הסגר על רצועת עזה
הסגר על רצועת עזה הוא סגר או הסגר שהוטל על רצועת עזה על ידי ישראל ומצרים החל מיוני 2007, בעקבות השתלטות של ארגון החמאס על רצועת עזה במהלך עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה, והתנערותו מההסכמים עליהם חתמה הרשות הפלסטינית עם ישראל ועם מצרים. לפני הטלת הסגר, לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות שימרה ישראל שליטה על המרחב הימי והאווירי של הרצועה, ואולם מדיניות הסגר הקשיחה את תנאי המעבר של אנשים ובעיקר של סחורות לתוכה וממנה. לאורך כל תקופת הסגר, וכן לפניה, מספקת ישראל חלק מתצרוכת החשמל והאנרגיה בעזה, וכן מאפשרת את מעברן של מאות משאיות אספקה מדי יום, אך רק לאחר בידוק קפדני המונע העברת נשק וחלקיו או פריטים אחרים העלולים לפגוע בביטחון ישראל (כגון חומרים כימיים המשמשים את תעשיית הרקטות הנורות אל ריכוזי אוכלוסייה בישראל). כמו כן, מאות פועלים יצאו מדי יום לעבודה וכן לטיפולים רפואיים בישראל.
סגירת המעברים וההגבלות על תנועת הסחורות והאנשים בהם נומקו באמצעות טיעונים שונים לאורך שנות הסגר - בעיקר כאלה הנוגעים לביטחון ולמניעת פעולות טרור ותמיכה בו באמצעות ההעברות[1][2].
ביוני 2010, בעקבות אירועי המשט לעזה, החליטה מצרים לפתוח את מעבר רפיח, שבינה לבין רצועת עזה, לשם העברת ציוד וסחורות[3]. ב-28 במאי 2011, לאחר ההפיכה במצרים, החליט השלטון החדש במדינה בראשות מוחמד חוסיין טנטאווי לפתוח את מעברי הגבול ברפיח באופן נרחב יותר, המאפשר תנועת בני אדם וסחורות בין מצרים לבין רצועת עזה. ביולי 2013 לאחר הדחת נשיא מצרים מוחמד מורסי בהפיכה החלה מצרים להגביל שוב את תנועת האנשים דרך רפיח, ובאוקטובר 2014 סגרה את המעבר כליל ומאז הוא נפתח לעיתים רחוקות[4].
תחילת הסגר
לאחר ההתנתקות נכנסו סחורות לרצועה דרך מעברי הגבול היבשתיים עם מגבלות מועטות ובכפוף לפיקוח ישראלי. בעקבות ניצחון חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ועימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה ב-2007, הודיע חמאס כי הוא מתנער מהסכמי הביטחון שהוסכמו בין הרשות הפלסטינית, ישראל ומצרים, ואף איים לבצע פיגועים בישראל.
כתגובה, החליט הקבינט להכריז על רצועת עזה כעל שטח עוין[5]. עם ההחלטה הקשיחה ישראל את תנאי המעבר של אנשים ובעיקר של סחורה במעברי הגבול עם עזה, בטענה שההגנה של אנשי הפת"ח, שאיבדו את שליטתם בעזה, כבר איננה מספקת את ישראל. בעוד כניסת הסחורות לרצועה צומצמה באופן משמעותי, שיווק הסחורות מרצועת עזה לגדה המערבית או לישראל הופסק לחלוטין. לפי מדיניות זו, התאפשר רק מעבר של מוצרים העשויים למנוע משבר הומניטרי או תברואתי, וכן דלק, חשמל וכסף למימון התשתית הבנקאית של עזה. הסנקציות הוחרפו לאחר מכן, כתגובה לירי רקטות קסאם על יישובי הדרום. כמו כן, מדי פעם נסגרו המעברים מסיבות שונות: בין היתר כצעד של ענישה לאחר ירי רקטות מהרצועה[6], ולצורך שיקומם ושיפור אבטחתם לאחר שהפלסטינים חיבלו בהם בפיגועי טרור.
מצרים סגרה את הגבול בינה לבין הרצועה ב-7 ביוני 2007, בזמן הלחימה בין פת"ח וחמאס, מחשש לזליגה של פעולות טרור מצד חמאס לתוך מצרים.
פריצת גבול עזה-מצרים
קטע בציר פילדלפי, בגבול בין מצרים ועזה, נפרץ בסדרה של פיצוצים ב-23 בינואר 2008. אנשי חמאס הצליחו לפוצץ גדר גבול ליד מעבר רפיח, והרסו חלק מהגדר שנבנתה בידי ישראל. בו ביום החלה תנועה ערה של פלסטינים לסיני, מתוך כוונה להצטייד במזון, בדלק, בסיגריות ובפריטים נוספים אשר הפכו לנדירים או יקרים עקב הסגר. האו"ם העריך כי כמחצית מ-1.5 מיליון תושבי הרצועה חצו את הגבול לתוך מצרים. צבא מצרים נמנע בתחילה מלהגיב, ורק לאחר 11 יום, ב-3 בפברואר 2008, סגר מחדש את הגבול עם רצועת עזה, והתאפשרה רק תנועה של תושבים חוזרים.
תחילתה וסופה של ההודנה
ב-18 ביוני 2008 הוכרז על הודנה בין ישראל לבין חמאס למשך שישה חודשים, ונחתם הסכם בין נציגים של ממשלת ישראל ושל חמאס, בתיווכה של מצרים. הסכם זה היה אמור להפיג חלק מההגבלות, אולם בפועל רק כמות מועטה של סחורה עברה מישראל לרצועת עזה. בתום ההסכם, ב-19 בדצמבר 2008, הודיע חמאס שמבחינתו ממשלת ישראל לא מילאה את חלקה בהפסקת האש בכך שהמשיכה את "המצור הכלכלי" על עזה. ישראל דחתה טענה זו, ואמרה כי הסגר נועד לבודד את חמאס ולמנוע ירי רקטות על יישובים ישראלים בנגב.
ב-23 בדצמבר 2008, חמאס אמר כי יסכים לחדש את הפסקת האש, בתנאי שהסגר על עזה יסתיים. ב-26 בדצמבר אפשרה ממשלת ישראל באופן זמני הכנסת אספקה לרצועה, על מנת למנוע משבר הומניטרי. למחרת נפתח מבצע צבאי בעזה, מבצע עופרת יצוקה.
טיעונים משפטיים
אמנת ז'נבה הרביעית (1949) מגדירה כללים להגנה על אוכלוסייה אזרחית בשטח כבוש. האמנה הורחבה בשנת 1977, כך שהתקנות יכללו גם הגנה על אוכלוסייה אזרחית בעימותים צבאיים שאינם מוגדרים כמלחמה. מועצת הביטחון של האו"ם קבעה בשנת 1979 שהאמנה הרביעית חלה גם בשטחים שנתפסו על ידי ישראל בשנת 1967, כולל רצועת עזה. אף על פי שהאמנה דנה בהגנה על אוכלוסייה אזרחית, היא קובעת שכוח כובש רשאי להגביל את חופש התנועה של אזרחים או להטיל סגר על שטח כבוש, רק אם פעולה זו נחוצה לחלוטין להשגת יעדים צבאיים. ישראל חתומה על אמנת ז'נבה הרביעית מאז שנת 1951[7], ועל כן מחויבת בהגנת אזרחים בשטח כבוש, אך היא מעולם לא קיבלה באופן רשמי את הטענה שהאמנה אמורה לחול בשטחי עזה והגדה המערבית, וטענה כי האמנה חלה רק על שטחים של מדינה ריבונית שנכבשו על ידי מדינה ריבונית אחרת. עם זאת, ישראל מוכנה לספק לאוכלוסיית עזה "צרכים הומניטריים".
לאחר יישום תוכנית ההתנתקות, נסוגו כוחות הצבא של ישראל משטח עזה. עם זאת, ישראל ממשיכה לשלוט במרחב האווירי של עזה, בקו החוף, ועל חלק מהגבול הקרקעי (לא כולל ציר פילדלפי, גבולה של עזה עם מצרים). כמו כן, ישראל שולטת על מרשם האוכלוסין של עזה ועל אספקת אנרגיה ודלק, לתוך ומתוך הרצועה. לכן, אף על פי שישראל לא חתמה על ההרחבות לאמנת ז'נבה, קיימת ציפייה בקהילייה הבינלאומית שהיא תכבד אותה.
טיעוני ישראל
ישראל הכריזה על עזה "ישות עוינת", ועקב כך טוענת כי היא אינה אחראית מבחינה משפטית לאוכלוסיית עזה ולא חייבת לעזור לה מעבר למינימום הנדרש כדי למנוע משבר הומניטרי. ישראל טוענת גם כי לא ניתן להתעלם גם מזכותה להגנה עצמית. לטענתה, מוטב להפעיל סנקציות כלכליות מאשר כוח צבאי, כדי ללחוץ על ממשלת חמאס בעזה להפסיק את התקפות הקסאמים על יישובים ישראלים.
בינואר 2010 קבעה ועדת טירקל כי לא נמצאו הוכחות להפרת זכויות האדם בעזה. לדברי הוועדה הצעדים שנקטה ישראל היו מידתיים ולפי כללי החוק הבינלאומי[8].
טיעונים משפטיים נגדיים
ארגון Human Rights Watch כמו ארגונים זכויות אדם נוספים בעולם וגם ארגונים ישראליים[9], טוענים כי ישראל היא עדיין הכוח הכובש בעזה, ולכן היא האחראית על עזה לפי אמנת ז'נבה. טענה נוספת היא כי גם אם עזה נתפסת כ"ישות עוינת", הסנקציות הכלכליות מהוות ענישה קולקטיבית שלא מבחינה בין צרכים אזרחיים לצבאיים, בניגוד לאמנת ז'נבה.
דו"ח פאלמר
בעקבות המשט לעזה ב-2010 והעימות האלים על הספינה "מאווי מרמרה", הקים האו"ם ועדת חקירה בראשות ג'פרי פאלמר. בדו"ח שהגישה הוועדה בספטמבר 2011 נקבע כי הסגר הימי על עזה "לגיטימי", אך צוין כי "הטלת סגר ימי כאקט של הגנה עצמית צריכה להיות מדווחת למועצת הביטחון של האו"ם... הדבר יאפשר למועצה לעקוב אחרי כל השלכות הנוגעות לשלום ולביטחון הבינלאומי." ישראל מעולם לא הביאה את הסגר לאישור מועצת הביטחון.
ביקורת בינלאומית על הסגר
ב-24 בינואר 2008, מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם פרסמה הצהרה המגנה את ישראל, קוראת להסיר את המצור על רצועת עזה, לאפשר המשך אספקת מזון, דלק ותרופות, ולפתוח מחדש את מעברי הגבול[10]. לדברי הג'רוזלם פוסט, זאת הייתה הפעם ה-15 בתוך פחות משנתיים שהמועצה גינתה את ישראל בהקשר של זכויות האדם ב"שטחים הפלסטיניים". ישיבות המועצה מוחרמות על ידי ישראל וארצות הברית.
באפריל 2007, בהודעה שפורסמה מטעם מזכ"ל האו"ם, נאמר כי הסגר הוא כענישה קולקטיבית של אוכלוסיית עזה ומנוגד לחוק הבינלאומי[11].
במרץ 2008, מספר ארגונים בינלאומיים, בהם נציגי אמנסטי בבריטניה וארגון אוקספם, פרסמו דו"ח שלפיו המצב ההומניטרי ברצועת עזה הוא החמור ביותר מאז תחילת הכיבוש הישראלי ב-1967. הם דחקו בישראל להסיר את הסגר, וטענו כי הוא מהווה ענישה קולקטיבית נגד 1.5 מיליון תושבי רצועת עזה[12].
ריצ'רד פאלק, נציג מועצת האו"ם לזכויות האדם, פרסם מאמר שבו השווה את הסגר על עזה למחנות ריכוז במלחמת העולם השנייה, וטען שהסגר הוא פשע נגד האנושות. בעקבות דברים אלה הכריזה מדינת ישראל על פאלק כאישיות בלתי רצויה[13]. ב-14 בדצמבר 2008 נחת פאלק בישראל על מנת לסייר בשטחי יהודה והשומרון וחבל עזה. ישראל מנעה ממנו כניסה למדינה משום שהוגדר כאישיות בלתי רצויה וששליחותו מעוותת מכיוון שהוא מורשה לחקור רק הפרות זכויות אדם שנעשו על ידי מדינת ישראל[14], וכן כיוון שלא תאם עם ישראל את הביקור[15]. פאלק גורש לז'נבה; לטענתו, הוא הוחזק במעצר במשך 15 שעות[16] טרם הגירוש, אך בעיתונות דווח כי האיש גורש מיד עם נחיתתו[15][17].
המצב מהטלת הסגר והלאה
סחורות
בין השנים 2007 - 2010 התירה ממשלת ישראל מדי יום כניסה של כ-100 משאיות[18] עם מוצרי מזון בסיסיים לרצועת עזה. עד עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה, ביוני 2007, עברו כ-475 כלי רכב עם סיוע הומניטרי במעברי הגבול מדי יום.
לאחר מבצע עופרת יצוקה, נמשך הסגר על רצועת עזה, ולא הייתה כמעט אפשרות להכניס לעזה סחורה, והאפשרות להוציא ממנה סחורה נמנעה לחלוטין. ישראל שולטת על תחום המים הטריטוריאליים ומונעת פריקת סחורה מאניות ישירות ברצועה[דרושה הבהרה]. על פי דיווחי אונר"א, שרבים מבכיריו בעזה הם בכירים גם בחמאס[19], כתוצאה ממחסור בציוד רפואי ומעיכובי תשלומים לעובדי בתי החולים נפגעו שירותי הבריאות קשות. מעבר קרני נפתח לעיתים רחוקות ולמשך פרקי זמן קצרים, דבר שגרם למחסור במוצרי מזון בסיסיים ברצועת עזה, ושיווק או ייצוא סחורות מהרצועה נאסר. בשנת 2011 נסגר מעבר קרני, ומעבר כרם שלום נותר מעבר הסחורות היחיד הפתוח בין רצועת עזה לישראל.
רשימת הסחורות אותן ישראל מתירה להכניס לרצועה כללה כמאה מוצרים בשנות הסגר הראשונות והייתה חסויה. טענת ישראל הייתה שחשיפתה עלולה לגרום "לפגיעה בביטחון המדינה ואף עלולה לפגוע ביחסי החוץ שלה"[20].
בנוסף לכך, החרם הכלכלי של מדינות המערב על ממשלת חמאס פוגע בכלכלה המקומית. רמת האבטלה ברצועת עזה גבוהה, ותושבי הרצועה שעבדו בישראל לפני הסגר מנועים מלעשות זאת מאז 2006[21]. לפי נתונים פלסטיניים רשמיים, כמחצית מתושבי רצועת עזה חיים מתחת לקו העוני[22] ולפחות 32.5% מכלל האוכלוסייה מובטלים (נכון לרבעון השלישי של 2013)[23]. רוב התושבים חיים על פחות מ-$2 ליום[דרוש מקור]. ב-2012 58% מתושבי הרצועה נעזרו בארגוני הסיוע כדי להשיג מזון, ו-74% מכלל תושבי הרצועה קיבלו סיוע מארגונים הומניטריים מכל סוג שהוא[24], לעומת 80% ב-2010[25] ו-63% בשנת 2006.
ביולי 2013, נסגרו מנהרות רבות בין רצועת עזה למצרים בידי כוחות הביטחון המצריים, בשל הדחת הנשיא מורסי במצרים וההסלמה בסיני. המדיניות המצרית ביחס לרצועת עזה השתנתה, ובעקבות סגירת המנהרות נרשמה ירידה משמעותית בכמות הסחורות שנכנסו לרצועה[26]. באותה תקופה נרשמה גם עלייה של 38 אחוזים בכניסת הסחורות לרצועה מישראל דרך מעבר כרם שלום.
הייצוא של סחורות מרצועת עזה נאסר לאחר השתלטות חמאס על הרצועה ב-2007. ב-2010, לאחר משט המרמרה, החלה ישראל לאפשר יצוא בהיקפים מצומצמים מרצועת עזה לעולם[27]. הסחורות מהרצועה עוברות מאז דרך ישראל (דרך נמל אשדוד או נתב"ג), והיקף היצוא השנתי הסתכם ב-2013 ב-182 משאיות סחורה – ממוצע של כ-15 משאיות בחודש[28]. באוקטובר 2014 החלה ישראל לאפשר שיווק סחורות מעזה בגדה המערבית בהיקפים קטנים, ובמרץ 2015 אפשרה גם שיווק בהיקפים דומים של תוצרת חקלאית בישראל.
תנועת אנשים
מאז הוטל הסגר על הרצועה, מונעת ישראל תנועת אנשים לתוך הרצועה או אל מחוץ לה דרך מעברי הגבול עם ישראל. פלסטינים המתגוררים ברצועה אינם רשאים לצאת ממנה לשטח ישראל ובני משפחתם (כולל בני זוג, הורים או ילדים) אינם רשאים לבקרם, אלא במקרים המוגדרים בידי ישראל כהומניטריים וחריגים (לוויות, מחלות קשות, אירועי אבל וכדומה). בנוסף, ישראל מתירה יציאה מהרצועה דרך שטח ישראל לצורך טיפול רפואי מציל חיים.
כמו כן, אוסרת ישראל על פלסטינים המוגדרים על ידה כ"תושבי רצועת עזה" להימצא בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. הגדרה זו חלה גם על פלסטינים המתגוררים במשך שנים בגדה, אולם ברישומים הישראליים כתובתם רשומה עדיין ברצועה, עקב מדיניות ישראל שלא לעדכן את העתק מרשם האוכלוסין הפלסטיני שבידיה, מאז שנת 2000[29]. כך, מונעת ישראל חזרת פלסטינים לביתם בגדה, לרבות דרך ירדן, אם כתובתם רשומה ברצועת עזה; ואף מגרשת לרצועה, באופן אקטיבי ויזום, פלסטינים המתגוררים ביהודה ושומרון, אם כתובתם רשומה ברצועה. כאמור, ישראל אינה מתירה עוד למי שגורש לרצועה לצאת ממנה[30].
בשל מדיניות זו, מכונה רצועת עזה בידי מבקרי המדיניות הישראלית "בית הכלא הגדול בעולם". בעוד שישראל הגמישה את מדיניות מעברי הסחורות בעקבות פרשת המשט לעזה, מדיניותה בנוגע לתנועת אנשים דרך המעברים בתחומי ישראל, וכן דרך הים והאוויר נותרה בעינה.
תשתיות
עד יישום תוכנית ההתנתקות, הייתה הכלכלה הפלסטינית בשליטה ישראלית מלאה. ישראל לא פיתחה תשתיות עצמאיות לאוכלוסייה הפלסטינית ברצועה, ולכן כלכלת הפלסטינים ברצועה תלויה באופן בלעדי בכלכלה הישראלית. מאחר שליישום תוכנית ההתנתקות לא קדמה יצירת תשתית חלופית לזו הישראלית, נותרה האוכלוסייה הפלסטינית תלויה באספקה חיצונית, למשל בתחום משק החשמל והדלק.
עם הטלת הסגר על הרצועה, צמצמה ישראל את אספקת הדלק והחשמל לרצועה, דבר אשר הקשה עוד יותר על החיים ברצועה, לאחר שמשבר בין החמאס לרשות הפלסטינית הוביל למשבר החשמל ברצועת עזה. ארגוני זכויות אדם טוענים, כי בעקבות הירידה באספקת הדלק והחשמל נפגעה תשתית הביוב והמים ברצועה, נפגעה פעולתם של בתי חולים, וברוב שטחי הרצועה מתרחשות הפסקות חשמל יזומות לפרקי זמן ארוכים במהלך היום והפסקת הסיוע הישראלי הקשתה מאוד על שרידת משבר החשמל.
אזורים אסורים בתנועה
בשל העימות עם החמאס, הכריזה ישראל על אזורים בתוך הרצועה והסמוכים לגדר המערכת כאזורים האסורים לתנועת פלסטינים, וכל תנועה או נוכחות בהם עשויה להביא לירי מצד ישראל, בעיקר בגלל פעילות חבלנית בעבר. במאי 2009 הפיץ צה"ל כרוזים שבהם הזהיר שלא להיכנס לאזורים שבמרחק עד 300 מטר מהגדר. דו"ח של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים העריך שבפועל בתקופה שבין נובמבר 2008 (עם קריסת הפסקת האש) ועד אוגוסט 2010 ההגבלות נאכפו באופן לא עקבי עד לטווח של 1,000 - 1,500 מטר מהגדר המהווים כ-17% משטחה של רצועת עזה. על פי הדו"ח שטחים אלו כוללים אדמות חקלאיות וכן 7 בתי ספר, ובכך נפגעת יכולתם של תושבי הרצועה להתפרנס ולזכות בחינוך והשכלה[31]. באופן דומה, אוסרת ישראל על שיט מעבר למרחק מסוים מהחוף, בכך נפגע ענף הדיג של הרצועה, שכן הדיג מותר רק במים הרדודים יחסית, בהם אין הרבה דגה[32]. מרחב הדייג המותר משתנה לפרקים, כחלק ממדיניות ישראל כלפי עזה ויחסיה עם שלטון החמאס. באפריל 2015 השיב צה"ל לפלסטינים 15 סירות דיג שהחרים לאחר שחרגו מתחום עשרת הקילומטרים המותרים.
בדו"ח של הצלב האדום שפורסם ביוני 2009 נאמר:
- "בשנתיים שחלפו נתונים 1.5 מיליון הפלסטינים המתגוררים ברצועת עזה במעגל בלתי נגמר של מחסור וייאוש כתוצאה מהסכסוך, ובעיקר כתוצאה ישירה של סגירת המעברים."[33]
לאחר הפסקת האש שלאחר מבצע "עמוד ענן" בנובמבר 2012 פרסם המתפ"ש (מתאם פעולות הממשלה בשטחים) שהשטח האסור בכניסה צומצם ל-100 מטר אך דובר צה"ל מסר לארגון "גישה" כי השטח האסור הוא 300 מטר[34].
ארגון OHCHR הוציא דו"ח במאי 2013 שעסק במדיניות ישראל בנושא זה לאחר הפסקת האש[35].
המשטים לעזה
ערכים מורחבים – המשט לעזה (2010), המשט לעזה (2011)
בסוף מאי 2010 התקיים משט של כמה ספינות שיצאו מטורקיה לעבר עזה. מטרת המשט על פי דברי מארגניו הייתה הבאת ציוד הומניטרי לתושבי רצועת עזה. ב-31 במאי 2010 פשט חיל הים הישראלי על הספינות שהיו בדרכן לעזה. במהלך ההשתלטות על אחת האוניות התרחש עימות אלים במסגרתו נהרגו תשעה מנוסעי האוניה (כמעט כל ההרוגים על הספינה, היו חברים בארגונים אסלאמיים קיצונים בטורקיה, וכמחציתם אף הכריזו על תקוותם למות כשאהידים[36].) ונפצעו מספר חיילים ועשרות נוסעים. בסיום הפעולה נעצרו הספינות ונגררו לנמל אשדוד. בשל הפעולה ספגה ישראל גינויים ממדינות רבות ובמועצת הביטחון של האו"ם. באוקטובר 2012 השתלטו לוחמי השייטת על הספינה הפינית "אסטל" שהייתה בדרכה לרצועת עזה[37].
צעדת השיבה הגדולה
- ערך מורחב – העימותים בגבול ישראל–רצועת עזה (2018–2019)
לאחר מבצע צוק איתן
לאחר מבצע צוק איתן הופיעו דיווחים בתקשורת הישראלית על שינויים צפויים במדיניות הסגר: דווח על הסרת האיסור על העברת סחורות מעזה לגדה[38], איסור שהיה בתוקף מ-2007[39]. עם זאת, טרם הותר להעביר במשאיות סחורה תוצרת רצועת עזה ליהודה ושומרון. באוקטובר 2014, לראשונה אחרי 7 שנים, התירה ישראל ל-500 עזתים (מעל גיל 60) להגיע לתפילות במסגד אל-אקצא[40].
בסוף יוני 2015 יצא משט נוסף לכיוון רצועת עזה, אך לא הגיע ליעדו.
יוזמות ישראליות לפתרון הסגר
אישים וגופים שונים, הציעו לישראל לפתור את הסתירה בין הסכנה הביטחונית למצוקה ההומניטרית, או בין שני אינטרסים ישראליים מנוגדים: מחד, רצונה של ישראל להשתחרר מכל אחריות או זיקה לרצועת עזה, ומאידך הסכנה הביטחונית המכריחה את ישראל לשמור על שליטה חיצונית הרמטית על גבולות הרצועה. הצעות שונות שהועלו, מתמקדות ביוזמות תעבורה ספציפיות, דוגמת שדה תעופה או נמל ים מבוקר ביטחונית בידי ישראל.
בין אלה נתפרסמה תוכנית ״האיפרדות״ מעזה (של השר ישראל כץ (הליכוד)), שנועדה לאפשר היפרדות מהאחריות על חייהם האזרחיים של תושבי עזה, תוך הקמת אי בינלאומי ובו נמל ימי ומתקני התפלת מים וייצור חשמל, שיחוברו לעזה באמצעות גשר, שיתן לעזה מוצא לעולם, ויספק לתושבי עזה שירותים אזרחיים במקום מישראל, וכל זאת תוך שמירה קפדנית של הביטחון בים והבידוק בנמל בידי ישראל. בכך תשתחרר ישראל מהאחריות למצבה האזרחי של עזה[41].
יוזמה ישראלית אחרת לחיבורה התעבורתי של רצועת עזה בדרך הים, הגיעה (בשנת 2018) כהצעה של שר הביטחון דאז אביגדור ליברמן לקפריסין, ולפיה יוקם בקפריסין רציף מיוחד עבור סחורות הנשלחות לעזה (המרוחקת ממנה בכ-400 ק"מ). אלו אמורות לעבור בדיקה מצד גורמים ישראליים אשר יוודאו כי לא מוברחים כלי נשק לחמאס. לאחר מכן, תועבר הסחורה לעזה ישירות במעבורת מאחר שברצועה אין נמל גדול מספיק לעגינתן של ספינות מטען[42].
קישורים חיצוניים
- עמירה הס, בעלי המנהרות ברצועת עזה הפכו לדור הסוחרים החדש שחמאס מקפיד לטפח, באתר הארץ, 26 בדצמבר 2008
- יותם פלדמן ואורי בלאו, תחקיר מוסף הארץ: המצור על עזה הוא שעתם היפה של הספסרים והמאכערים שהשתלטו על מעברי הגבול, באתר הארץ, 13 ביוני 2009
- עמירה הס, אספקת המזון לרצועת עזה נקבעה על פי נוסחאות, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2010
- "הסגר על עזה מוגדר ענישה קולקטיבית" - נייר עמדה של ארגון "גישה" העוסק בהגדרת החוק הבינלאומי את ההגבלות שמטילה ישראל על חופש התנועה אל רצועת עזה, דצמבר 2008
- יוחנן צורף, עוד עימות ברצועת עזה: היש באמתחת ישראל רעיונות טובים יותר מהמוכרים?, המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), 5 ביוני 2023
הערות שוליים
- ^ ישראל: רצועת עזה היא ישות עוינת, באתר nrg, 19 בספטמבר 2007
- ^ יניר יגנה, רקטה התפוצצה במועצת חוף אשקלון; חיל האוויר תקף ברצועה, באתר וואלה!, 7 ביוני 2015
- ^ עלי ואקד ורועי נחמיאס, מובארק פתח את מעבר רפיח; "שלא יסגרו", באתר ynet, 1 ביוני 2010
- ^
ג'קי חורי, מצרים תפתח מחר את מעבר רפיח לארבעה ימים, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2015
- ^ כינוס הקבינט המדיני-ביטחוני, באתר משרד ראש הממשלה, 19 בספטמבר 2007
- ^ אמיר בוחבוט, המעברים לעזה נסגרו: "לא נסבול טפטוף של ירי", באתר וואלה!, 8 באפריל 2013
- ^ על אמנת ז'נבה הרביעית | האגודה לזכויות האזרח בישראל
- ^ אטילה שומפלבי ואביעד גליקמן, טירקל: הסגר חוקי, אין רעב ולא נפגעו זכויות, באתר ynet, 23 בינואר 2011
- ^ מכון ראות, ההיבטים המדיניים של תוכנית ההתנתקות, 10 במרץ 2005
- ^ SIXTH SPECIAL SESSION OF HUMAN RIGHTS COUNCIL CONCLUDES WITH CALL ON ISRAEL TO END SIEGE IMPOSED ON OCCUPIED GAZA STRIP
- ^ הודעה שפורסמה מטעם מזכ"ל האו"ם נאמר כי ענישה קולקטיבית של אוכלוסיית עזה "מנוגדת לחוק הבינלאומי", באתר ynet, 29 באפריל 2007
- ^ אמנסטי ישראל נוקטת "ענישה קולקטיבית" בעזה, באתר ynet, 28 במאי 2007
- ^ ניר יהב, טלי גולדשטיין, פנחס וולף ומערכת וואלה! חדשות, גורמים במשרד החוץ: פאלק לא רצוי פה, באתר וואלה!, 15 בדצמבר 2008
- ^ יואב שטרן, שליח האו"ם לבחינת זכויות אדם בשטחים גורש מישראל, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2008
- ^ 15.0 15.1 רויטרס, בכירה באו"ם זועמת: למה גורש השליח מישראל?, באתר ynet, 16 בדצמבר 2008
- ^ ריצ'רד פאלק, My expulsion from Israel, באתר הגארדיאן, 19 בדצמבר 2008
- ^ AP, מועצת זכויות האדם של האו"ם גינתה את ישראל, באתר ynet, 12 בינואר 2009
- ^ רוני סופר, הקלות במעבר לעזה? השר כץ יגבש תוכנית, באתר ynet, 13 ביוני 2010
- ^ יהונתן דחוח-הלוי (מאמר דעה), אמת אחרת על אונר"א, באתר ynet, 19 בינואר 2009
- ^ עמירה הס, למה אסור להכניס כוסברה לרצועת עזה? סוד ביטחוני, באתר הארץ, 7 במאי 2010
- ^ דני רובינשטיין, פועלים מעזה עשויים לשוב בקרוב לישראל, באתר כלכליסט, 18 במאי 2015
- ^ עני מאשים: מחצית מתושבי עזה חיים מתחת לקו העוני, באתר גלובס, 4 במאי 2018
- ^ מידעזה, באתר "גישה"
- ^ דו"ח תוכנית המזון העולמית, 2012 (עמ' 50)
- ^ ירון דרוקמן, אמנסטי: 4 מתוך 5 עזתים תלויים בסיוע הומניטרי, באתר ynet, 26 במאי 2010
- ^ הצבא המצרי סוגר את צינור החמצן הכלכלי לעזה, באתר "הארץ", 21 ביולי 2013
- ^ אליאור לוי, לאכול חומוס ישראלי בעזה, באתר ynet, 9 במרץ 2014
- ^ לפי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים בשטחים (OCHA).
- ^ Dan Izenberg, New law could deport thousands of West Bank Palestinians, The Jerusalem Post, 12.4.10
- ^ Rights groups petition against West Bank deportation policy, The Jerusalem Post, 05/30/2010
- ^ דו"ח מיוחד של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, אוגוסט 2010
- ^ עקיבא אלדר, מדיניות ההגבלות של צה"ל פוגעת בעזתים בים וביבשה, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2010
- ^ הצלב האדום: 1.5 מיליון פלסטינים חיים במעגל בלתי נגמר של מחסור וייאוש, באתר הארץ, 29 ביוני 2009
- ^ הפוסט בדף הפייסבוק של ארגון "גישה"
- ^ http://www.globalprotectioncluster.org/_assets/files/field_protection_clusters/Occupied_Palestinian/files/oPt_PC_Analytical_Update_Access_Land_in_ARA_05.2013_EN2013.pdf
- ^ פורסמו שמות הרוגי המרמרה: כמעט כולם חברים בארגונים איסלאמים קיצוניים, באתר נענע10, 20 ביוני 2010
- ^ יואב זיתון, לוחמי חיל הים השתלטו על הספינה לעזה, באתר ynet, 20 באוקטובר 2012
- ^ מואב ורדי, אור הלר, חזי סימנטוב, לראשונה מאז 2007: ישראל תאפשר לייצא סחורות מעזה לגדה המערבית, באתר של "רשת 13", 14 באוקטובר 2014 (במקור, מאתר "nana10")
- ^ אליאור לוי, לולבים מעזה? "הוכחה שהסגר על הרצועה פוליטי", באתר ynet, 9 באוקטובר 2011
- ^ אמיר בוחבוט, לראשונה זה 7 שנים: מאות תושבי עזה יצאו להתפלל בהר הבית, באתר וואלה!, 5 באוקטובר 2014
- ^ שי ניר, הורדות ידיים, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 11 ביוני 2018
- ^ קפריסין: בוחנים את ההצעה של ישראל להקמת נמל לעזה, באתר וואלה!, 26 ביוני 2018
38494971הסגר על רצועת עזה