש ברפרטואר הצורות אפשר יצירה מגוון דוגמאות מורכבות, הידועות בשם שיטת ׳חסבה׳. למרות שהדוגמאות המדויקות השתנו ממקרה למקרה, העקרונות הבסיסיים שומרו במשך מאות שנים. אמנים מרוקאים עובדים לפי שיטות אלו עד ימינו אנו.
גני ריאצ׳
הריאצ׳ (رياض) מרוקאי (מאוית גם ריאד) הוא גן פנימי המצוי באחוזות ובארמונות מוריים רבים. מדובר לרוב בגן מרובע המחולק לארבעה חלקים לאורך ציר מרכזי, עם מזרקה באמצעיתו. מקורם של גני ריאצ׳ ככל הנראה באדריכלות האיראנית, שם הם מוכרים גם בשם ״שאהאר באר״ (אנ') (מילולית: 4 גנים בפרסית), והם הפכו לנפוצים בארמונות המורים בספרד, כמו בארמונות במדינת א-זהרא, באלחפריה ובאלהמברה. במרוקו, הם נפוצו במיוחד בארמונות ובאחוזות של מרקש, בה השילוב של מרחב ומזג אוויר חם הפכם לאטרקטיביים במיוחד. המונח כיום מתייחס באופן רחב יותר לבתים מרוקאיים שהומרו למלונות ולבתי הארחה לתיירים.
בארמונות מלכותיים רבים שולבו גני תענוגות, שפעמים נבנו מחוץ לקירות ההגנה החיצוניים או בתחום המתחם המבוצר. ראיה למסורת זו ניתן למצוא בגנים של מדינת א-זהרא שהוקמו על-ידי החליפים של קורדובה (מאה 10), בגני אגדל (אנ'), דרומית לקסאבה של מראקש שהוקמו על-ידי המוואחידון (מאה 12), גן מוסארה (אנ') שהוקמו על-ידי הסולטנות המרינית צפונית לעיר הארמון של פאס החדשה (אנ') (מאה 13) והחנרליפה שהוקמו על-ידי השושלת הנצרית מזרחית לארמון אלהמברה (מאה 13).
בתי כנסת
לבתי כנסת הייתה תוכנית שונה לגמרי ממסגדי צפון אפריקה ואל-אנדלוס, אולם לרוב הם חלקו את אותן המגמות העיטוריות יחד עם אדריכלות האסלאם, כמו למשל שימוש באריחים צבעוניים וסטוקו מגולף. אולם בתי כנסת מאוחרים יותר בצפון אפריקה נבנו גם בסגנונות אחרים. דוגמאות בולטות של בתי כנסת היסטוריים בספרד כוללים את בית הכנסת של סנטה מריה לה בלנקה בטולדו (אנ') (שנבנה מחדש בצורתו הנוכחית ב-1250),[7] בית הכנסת בקורדובה[8] ובית הכנסת אל טרנסיטו בטולדו (1355- 1357). במרוקו, בתי הכנסת כוללים את בית הכנסת אבן דנאן בפאס, בית הכנסת אלעזאמה במרקש ובית הכנסת בית אל בקזבלנקה, לצד לא מעט מופעים נוספים.[9][10] אחד מבתי הכנסת ההיסטוריים המפורסמים ביותר בתוניס הוא בית הכנסת אלגריבה שנבנה במאה ה-19.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Bloom, Jonathan M. (2020). Architecture of the Islamic West: North Africa and the Iberian Peninsula, 700–1800. Yale University Press. ISBN 9780300218701.
- ^ Marçais, Georges (1954). L'architecture musulmane d'Occident. Paris: Arts et métiers graphiques
- ^ Parker, Richard (1981). A practical guide to Islamic Monuments in Morocco. Charlottesville, VA: The Baraka Press
- ^ Tabbaa, Yasser (2008). "Andalusian roots and Abbasid homage in the Qubbat al-Barudiyyin in Marrakesh". Muqarnas. 25: 133–146. doi:10.1163/22118993_02501006.
- ^ Touri, Abdelaziz; Benaboud, Mhammad; Boujibar El-Khatib, Naïma; Lakhdar, Kamal; Mezzine, Mohamed (2010). Andalusian Morocco: A Discovery in Living Art (2 ed.). Ministère des Affaires Culturelles du Royaume du Maroc & Museum With No Frontiers. ISBN 978-3902782311
- ^ Tabbaa, Yasser (2008). "Andalusian roots and Abbasid homage in the Qubbat al-Barudiyyin in Marrakesh". Muqarnas. 25: 133–146. doi:10.1163/22118993_02501006.
- ^ "Qantara – Synagogue of Santa Maria la Blanca". www.qantara-med.org. Retrieved 2020-11-21
- ^ "Qantara – Synagogue de Cordoue". www.qantara-med.org. Retrieved 2021-03-23
- ^ Frank, Michael (2015-05-30). "In Morocco, Exploring Remnants of Jewish History". The New York Times. ISSN 0362-4331. Retrieved 2021-03-23
- ^ "Morocco is a trove of Jewish history if you know where to go". AP NEWS. 2019-04-18. Retrieved 2021-03-23.
