שם משפחה יהודי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שם משפחה יהודי מעיד לכאורה על השתייכותו של אדם למשפחה יהודית. בתרבות היהודית כמו בתרבויות רבות אחרות נהוג שבני זוג וילדיהם מזוהים באותו שם משפחה, שעובר מדור לדור.

שם משפחה כשלעצמו אינו מעיד בהכרח על קרבה משפחתית בין אנשים, ולעיתים קרובות קשה להוכיח קרבת-דם בין אנשים שנושאים שם משפחה זהה.

שמות משפחה יהודיים לפני העידן המודרני

בעת העתיקה לא היו שמות המשפחה בשימוש נרחב, ובני האדם נקראו על שם אביהם. כך למשל "יהושע בן נון", או שם מלא יותר: "נח בן למך בן מתושלח בן חנוך". לאמנציפציה ליהודים באירופה התלוותה החובה לבחור בשם משפחה ולדבוק בו.

עד לעידן המודרני, נקראו היהודים והלא יהודים בשמות אבותיהם או בכינויים שנגזרו מעיסוקם, מחזותם, מתכונותיהם או מאופיים, כגון גובה, נכות, קמצנות, טוב לב. כתוספת לשמו הפרטי של אדם, רווח השימוש בשמות האב או בכינויים שנגזרו מהעיסוק/חזות/תכונות/אופיו, של אבי המשפחה.

שמות משפחה קבועים קיימים כיום אך צברו פופולריות בקרב יהודים ספרדים בחצי האי האיברי, ובמקומות אחרים רק במאה ה-10 או ה-11 ולא התפשטו באופן נרחב ליהודים האשכנזים בגרמניה או במזרח אירופה עד למאות ה-18 וה-19.

אמנם היו מספר משפחות יהודיות, בעיקר משפחות מבוססות ועשירות, שהשתמשו בשמות משפחה גם במאות שקדמו למאה ה-18, כמנהג האצילים הלא-יהודים. שמות משפחה אלו הם עתיקי יומין ונמצאים בשימוש מאות רבות של שנים. כדי לחזק עוד יותר את מעמדן החברתי והכלכלי, רשמו משפחות אלו עצי משפחה המתארים את ייחוסן, ובמקרים רבים גם את מקור שמן. ידוע למשל המקרה של שם המשפחה "קצנלנבוגן" (גם "קצנלנבויגן"), הנגזר משמו של מקום (כלומר, הוא שם טופונימי) במדינת ריינלנד-פפאלץ שבגרמניה. שם משפחה זה הופיע בקרב יהודים, זמן רב בטרם שמשפחות יהודיות הוכרחו לקבל שמות משפחה בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 באירופה. משפחת קצנלבויגן היא משפחה רבנית המתייחסת על המהר"ם מפדובה שבאיטליה (1482–1565). הראשון שידוע לנו שנקרא בשם הזה הוא אברהם בן שמרגנסבורג שבגרמניה, בערך בשנת 1455. רבים מצאצאי המשפחה היו רבנים בקהילות שונות באירופה.

בחירת שמות משפחה כחלק מסדרי המדינה המודרנית

לאחר שהתפתחו צורות ממשל מתקדמות יותר והואצלו סמכויות למרכזי שליטה מרוחקים, היה צורך בזיהוי מדויק יותר של תושבי הפריפריות כדי לפקח עליהם ולתכנן ניהול יעיל יותר של משאבי המדינה. צווים שנשלחו לכל קצוות אירופה על ידי נציגי השלטון קבעו תקופות זמן שבהן היה על היהודים לבחור שמות משפחה ולרשום אותם במשרדים שנקבעו לכך. בתקופה זו כבר הייתה קיימת מערכת בירוקרטית יעילה למדי שעסקה ברישום התושבים בכלל וברישום היהודים בפרט. הרישום התבצע על מנת לאפשר גביית מיסים ופיקוח דמוגרפי אפקטיביים. בעקבות צווים שהוצאו על ידי ממשלות אירופאיות (כמו באוסטרו-הונגריה), אולצו חלק מהיהודים לאמץ שמות משפחה. כך למשל בשנת 1787 החליטה האימפריה הרומית הקדושה להעניק שמות משפחה לכל נתיניה. חלק מן השמות ניתנו על ידי נציגי המשטרים והשלטונות המקומיים, ואחרים בחרו בעצמם את שמות משפחה. אחת מהוראותיה הראשונות של הקונסיסטוריה היהודית של וסטפאליה (הסמכות היהודית הרשמית במדינה גרמנית גרורה של צרפת הנפוליאונית) הייתה חיוב יהודי וסטפאליה באימוץ שמות משפחה תקניים, לפי החוק החדש, במקום המתכונת המסורתית של "פלוני בן אלמוני". כך למשל, נשיא הקונסיסטוריה היהודית, שינה את שמו מ"ישראל בן יעקב" המסורתי לישראל יעקובסון. עלייה לתורה נשללה ממי שסירבו לאמץ להם שם משפחה.

בפרוסיה לאחר קרב ינה-אאורשטדט, בצו שהוצא ב-11 במרץ 1812 ניתנה אזרחות לכל יהודי שחי בפרוסיה באישור חוקי ובתנאי שתוך חצי שנה יקבע וירשום שם משפחה ויהיה מסוגל לכתוב אותו ולחתום אותו באותיות גרמניות או לטיניות[1].

אין הפרדה חותכת בין שמות משפחה יהודיים לבין שמות משפחה של גויים. כך למשל, ישנם שמות משפחה שאומצו על ידי היהודים בחלקים ממזרח-אירופה בהשפעת סממנים מהתרבות הגרמנית. דוגמאות: אדלר - עיט; שטרן - כוכב; שוורץ, שוורצמן - שחור, איש שחור.

הטענה לפיה יהודים היו צריכים לשלם עבור שמות משפחה "יפים", היא טעות-למחצה שרווחה. גם ללא יהודים היו שמות משפחה "לא יפים" ורבים חשו צורך לאמץ לעצמם שם משפחה חדש - יהודים ולא יהודים. לא ידוע על מקור מוסמך בו מוזכרת קניית שמות. ברחבי האימפריה הגרמנית חויבו היהודים לשאת שם משפחה ובחירת השם הייתה כרוכה בתשלום מס משתנה לפי הביקוש לשם. שמות משפחה דוגמת: גולדברג (הר זהב), זילברברג (הר כסף), מורגנשטרן (כוכב השחר) עלו ביוקר למבקשיהם. לעומתם, שמות "סטנדרטיים" יותר המבוססים פעמים רבות על מקצועו של אחד מאבות המשפחה[2], דוגמת: שניידר (חייט/תופר), קאופמן (מוכר סחורה) וכדומה עלו פחות והעניים נאלצו לשאת שמות מעליבים.

ביהדות אשכנז נקבעו לראשונה מסה גדולה שמות משפחה רשמיים עקב "צו הסובלנות" של הקיסר ההבסבורגי יוזף השני. לפי נוסח הצו, היהודים הם שיבחרו את שם משפחתם, אך למעשה ברוב המקרים לא ניתנה ליהודים הזדמנות כזו, אלא היו אלה שמות משפחה שנבחרו על-ידי פקידי השלטונות הגרמאניים שבחרו עבורם שם משפחה. זו הסיבה העיקרית לשמות משפחה משפילים, מלגלגים או כלליים-מדי שהעניקו הפקידים האנטישמיים[3].

ועדת השמות הרשמית במאה ה-18 הקלה על עצמה את הליך הבחירה, והעניקה להמונים שמות משפחה שונים, ביקר לפי המראה החיצוני הראשוני (כולל בגדיו/בגדי עבודתו) כביכול של אותו ראש משפחה או נציג מטעמה שהופיע מול ודעה זו: קליין, מיטל, גרוס, קורץ, לאנג, בראון, וייס, בלאו, נוייר, וכו'. מנגנון דומה פעל גם בפרוסיה (צו שמות משפחה פרוסי נקבע בשנת 1812) ומכאן זלגו שמות משפחה מהלשונות הגרמאניים גם ליהודי פולין, יהודי ליטא, יהודי אוקראינה ויהודי לטביה - שהתגוררו בקהילות יהודיות על טריטוריות ושטחים שסופחו הן לפרוסיה והן לאוסטרו-הונגריה.

סיומות ותחיליות טיפוסיות של שמות משפחה לפי אזורי מוצא

לעיתים קרובות מופיעה סיומת טיפוסית לשם המשפחה, כזו המקלה על זיהו מוצאה. משמעות הסיומות בדרך כלל היא "בן" ("בַּר" בארמית ובארמית יהודית) בשפות השונות. כך למשל:

  • שמות משפחה המסתיימים ב-"קֵר" הם לרוב ממקור הודי או בכלל אשכנזי.
  • שמות משפחה המסתיימים ב-"שְׁוִוילִי", "דזה", "יה" או "לוב" הם לרוב גאורגים.
  • שמות משפחה המסתיימים ב-"זדה", או "זאדה" הם לרוב ממקור פרסי-איראני.
  • שמות משפחה המסתיימים ב-"יאן" שעשוי להיות גם פרסי-איראני וגם ארמני.
  • שמות משפחה המסתיימים ב-"קִין", "נִיק", "סְקִי", "צקי", "קוב", "יץ`", "אב", "וב", "נקו", "צ'יק", או "קִי" הם לרוב סלאבים: רוסיים, אוקראיניים, בלארוסיים, רומניים, צ'כים, קרואטים, סרבים, מולדובניים או פולניים.
  • שמות משפחה המסתיימים ב-"נקוֹ" או "וֹק" הם בדרך כלל אוקראיניים, מולדובניים.
  • שמות משפחה המסתיימים ב-"וֹב", "וֹף", "ובה" ולפעמים גם "ייב", "ייף", "יוב" או "יוף", לעיתים עם מילה בעברית לפניהם, הם לרוב קווקזיים, בוכריים או רוסיים.
  • שמות משפחה המסתיימים ב-"ובִיץ`", "וויץ`", "וויץ" או "בֵץ" הם בדרך כלל פולניים, צ'כים, רומניים, בלארוסים סרבים, בוסנים, קרואטים, אוקראיניים או רוסיים.
  • שמות משפחה המסתיימים ב-"רוּ", "קוּ", "צ'יו", "צ'וק","יאנו","צקו" או "סקו" הם בדרך כלל רומניים, מולדוביים או אוקראיניים.
  • שמות משפחה המסתיימים ב-"שטיין", "מן", "פלד", "בלום", "באום", "שטרן", "קופף" או "ברג" (אבן, איש, שדה, פרח, עץ, שחר, ראש, הר) הם לרוב ממקור גרמאני-יידי-אשכנזי.
  • שמות משפחה המסתיימים ב-"סון" או "זון" הם פעמים רבות ממקור גרמאני-יידי-אשכנזי.
  • שמות משפחה המסתיימים ב"וּש" הם לרוב ממוצא ספרדי מצפון-אפריקה, מצרפת, מבלגיה או משווייץ.
  • שמות משפחה המתחילים/המסתיימים ב"אַס", הם בדרך כלל ממוצא ספרדי, בדרך כלל גם מיוון או מבולגריה.
  • שמות משפחה המתחילים ב"דה", "ד`" או "די", "דל" הם לרוב ממוצא ספרדי.
  • שמות משפחה המתחילים ב"אל", "אבּוּ", "אוח" או "אִבְּן" ולאחריהם מילה שאינה-בעברית, הם בדרך כלל ממוצא מזרחי-ספרדי.

הערה: ישנן גם משפחות לא יהודיות רבות עם שמות משפחה כאלה. לפי כך, סיומת/תחילית שכזו לא בהכרח תעיד על יהדותה של משפחה מסוימת, בפרט בארצות הגולה (מחוץ לארץ ישראל) שלהם מוצאות אתניים שונים, או בקרב דתות וזרמי דת שוני.

סוגים שונים של שמות משפחה

שמות המשפחה שנבחרו על ידי ראשי המשפחות ניתנים לחלוקה על ידי מספר קבוצות:

  • על-פי עיסוק ראש המשפחה:

אנשים הוסיפו לעצמם שם משפחה על סמך מקצועם או מקצוע בני משפחתם. יש להניח כי במקרים רבים שם מן הסוג הזה שימש קודם ככינוי בפועל למחזיקו ורק אחר כך הפך לשם המשפחה הרשמי.

אפשר בקלות לשער את מקצועו של אבי המשפחה המקורי, על פי שם משפחתו. דוגמאות מעדות שונות, בעיקר מעדות המזרח: אלבז - מאלף הבזים; פלאח - עובד אדמה, חָלָק - סַפָּר (מלשון חלאקה), בוזגלו - יצרן כלי הרתמה לבקר עול, ברבי - הלחם מילים בארמית שמשמעותו: "בן רבי", גבאי - גבאי (משרה בבית הכנסת); ג'מצ'י - זגג; סעצ'י - שען; גלאם - נוקד (מגדל צאן וסוחר בתוצריו - עור, חלב וצמר); מסיקה - מוסק זיתים; מועלם - מורה. ובקרב דוברי הספרדית: אלמושנינו - חזן; אלפנדרי - נגיד. אלחלאואצי - מייצר חלווה בכורדית; בנא - בנאי בפרסית.

והנה דוגמאות מיהדות אשכנז: שם המשפחה לדרמן שייך למשפחת מתקני עור/מוכרי עור/ התעסקות עם עור ממוצא גרמני ("לדר" בגרמנית פירושו עור, ו"מן" פירושו איש), משפחת מילר היא משפחה של טוחני קמח גרמנים ("מילר" בגרמנית פירושו טוחן) וכדומה. באזורים שבהם דיברו היהודים יידיש או גרמנית, משה החייט הפך למשה שניידר, הרב הפך לרבין, השוחט לשכטר וכדומה. דוגמאות נוספות: שומאכר (סנדלר), פישר (דייג), לעהרער או לרר (מורה), גלזר (זגג), קרמר (חנווני) ותהילים-זוגער (אומר תהילים, שמו המקורי של דן בן אמוץ). לעיתים הפך עיסוקו של אדם לשם משפחתו. למשל, וייץ (חיטה), זילבר (כסף) ואפל (תפוח). פישר - דייג; ריכטר - שופט; אייזנר - עובד בברזל (אייזן); בוכבינדר - כורך ספרים; ברונפמן - מזקק; דיכטר - פייטן; דורפמן - כפרי, איש הכפר. אמנם ביהדות אשכנז הפך שם המקצוע לשם המשפחה בשפה המדוברת (יידיש) ואולם בנוגע למקצועות של כלי-קודש, לעיתים נקבע המקצוע כשם המשפחה (או הכינוי המשלים את השם הפרטי) בשפה העברית, שכן השתייך לעולם הקדושה בו שלטה לשון הקודש. כך למשל במקרה של חזנים בקהילת יהודי פראג של המאה ה-17: החזן שבתי משורר בס או החזן לייב שיר השירים. ובעדות שונות: שמות המשפחה "חזן", "דיין", "גבאי", "סופר", "מלמד", "מגיד" וכיוצא באלו. במקרים אחרים הופיעו גם מקצועות כלי-קודש כשמות משפחה לועזיים: למשל "קנטור" או "שולמן". גם מקצוע הרבנות הפך לשם משפחה, על הטיותיו: רבין, רבינר. השפה העברית בולטת גם בשמות משפחה המבוססים על מסורת ישראל, כגון: משפחת לוי - לצאצאי שבט לוי, משפחת כהן או כ"ץ (=כהן צדק) - לצאצאי אהרן הכהן, משפחת נפתלי - לצאצאי שבט נפתלי, ואולם גם כאן השפיעה השפה המדוברת על הטיות המונח העברי המקורי: לוין, לווין, ליווי, כהנא, כהנר, כגן, וכן הלאה.

שם משפחה כמו בוכריס (עם סיומת משתנה גם ל-ץ או ץ') הוא דוגמה למקרה מיוחד המשלב בין המסורת (שבט זבולון שזכה לברכת יעקב ”זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן”) לבין עיסוק אבות המשפחה, שכן משמעותו היא יורד-ים, וכוונתו להמחיש כי ראשית הקהילות בארץ המוצא היא בסוחרים יהודים.

  • על-פי מקומות שמהם מוצא המשפחה:
לעיתים הונצחה בשם המשפחה העיר או העיירה שממנה הגיע ראש המשפחה.
כך למשל, יהודים שמוצאם ערים בספרד ובפורטוגל: טולדנו/טולדו - מהעיר טולדו שבספרד; מרציאנו - מהעיר מורסיה שבספרד; אב[ו] קאסיס - מהעיר קאסיס עיר חוף בצרפת; אל-כסלסי - מהעיר קסלסס בספרד; אלגרנטי - מהעיר גרנדה בספרד, לוגסי - על שם הכפר/עיירה לוגאס שבצפון-מערב ספרד, סוויסה - מאזור סואסה שבספרד, אזופרדי - יוצאי ספרד.
כך גם בשמותיהן של משפחות יהודיות בארצות האסלאם: אלקומסי - מהעיר קומס בצפון איראן; טרבלסי - מהעיר טריפולי שבלוב היא טְרָאבְּלֶס בפי המקום, ובין היתר מעידה על יהודי שעברו מלוב לתוניסיה עוד קודם לעליתם לישראל; ג'רבי - יהודי המגיע מהאי ג'רבה, ובין היתר מעידה על יהודי שעבר מג'רבה (שבתוניסיה) לוב עוד קודם לעלייתו לארץ; אלפסי מן העיר פאס שבמרוקו, ברזני - מהעיר בארזן בכורדיסטן; אדרי, אדרעי או דרעי - מעמק הדראע (במרוקו); ענתבי - מהעיירה עין טב (בשנות האלפיים, גזיאנטפ) שיהודיה עברו לחלב; אזרזר - מכפר בשם איזרזר (אילה בשפת בני המקום), שבאזור האטלס בואכה אגדיר. שהרבני - על שם העיר "שהרבאן" (מוקדאדיה בשנות האלפיים) שבעיראק. שזירי - על שם הר שזיר בפרס. יצפאן - מאזור אספהאן שבפרס, שירזי - מהעיר שיראז בפרס.
דוגמה בולטת לאימוץ שם מקום המגורים ניתן לראות אצל יוצאי תימן. שרעבי - מצביע על כך שמוצאו של אותו אדם מאזור שרעב, צנעני - מעיר הבירה צנעא, דמארי - מאזור דמאר, עדני - מעיר הנמל עדן. אך לעיתים גם אצל אחרים, הלברשטאט מהעיר - הלברשטאדט, פויכטונגר - מהעיירה פויכטונגן. ועוד כהנה וכהנה.
דוגמאות לשמות משפחה הנושאים את זכרם של מקומות במרכז אירופה ובמערבה: נמצוב - מיוצאי גרמניה, נוישטט - מיוצאי נוישטאדט שבגרמניה, ברלינר - מיוצאי ברלין, המבורגר - מיוצאי המבורג, דרזנר - מיוצאי דרזדן, פרנקפורטר - מיוצאי פרנקפורט, אמסטרדמר - מיוצאי אמסטרדם, מנהיימר, פרנקפורטר, דנציג/דנציגר, ברלינר והורוביץ; גם שפירא משתייך לסוג הזה, שכן מקורו בשם העיר שפייר.
גם מדינות שימשו השראה לשמות, ומכאן: אנגלנדר, דויטש, אוסטרייכר וכיוצא באלו. שם כמו פרנק, פרענק או פרנקו ניתן ליהודים ממוצא גרמני (דהיינו, מארץ הפרנקים) שהתיישבו בקרב יהודים ספרדים. לשם "אשכנזי" הוראה דומה, אלא שכאן נעשה שימוש בשם "אשכנז" התנ"כי המיוחס לגרמניה (בראשית י', ג').
גם עיירות וכפרים קטנים הונצחו בשמות משפחה. אפשן (אפשא), סיגטי (סיגט), פטרובר (פטרובה), מונקצ'י (מונקאץ') ורוזנפלד מהעיר רוזנפלד שבגרמניה - כל אלו הם שמות המנציחים עיירות קטנות יחסית. כך גם שמות המשפחה של קהילת בני ישראל (הודו) שנלקחו בדרך כלל משמו של הכפר בו התגוררו, בעיקר בעמק הקונקאן שבמדינת מהאראשטרה, בתוספת של "קר". כך למשל "דנדקר" - מהכפר דנדא, "דיווקר" - מהכפר דיוו, "פנקר" - מהכפר פן ו"נוגאוקר" - מהכפר נו. "סמני" - מסמין שבאתיופיה.
דוגמאות למקומות במזרח אירופה שהפכו לשמות משפחה: אודסקי - מיוצאי העיר האוקראינית אודסה, ברודי - מיוצאי ברודי, יסנוגורודסקי - מיוצאי יסנוגורודקה; גורדון - מיוצאי העיר הבלארוסית גרודנו; ורשה או ורשבסקי - מיוצאי העיר הפולנית ורשה, קראקובר - מיוצאי קרקוב; פוזננסקי - מיוצאי פוזנן, פלטרו (כמו גווינת' פלטרו) או פלטרוביץ` - מיוצאי פלטרוויץ.
  • מזכרת לשמו של ראש המשפחה:
בשמות המשפחה הפטרונימיים האלה החלק הראשון של שם המשפחה (2–3 אותיות ראשונות) הוא שם האיש ביידיש (בדרך כלל אבי המשפחה או אם המשפחה) בהקטנה של חיבה (אליעזר הופך ל"לייזר", משה ל"מוסקו" וכו'), והחלק השני הוא סיומות מסוג - וויץ, - וביץ, - סקי, - ויצי, - וב, - זון, - קין וכו'. מרבית הסיומות כוללות את ציון המילה "בן". מאידך, קיימות סיומות שאינן משמשות רק לשמות משפחה שמקורם בשם אדם אלא גם בשם מקום. כאלה הן הסיומות - סקי ו - וב. דוגמאות: ברקוביץ', ברנזון - בנו של דב; מושקוביץ', מוסקוביץ', מוסינזון - בנו של משה; הרשקוביץ, הירשזון, הירשנזון - בנו של צבי; מנדלסון - בנו של מנדל.
מאידך, קיימים גם שמות משפחה עם הסיומת - ביץ' המציינים מקצוע רוחני חשוב של אבי המשפחה כגון: חזנוביץ' - על שם האב שהיה חזן; רבינוביץ' - על שם האב שהיה רב.
שמות המשפחה אברמוב, אברמוביץ' ואברמוביצי (שהיא צורה הכתיבה של אותו השם ברומנית, שם הסיומת "ץ`" תופיע תמיד בתוספת י') ודומיהם, שמשמעותם "בן אברהם", אינם בהכרח על שם אבי המשפחה אלא גם על שם אברהם אבינו, ויש בכך הדגשה על היותו בן לעם היהודי.

שם האב, ששימש כשם משפחה מהסוג הישן, הפך לשם משפחה פטרונימי העובר מדור לדור. מרבית הסיומות מסוג -וויץ, -וביץ, -סקי, -ויצי, -וב, -וף, -שווילי, -זון, -קין וכו' מציינות את המילה "בן". הסיומות -סקי ו -וב אינן משמשות רק לשמות משפחה שמקורם בשמו של אדם, אלא גם לשמות משפחה שמקורם בשם של מקום, שכן הן סיומות סלאביות המציינות שייכות בכלל ולא רק שייכות בין בני משפחה. אברמוביץ, אברמוביצי, אברמוב ודומיהם, משמעותם "בן אברהם". במקרים נדירים הושמטה הסיומת ונשאר רק השם עצמו. לדוגמה, אברהם, אברהמס (יידיש: של אברהם). לעיתים קרובות התקבעו השמות בהיגוי הלועזי או היידי ולאו דווקא בהיגוי העברי שלהם. למשל מושק (משה), כמו במושקוביץ, ולייב (אריה), כמו בלייבוביץ. (ראו למשל מרדכי סלומון שנקרא על-שם אביו שלמה זלמן = סלומון)

כמה דוגמאות מעדות המזרח:ועקנין - בן יעקב בברברית, וענונו - "בן נונו (=הנס)" בברברית, יוספיאן - בן יוסף בפרסית. אגגבבה - אביו של אגג בפרסית.

דוגמה עדכנית יותר לתופעה זו של שמות משפחה הנקבעים לפי אבי המשפחה מצויה במקרה של יהדות ביתא ישראל עם עלייתה לישראל. באתיופיה לא נהוג לתת שמות משפחה. אדם מכונה בשמו הפרטי, שם אביו ושם סבו, בדומה לנהוג בתקופת התנ"ך. כשעלו יהודי אתיופיה לישראל, הם נדרשו על ידי הרשויות להשתמש בשמות משפחה כפי שנהוג בישראל. לרוב בחרו לקחת את שם הסב והפכו אותו לשם משפחה. במקרה שהסב עדיין חי נקבע שם המשפחה על פי אביו של הסב. ובמקרה בהם אב המשפחה לא חי בעת עליית המשפחה לישראל, נקבע השם על פי שם האב המנוח.

במקרים מסוימים שם המשפחה היה מטרונים, נגזר משם האם או הרעיה.

דוגמאות: סורקין על שם סורא/שרה, רבקס על שם רבקה, רוחלין על שם רחל, מרגליות/מרגוליס/מרגולין על שם מרגלא, מלכין על שם מַלכה/מִלכה, צייטלין על שם צייטל, פרומקין על שם פרומא. וביהדות המזרח: אוחנה - בן חנה, בברברית.

ילדים קיבלו את שם המשפחה של האם כשבני הזוג נישאו בנישואים דתיים בקהילה ולא נרשמו לנישואים אצל הרשם האזרחי. כשנולדו לזוג ילדים והיה צורך ברישום הלידה אצל הרשם האזרחי, הילדים נרשמו כילדי האם בלבד ולמעשה כצאצאים מנישואים בלתי חוקיים.

היו מגוון סיבות לרישום כזה, ביניהן:

  • איסור על חתונות מרובות מדי במשפחה אחת הביא לחתונה יהודית בלבד, כשנמלאה המכסה.
  • איסור על נישואים שניים אף אם בן הזוג נפטר.
  • נישואים בגיל הנמוך מזה המותר בחוק או היטל גבוה עבור רישום הנישואים.
  • אב שנעלם, נטש את משפחתו או נפטר בגיל צעיר.
  • נישואים אזרחיים במקום א' ולידה של ילדים במקום ב' שלא הכיר ברישום הנישואים של מקום א' או שחייב רישום מחודש.
  • רצון להימנע משיוך ברור של הילדים למשפחה מסוימת כדי למנוע את גיוסם לצבא.
  • שם משפחה עם ייחוס אז נעשה לעיתים שימוש בשני שמות המשפחה. במקרים אלו, נשכח לפעמים שם המשפחה של האב לאחר מספר דורות.

שמות על שם אם המשפחה היו נפוצים יותר בקרב החסידים משאצל שאר העדות האשכנזיות. כמו כן ילדים קיבלו לפעמים מסיבות שונות את שם האם. לפעמים שיוך שם משפחה לשמה של אישה אינו מעיד בהכרח על אם המשפחה אלא על אחות במשפחה. דוגמאות לשמות על פי שמות נשיים: דבורקין - לפי דבורה; חבקין - לפי חווה; חנקין - לפי חנה; בייליס - של ביילא; רבקש (רבקה'ס) - של רבקה; עטקס (עטקה'ס) - של עטקא.

אצל יהודים יוצאי חצי האי האיברי ישנם גם שמות משפחה על שם דרגות ייחוס במשפחה המורחבת: נונה - סבתא באיטלקית, פאפו - סבא בספרדית (היו שהציעו שזהו כינוי לאישים בשם יוסף), פרימו - בן דוד (ייחוס) בספרדית. ניניו - בן בהקשר של צאצא.

  • שמות שנבחרו כסגולה להצלחה:
ישנם שמות משפחה שאלה שבחרו בהם חשבום לסגולה להצלחה לפי משמעות השם.

לסוג זה משתייכים שמות כמו רייך (עשיר/שליט), קלוג/קליג (חכם), גליק/גלוק (מזל) ולנגליבן/ולנגלובן (חיים ארוכים).

  • שמות תארים, שמות שנלקחו מהטבע, מהצבע, על פי סלעים ומתכות, על פי מידת/עיסוק אבי המשפחה ועל פי בעלי חיים:
דוגמאות: טייך - אגם; טאו או טוי - טל; בַּרג/בֶּרג - הר; רוזנברג - הר שושן/ורד; בראון - חום; וייס/וייסמן - לבן/איש לבן; נויר - שחור, נוירמן - איש שחור; שטין, סטיין שטיין - אבן; רוזנשטיין - אבן שושן/ורד; גרוס, גרוסמן - גדול, איש גדול; מיטלמן - איש (מעמד) הביניים; קליין, קליינר - איש קטן; אלתרמן, אלטמן - איש זקן (חכם/"זקן השבט"); ארבייטמן - איש עבודה; בר, ברמן - דב, איש דובים; גנץ - אווז. כך גם במרחב דובר הספרדית: פררה (נפוץ מאוד גם בקרב לא-יהודים) שמשמעו עץ אגס; תורג'מן - מתורגמן (שם משפחה מזרחי-ספרדי למרות הסיומת "מן").
  • שמות משפחה על שם בעלי חיים: לופו, לופז ולופס (הנפוץ גם בקרב לא-יהודים מאזורים דוברי ספרדית) משמעותם "זאב" היו שהציעו כי זהו רמז שאב המשפחה נקרא בנימין שסמלו במקרא הוא אכן זאב, לובאטון פירושו "זאב קטן". פלקו ופלקון הם בז בספרדית בצורות שונות. טוויטו היא ציפור שחורה בערבית תוניסאית. לאון משמעו אריה, ייתכן רמיזה לכך שאחד מאבות המשפחה נקרא יהודה שסמל שבטו במקרא הוא אריה. ויזל משמעותו סמור בגרמנית. דאקס משמעותו גירית מצויה בגרמנית, בעוד "גנץ" משמעותו אווז.
  • שמות שהם ראשי תיבות:
דוגמאות מיהדות אשכנז: ב"ק - בני קדושים או בעל קורא; ברי"ל - בן רבי יהודה (או יהושע) לייב; בריט - בית רבנו יום טוב; מקוב - מורנו קדוש וברוך הוא ; ד"ץ/דץ - דיין צדק; כ"ץ - כהן צדק; ג"ץ - גר צדק; מזא"ה - מזרע אהרן הכהן; זק"ש - זרע קדושי שפירא; חרל"פ - חייא ראש ליהודי פולין. הנה דוגמאות מעדות המזרח: בן חמ"ו - בן חנניה מישאל ועזריה; בכ"ר - ראשי תיבות של "בן כבוד רבי" - מעיד על ייחוס לרב מכובד; של"י - שבח לאל יתברך. רשימה מורחבת של שמות משפחה שהם ראשי תיבות ניתן לראות בוויקימילון.
  • שמות גנאי:
ערכים מורחבים – כינוי גנאי#כינויי גנאי אנטישמיים, עסקי אוויר
יש שמות משפחה שמשמעותם שלילית לחלוטין. לדוגמה: "גמיינר", שמשמעותו בגרמנית וביידיש היא "רמאי" או "שקרן" (תלוי בדיאלקט), ו"קריגסמן"/"קרוגסמן", שמשמעותו "שודד" או "איש מדון". לשמות אחרים יש משמעות לעגנית כגון "אסלסקופף" (ראש חמור). לפחות בחלק משמות המשפחה המעליבים, אפשר שזו עדות לשרירות הפקידות השלטונית שהעניקה את שם המשפחה הרשמי, ולא בני המשפחה עצמם. כך לדוגמה שמות המשפחה המעליבים: אסלקוף (ראש חמור), שמוץ (לכלוך) וכדומה. שמות אלה הפכו למזוהים יותר עם יהודים ובני משפחותיהם, עד כדי כך שיש המניחים בטעות שכל הנושא אותם הוא יהודי. אין הדבר הכרח שכזה, ובמיוחד במרחב דוברי הגרמנית קיבלו הן היהודים והן הלא יהודים שמות משפחה דומים, ואף זהים לגמרי. כך לדוגמה: בתקופת הרייך השלישי, אידאולוג המפלגה הנאצית היה אלפרד רוזנברג, כשבמקביל התמנה המשפטן הגרמני עמנואל שפר למפקד עוצבות המבצע איינזצגרופן B של האס אס, במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה.

החלפת שם המשפחה המקורי

המקרה הנפוץ ביותר של שינויי שמות משפחה, התרחש כשמשפחות היגרו מארץ אחת לשנייה, או כשהשלטון במדינה התחלף. במקרים אלו, תורגמו לעיתים השמות משפחה לשפה, כמו וייס שהפך ל-White, מאייר הפך למאיר או רוזנברג שהפך לורדי. במקרים אחרים, נבחרו שמות מקומיים שהזכירו בצלילם את השמות הקודמים. כך, למשל, במקרים רבים של עברות השם, כמו: גלבשטיין שהפך לגביש, רוטנברג הפך לרותם, או ברקוביץ הפך לברק. מובן שבמקרים רבים, נוצלה ההזדמנות לרענון שם המשפחה ולבחירת שם חדש. אף כאן במקרה של עיברות שמות המשפחה עם המעבר לישראל, לעיתים מאמצים לעצמם אנשים שמות משפחה על פי מקום מגוריהם, כמו משפחת יגורי (על שם הקיבוץ יגור). דוגמה להשפעת המעבר לישראל על שמות המשפחה היהודיים מצויה גם בקרב קהילת בני ישראל (הודו): אף כי ישנם כ-130 שמות משפחה שונים ומוקדמים יותר אותם הביאה עימה קהילה זו מארץ מוצאה, הרי שבתחילת המאה העשרים, ובמיוחד עם עלייתם לישראל, החלו רבים לשנות את שם משפחתם, לרוב על-פי שמו הפרטי של הסב או אב הסב, כגון ראובן, יוסף או שמואל.

כך קרה לא רק במעבר גאוגרפי של המשפחה אלא גם במקרים של הגירה חברתית או מוביליות כלכלית: נטייה להתבוללות או צורך חברתי-כלכלי של משפחות יהודיות בתפוצות הובילו לעיתים לניסיון לטשטש את זיהוי האדם או המשפחה כיהודית באמצעות שם יהודי מובהק. כך למשל, בשליש האמצעי של המאה ה-19, בעקבות התעוררות רגשות לאומיים-הונגריים בקרב יהדות הונגריה, היה מעבר לשמות בעלי אופי "הונגרי" יותר, בייחוד בקרב היהודים, שקיבלו מהקיסר פרנץ יוזף תוארי אצולה על רקע תרומה לממלכה. אקדמאים, אנשי ממשל ובעלי מקצועות חופשיים שהיו בקשרים יומיומיים עם האוכלוסייה הלא יהודית - ביקשו לעיתים לצמצם את היכולת לקשר בין נושא השם היהודי לנושא השם ה"חדש", למעט במקרים של תרגום משפה לשפה. למעשה, במקרים רבים, שם המשפחה עבר גלגולים והשתנה פעמים לא מעטות. הדבר נכון במיוחד לבני העם היהודי שעברו תהפוכות רבות במהלך מאתיים השנים האחרונות - גלי הגירה רבים, שינויים מדיניים מרחקי לכת, רדיפות והשמדה. כל האירועים הללו מוליכים לשינויי שם, המערימים קשיים עד כדי הפיכת משימתו של חוקר, המנסה להתחקות אחר קורותיו של אדם, לבלתי אפשרית.

שם משפחת אייזיק (באלפבית לטיני וכן בעברי) על שלט ברחוב בירושלים

לקריאה נוספת

עשרות אלפי שמות משפחה הנהוגים בקרב יהודים וערבים בישראל, עם מקורותיהם ושורשיהם בשפות העולם. הוצאת ראובן מס, 2024

  • Heinrich W Guggenheimer and Eva H Guggenheimer, Jewish family names and their origins: an etymological dictionary, Hoboken (N.J.): Ktav Pub. House 1992.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מיכאי אמינסקו, "Chestiunea evreiască", הוצאת וסטאלה, בוקרשט, 2008, עמ' 41
  2. ^ Dr. Jeffrey Mark Paull, Gaye Sherman Tannenbaum, Jeffrey Briskman, Differences in Autosomal DNA Characteristics between Jewish and Non-Jewish Populations, Surname DNA Journal, 2014-07-31 doi: 10.14487/sdna.001271
  3. ^ NELLY WEISS, THE ORIGIN OF JEWISH FAMILY NAMES p.59
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39597636שם משפחה יהודי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שם_משפחה_יהודי&oldid=2685729"