בית הכנסת החדש (ברלין)
ערך זה עוסק ב"בית הכנסת החדש" שבשגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מבנה ריקה.
בית הכנסת החדש (בגרמנית: Neue Synagoge, נויה זינאגוגה) הוא בית כנסת לא פעיל במרכז ברלין בירת גרמניה. בית הכנסת נבנה בין השנים 1859–1866 במטרה לשמש כבית הכנסת המרכזי של ברלין. המבנה, ברחוב אוראניינבורגר (ליד בית החולים היהודי), בנוי בסגנון מורי המזכיר את ארמון האלהמברה, והיה אחד מהמבנים המפוארים ביותר בברלין בשלהי המאה ה-19. המבנה תוכנן על ידי האדריכל אדוארד קנובלאוך אולם ההקמה בוצעה בפיקוחו של פרידריך אוגוסט שטולר בשל נפילתו של קנובלאוך למשכב. בית הכנסת נחנך בשנת 1866 בנוכחות קנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק.
כיום, בית-הכנסת אינו משויך רשמית לאף זרם, אך מוצהר באתרו כי "מי שרגיל לתפילה קונסרבטיבית, ירגיש אצלנו נח." המניין שוויוני בין נשים לגברים והישיבה מעורבת. מאז 2007 מכהנת במקום הרבה שירה (גזה) ארדברג, ילידת טיבינגן, החברה בכנסת הרבנים הקונסרבטיבים.[1]
תיאור המבנה
חזית המבנה, הפונה לרחוב אוראניינבורגר, מעוטרת באבנים צבעוניות וטרה קוטה. סגנון הבנייה, אדריכלות נאו-מורית, מזכיר את סגנון הבנייה הממלוכי או הסגנון הספרדי-מורי. בחזית מתנוסס הכיתוב: ”פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי-צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים” (ישעיהו כ"ו, ב). כיפת בית הכנסת המוזהבת, שגובהה 50.21 מטרים נראית למרחוק, ומשני צדדיה שתי כיפות קטנות יותר המזכירות מסגדים מוסלמיים. באולם המרכזי של בית הכנסת היו 3,200 מושבים למתפללים. בשל כיוון הרחוב ומבנה המגרש האי-רגולרי, היה אולם בית הכנסת מוטה ביחס לציר הרחוב ב-15°. רוחבה של חזית המבנה 29 מטרים, ואורכו המקורי של בית הכנסת - 97 מטרים, אולם בשל צורתו האי-רגולרית של המגרש, אורכו של המבנה המרכזי 47 מטרים ורוחבו 40 מטרים.
בעת בניית בית הכנסת נעשה שימוש בברזל - היה זה אחד הבניינים הראשונים שנבנו בברלין בעידן המודרני תוך שימוש בשיטות בנייה מודרניות.
היסטוריה
באמצע המאה ה-19 גדלה הקהילה היהודית של ברלין לכ-28,000 חברי קהילה. בבית הכנסת של הקהילה ב-Heidereutergasse שבקרבת האקשר מרקט היה המקום צר מלהכיל את כל חברי הקהילה. באפריל 1857 נערכה תחרות אדריכלית לתכנון בית הכנסת החדש. בראש ועדת בחירת התוכניות עמד האדריכל אדוארד קנובלאוך. אף תוכנית לא נבחרה על ידי הוועדה ולכן קנובלאוך בעצמו תכנן את מבנה בית הכנסת. בשל נפילתו למשכב בשנת 1859 עבר תכנון המבנה והפיקוח על בנייתו לפרידריך אוגוסט שטילר, חברו של קנובלאוך. ב-20 במאי 1859 נערך טקס הנחת אבן הפינה של המבנה, ועבודות הבנייה החלו זמן קצר לאחר מכן. קירות המבנה הושלמו ביולי 1861. סיום בניית חלקו הפנימי של המבנה התעכב בשל המלחמה הגרמנית-דנית בשנת 1864. המבנה נחנך ב-5 בספטמבר 1866 (כ"ה באלול ה'תרכ"ו) בנוכחות קנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק. עלות הבנייה הוערכה ב-125,000 טאלר לפני שהחלה, אולם לבסוף הגיעה ל-705,000 טאלר.
על המיזם העיב מה שנודע כ"ריב העוגב" (Orgelstreit) ב-1861. פרנסי הקהילה הכללית של ברלין ביקשו להתקין בבית-הכנסת החדש עוגב, כלי שהיה מזוהה עם הכנסייה ונאסר על ידי הפוסקים מטעמים של הליכה בחוקות הגויים עוד מימי ריב ההיכל בהמבורג ב-1819. רבה של ברלין מיכאל זקש, שהחזיק בהשקפה שמרנית, התנגד לכך בתוקף. הוועד הזמין חוות דעת מרבנים ידועים בגרמניה: בעוד שהאורתודוקסים שללו כל סוג של שימוש בעוגב בבית כנסת, בין אם בשבת ובין אם בימי חול, אברהם גייגר הרפורמי לעג לנימוק של חוקות הגויים ותהה מדוע לא העלו אותו כשהיהודים גילחו את פאותיהם וזקנם וחדלו ללבוש קאפטן. ב-1862 קבעו הפרנסים כי בהסתמך על המסקנות, נגינת עוגב בשבת על ידי גוי שהוכן לכך אינה סותרת את ההלכה בכל מקרה. זקש התפטר, ובמקומו מונה לבסוף הרב יוסף אאוב הרפורמי. הגעתו של אאוב ב-1865, עוד בטרם חנוכת בית-הכנסת, הניעה קבוצה קטנה של אורתודוקסים להקים התארגנות עצמאית-למחצה (פרישה מלאה מהקהילה הממוסדת לא התאפשרה עד 1876) בשם "עדת ישראל", שהרב עזריאל הילדסהיימר נבחר לעמוד בראשה כעבור ארבע שנים. ב-1869 החליף גייגר עצמו את אאוב וכיהן בבית-הכנסת הגדול החדש עד מותו ב-1874.[2]
בליל הבדולח (הלילה שבין ה-9 וה-10 בנובמבר 1938) הצית המון נאצי את בית הכנסת. לויטנט אוטו בלגרט (Otto Bellgardt), קצין המשטרה שהיה בתפקיד בבוקר ה-10 בנובמבר, הגיע למקום והורה להמון הנאצי להתפזר. הוא הכריז שבית הכנסת הוא אתר היסטורי מוגן ושלף את אקדחו, כשהוא מצהיר שהוא שומר על החוק הדורש הגנה על המקום. בינתיים הגיעו מכבי האש וכיבו את השרפה, וכך ניצל בית הכנסת מחורבן. לויטנט בכיר וילהלם קריצפלד (Wilhelm Krützfeld), שהיה מפקד התחנה בה שירת בלגרט, חיפה אחר כך על בלגרט. מפקד משטרת ברלין הגראף וולף-היינריך פון הלדורף (Wolf-Heinrich Graf von Helldorf) נזף בעל פה בקריצפלד על כך, ומשום כך מקובל לחשוב בטעות כי קריצפלד הוא שהציל את בית הכנסת. אחרי הנזק שנגרם למבנה, עדיין אפשר היה להשתמש בבית הכנסת, שהיה אחד המעטים שנשתמרו, וסבל רק מפגמים מעטים. לכן, בית הכנסת נפתח מחדש לחברי הקהילה. עד אפריל 1940, אז פקדו הנאצים לסגור את האולם הגדול של בית הכנסת. ב-5 באפריל 1940 העתון היהודי (Jüdisches Nachrichtenblatt) הודיע שהקהילה קוראת לחבריה לרוקן את עמודיהם בבית הכנסת עד 8 באפריל.[3] אחר כך הממשלה החרימה את אולם התפילה והפכה אותו למחסן עבור הורמאכט. הקהילה פתחה חדר תפילה ארעי בבנין שכן, וסגרה אותו בספטמבר 1942 בפקודת הנאצים.[4] במהלך הפצצות חיל האוויר המלכותי ב-23 בנובמבר 1943 במסגרת מלחמת העולם השנייה, נפגע המבנה בצורה קשה. הריסות המבנה פונו לחלוטין בשנת 1958 ורק לאחר איחוד מזרח ומערב ברלין, לאחר נפילת חומת ברלין, החלו עבודות שיקום בית הכנסת שנמשכו בין השנים 1988–1993. בסיומן שוקמה חזית המבנה וכיפתו, אך אולם התפילה המקורי לא שוקם. ביתר שטחי המבנה הוקם מרכז קהילתי יהודי (בגרמנית: Centrum Judaicum). פרט למרכז הקהילתי פועלת כיום בבית הכנסת קהילה קונסרבטיבית בשם 'קהילת שלום'.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בית הכנסת החדש של ברלין |
- ארכיוועס איזראעליטעס, חנכת בית הכנסת הגדול בברלין, הכרמל, 12 בנובמבר 1866
- תמונות בית הכנסת החדש
- מידע על בית הכנסת החדש
הערות שוליים
- ^ אתר בית-הכנסת אורניינבורגרשטראסה.
- ^ Saskia Coenen Snyder, Building a Public Judaism: Synagogues and Jewish Identity in Nineteenth-Century Europe, Harvard University Press, עמ' 68-73.
- ^ תעניק תואר: Jüdisches Nachrichtenblatt, מלבה’’ד Jüdischer Kulturbund, שנה 1940, ב-5 באפריל
- ^ מחבר: Olaf Matthes, תואר: Die Neue Synagoge, מלבה’’ד: Markus Sebastian Braun, שנה 2000, בברלין: Berlin-Edition, צד 58.מסת"ב 3-1048-0025-7
