קרוליינה הצפונית (BB-55)

קרוליינה הצפונית (BB-55)
	אוניית צי ארצות הברית קרוליינה הצפונית בלב ים ב-3 ביוני 1946. בשלב זה, רבים מכלי הנשק הנ"מ הקלים (תותחי בופורס 40 מ"מ ואורליקון 20 מ"מ) שהותקנו במהלך המלחמה הוסרו, בעוד שמכ"מים מודרניים יותר הורכבו
	אוניית צי ארצות הברית קרוליינה הצפונית בלב ים ב-3 ביוני 1946. בשלב זה, רבים מכלי הנשק הנ"מ הקלים (תותחי בופורס 40 מ"מ ואורליקון 20 מ"מ) שהותקנו במהלך המלחמה הוסרו, בעוד שמכ"מים מודרניים יותר הורכבו
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	צי ארצות הברית
סדרה	אוניות המערכה מסדרת קרוליינה הצפונית
ציוני דרך עיקריים
הוזמנה	1 באוגוסט 1937
תחילת הבנייה	27 באוקטובר 1937
הושקה	13 ביוני 1940
תקופת הפעילות	9 באפריל 1941 – 27 ביוני 1947 (6 שנים ו־11 שבועות)
אחריתה	הפכה לספינת מוזיאון ב-1960
מידות
הֶדְחֶק	36,000 טון (סטנדרט), 45,500 טון (מקסימלי)
אורך	222.12 מטר
רוחב	30.02 מטר
שוקע	10.046 מטר
נתונים טכניים
מהירות	28 קשרים
גודל הצוות	1,800 קצינים ומלחים
טווח שיוט	32,320 ק"מ
הנעה	טורבינות קיטור בהספק 121,000 כוחות סוס (90 מגה-וואט)
אמצעי לחימה
שריון	חגורת השריון: 12 אינץ' (305 מ"מ) ; צריחי התותחים: 16 אינץ' (406 מ"מ) ; שריון הסיפון: 5.5 אינץ' (140 מ"מ) ; מגדל הניווט: 14.7 אינץ' (373 מ"מ)
חימוש	תשעה תותחים בקוטר 16 אינץ' (406 מ"מ) ; 20 תותחים בקוטר 5 אינץ' (127 מ"מ) ; 16 תותחים בקוטר 1.1 אינץ' (28 מ"מ)
מטוסים	3 מטוסי ווט OS2U קינגפישר

אוניית המערכה קרוליינה הצפונית (BB-55) הייתה האונייה המובילה בסדרת אוניות המערכה המהירות של קרוליינה הצפונית, האונייה הראשונה מטיפוס זה שנבנתה עבור צי ארצות הברית. היא נבנתה תחת ההסכמות של אמנת וושינגטון, התכנון של קרוליינה הצפונית היה מוגבל בהדחק ובחימוש, אם כי ארצות הברית השתמשה בסעיף באמנת הצי השני של לונדון כדי להגדיל את הסוללה הראשית מהחימוש המקורי של 12 תותחי 14 אינץ' (356 מילימטרים) בצריחים מרובעים לתשעה תותחי 16 אינץ' (406 מ"מ) בצריחים משולשים. האונייה הונחה בשנת 1937 והושלמה באפריל 1941, בעוד ארצות הברית עדיין הייתה נייטרלית במהלך מלחמת העולם השנייה.

לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור בדצמבר, קרוליינה הצפונית התגייסה למלחמה ונשלחה בתחילה להתמודד עם גיחה אפשרית של אוניית המערכה הגרמנית טירפיץ, אם כי החשש לא התממש וקרוליינה הצפונית הועברה מיידית לאוקיינוס השקט כדי לחזק את כוחות בעלות הברית במהלך המערכה בגוודלקנל. שם, היא חיפתה על נושאות מטוסים שהשתתפו במערכה ונטלה חלק בקרב איי שלמה המזרחיים ב-24–25 באוגוסט 1942, שם הפילה כמה מטוסים יפניים. בחודש הבא היא טורפדה על ידי צוללת יפנית אך לא נפגעה באופן חמור. לאחר תיקונים, היא חזרה למערכה והמשיכה למסך נושאות מטוסים במהלך הקרבות ברחבי מרכז האוקיינוס השקט ב-1943 וב-1944, כולל איי גילברט ומרשל ואיי מריאנה ופלאו, שם ראתה פעולה במהלך קרב ים הפיליפינים.

האונייה עברה שיפוץ במהלך הפלישה לפיליפינים אך השתתפה בשלבים המאוחרים של המערכה בפיליפינים והייתה נוכחת כאשר הצי ניזוק מהטייפון קוברה. היא השתתפה בפעולות התקפיות לתמיכה בקרבות איוו ג'ימה ואוקינאווה ב-1945, כולל התקפות רבות על יפן. לאחר כניעתה של יפן באוגוסט, היא נשאה חיילים אמריקאים הביתה במהלך מבצע מרבד קסמים. קרוליינה הצפונית פעלה לזמן קצר מול החוף המזרחי של ארצות הברית ב-1946 לפני שהוצאה מכלל פעילות בשנה לאחר מכן והושמה במילואים. האנייה נמחקה מרשימות הצי בשנת 1960, והאונייה ניצלה מגריטה על ידי קמפיין לשימור כלי השיט כספינת מוזיאון במדינה שהיא נקראת על שמה. בשנת 1962, מוזיאון קרוליינה הצפונית נפתח בווילמינגטון, קרוליינה הצפונית.

תכנון

סדרת קרוליינה הצפונית הייתה תכנון אוניית המערכה החדשה הראשונה שנבנתה תחת מערכת אמנת וושינגטון; העיצוב שלה היה כפוף לתנאים של אמנת לונדון השנייה משנת 1936, שהוסיפה הגבלה על סוללת התותחים העיקרית שלה, לפיה הם לא יהיו גדולים מ 14 אינץ' (356 מילימטרים). המועצה הכללית העריכה מספר עיצובים, החל מאוניות מערכה עם מהירות של 23 קשרים (43 קמ"ש) הדומות לסדרה ה"סטנדרטית" או אוניות מערכה מהירות, ובסופו של דבר נבחרה אוניית מערכה מהירה חמושה בשנים עשר תותחי 14 אינץ'. עם זאת, לאחר אישור האוניות, ארצות הברית הפעילה את סעיף המדרגות הנעות באמנה המתירה להגדיל לתותחי 16 אינץ' (406 מ"מ) במקרה שמדינה חברה כלשהי סירבה לחתום על האמנה, מה שיפן סירבה לעשות.

קרוליינה הצפונית הייתה באורך כולל של 728 רגל 9 אינץ' (222.12 מטרים),רוחב של 108 רגל 4 אינץ' (33.02 מטרים) ושוקע של 32 רגל 11.5 אינץ' (10.046 מטרים). הדחק האונייה היה 35,000 טונות ארוכות (36,000 טונות) בתפוסה סטנדרטית וגדל ל-44,800 טונות ארוכות (45,500 טונות) במעמס קרבי מלא. האונייה הונעה על ידי ארבע טורבינות קיטור של ג'נרל אלקטריק, שכל אחת הניעה ציר מדחף אחד, תוך שימוש בקיטור שסופק על ידי שמונה דוודי Babcock & Wilcox המופעלים על ידי נפט. המנועים דורגו ב-121,000 כוחות סוס (90,000 קילוואט), והטורבינות נועדו להעניק מהירות מרבית של 28 קשרים (52 קמ"ש). לאונייה היה טווח שיוט של 17,450 מיילים ימיים (32,320 ק"מ) במהירות של 15 קשרים (28 קמ"ש). היא נשאה שלושה מטוסים ימיים מסוג ווט OS2U קינגפישר לסיור אווירי, אשר שוגרו על ידי זוג מעוטים על הירכתיים שלה. הצוות שלה בזמן שלום מנה 1,800 קצינים ומלחים, אך במהלך המלחמה גדל הצוות ל-99 קצינים ו-2,035 מלחים.

האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של תשעה תותחי 16 אינץ'/45 קליבר Mark 6 בשלישיית צריחים משולשים על קו האמצע, שניים מהם הוצבו בזוג ירי-על מקדימה, כשהשלישי מאחור. הסוללה המשנית כללה עשרים תותחים דו-תכליתיים בקוטר 5 אינץ' (127 מ"מ) /38 קליבר מותקנים בצריחים תאומים המקובצים באמצע האונייה, חמישה צריחים משני הצדדים. כפי שתוכננה, האונייה צוידה בסוללת נ"מ של 16 תותחי 1.1 אינץ' (28 מילימטרים) ו-18 מקלעי .50 (12.7 מ"מ) בראונינג M2, אבל סוללת הנ"מ שלה הורחבה מאוד במהלך הקריירה שלה.

חגורת השריון הראשית הייתה בעובי 12 אינץ' (305 מילימטרים), בעוד שהסיפון המשוריין הראשי היה בעובי עד 5.5 אינץ' (140 מילימטרים). לצריחי תותחי הסוללה הראשיים היו חזיתות בעובי 16 אינץ' (406 מילימטרים), והם הותקנו על גבי ברבטות שהיו מוגנות באותו עובי פלדה. למגדל הניווט היה דפנות בעובי 14.7 אינץ' (373 מילימטרים). פריסת השריון של האונייה תוכננה תוך מחשבה על יריבים מצוידים בתותחי 14 אינץ', אך מכיוון שמערכת האמנה התקלקלה רגע לפני תחילת הבנייה, לא ניתן היה לשנות את עיצובה כדי לשפר את קנה המידה של ההגנה כדי להתגונן מפני תותחים כבדים יותר. למרות חסרון זה, סדרת קרוליינה הצפונית הוכיחה את עצמה כאוניות מערכה מוצלחות יותר מסדרת דקוטה הדרומית המשוריינת יותר אך צפופה מאוד.

שינויים

קרוליינה הצפונית זכתה למספר שדרוגים במהלך הקריירה שלה, הכוללים בעיקר מכ"ם וסוללות נ"מ משופרות. עד נובמבר 1942, האונייה קיבלה שלושה ערכות מכ"ם בקרת אש Mark 3 לסוללה הראשית, ארבעה מכ"מים Mark 4 עבור התותחים המשניים, מכ"ם חיפוש אווירי CXAM ומכ"ם חיפוש פני השטח SG. במהלך השיפוץ שלה בתחילת 1944, היא קיבלה מכ"ם חיפוש אווירי SK במקום ה-CXAM ומכ"ם SG שני; המכ"מים Mark 3 הוחלפו במכ"ם מתקדם יותר Mark 8, אם כי היא שמרה על אחד מהם כגיבוי. בספטמבר, מכ"ם ה-SK הוחלף במכ"ם SK-2, והמכ"מים Mark 4 הוחלפו בשילוב של מכ"מים Mark 12 ו-Mark 22. לאחר המלחמה היא קיבלה מכ"ם חיפוש אווירי משני SR ומכ"ם חיפוש SCR-720.

במהלך השיפוץ שלה בסוף 1942, הוחלפה סוללת הנ"מ של קרוליינה הצפונית ב-40 תותחי בופורס 1.1 אינץ' (28 מ"מ) בעשרה צריחים מרובעים, ו-46 תותחי אורליקון 20 מ"מ (0.79 אינץ') בצריחים בודדים. עד יוני 1943 הוגדל חימוש הנ"מ שלה בארבעה צריחים מרובעים נוספים של תותחי בופורס 40 מ"מ, ובנובמבר, נוסף צריח נוסף על גבי צריח הסוללה הראשי האחורי. עוד שני תותחי 20 מ"מ נוספו בסוף 1944, ושמונה נוספים הותקנו באפריל 1945. עד סוף המלחמה באוגוסט, סוללת תותחי ה-20 מ"מ שלה צומצמה לשמונה צריחים תאומים ועשרים צריחים בודדים.

היסטוריית שירות

השדרית של קרוליינה הצפונית הונחה במספנת הצי של ניו יורק ב-27 באוקטובר 1937. היא הושקה ב-13 ביוני 1940 ונכנסה לשירות בצי ב-9 באפריל 1941 בטקס בהשתתפות מושל קרוליינה הצפונית ג'יי מלוויל ברוטון. המפקד הראשון של האונייה היה קפטן אולף מ. הוסטבדט. קרוליינה הצפונית יצאה לשייט הניסויים שלה בים הקריבי ובילתה את שארית השנה בעבודה בזמן שארצות הברית נשארה נייטרלית במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור ב-7 בדצמבר, קרוליינה הצפונית החלה באימוני קרב נרחבים כדי להתכונן ללחימה בזירת האוקיינוס השקט.

המבצע הראשון שלה התקיים באפריל 1942, כאשר נפרסה לתחנה הימית של ארגנטיה ב-23 באפריל כחלק מכוח שנועד לחסום גיחה אפשרית של אוניית המערכה הגרמנית טירפיץ אם תנסה לפרוץ לנתיבי השיירות של צפון האוקיינוס האטלנטי. עם זאת, טירפיץ נשארה בנורווגיה, וקרוליינה הצפונית הוחלפה במהירות באוניית המערכה דקוטה הדרומית, מה שאפשר לקרוליינה הצפונית לצאת לדרך לאוקיינוס השקט באמצע 1942. היא עברה דרך תעלת פנמה ב-10 ביוני יחד עם נושאות המטוסים ואספ ולונג איילנד ותשע משחתות. ב-15 ביוני, קרוליינה הצפונית שובצה לכוח המשימה (TF) 18, שהוקם סביב נושאת המטוסים הורנט, יחד עם ארבע סיירות ותשע משחתות, בפיקודו של אדמירל משנה ליי נויס.

המערכה בגוודלקנל

קרוליינה הצפונית נשלחה להצטרף למערכה בגוודלקנל כחלק מ-TF 16, שכללה גם את נושאת המטוסים אנטרפרייז, הסיירת הכבדה פורטלנד, הסיירת הקלה אטלנטה ושש משחתות. היחידה הייתה חלק מ-TF 61, בפיקודו של תת אדמירל פרנק פלטשר, ונשלחה לחפות על נחיתתה של דיוויזיית הנחתים הראשונה בגוודלקנל כדי לתפוס את שדה התעופה שנבנה שם על ידי היפנים. TF 61 כללה גם את נושאות המטוסים סרטוגה וואספ. קרוליינה הצפונית חיפתה על אנטרפרייז ביום הראשון של הפלישה לגוודלקנל וטולאגי ב-7 באוגוסט, ולאחר מכן נשארה יחד עם אנטרפרייז כדי להגן על נושאת המטוסים מפני התקפות אוויריות יפניות. החשש ממפציצי טורפדו יבשתיים גרם לפלטשר להסיג את קבוצות נושאות המטוסים למחרת. הנחיתה הראשונית נתקלה בהתנגדות מועטה, אך שייטת סיירות יפנית תקפה את צי הפלישה בליל 9 באוגוסט, והנחילה תבוסה גדולה לכוחות הצי של בעלות הברית בקרב האי סאבו. הצי שקל לזמן קצר להקים כוח אוניות שטח כדי להתמודד עם הסיירות היפניות שיורכב מקרוליינה הצפונית, עם חמש סיירות כבדות, סיירת קלה אחת וארבע משחתות, אך נקבע כי הצורך להגן על כוחות המשימה של נושאות המטוסים גדול מכדי לקחת את היחידות הכבדות שלהם.

בתפקיד זה, היא השתתפה בקרב איי שלמה המזרחיים ב-24–25 באוגוסט. כוחות אמריקאים זיהו קבוצה של נושאות מטוסים יפניות ב-24 ומיד פתחו בהתקפות מסרטוגה שהטביעו את נושאת המטוסים הקלה ריוג'ו. מתקפת נגד יפנית פגעה בצי האמריקני, וקרוליינה הצפונית הייתה הראשונה שזיהתה אותה, מעט לאחר השעה 16:00, באמצעות מכ"ם החיפוש האווירי שלה. היפנים התרכזו בתחילה באנטרפרייז, וקרוליינה הצפונית תרמה את האש הנ"מ שלה להגנתה. אנטרפרייז הגדילה את המהירות ל-30 קשרים (56 קמ"ש), מה שגרם לקרוליינה הצפונית להיוותר מאחור, ובסופו של דבר לפגר 4,000 יארד (3,700 מטרים) מאחוריה. קבוצה של שבעה מפציצי צלילה Aichi D3A תקפה את קרוליינה הצפונית בשעה 16:43 אך כולם החמיצו. קרוליינה הצפונית יצאה מהקרב ללא פגע, אם כי אדם אחד נהרג מפצצה שהוטלה ממטוס. אנטרפרייז נפגעה משלוש פצצות, אך מטוסים מסרטוגה פגעו קשות בנושאת המטוסים צ'יטוס בתמורה.

תותחני הנ"מ של קרוליינה הצפונית טענו כי הופל בין 7 ל-14 מטוסים, אם כי הערכת היעילות של התותחנים היא מעורבת. ההיסטוריון ריצ'רד ב' פרנק טען שהיפנים איבדו בסך הכל שמונה עשר מטוסי D3A וזיכה את מטוסי הקרב גרומן F4F ויילדקט של אנטרפרייז במחציתם, כשהשאר הופלו על ידי האוניות, "עם חלק הארי לתותחנים על סיפון אנטרפרייז. האנליסט הימי נורמן פרידמן הדגיש את היעילות של תותחי ה-5 אינץ' על סיפון אנטרפרייז וקרוליינה הצפונית, אך ציין כי האונייה התקשתה לעקוב אחר מטרות עם מכ"ם בקרת האש שלה, עקב שילוב של תמרון מהיר כדי למנוע התקפות, רטט מוגזם מההפלגה במהירות גבוהה, ומספר המטוסים הידידותיים והעוינים למעלה. משקיפים בני זמננו ראו את ביצועי האונייה באופן חיובי; הקפטן שלה זיכה אותה בהפלת חמישה עד שבעה מטוסים, אדמירל צ'סטר וו. נימיץ, מפקד צי האוקיינוס השקט, ציין שהאש שלה בקוטר 5 אינץ' הייתה יעילה במיוחד בהרתעת התקפות יפניות.

בעוד אנטרפרייז נסוגה לצורך תיקונים, קרוליינה הצפונית הועברה ל-TF 17 כדי לחפות על סרטוגה, יחד עם אטלנטה וזוג משחתות. האוניות פעלו מול גוודלקנל במשך השבועות הבאים, ובמהלכן ניסו צוללות יפניות לטרפד את קרוליינה הצפונית פעמיים. הראשון, ב-6 בספטמבר, עבר כ-300 יארד (270 מטר) בצד השמאלי שלה, אבל השני, מהצוללת I-19 ב-15 בספטמבר, גרם נזק לאונייה. I-19 ירתה מטח של שש טורפדות לעבר הורנט ב-TF 18, שניים או שלושה מהם פגעו. שניים מהטורפדות מסוג 95 המשיכו לאוניות של TF 17, כ-5 מיל ימי (9.3 קילומטרים; 5.8 מיל) משם. אחד פגע במשחתת אובראיין, ורביעי פגע בקרוליינה הצפונית. הפגיעה בקרוליינה הצפונית פגעה באונייה 20 רגל (6.1 מטר) מתחת לקו המים בצד השמאלי שלה וקרע 32–18 רגל (9.8–5.5 מטרים) חור בציפוי. חמישה אנשי צוות נהרגו בהתקפה, אך הטורפדו גרם נזק רציני קטן, מלבד ההלם מהפיצוץ שהשבית את הצריח הקדמי. הצפה התרחשה וקרוליינה הצפונית קיבלה נטייה של 5.5 מעלות שמאלה, אבל זה תוקן במהירות עם הצפה נגדית והיא הצליחה להישאר בעמדה עם סרטוגה, בשיוט במהירות של 25 קשרים (46 קמ"ש). לשתי האוניות האחרות לא היה כל כך מזל, כאשר הורנט הושמדה באותו ערב ואובראיין טבעה בסופו של דבר חודש לאחר מכן, כאשר גוף האונייה שלה לבסוף קרס מהנזק. לאחר נסיגה מהאזור, קרוליינה הצפונית נותקה לפרל הארבור כדי לבצע תיקונים, שנמשכו בין 30 בספטמבר ל-17 בנובמבר.

לאחר שחזרה לדרום האוקיינוס השקט, קרוליינה הצפונית חידשה לחפות על סרטוגה ואנטרפרייז, שגם הם השלימו תיקונים עד למועד זה. הצי האמריקני חוזק על ידי אוניית האחות של קרוליינה הצפונית, וושינגטון, ששימשה כאוניית הדגל של אדמירל משנה ויליס לי. שתי אוניות המערכה קובצו יחד כ-TF 64 בפיקודו של לי. האוניות חיפו על שיירות שהובילו חיילים ואספקה לאיי שלמה למשך שאר שנת 1942 ולתוך 1943 כאשר המערכה בגוודלקנל התבססה. פעולות אלה כללו חיפוי על קבוצה של שבע אוניות תובלה הנושאים אלמנטים של דיוויזיית הרגלים ה-25 לגוודלקנל בין 1 ל-4 בינואר 1943. במהלך עוד מבצעי שיירות אלו מאוחר יותר באותו החודש, אוניות המערכה, שעד כה תוגברו על ידי אוניית המערכה אינדיאנה, היו רחוקות מדי דרומה מכדי שיוכלו להגיע לכוח הסיירות האמריקאי במהלך קרב האי רנל בסוף החודש.

קרוליינה הצפונית חזרה לפרל הארבור במרץ לשיפוץ שנמשך יותר מחודש וכלל התקנת מכ"מים וציוד משופר לבקרת אש. כשחזרה לדרום האוקיינוס השקט, היא הצטרפה לקבוצת אוניות המערכה של TF 36, כעת בפיקודו של אדמירל משנה גלן ב. דייוויס והורכבה מאינדיאנה ומסצ'וסטס. קבוצות אוניות המערכה ונושאות המטוסים חיפו על כוחות תקיפה אמפיביים במהלך מבצע קארטוויל, המערכה לבידוד המעוז היפני ברבאול, בסוף יוני ובתחילת יולי. הם לא ראו פעולה במהלך המערכה, שכן הלחימה הוגבלה לכוחות הקלים של שני הצדדים. בספטמבר היא ביצעה הפלגה נוספת לפרל הארבור כדי לערוך הכנות למתקפה על איי גילברט.

המערכה באיי גילברט ומרשל

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

קרוליינה הצפונית בלב ים במהלך המערכה באיי גילברט

לצורך ההסתערות על איי גילברט, הצי אורגן ב-TF 50, שחולק למספר קבוצות משימה (TG). האונייה יצאה לדרך ב-10 בנובמבר, שוב יחד עם אנטרפרייז כחלק מ-TG 50.2 כדי לתמוך במערכה באיי גילברט ומרשל, שהחלה בהתקפות על מקין, טאראווה ואבמאמה. הקבוצה כללה גם את מסצ'וסטס ואינדיאנה וזוג נושאות מטוסים קלות ושש משחתות. קרוליינה הצפונית חיפתה על נושאות המטוסים בזמן שהם פשטו על האיים החל ב-19 בנובמבר. ב-8 בדצמבר, קרוליינה הצפונית נותקה ליצירת TG 50.8 עם שאר אוניות המערכה של הצי - מסצ'וסטס, אינדיאנה, דקוטה הדרומית ווושינגטון - שוב בפיקודו של לי. האוניות הפגיזו את האי נאורו בזמן שהצי התכונן למבצע הבא במערכה באיי מרשל. לאחר מכן ליוותה קרוליינה הצפונית את נושאת המטוסים בנקר היל במהלך סדרת תקיפות על קאוויאנג באי ניו אירלנד בסוף דצמבר.

ב-6 בינואר 1944, TF 58, כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות, נוצר בפיקודו של אדמירל משנה מארק מיטשר; קרוליינה הצפונית המשיכה בתפקידה כמלווה של נושאות המטוסים עם היחידה במסגרת TG 58.2. במהלך קרב קווג'לין, קרוליינה הצפונית נשארה בתחילה עם נושאות המטוסים במהלך ההפגזה שלפני הפלישה, אך לאחר מכן נותקה כדי לצמצם טווח אל האי ולהצטרף לקבוצת ההפגזות המכוונת לרואה-נאמור, שכללה גם את וושינגטון, אינדיאנה ומסצ'וסטס. במהלך התקיפה היא הטביעה ספינת משא בנמל. לאחר שהאיים נכבשו בארבעה ימים של קרבות קשים, TF 58 יצאו לפשוט על טרוק, שהיה אזור ההיערכות העיקרי של יפן במרכז האוקיינוס השקט. בשלב זה, קרוליינה הצפונית הועברה ל-TG 58.3. המתקפה, שזכתה לשם הקוד מבצע כדור ברד, גרמה לנזק חמור, הטביעה או השמידה 39 ספינות, השמידה 211 מטוסים ופגעה ב-104 מטוסים נוספים.

כשאיי מרשל וגילברט מאובטחים, כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות יצא לסדרה של פשיטות במרכז האוקיינוס השקט כדי להתכונן למתקפה הקרובה על איי מריאנה. הצי יצא ממג'ורו, הבסיס החדש שלו באיי מרשל, בסוף מרץ כדי להתחיל בהתקפה הראשונה על פלאו ו-וולאי, שנערכה בין 31 במרץ ל-1 באפריל. במהלך פעולות אלה הפילה קרוליינה הצפונית מטוס יפני. לאחר מכן הפליג הצי דרומה כדי לתמוך בנחיתה של צבא ארצות הברית בהולנדיה במהלך המערכה בגינאה החדשה בין 13 ל-24 באפריל. התקפה נוספת על טרוק התרחשה ב-29–30 באפריל; קרוליינה הצפונית הפילה מטוס יפני נוסף במהלך המתקפה. שניים מהמטוסים הימיים שלה קינגפישר נשלחו לחלץ טייס שהופל שהתרסק על השונית; אחד מהם התהפך בנחיתה והשני לא הצליח להמריא עם המשקל הנוסף מצוות המטוס הראשון והטייס שהם נסעו לאסוף, אז הצוללת טאנג אספה את האנשים במקום. ב-1 במאי, קרוליינה הצפונית ושש אוניות מערכה אחרות התארגנו כ-TG 58.7, הפגיזו את פונפיי, הרסו סוללות ארטילריה יפניות, תותחים נגד מטוסים ופגעו בשדה התעופה באי. לאחר מכן TF 58 חזרה לבסיסיה במג'ורו ובאניווטוק ב-4 במאי; משם, קרוליינה הצפונית עזבה לפרל הארבור לתיקון ההגה שלה.

המערכה באיי מריאנה ופלאו

לאחר השלמת תיקונים הצטרפה קרוליינה הצפונית לצי במג'ורו בזמן שהתכוננה למתקפה על איי מריאנה. כשהגיעה חזרה ל-TG 58.7, שחולק בין ארבע קבוצות המשימה של נושאות המטוסים. היא ושאר TF 58 יצאו ב-6 ביוני כדי להשיק את התקיפה הראשונה במערכה, המכוונת לאי סאיפאן. בנוסף לחיפוי על נושאות המטוסים, קרוליינה הצפונית גם הפגיזה את האי כדי לחפות על שולות המוקשים בזמן שהם פינו נתיבים לחוף הפלישה. היא הפגיזה את נמל טנפאג, הטביעה כמה כלי שיט קטנים והשמידה כמה מערומי אספקה. ב-15 ביוני עלו הנחתים לחוף והתקפת נגד יפנית פגעה בצי, אם כי כל המטוסים מלבד שניים הופלו על ידי הסיור האווירי הקרבי של נושאות המטוסים; מבין השניים הללו, קרוליינה הצפונית הפילה אחד. הנחיתה הייתה פריצה של היקף ההגנה הפנימי של יפן שהניעה את הצי היפני לשגר דחף נגד גדול עם הצי הנייד הראשון, כוח הפגיעה העיקרי של נושאות המטוסים.

כשהצי היפני התקרב, קרוליינה הצפונית ושאר TF 58 הפליגו לפגוש אותו ב-18 ביוני, מה שהוביל לקרב ים הפיליפינים ב-19–20 ביוני. קרוליינה הצפונית ואוניות המערכה האחרות, עם ארבע סיירות ושלוש עשרה משחתות, נפרסו כ-15 מיל ימי (28 קילומטרים; 17 מיל) ממערב לקבוצות נושאות המטוסים כדי לסייר את נתיב הגישה הסביר. היפנים שיגרו תחילה את המטוסים שלהם, ובזמן שבדקו את ההגנות של הצי האמריקאי, קרוליינה הצפונית ווושינגטון היו אוניות המערכה הראשונות שפתחו באש על המטוסים היפנים התוקפים. במהלך הפעולה, שהתבצעה בעיקר על ידי נושאות המטוסים, הסב הצי האמריקני אבדות חמורות ליפנים, השמידה מאות מכלי הטיס שלהם והטביעה שלוש נושאות מטוסים. במהלך הקרב הפילה קרוליינה הצפונית שני מטוסים יפניים. קרוליינה הצפונית נשארה בעמדה ליד מריאנה במשך השבועיים הבאים לפני שנותקה לצורך שיפוץ במספנת הצי של פיוג'ט סאונד.

פעולות מאוחרות יותר

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

קרוליינה הצפונית בים סוער בדצמבר 1944

התיקונים נמשכו עד אוקטובר, מה שמנע מקרוליינה הצפונית להשתתף בחלק גדול מהמערכה בפיליפינים, והיא הצטרפה לצי בבסיס הקדמי החדש שלו באוליטי ב-7 בנובמבר. שם היא הצטרפה ל-TG 38.3, כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות עבר מפיקוד הצי החמישי לצי השלישי ובהתאם לכך שונה המיספור מסדרה 50 לסדרה 30. לאחר מכן החלו נושאות המטוסים בשורה של תקיפות על עמדות יפניות בלייטה, לוזון וויסאיאס כדי לתמוך בפעולות הצבא בחוף. במהלך פעולות אלה, קרוליינה הצפונית הפילה מטוס התאבדות קמיקזה. ההתקפות נמשכו עד אמצע דצמבר והתגברו במהלך הפלישה למינדורו ב-15 בדצמבר. שלושה ימים לאחר מכן, הצי שייט מחוץ לפיליפינים כאשר נפגע על ידי סופת הטייפון קוברה. קרוליינה הצפונית לא נפגעה באופן רציני, אך שלוש משחתות הוטבעו בסופה.

לאחר שחזר לאוליטי, כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות החל בסדרה של תקיפות על מטרות בפורמוסה, חופי הודו-סין הצרפתית, סין הכבושה, ואיי ריוקיו בינואר 1945. קרוליינה הצפונית נשארה ב-TG 38.3 למבצע, וקבוצת נושאות המטוסים שלה תקפו את צפון פורמוסה ב-3–4 בינואר, אך מזג אוויר גרוע הפריע לפעילות הטיסה. התקפות נוספות פגעו במטרות על לוזון ב-6 וב-7 בינואר כדי להשמיד שם עתודות של קמיקזה. ב-10 בינואר נכנסו קבוצות נושאות המטוסים לים סין הדרומי כדי לפגוע במטרות בהודו-סין הצרפתית בהנחה שינכחו שם כוחות ימיים יפנים משמעותיים, אך רק ספינות סוחר ומספר ספינות מלחמה קטנות נתפסו והוטבעו שם. במהלך פשיטות אלו פלשו גורמים אחרים בצי בעלות הברית למפרץ לינגאיין לעבר לוזון.

בפברואר, היא ליוותה נושאות מטוסים במהלך התקפות על האי היפני הונשו כדי לשבש כוחות אוויר יפנים שעלולים להפריע לפלישה המתוכננת לאיוו ג'ימה באיי בונין. הצי החמישי קיבל מחדש את הפיקוד על כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות בשלב זה, וקרוליינה הצפונית הייתה כעת חלק מ-TG 58.4. הצי יצא מאוליטי ב-10 בפברואר, ולאחר ביצוע אימונים מול טיניאן ב-12 בפברואר, תדלק בים ב-14 בפברואר והמשיך צפונה כדי לערוך תקיפות באזור טוקיו יומיים לאחר מכן. הפשיטות נמשכו עד 17 בפברואר ולמחרת, הצי נסוג לתדלק ו-TG 58.4 נשלח לפגוע באיים אחרים בשרשרת איי בונין כדי לבודד עוד יותר את איוו ג'ימה. במהלך ההפגזה ההכנה לאותה מתקפה, נותקו קרוליינה הצפונית, וושינגטון והסיירת הכבדה אינדיאנפוליס מקבוצת המשימה לתגבור TF 54, כוח התקיפה לפלישה; היא נשארה בעמדה במהלך התקיפה הימית וסיפקה תמיכה באש בזמן שהם נלחמו על פני האי עד 22 בפברואר. למחרת, קבוצות נושאות המטוסים התאספו מחדש ותדלקו ב-24 בפברואר לפעולות נוספות נגד יפן היבשתית.

לאחר שעזב את איוו ג'ימה, הצי חידש התקפות אוויריות על איי הבית כדי להתכונן למתקפה האמפיבית הבאה על אוקינאווה באיי ריוקיו. הראשון שבהם, ב-25 וב-26 בפברואר, פגע במטרות באזור טוקיו, ואחריו התקפה נוספת על איוו ג'ימה למחרת. הצי תדלק ב-28 בפברואר וב-1 במרץ פשט על אוקינאווה, ולאחר מכן חזר לאוליטי ב-4 במרץ. בהיותו באוליטי, הצי אורגן מחדש וקרוליינה הצפונית הועברה ל-TG 58.3. הצי התייצב ב-14 במרץ לצורך התקפות נוספות על יפן; האוניות תדלקו ב-16 במרץ בדרך והן שיגרו את מטוסיהן יומיים לאחר מכן כדי לפגוע במטרות בקיושו. ההתקפות נמשכו גם למחרת, גרמו נזק משמעותי למתקנים יפניים באי והטביעו או גרמו נזק לספינות מלחמה רבות. קבוצות המשימה נסוגו לתדלק ולהתארגן מחדש ב-22 במרץ, מכיוון שמספר נושאות נפגעו מקמיקזה והתקפות אוויריות. נושאות המטוסיים ואספ ופרנקלין ניזוקו קשות מפצצות, וקרוליינה הצפונית הוקצתה לקבוצת האוניות שהופקדה ללוות אותן בחזרה לאוליטי לצורך תיקונים.

פשיטות נושאות מטוסים על איי הבית ואיי ריוקיו נמשכו לאחר הנחיתה על אוקינאווה ב-1 באפריל. כשקרוליינה הצפונית חזרה לצי, היא שובצה ל-TG 58.2. חמישה ימים לאחר מכן, קרוליינה הצפונית הפילה שלושה קמיקזות. במטח הנ"מ הסוער, ספינה נוספת פגעה בטעות בקרוליינה הצפונית עם פגז של 5 אינץ', הרגה שלושה ופצעה ארבעים וארבעה. ב-7 באפריל, היפנים פתחו במתקפת נגד אווירית-ימית גדולה על כוח הנחיתה עם כוח שנבנה סביב אוניית המערכה יאמטו, שהובסה ברובה על ידי נושאות המטוסים, אם כי קרוליינה הצפונית הפילה מפציץ יפני אחד. מתקפת קמיקזה גדולה נוספת פגעה בצי ב-11 באפריל. היא הפילה שניים נוספים ב-17 באפריל, ויומיים לאחר מכן היא נשלחה לתמוך בהתקפות חי"ר על אוקינאווה לפני שיצאה לשיפוץ נוסף בפרל הארבור.

קרוליינה הצפונית חזרה לצי במפרץ לייטה בסוף יוני לפני שיצאה לסדרה נוספת של התקפות על יפן ב-1 ביולי. בשלב זה, כוח המשימה המוביל המהיר הועבר לצי השלישי, כך שאוניית המערכה הצטרפה ל-TG 38.3. ההתקפות האוויריות החלו ב-10 ביולי, כאשר למעלה מאלף מטוסים פגעו בשדות תעופה סביב טוקיו. התקיפות נמשכו יותר משבוע, עד שסופת טייפון התקרבה ואילצה את הצי לסגת כדי להימנע ממנו ב-19 ביולי. במהלך פעולות אלה, אחד ממטוסי הקינגפישר שלה הרים טייס שהופל במפרץ טוקיו תחת אש חזקה. לאחר הכניעה היפנית ב-15 באוגוסט, קרוליינה הצפונית תרמה אנשים לכוח הכיבוש הראשוני ונכנסה למפרץ סגאמי ב-27 באוגוסט עם שאר הצי. לאחר מכן היא סיירה בחוף עד 5 בספטמבר, אז הפליגה לתוך מפרץ טוקיו כדי להעלות את אנשי הצוות מחדש. למחרת, היא שובצה ל-TF 11 יחד עם שלוש אוניות המערכה מסדרת ניו מקסיקו, זוג נושאות מטוסים קלות ושייטת משחתות כדי לחזור לארצות הברית. משם, היא הפליגה דרומה לאוקינאווה כדי לקחת חיילים בדרך הביתה במסגרת מבצע מרבד קסמים. האונייה ספגה בסך הכל 10 אנשי צוות הרוגים ו-67 פצועים במהלך שירותה בזמן המלחמה. האונייה קיבלה חמישה עשר כוכבי קרב במהלך שירותה בזמן המלחמה. הכי הרבה מכל אוניית מערכה בצי האמריקאי.

היא עברה את תעלת פנמה ב-8 באוקטובר והגיעה לבוסטון ב-17 באוקטובר. שם היא עברה שיפוץ במספנת הצי של ברוקלין ולאחר מכן ערכה פעולות אימונים מול החוף המזרחי, כולל שייט אימונים לצוערים מהאקדמיה הימית של ארצות הברית בקריביים באמצע 1946. קרוליינה הצפונית הייתה אוניית המערכה האמריקאית היחידה שנבנתה תחת האמנה שראתה שירות משמעותי לאחר תום המלחמה.

השבתה

האונייה הוצאה משירות ב-27 ביוני 1947 בניו יורק והוכנסה למילואים. בזמן שהיא לא הייתה בשירות, הצי שקל כמה תוכניות לחדש או להסב את האונייה למטרות אחרות. סדרת המחקרים הראשונה ב-1954 נסבה סביב שיפור מהירות האונייה ל-31 קשרים (57 קמ"ש), מה שידרוש הפחתה משמעותית בהדחק האונייה ומערכת הנעה הרבה יותר חזקה. ניתן לפתור את בעיית ההדחק על ידי הסרת הצריח האחורי, אך לא היה מספיק מקום בגוף האונייה כדי להציב תחנת כוח הדרושה כדי להגיע למהירות הרצויה. הצי גם העריך הצעה להמיר את קרוליינה הצפונית לנושאת מסוקים; התוכנית הייתה כרוכה בהסרת כל התותחים הראשיים והמשניים שלה (אם כי הצריח הקדמי יישמר כדי לשמור על איזון האונייה כראוי) בתמורה לסיפון טיסה ומתקנים לעשרים ושמונה מסוקים וסוללה של 16 תותחי 3 אינץ' (76 מילימטרים). הצי החליט בסופו של דבר שנושאת מסוקים חדש ייעודית תהיה זולה יותר ולכן הפרויקט נזנח.

היא נשארה במילואים של הצי עד שנמחקה מרשימות הצי ב-1 ביוני 1960, ונועדה להתפרק לגרוטאות. איש קרוליינה הצפונית, ג'יימס קרייג, ייסד מסע להצלת כלי השיט בדגם של ועדת אוניית המערכה טקסס שרכשה בהצלחה את אוניית המערכה הישנה טקסס לשימור כספינת מוזיאון. הוא שכנע את המושל לותר ה. הודג'ס לבקש מהצי לעכב את גריטת האונייה, ולאחר מכן הוביל קמפיין לגייס את 250,000 הדולרים הדרושים להכנת אתר לארח את כלי השיט, לגרור אותה לשם ולעבוד להכנתה למבקרים. בעזרת תחנת הטלוויזיה WRAL - ששידרה קמפיין פרסומת "הצילו את האונייה שלנו" - ועיתוני מדינה רבים, הצליח קרייג להשיג יותר מ-330,000 דולר עבור הפרויקט. בהמשך היו שיקולים של האתר שבו יש להשתמש; שלוש ערים נחשבו: סאות'פורט, מורהד סיטי, ווילמינגטון. האחרונה נבחרה, מכיוון שהיא הייתה יותר בפנים הארץ ולכן מוגנת יותר מפני סופות הוריקן.

הנצחה ומוזיאון

ב-6 בספטמבר 1961, קרוליינה הצפונית הועברה למדינה. האונייה נגררה מבייון, ניו ג'רזי, לכיוון ווילמינגטון, על ידי קבוצה של תשע גוררות ב-25 בספטמבר. בשלב מסוים במהלך ההפלגה, ב-2 באוקטובר, איבדו הגוררות שליטה על האונייה בנהר קייפ פיר והיא התנגשה במסעדת פירות ים צפה, אם כי באופן מפתיע גרמה לנזק קל בלבד. אחרי העגינה שלה - מעבר לנהר קייפ פיר במרכז העיר ווילמינגטון, כ-28 מיל (45 קילומטרים) מהמפגש של הנהר עם האוקיינוס האטלנטי - היא שופצה והתיקונים באונייה בוצעו, היא נפתחה רשמית ב-29 באפריל 1962 כאנדרטה ליותר מ-11,000 תושבי קרוליינה הצפונית שמתו בזמן שירות בכוחות המזוינים של ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1964, מטוס קינגפישר שהתרסק בקולומביה הבריטית, קנדה, במהלך המלחמה ולאחר מכן ניצל, נתרם למוזיאון.

בתחילת שנות ה-80, כאשר הצי הפעיל מחדש את ארבע אוניות המערכה מסדרת איווה, חלקים נלקחו מקרוליינה הצפונית ומשאר אוניות המערכה שהשתמרו, כולל אלבמה ומסצ'וסטס, כדי להחזיר את אוניות האיווה לשירות. רכיבי חדר מכונות שלא היו זמינים עוד במלאי של הצי היוו את רוב החומר שהוצא מהאוניות. אוניית המערכה הוכרזה כנקודת ציון היסטורית לאומית ב-10 בנובמבר 1982; הבקשה ציינה כי האונייה הייתה במצב כמעט מצוין ונשארה בתצורתה בזמן המלחמה.

העבודה לתחזוקת הספינה ושיפור המתקן היא מאמץ מתמשך. בשנת 1998, מפעילי המוזיאון הפעילו את מבצע Ship Shape, מסע תרומות לאבטחת כספים לביצוע תיקונים בכלי השיט, כולל הסיפון מעץ טיק של האונייה, שהוחלף בעץ טיק ממיאנמר. כספים מהקמפיין הוקצו גם לתיקון גוף האונייה, שעד תחילת שנות ה-2000 הידרדר משמעותית; במקומות מסוימים, קורוזיה הפחיתה את עובי ציפוי גוף האונייה מעובי של 0.625–0.75 אינץ' (15.9–19.1 מילימטרים) עד לעובי של 0.15 אינץ' (3.8 מילימטרים). לאחר ששקלו להעביר את האונייה למבדוק יבש לצורך השיפוץ, שהיה יקר עד בלתי אפשרי, החליטו מטפלי האונייה להשתמש באותה שיטה ששימשה לשיפוץ אוניית המערכה אלבמה: להקים סכר עצירה סביב גוף האונייה ולשאוב אותו ממים. בנוסף להחלפת לוחות גוף פגומים, האונייה קיבלה גם שכבת צבע חדשה כדי להגן עליה טוב יותר מפני פגעי מזג האוויר. בשנת 2018 הוקם שביל הליכה סביב האונייה כדי לאפשר למבקרים לצפות באוניה מכל עבר, במימון שניתן על ידי קרן SECU. השביל יושב על גבי הסכר הנחוץ לתיקוני האוניה. התיקונים בגוף האונייה הושלמו בשנת 2021.

נכון לתחילת 2024, האנדרטה והמוזיאון הם אחד מאתרי התיירות המתויירים ביותר של קרוליינה הצפונית. בשנת 2022 הגיעו למוזיאון כמעט 250,000 מבקרים והוא נהנה מהשנה המוצלחת ביותר מבחינה כלכלית בתולדותיו.

במהלך תחילת המאה ה-21, הצפות עקב עלייה בגובה פני הים הקשורה לשינויי אקלים הפכו לבעיה גוברת באתר המוזיאון. מד גאות ושפל של מנהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי 0.5 מייל (0.8 ק"מ) מהמוזיאון רשם עלייה של 9 אינץ' (23 סנטימטרים) בגובה פני הים בין התקנתו ב-1935 ל-2023, ומנהיגי המוזיאון תיעדו עלייה של 7,000 אחוז באירועי ההצפה בין השנים 1961 ל-2023, עם 20 אירועי הצפה באתר במהלך 2011. לאחר 2013, בעיות ההצפה הואצו באופן דרמטי: בשנת 2020 ספג האתר הצפות במהלך כמחצית השנה, וההצפות המשיכו להאיץ לאחר מכן, עם 200 ימי הצפה במהלך 2022. עד תחילת 2024, המים מנהר קייפ פיר עלו באופן שגרתי על חומות הים, הציפו מאות מקומות בחניון המוזיאון, כמו גם מדרכות ושטחי דשא, הרגו עצי אלון בשטח, ומדי פעם אילצו את המוזיאון להיסגר כאשר כביש הגישה היחיד הוצף.

כדי להגביר את הניקוז, לשפר גם את איכות המים וגם לשפר את בטיחות המבקרים, החליטו מנהיגי המוזיאון לצאת לפרויקט בנייה בסכום של 4.1 מיליון דולר - שצפוי להימשך מינואר עד ספטמבר 2024 - שיאפשר למוזיאון להכיל את הנוף המשתנה במקום לנסות למנוע חדירת מים. התוכניות קראו להסרה של כ-800 רגל (244 מטרים) של מחסומי בטון וסלע והחלפתם ב"קו חוף חי" של גרגירי עפר וצמחייה מקומית שתפחית את השחיקה ומושכת מגוון בעלי חיים לרבות שרימפס וסרטנים כחולים; הסרת כמה דונמים מהחניון המועד להצפות ושיקום נחל הגאות והביצה שהיו שם לפני 1961, כדי לעצור מים ולהפנות אותם אל הנהר; העלאת חלקו הנותר של החניון מעל מפלס הגאות; ושתילת 100 עצים ושיחים במגרש החניה ו-130,000 צמחי ביצות מקומיים כדי לנקז נגר מי סערה וליצור בית גידול לציפורים נודדות ומקננות. הפרויקט ימומן בכמעט 2 מיליון דולר ממענקים של ממשלת ארצות הברית ומדינת קרוליינה הצפונית, יותר מ-1 מיליון דלור מתקציב המדינה של קרוליינה הצפונית, ומימון ממחלקת משאבי טבע ותרבות בקרוליינה הצפונית.

עם עליית פני הים באתר הצפויה לעלות בכ-1 רגל (0.3 מטרים) בין 2024 ל-2050, פרויקט הבנייה לשנת 2024 צפוי לטפל בבעיות ניקוז עד מתישהו בין 2039 ל-2044, כאשר ייתכן שיהיה צורך באמצעים נוספים לטיפול בהצפות. פרויקט 2024 נועד להכיל שינויים נוספים שכנראה יידרשו באמצע המאה ה-21.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרוליינה הצפונית בוויקישיתוף

קרוליינה הצפונית, ברשת החברתית פייסבוק
קרוליינה הצפונית, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
קרוליינה הצפונית, ברשת החברתית אינסטגרם
קרוליינה הצפונית, סרטונים בערוץ היוטיוב

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38101128קרוליינה הצפונית (BB-55)