תרבות (רשת חינוך)

תַּרְבּוּת הייתה רשת בתי ספר עבריים ציוניים, שפעלה בארצות מזרח אירופה ובייחוד בפולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

רקע היסטורי

מקורו של בית הספר העברי היה בחדרים המתוקנים שהפעילו חובבי ציון ברוסיה של שלהי המאה ה-19. החדרים המתוקנים היו, למעשה, חדרים מודרניים יותר, פתוחים לגישות חדשות, ובעלי צביון לאומי ופיקוח ציבורי. עם נפילת שלטון הצאר במהפכת פברואר 1917, בוטלו הגבלות מסוימות שהיו על היהודים, והם מיהרו לפעול למען ריכוז ופיתוח החינוך היהודי. במסגרת ועידה של אגודת חובבי שפת עבר (שנוסדה ב-1907) שנערכה בפטרוגרד, 1917, ובה השתתפו גם ביאליק, דוד פרישמן, מ. בן אליעזר, הלל זלטופולסקי ובתו, שושנה פרסיץ, הוסב שמה של האגודה לרשת "תרבות". הוקמו במהירות כ-200 מוסדות השכלה – מגני ילדים, דרך בתי ספר מקצועיים וגימנסיות ועד אוניברסיטה^{[דרוש מקור]}. במוסדות אלו לימדו בשפה העברית, המורים התארגנו בהסתדרות שנקראה "המורה". בין חמש הגימנסיות העבריות הייתה הגימנסיה ברוז'ין בהנהלת שמואל שרירא בין השנים 1917–1919. לאחר עליית הבולשביקים החליטו השלטונות כי שפתם של היהודים היא היידיש ולא העברית, ולכן אסרו את השימוש בה כשפת הוראה (בשנת 1919), מה שהביא לסגירת בתי הספר העבריים שנפתחו עד אז.

בפולין העצמאית שאחרי מלחמת העולם הראשונה החלו בתי ספר עבריים לצוץ באופן עצמאי ומפוזר, ביוזמות מקומיות. עם התמסדות והתארגנות התנועה הציונית וריכוז פעולותיה, החלו גם בתי הספר העבריים להתרכז תחת השם "התנועה העברית". בוועידת ציוני פולין השלישית, שהתקיימה בשנת 1917, החליטו על הקמת "קורטוריון מרכזי בשביל בתי-הספר העממיים בפולין", ובוועידה הרביעית, בשנת 1919, יצרו גוף רחב אף יותר בשם "הלשכה לחינוך ולתרבות של ההסתדרות הציונית בפולין". בשנת 1921 התאגדו המורים בעצמם, בעקבות ביקורת שהייתה להם על ארגון החינוך בהסתדרות הציונית, והקימו "משרד מרכזי זמני", שהפך בשנת 1922 ל"תרבות". באותה שנה התקיימה גם הוועידה הראשונה של "תרבות", וועידות אלו נמשכו לסירוגין עד 1936. בשיא גודלה, מנתה האגודה בפולין יותר מ-45,000 תלמידים. המורים הוכשרו בסמינרים של האגודה בערים גרודנו, וילנה, לבוב וורשה.

השואה, שהכחידה את רובה של יהדות פולין, הביאה גם קץ לרשת תרבות. בספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" מתוארת רציחתם של תלמידי הגימנסיה "תרבות" ומוריהם בעיר רובנו בחבל ווהלין על ידי הנאצים. בתי ספר של "תרבות" הוקמו גם בליטא ולמדו שם יותר מ-12,000 תלמידים. פעולת "תרבות" הופסקה שם עם כניסת הצבא האדום ב-1940. בלטביה היהודים נהנו מאוטונומיה תרבותית בשנים 1919–1934 והוקמו בשטחה 34 בתי ספר עממיים ששפת ההוראה הייתה עברית. מלחמת העולם השנייה הפסיקה את פעולתם. ברומניה הייתה פעילות ענפה מאד של "תרבות" בייחוד באזורים בסרביה ובוקובינה. פעילות קטנה יותר התקיימה גם באסטוניה, בולגריה ומזרח צ'כוסלובקיה. בכל האזורים האלו התקיימו גם קורסי השתלמות, הרצאות והוצאות לאור של ספרי לימוד וכתבי עת לילדים ולמוריהם.

בשנות מלחמת העולם השנייה התקימה בבוכרה (אוזבקיסטן), קהילה יהודית של פליטי מלחמה מפולין. בין יתר מוסדות הקהילה פעל בבוכרה בי"ס תיכון "תרבות" בהנהלתו של נחום שוחט. המוסד היה כפוף לממשלה הפולנית הגולה בלונדון ותלמידי התיכון נבחנו בבחינות בגרות שאפשרו להם, לאחר המלחמה, ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה בארץ ובחו"ל. בית הספר נסגר עם תום המלחמה ורבים מבוגריו עלו לארץ.

היעדים

כרזה של רשת "תרבות"

אנשי "תרבות" ביקשו להקים בתי ספר עבריים, ציוניים וחילוניים (אך לא אנטי-דתיים), המשלבים לימודים עבריים וכלליים, הומניים וריאליים, תוך שימוש בשיטות חינוך מודרניות (כמו חינוך לעמלנות), על מנת להכשיר את התלמיד לתרום לעמו בעתיד.

העמלנות שאותה ביקשו לקדם יצרה קשר בין הלימוד העיוני לפעילותו הפיזית של התלמיד. היא עמדה בניגוד לחינוך הישן, שעשה שימוש בשיטות של שינון החומר מספרים או בעל-פה. לפי שיטת העמלנות, יש לשים את התלמיד במרכז ולהתחשב בצרכיו ובשלבי התפתחותו, תוך כדי פיתוח האסתטיות, היצירתיות, הגוף וההתקרבות לטבע. ב"תרבות" קיבלה העמלנות משמעות נוספת, במסגרת הציונות, של הכשרה לחיי חלוציות, עשייה ויצרנות.

עמוס עוז בספרו מתאר את החינוך שניתן בגימנסיה תרבות בעיר רובנו, בה למדה אמו, בלשונה של דודתו:

בכל כיתה בגן-ילדים 'תרבות' ובמכינות 'תרבות' ובגימנסיה 'תרבות' הייתה תלויה תמונה גדולה של הרצל, מפה גדולה מדן ועד באר שבע עם הבלטה מיוחדת של יישובי החלוצים, קופסת תרומות של הקרן הקיימת, ציורי החלוצים בעמלם, וכל מיני סיסמאות עם קטעי שירה. פעמיים התארח ביאליק ברובנו ופעמים ביקר אצלנו שאול טשרניחובסקי, ואשר ברש גם כן, כך נדמה לי, או אולי היה זה איזה סופר אחר. גם מנהיגים מארץ ישראל היו באים אלינו כמעט כל חודש, זלמן רובשוב, טבנקין, יעקב זרובבל, זאב ז'בוטינסקי. היינו עורכים לכבודם תהלוכות גדולות, עם תופים ודגלים, עם קישוטים ופנסי נייר, עם התלהבות ועם סיסמאות וסרטי שרוול ושירים, ראש העיר הפולני בכבודו ובעצמו יצא לכבודם אל הרחבה וככה לפעמים יכולנו להתחיל להרגיש שגם אנחנו כבר עם... אבל החינוך לא היה שוביניסטי. החינוך של תרבות היה דווקא הומני, מתקדם, דמוקרטי, וגם אמנותי ומדעי. לבנים ולבנות ניסו לתת זכויות שוות. לעמים אחרים לימדו אותנו לתת רק כבוד: כל אדם נברא בצלם... מגיל קטן מאד אנחנו כבר בעצם היינו עם המחשבות בארץ ישראל, ידענו בעל פה את מצב המושבות, מה צומח בשדות באר טוביה וכמה תושבים יש בזכרון יעקב. מי סלל את כביש טבריה-צמח ומתי עלו על הר הגלבוע. אפילו ידענו מה אוכלים שם, ואיך מתלבשים.

— עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך

עבריים

הגיליון הראשון של "שיבולים" (א' בניסן תרפ"ב), הדו-שבועון המאויר לבני הנעורים בהוצאת "תרבות" בפולין (1922–1923).
בין הכותבים בעיתון היו ח"נ ביאליק, יעקב פיכמן, א"צ גרינברג, לוין קיפניס, זלמן שניאור ויצחק קצנלסון

אצל "תרבות" הייתה הלשון לא פחות חשובה מהתוכן: בתי הספר של הרשת היו עבריים לחלוטין. שיטת הוראת השפה הייתה "השיטה הטבעית" – "עברית בעברית", במסגרתה נלמדת השפה בדומה לשפת אם, ללא תרגום. בכיתות הנמוכות נתקלו המורים בקושי הגדול ביותר, שכן התלמידים טרם ידעו עברית, אך בזכות הלימודים ידעו בוגרי מוסדות הרשת לדבר עברית שוטפת. כך קיוו ב"תרבות" לסייע בתחייתה של השפה העברית. הם קיוו להחדיר את השימוש בשפה העברית כשפה חיה גם בבתי התלמידים, בין היתר באמצעות עריכת פעילויות בהשתתפות ההורים, אף כי הכירו בצורך שבדיבור ביידיש במפגש עם ההורים (שלא ידעו עברית). בשפה הפולנית נעשה שימוש מצומצם בלבד, במסגרת ה"לימודים הפולניים" (לא הכלליים), שנוספו בדרישת השלטונות.

ציוניים

העלייה לארץ ישראל הייתה היעד הנכסף שאליו כיוונו מחנכי "תרבות" את תלמידיהם. כל תוכנית הלימודים ואופיים כוונו למטרה זו: העברית והלימודים העבריים והארץ-ישראלים (כולל דיווחים על המתרחש בארץ ישראל), החינוך לציונות, העמלנות והחלוציות. התלמידים תרמו לקק"ל, ואף קיימו חליפת מכתבים עם ילדי ארץ ישראל. עם חיזוק הקשרים עם היישוב בארץ ישראל, באמצע שנות העשרים, הפכה "תרבות" לנציגה הראשית של ארץ ישראל בפולין.

פולין נתפשה לא כמקום קבע, כי אם כמקום ארעי. לימודי השפה הפולנית, הגאוגרפיה וההיסטוריה שלה, נוספו לתוכנית הלימודים רק כדי לספק לתלמיד כלים שיסייעו לו בחייו בפולין, בעודו מתכונן לעלייה ארצה, וכן עקב דרישת השלטונות. כמו כן, על אף שביקשו לחנך לראיית המולדת בארץ ישראל, נאלצו לבטא נאמנות גם לפולין, עקב הפיקוח הפולני. כך, בעיתונים שהוציאה "תרבות" כונתה פולין "מדינתנו", וארץ ישראל "ארצנו".

חילוניים

"תרבות" הייתה רשת חינוך חילונית אך לא אנטי-דתית, והכירה בערכה הגדול של המסורת בחיים היהודיים. המקצועות היהודיים, שבמקומות אחרים (כמו מוסדות "אגודת ישראל" או "יבנה") נלמדו כלימודי דת, הועברו ב"תרבות" מזווית ראייה שאינה דתית, דבר שהיווה מפנה מהפכני בחינוך היהודי ועימת את "תרבות" עם הסביבה היהודית, הדתית ברובה. כמו כן, נתקלו אנשי החינוך של "תרבות" בקושי בבואם לגבש תוכנית לימודים יהודית שאינה דתית. המטרות שראו בהוראת התנ"ך היו מטרה אמנותית-ספרותית, מדעית-היסטורית, מוסרית-ציבורית, וארץ-ישראלית-לאומית. בחלק מבתי הספר, בעקבות בקשות ההורים, היה מורה מיוחד להוראת הדת.

תפוצה גאוגרפית

הרוב המוחלט של בתי הספר של הרשת נמצא בחבלי הסְפָר המזרחי, כנראה עקב חסרונה של תרבות שלטת שם, בשל המאבק בין זו הרוסית לזו הפולנית (כך יכלה התרבות העברית לפרוח). האזור השני בגודלו שבו הייתה ל"תרבות" אחיזה היה פולין הקונגרסאית (שם, רוב בתי הספר לא הצליחו לשמור על טוהרת העברית). בגליציה, האזור השלישי, חלה ירידה חדה במספר מוסדות "תרבות" (מדובר היה בבתי ספר "של מילואים", עבור התלמידים שלמדו בבתי-הספר הממלכתיים) בשנות ה-30. חוסר ההצלחה של "תרבות" באזורים אלה נבע מהנטייה החזקה לפולניזציה שהייתה שם (הן בערי פולין הקונגרסאית והן בגליציה) ומהאחיזה החזקה והמאורגנת של "אגודת ישראל" האנטי-ציונית בפולין הקונגרסאית.

ארגון

בתי הספר של הרשת היו קשורים זה לזה, ובעלי תוכנית למודים אחידה. הרשת הפעילה גני ילדים, בתי-ספר עממיים, גימנסיות, בתי מדרש למורים, קורסים פדגוגיים, שיעורי ערב למבוגרים וספריות השאלה, וכן הוציאה לאור ספרי לימוד, עיתונים פדגוגיים ("תרבות", "אפקים", "מסילות"), ועיתונים לילדים בגילאים שונים ("שבלים", "עולמי", "עולמי הקטן", "עולמי הקטנטן"). כמו כן, הקימה בית ספר חקלאי.

שיתוף פעולה בולט היה בין "תרבות" לבין המפלגות ותנועות הנוער הציוניות, מצדדים שונים בקשת הפוליטית: הציונים הכלליים, ה"התאחדות" ("הפועל הצעיר"), הרוויזיוניסטים, "השומר הצעיר", "גורדוניה", "החלוץ", "הנוער הציוני", ואחרות. כמו כן, רבים מתלמידי "תרבות" הצטרפו לתנועות הנוער הציוניות-החלוציות.

לפי נתוני "הג'וינט", בשנת 1936, למדו 44,780 תלמידים ב-269 מוסדות השייכים לרשת "תרבות". רוב התלמידים (ואף המורים) היו בני המעמד הבינוני והמעמד הבינוני הנמוך, ומעטים היו בני פועלים.

תוכנית הלימודים

אחרי ניסיונות לא מוצלחים לגיבוש תוכנית לימודים אחידה, נתקבלה לבסוף תוכנית שהייתה מוסכמת על הכול, וכללה לימודים הומניים, ריאליים, ארצישראלים ועמלנות. מחנכי "תרבות" ביקשו לשלב בלימודים שיטות חינוך חדשות, המתחשבות בצרכיו הייחודיים של הילד, בפעלתנותו ובסקרנותו. כך נעשה שימוש בגישת העמלנות כאמור, שקידמה מקצועות כמלאכה, ספורט, טבע וחקלאות, המשלבים פעילות גופנית, עבודת כפיים, הכרת הסביבה והטבע.

עקב השימוש בשיטות חדשות, התעורר מחסור בספרי עזר למורים, המותאמים לשיטות אלה. כמו כן, היה צריך לדאוג להכשרתם של מורים חדשים וותיקים ברוח השיטות הפדגוגיות המתאימות. בעיה נוספת וחשובה שעלתה הייתה ההתנגשות בין המסרים החינוכיים המועברים לתלמיד בבית-הספר לבין הסביבה החיצונית השונה – עברית מול פולנית או יידיש, עמלנות מול חברה עירונית-קפיטליסטית, חילון מול דת.

בשל השימוש בשפה העברית בתוכנית הלימודים לא הוכרו הגימנסיות של "תרבות" על ידי הממשלה לצורך קבלה ללימודים גבוהים, למעט הגימנסיה בבריסק; הן לא יכלו להעניק תעודות בגרות, ובוגריהן (ואף בוגרי הסמינרים למורים) נבחנו על ידי ועדות-בוחנות ממשלתיות. עם זאת, תלמידי "תרבות" שבגיל חינוך חובה היו פטורים מהליכה לבית-ספר ממלכתי (שאבאסובקי).

מימון

"תרבות" סבלה מבעיות כלכליות חמורות. המימון העיקרי הגיע משכר הלימוד ששילמו ההורים (שחלקו במימון בתי-הספר עמד על 70%). התמיכה מהממשלה הייתה זניחה, אם בכלל. הניסיון להשיג מעט מתקציב הקהילה המקומית הביא לסכסוכים בין רשתות החינוך השונות, שנלחמו על חלוקת התקציבים הקהילתיים. בנוסף, הפערים האידאולוגיים בין "תרבות" לבין הקהילה (חילוניות, ציונות, עברית...), המעיטו את סיכויה לקבל נתח משמעותי מתקציבי הקהילה.

עד שנת 1923 תמך "הג'וינט" ב"תרבות", אם כי העניק לה נתח קטן יותר מזה שהעניק לבתי-הספר היידיים והדתיים, עקב אופיים הלא-ציוני של הארגונים שהרכיבו אותו.

בשל המחסור החמור, לא קיבלו המורים בדרך-כלל שכר על ימי החופשה שלהם, ולעיתים אף על עבודתם קבלו שכר חלקי בלבד.

הביקורת מצד זרמי החינוך האחרים

בין "תרבות" לבין הזרמים האחרים בקהילה היו חילוקי דעות רבים, אשר הקשו עליה, בין היתר, בקבלת סיוע כלכלי מהקהילה, שנשלטה לרוב על ידי אנשי "אגודת ישראל". יחסם של אנשי "המזרחי" (ו"יבנה" בתוכה) ל"תרבות" היה מעורב, ונע משלילה מוחלטת להשלמה מסויגת: לדעת השוללים, הציונות החילונית ונטולת הקשר לדת של "תרבות", בה אף מעבירים מקצועות קודש בכיתות מעורבות וללא כיסוי ראש, תוך פגיעה בערכי הדת, לא יכולה באמת לחזק את הקשר הלאומי ההיסטורי. מכל היהדות נותרה רק השפה העברית. לעומתם, היו אלה שהשלימו בהסתייגות עם קיומה של "תרבות", תוך שהם מציינים שיחסה של "תרבות" לדת לא היה יחס מנוגד, אלא נייטרלי, ושרוב המורים ב"תרבות" התייחסו אל הדת בכבוד.

אנשי "ציש"א", שצידדו בתרבות היידיש, האשימו את "תרבות" בחינוך מלאכותי, שנוצר מרעיון, ולא ממציאות. הם טענו שבעקבות החינוך לציונות, סבלה "תרבות" מחוסר יציבות (תלמידים שעזבו, כי עלו לארץ ישראל), שהקשה עליה להשיג את הכרת השלטונות. כמו כן, הם טענו כי השימוש בעברית בלבד, מתכחש להווי ולתרבות של היהודים, שהתנהלו ביידיש, ושהציונות מנתקת את התלמידים מהארץ בה הם חיים. מנגד, טענו אנשי "תרבות" שתרבות היידיש נמצאת רק בחיתוליה, לעומת התרבות העברית, ושבתי-הספר היידיים מנתקים את התלמידים מההיסטוריה, השפה והתרבות היהודית. כמו כן, טענו, היידיש אינה שפתם האוניברסלית של היהודים – שכן יהודים במקומות אחרים אינם מדברים ביידיש. ההתייחסות של "ציש"א" אל למודי התנ"ך כאל למודי דת, מרחיקה אותם מבתי-הספר שלהם, ובכך חותרת תחת הלאומיות היהודית. ההכנה לחיים צריכה לכלול גם הכנה לחיים כיהודי.

רבים מאנשי הציונות הכללית (ביניהם אנשי המוסדות הדו-לשוניים) טענו שגישת ה"הכל או לא כלום" של "תרבות" מבחינת העברית, היא גישה מסוכנת, שכן היא גורמת לרבים (בעיקר ברחבי פולין הקונגרסאית וגליציה), שאינם מחסידי העברית, לבכר את בתי-הספר הממלכתיים על פניה, שם הם חשופים לסכנת ההתבוללות. לעומתם, טענו אנשי "תרבות" כנגד הדו-לשוניים, שהם מחלישים את בית-הספר העברי השלם (של "תרבות"), ופוגעים בתנועה הציונית.

ראו גם

• יבנה
• ציש"א
• שול קולט
• חורב ובית יעקב
• בתי הספר הפולניים-העבריים
• שאבאסובקי
• פוליטיקה וחינוך ביהדות פולין בין שתי מלחמות העולם

לקריאה נוספת

• עדינה בר-אל, "העמלנות בחינוך הציוני בגולה", מעוף ומעשה, 6, תש"ס.
• עדינה בר-אל, "כשאגדל אעלה לארץ ישראל...: רשת תרבות בפולין ועיתוניה לילדים", דור לדור, כ"א, תשס"ג.
• עדינה בר-אל, "מגוון הזרמים החינוכיים בקהילה היהודית בפולין", מעוף ומעשה, 1, תשנ"ה.
• עדינה בר-אל, "מ"שבלים" עד "עולמי הקטנטן" – רשת "תרבות" בפולין ועתוניה לילדים", קשר, 23, 1998.
• עדינה בר-אל, "שכינת א"י מרחפת על פני כל הילדים ומוריהם – השפה העברית וארץ ישראל בבתי ספר בפולין", מעוף ומעשה, 11, תשס"ו.
• אלחנן אינדלמאן, ""תרבות" בפולין, מקורה וגידולה, חזונה וכליונה", בתוך צבי שארפשטיין (עורך), החנוך והתרבות העברית באירופה בין שתי מלחמות העולם, ניו-יורק: תשי"ז.
• עזרא מנדלסון, התנועה הציונית בפולין: שנות ההתהוות 1915–1926; תרגום: גד לוי, ירושלים: תשמ"ו.
• נח פלנטובסקי [פניאל], לתולדות מוסדות החנוך של "תרבות" בפולין, ירושלים: תש"ו.
• מנחם גלרנטר, הגמנסיה העברית תרבות ברובנה, הוצאת ועד בוגרי הגימנסיה, 1973. ‬
• עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, הוצאת כתר, 2002.
• ערך "תרבות" באנציקלופדיה למדעי החברה, הוצאת ספרית הפועלים, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1970
• ורד טוהר, "של מי הסיפור הזה? הבניית אתוס לאומי באמצעות סיפור עממי במקראות ללימוד עברית", הד האולפן החדש 103 (תשע"ה), עמ' 120 – 129.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תרבות בוויקישיתוף

• עדינה בר-אל, תרבות, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
• תרבות (רשת חינוך), במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
• רשימת מאמרים על תרבות (ליטא) באתר רמב"י
• רשימת מאמרים על תרבות (פולין) באתר רמב"י
• רשימת מאמרים על תרבות (אוקראינה) באתר רמב"י
• רשימת מאמרים על תרבות (ברית המועצות) באתר רמב"י
• גליונות סרוקים של "עולמי הקטן" באתר "עיתונות ילדים של פעם" של הספרייה הלאומית
• גליונות סרוקים של "שבלים" באתר "עיתונות ילדים של פעם" של הספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24513592תרבות (רשת חינוך)