גאורגי דימיטרוב
 | |||||
| לידה |
30 ביוני 1882 קובאצ'בצי נסיכות בולגריה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
2 ביולי 1949 (בגיל 67) מוסקבה, ברית המועצות | ||||
| מדינה | הרפובליקה העממית הבולגרית | ||||
| מפלגה | המפלגה הקומוניסטית הבולגרית | ||||
| |||||
גאורגי מיכאילוב דימיטרוב (בבולגרית: Георги Димитров Михайлов; 30 ביוני 1882, קובאצ'בצי, נסיכות בולגריה – 2 ביולי 1949, מוסקבה, ברית המועצות) היה פוליטיקאי בולגרי, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הבולגרית, אשר כיהן כראש ממשלת בולגריה בשלהי שנות ה-40 של המאה ה-20.
ראשית הקריירה
דימיטרוב נולד למשפחה קשת יום והיה הבכור מבין 8 אחים. הוא למד סַדָּרוּת דפוס והיה פעיל בארגוני עובדים שונים. ב-1902 הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית וב-1903 היה שותף ליסוד מפלגת הפועלים הבולגרית. ב-1919 היה ממייסדי המפלגה הקומוניסטית הבולגרית אשר בהמשך הצטרפה לקומינטרן. בין 1904 ל-1923 כיהן כמזכיר פדרציית האיגודים המקצועיים במדינה. ב-1915 נבחר לפרלמנט הבולגרי והיה ממתנגדי הצטרפותה של בולגריה למלחמת העולם הראשונה. בעקבות עמדותיו, נעצר דימיטרוב, נשפט, הורשע בעוון חתרנות ונידון לשנתיים מאסר.
בספטמבר 1923, לאחר ההפיכה שבמהלכה נרצח אלכסנדר סטמבוליסקי ובמקומו מונה אלכסנדר צאנקוב, ניסו הקומוניסטים בראשות דימיטרוב לחולל הפיכה נוספת בממלכה ולתפוס את השלטון. ההפיכה דוכאה בכוח רב על ידי הצבא הבולגרי, אלפים הוצאו להורג ודימיטרוב נמלט לממלכת יוגוסלביה. הוא נידון למוות שלא בפניו וגלה לברית המועצות, שם חי עד 1929 בזהות בדויה. בהמשך, עבר דימיטרוב לגרמניה ועסק בפעילות פוליטית. במרץ 1933, לאחר שריפת הרייכסטאג, נעצר דימיטרוב ביחד עם שני קומוניסטים בולגרים נוספים והואשם במעשה. לנאשמים נערך משפט ראווה בלייפציג ודימיטרוב בחר להגן על עצמו, הצליח להעמיד במבוכה את חבר השופטים ולבסוף זוכה מכל אשמה. בראשית 1934 גורש מגרמניה ועבר להתגורר בברית המועצות. דימיטרוב היה מקורב ליוסיף סטלין והוא מינה אותו למזכיר הכללי של הקומינטרן, תפקיד שבו כיהן עד פירוק האיגוד ב-1943.
כהונת ראש הממשלה
ב-9 בספטמבר 1944 כבש הצבא האדום את סופיה וברחבי הממלכה התחוללה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת. קימון גאורגייב היה לראש הממשלה ודימיטרוב הורשה לחזור לבולגריה ולעמוד בראש המפלגה הקומוניסטית. התחולל מאבק בתוך חזית המולדת בין תומכי המערב, ובראשם גאורגייב ושר החוץ פטקו סטאינוב, ובין תומכי ברית המועצות ובראשם דימיטרוב. בנובמבר 1946 התפטר גאורגייב ודימיטרוב מונה לתפקיד ראש הממשלה. גאורגייב נותר סגנו. דימיטרוב ניהל מדיניות חוץ עצמאית ונשא ונתן עם יוסיפ ברוז טיטו שליט יוגוסלביה, על כינון פדרציה בלקנית. פעילות עצמאית זו לא הייתה לרוחם של הסובייטים, גם על רקע הסכסוך האישי בין סטלין לטיטו, והם טירפדו את מהלכיו של דימיטרוב. בולגריה הכירה במדינת ישראל עם הקמתה וב-4 בדצמבר 1948 כוננו יחסים דיפלומטיים בין המדינות.
אחריתו
בראשית 1949 חלה הרעה במצבו הבריאותי של דימיטרוב ובהמשך, הוחש לטיפול בסנטוריום שבכפר בָּרְבִיחָה אשר בפאתי מוסקבה. סגנו, טרייצ'ו קוסטוב מילא את מקומו ובמפלגה הקומוניסטית החלה מלחמת ירושה בין חסידי הפלג הסטאליניסטי וולקו צ'רבנקוב ווסיל קולארוב לבין מחנהו של קוסטוב. במרץ 1949 הודח קוסטוב ובהמשך, נשפט ונדון למוות. במקביל, הידרדר במהירות מצבו הבריאותי של דימיטרוב וב-2 ביולי 1949 נפטר והוא בן 67 שנים. לאחר מותו נפוצו ברחבי בולגריה תאוריות קשר בדבר נסיבות מותו, שטענו שהורעל או שנחשף במתכוון למינון גבוה של קרינה מייננת בידי סוכניו של סטלין. תאוריות אלו מעולם לא הוכחו. גופתו נחנטה והונחה בתוך מאוזוליאום שהוקם לכבודו בסופיה. ב-1990, לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי בבולגריה, נקבר דימיטרוב בבית העלמין המרכזי בסופיה. ב-1999 נהרס המאוזוליאום שהוקם להנצחתו.
דימיטרוב והקהילה היהודית
מתום מלחמת העולם השנייה ועד לגל העלייה ההמוני למדינת ישראל, התחולל מאבק על השליטה בקהילה היהודית בין הקומוניסטים לציונים. הקומוניסטים שהתחזקו לאחר המלחמה ושאבו את כוחם ממפלגת האם הבולגרית, נקטו בצעדים כוחניים כדי להגביל את פעילות התנועות הציוניות השונות[1].
בדצמבר 1946 הוחלט לכנס בבזל את הקונגרס הציוני ה-22 ומשרד הפנים הבולגרי בלחץ הקומוניסטים היהודים, לא התיר את יציאת 5 נציגי הקונסיסטוריון שנקבעו כצירים לקונגרס. בפגישה שנערכה בין ראשי הקונסיסטוריון לדימיטרוב, מסרו נציגי הקהילה היהודית כי חלק ממטרתם הוא הגנה על האינטרסים של בולגריה בעולם והנושא חשוב כאשר ברקע מתנהלת ועידת השלום בפריז. דימיטרוב אישר את יציאת המשלחת בראשות בנימין ארדיטי וב-2 בדצמבר, עם צאת המשלחת, נפרד מהם דימיטרוב אישית וביקשם לפעול למען בולגריה, תוך שהוא מציין את תמיכת חזית המולדת בעליית בני הקהילה המעוניינים בכך לישראל. דבר הפגישה והצהרתו של דימיטרוב פורסמו ברדיו הבולגרי[2].
בינואר 1948 הפעילו הקומוניסטים לחץ על ארגון ויצו בבולגריה להתפרק ולחדול מפעילות. ב-29 בינואר הגישו ראשי ויצו עצומה לראש הממשלה דימיטרוב וב-2 בפברואר הוא הודיע שארגון ויצו רשאי להמשיך את פעילותו[1]. בסוף ינואר 1949 הגיעה לנמל חיפה האונייה "בולגריה" כשעל סיפונה כ-5,000 עולים חדשים מבולגריה ומהם כמה עשרות חברי המפלגה הקומוניסטית. עם רדתם מהאונייה יצאו הקומוניסטים להפגנה בשטח הנמל, תוך שהם מניפים את הדגל האדום ואת תמונותיו של דימיטרוב. חלקם חזרו לבולגריה במועד מאוחר יותר[3].
ב-29 במרץ 1949 הודיעה ההסתדרות הציונית בבולגריה על התפרקותה בשל חוסר בחברים. בהצהרת פירוקה הודו ראשי ההסתדרות לדימיטרוב על ההקלות לבני הקהילה בעלייה לישראל. ביוזמת משרדי הקרן הקיימת בבולגריה נערכה מגבית למען נטיעת יער בישראל על שמו של דימיטרוב, ועם עליית ראשי ההסתדרות הציונית לישראל ניטע היער לכבודו[4][5].
קישורים חיצוניים
- "מחר טוב יותר" - על חייו ומותו של דימיטרוב, באתר www.uctv.tv
(באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 קשלס, חיים, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמ' 210-212.
- ^ קשלס, חיים, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמ' 165-167.
- ^ קשלס, חיים, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמוד 285.
- ^ קשלס, חיים, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 290, 294.
- ^ בן, יוסף, לחרות ולעלייה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 955.
.svg){kind=small}
.svg)
| הקודם: קימון גאורגייב |
ראש ממשלת הרפובליקה העממית הבולגרית 22 בנובמבר 1946 - 2 ביולי 1949 |
הבא: וסיל קולארוב |
26201353גאורגי דימיטרוב