לשון הקודש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף שפת עבר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאה בתורה

לשון הקודש היא שפה קדושה וכינוי בחז"ל לעברית המקראית, שפת התנ"ך, ששימשה (לאחר הפסקת השימוש בשפה העברית כשפה מדוברת במאה השנייה לספירה) לצורכי קודש, להבדיל מהשפה המדוברת ששימשה לצורכי חול.

ללשון הקודש מעמד מיוחד בהלכה. מצוות קריאה המתקיימות בפומבי כשרות רק בה. בדברי חז"ל נאמר כי זו הלשון בה נברא העולם ובה דבר אדם הראשון[1], ואף מלאכי השרת מדברים רק בשפה זו[2].

לשון הקודש שימשה בעם ישראל כשפת מדוברת עד סוף תקופת הנביאים[3]. לאחר מכן חדלה לשמש כשפת דיבור ושימשה לצורכי קודש, לימוד תורה ותפילה.

לשון הקודש שונה מן העברית המודרנית באוצר המילים, צורת ניסוח, התחביר, כללי הדקדוק, הפיסוק, וההגיה. ללשון הקודש עצמה היו כמה וכמה הגיות שונות. התפתחות רבה חלה בשפה במשנה בתלמוד ובלשון הרבנית, ששימשה בכתיבת הספרות התורנית. כיום נהוג לכנות בשם לשון הקודש את השפה עד לתקופת העברית המודרנית. משתמשים בלשון הקודש בעיקר יהודים דתיים, חרדים, ובעיקר חסידים, כאשר אצל האחרונים לשון הקודש משמשת פעמים גם לדיבור על נושאים שאינם קודש או לניסוח מודעות, יומנים, וספרים שאינם קודש.

מקור השם לשון הקודש

הביטוי "לשון הקודש" מופיע במשנה:

אלו נאמרין בלשון הקודש - מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכות כהנים...

במשמעות מצומצמת, התייחס הביטוי "לשון הקודש" ללשון המקרא בלבד. במשמעותו המורחבת הוא משמש לשילוב של לשון הקודש והארמית התלמודית בתוך הלשון הרבנית ששימשה לכתיבת הספרות התורנית.

משמעותו המדויקת של המושג "לשון הקודש" מתבארת גם על פי המושג המונגד לו; במשנה ובגמרא בא המושג להוציא את השפות הלועזיות שהיו מדוברות בסביבת היהודים: "אמר רבי, בארץ ישראל לשון סורסי למה? אלא אי לשון הקודש אי לשון יוונית. ואמר רב יוסף, בבבל לשון ארמי למה? אלא או לשון הקודש או לשון פרסי"[4]. שפות אלו נקראו "לשון חול"[5].

אצל חלק מהראשונים נקראה לשון המקרא לשון הקודש, להבדיל מלשון חז"ל; בדברי האחרונים כונתה לפעמים גם הארמית בשם "לשון הקודש" לעומת שפת הלעז[6]. גם ביידיש משמש הביטוי "לשון הקודש" לתאר את המרכיב העברי-ארמי שלה, לעומת המילים שמקורן בגרמנית או בשפות הסלאביות. כיום משמש הביטוי "לשון הקודש" בעיקר ללשון תורנית, לעומת העברית המודרנית.

מעלת לשון הקודש

לשון שבה דיבר ה'

הראשונים הציעו נימוקים שונים לכינוי לשון המקרא כ"לשון הקודש". הרמב"ן הציע נימוק המבוסס על שימושי השפה לענייני קודש; בה נאמרו הדברות ובה ניתנו לישראל התורה והנבואה, בה נקראו שמות ה' הקדושים, ובה נקראו שמות יצורי בראשית המלאכים והאבות[7]

השל"ה[8] תמה על הרמב"ן, שלא התבאר בדבריו מדוע באמת בחר ה' בלשון זו וקידשה מכל הלשונות. רבי צדוק הכהן[9] משיב שאין זו טענה, שהרי מכל מקום יש לבחור לשון כלשהי, אלא שכך ראוי לכנות את הלשון שנבחרה על ידי ה' והתקדשה בקדושתו. אמנם הוא תמה על הרמב"ן מבחינה אחרת, שהרי התורה עצמה נמסרה בשבעים לשון[10], ורק לעם ישראל ניתנה בלשונם. גם שמות המלאכים שנאמרו בתנ"ך בלשון זו, יש להם תרגום גם לשפות אחרות.

לשון נקייה

הרמב"ם נימק את מעלת הלשון בתכונות הקדושה המאפיינות שפה זו, שאין בה מילים בלתי צנועות אלא בלשון מושאל ובדרך רמז. הדבר מלמד שלא ראוי להזכיר מילים אלו אלא במקום הכרח.[11] המהר"ל חולק עליו[12] וסובר שהרמב"ם "הפך את היוצרות"; מכיון שהשפה היא קדושה, ובה נברא העולם כדברי הרמב"ן, לכן אין בה מילים בלתי צנועות ולא להפך.

לשון עם ישראל

רבי יצחק בן משה הלוי מנמק שלשון עברי נקרא לשון הקודש מפני שהיא שפתו של עם ישראל שנקראו קודש לה'[13], או על שם שהיא מדוברת בארץ ישראל הנקראת "ארץ הקודש"[14][15].

האצילה בלשונות

ריה"ל בספרו "הכוזרי"[16] מונה כמה מעלות ויתרונות ללשון הקודש על יתר הלשונות:

  1. זו השפה שבה נגלה ה' לאדם וחוה (ולכן השם אדם נגזר מאדמה וחוה מחיים), אשר דיברו בשפה זו והנחילו אותם לבניהם ולאנושות כולה, שהשתמשה בה עד ימי מגדל בבל (דור הפלגה)[17]. אז התבלבלו הלשונות ונוצרו שפות רבות; אולם עֵבֶר המשיך גם אז להשתמש בעברית, ולכן נקרא בשם זה. מבלבול הלשונות נובע הדמיון של השפות הקדומות לעברית.
  2. מצד מעלת עם ישראל ששימשה אצלו כשפה מדוברת וכאמצעי להעברת דברי הנבואה.
  3. מצד אופייה הפונטי הנוטה לעצירות והפסקות, דבר המסייע להתמדת הקריאה הציבורית המשותפת, לשמירת הדברים בזכרון והכנסתם בלב הקורא.

שפת היצירה

על פי ספר יצירה וכתבי קבלה, נברא העולם בכח צירופי האותיות של לשון הקודש, ובעשרה מאמרות שנאמרו מפי ה' בלשון זו, בהם תלוי קיום הנבראים.

לשון הקודש בהלכה

לשון הקודש משמשת במצוות הנעשות בקהל או בבית המקדש כמו: מקרא ביכורים, חליצה, ברכת כהנים, ברכת כהן גדול, פרשת המלך, פרשת עגלה ערופה, ובדברי משוח המלחמה לפני יוצאי הצבא. גם במצוות אחרות כקריאת שמע ותפילה הנאמרות מצד הדין בכל לשון, יש עדיפות הלכתית ללשון הקודש[18].

ספרי התנ"ך נכתבים להלכה רק בלשון הקודש[19], אך למעשה הותר לכתבם גם בשפות אחרות משום עת לעשות לה'[20].

חז"ל הפליגו בשבח הדיבור בלשון הקודש ואמרו: "כל הקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש ואוכל פירותיו בטהרה וקורא קריאת שמע בבוקר ובערב, יהא מבושר שהוא בן עולם הבא"[21]. לימוד לשון הקודש נחשב מצוה[22], ואנשי מעשה הקפידו לדבר בשבת רק בלשון הקודש[23].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בראשית רבה, פרשה י"ח, פסקה ד'; בראשית רבה, פרשה ל"א, פסקה ח'
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ב עמוד ב' מסכת חגיגה, דף ט"ז עמוד א'
  3. ^ ראו משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק א', הלכה ד' הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק י"ב, הלכה י'
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ט עמוד ב'
  5. ^ למשל בתלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ' עמוד ב'. באופן רגיל שימשה לשון הקודש לדברים שבקדושה והשפה המדוברת לענייני חול, ולכן הדגיש אביי בנוגע לאיסור אמירת דברי קדושה בבית המרחץ, שלא השפה קובעת אלא התוכן: "דברים של חול מותר לאומרן אף בלשון קודש, דברים של קודש אסור לאומרן אפילו בלשון חול" (מסכת שבת, דף מ' עמוד ב'). על ההקפדה להשתמש בלשון הקודש רק לדברי קדושה ומעלה ראו ספר הכוזרי מאמר ב אות סח ופירוש המשנה לרמב"ם אבות פ"א מט"ז
  6. ^ ראו רש"י, מגילה, יח: ד"ה סמא: "זרניך בלשון קודש"; אגודה פסחים, פרק א, אות ח (על דף ג:): "יאמר כל חמירא וחמיעא ... ואם אינו יודע לומר בלשון הקודש יאמר בלשון אשכנז או בכל לשון שמבין"; שו"ת הרמ"א, סימן קכו, אות א (מדברי המהרשי"ק. הובא גם בשו"ת מהרשי"ק, הוצאת זיכרון אהרן, סימן א. וראה שם בהערות): "הארמית לא יחשב לשון אחר כי הוא לשון הקדש משובש"; אליה רבה סימן תלד, ס"ק ח; חק יעקב, או"ח, סימן תלד, ס"ק יא; אגרות הפרי מגדים, איגרת ג', א-ב שלישי, אות א; הגהות מהרי"ש נתנזון, בסוף השו"ע; האדר"ת, הגהות מכתב יד על או"ח סימן ש"ז סעיף ט"ז, מדור "עובר אורח", גיליון "אליבא דהלכתא" נה (תשרי - חשון, תשע"ב), עמ' ג; ראו עוד להרחבה: ימי שמֹנה, ר' מנשה קליין, תשס"א, עמ' תמה ואילך; אוצר ההלכות, ר' יהודה אריה טאוב, ירושלים, תשמ"ג, חלק שני, עמ' יז.
  7. ^ פירוש הרמב"ן לספר שמות, ל, יג
  8. ^ בהקדמת תולדות אדם בבית המקדש אות קלג
  9. ^ אור זרוע לצדיק - מאמר על מהות לשון הקודש
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ב עמוד א'
  11. ^ מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק ח'
  12. ^ נתיבות עולם נתיב הצניעות, פרק ג'
  13. ^ ספר ירמיה, פרק ב', פסוק ג'
  14. ^ ספר יחזקאל, פרק כ', פסוק מ' ספר דניאל, פרק י"א, פסוק מ"ה, ספר ישעיה, פרק ס"ד, פסוק ט'
  15. ^ מעשה אפד, פרק ל"ג
  16. ^ מאמר שני סעיף ס"ח - ע"ח
  17. ^ על פי דעה אחת בתלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה ט'
  18. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ק"א, סעיף ד', משנה ברורה, סימן ק"א, סעיף קטן י"ג
  19. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק א', הלכה י"ט
  20. ^ תוספות, מסכת שבת, דף קט"ו עמוד א', ד"ה אליבא ארבעה טורים, אורח חיים, סימן של"ד
  21. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שקלים, פרק ג'
  22. ^ תוספתא, מסכת חגיגה, פרק א', פירוש המשנה לרמב"ם אבות פ"ב מ"א
  23. ^ משנה ברורה, סימן ש"ז, סעיף קטן ה'
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36949782לשון הקודש