טלוויזיה בישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"נאמנות הטלוויזיה הלימודית" - "הטלוויזיה החינוכית" בתקופת הניסוי (1966-1969)

שידורי הטלוויזיה בישראל החלו בחודש מרץ 1966, במסגרת הטלוויזיה החינוכית. במהלך השנים התפתחו השידורים, ועברו שינויים טכנולוגיים ותרבותיים רבים.

ב־2 במאי 1968 החל לשדר ערוץ "הטלוויזיה הישראלית", (שבמסגרתו שודרו גם שידורי הטלוויזיה החינוכית). מקור המימון העיקרי של הערוץ היה אגרת הרדיו והטלוויזיה, וכן יש לו הכנסות מנותני חסות. במשך קרוב לעשרים שנה היה זה ערוץ השידור הישראלי היחיד. לאחר שהחלו שידורי הטלוויזיה הרב־ערוצית שם הערוץ עבר מיתוג מחדש והוא נקרא "הערוץ הראשון". ב־23 באוקטובר 1986 החל "ערוץ 2" בשידורי תוכן ניסיוניים, וב־4 בנובמבר 1993 עבר לשדר שידורים מסחריים במסגרת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, והכנסותיו באות מפרסומות. שני ערוצים אלה הועברו בשידור קרקעי בשיטת PAL B/G.

בשנת 1989 החלה פעילותן של חברות הטלוויזיה בכבלים, שהעניקו שירותי טלוויזיה רב־ערוצית. ביולי 2000 הצטרפה לשוק הטלוויזיה הרב ערוצית חברת די.בי.אס עם המותג "yes". חברה זו המספקת ללקוחותיה שידורי טלוויזיה רב־ערוצית דיגיטליים דרך לווייני תקשורת. הכנסותיהן של שתי החברות באות מדמי מנוי.

ב־28 בינואר 2002 החל לפעול "ערוץ 10", שהוא ערוץ מסחרי נוסף.

ביוני 2009 החל שידור טלוויזיה דיגיטלי קרקעי בן חמישה ערוצים – עידן+. ביוני 2011 הופסק שידור הטלוויזיה הקרקעי־אנלוגי.

ב־2015 הוחלט על סגירת השידור הציבורי כפי שפעל ועל פתיחת תאגיד שידור חדש שיחליפו. ב־2017 החל התאגיד החדש את שידוריו ורשות השידור נסגרה. ב־2018 נסגרה גם החינוכית. חומרי הארכיון של רשות השידור ושל החינוכית הועברו לרשות התאגיד. התאגיד מפעיל ערוצים אשר מחליפים את פעילותם של רשות השידור והחינוכית.

ב־1 בנובמבר 2017 התפצל ערוץ 2 ובעקבות כך פעלו בישראל שלושה ערוצים מסחריים: קשת 12, רשת 13 וערוץ עשר. ערוץ 10 נאלץ לשנות את שמו בעקבות ההחלטה ובחר למתג את עצמו כ"עשר".

ב־16 בינואר 2019 התמזגו ערוץ 13 וערוץ עשר לערוץ אחד שממשיך לשדר באפיק 13 וממשיך להקרא ערוץ 13. בעקבות כך נפסקו השידורים באפיק 14 ובישראל נשארו שני ערוצים מסחריים מרכזיים.

ב-18 בינואר 2021 זכה ערוץ 20 דאז במכרז לשידור באפיק 14, ובנובמבר של אותה השנה החל לשדר באותו אפיק תחת השם הזמני "ערוץ 14 בהרצה", ולאחר מכן מותג כערוץ "עכשיו 14". למרות שנחשב לערוץ מזערי, יש לו נתח גדול באחוזי המדרוג (רייטינג).

בערוצים המרכזיים בישראל, לוח השידורים בימות השבוע כולל לרוב תוכניות ילדים וסגנון חיים בשעות הבוקר והצהריים, עדכוני חדשות החל משעות הצהריים, רצועת אקטואליה בשעות הערב המוקדמות, תוכנית חדשות מרכזית, ורצועת אקטואליה לילית לקראת השעה חצות. מבנה זה התגבש לאורך שנות השמונים בערוץ 1.

שידור ציבורי

הטלוויזיה החינוכית הישראלית

ערך מורחב – הטלוויזיה החינוכית הישראלית

הטלוויזיה החינוכית הישראלית היא ערוץ הטלוויזיה הראשון שהחל לפעול בישראל. הערוץ החל לשדר ב־24 במרץ 1966[1] (עם התוכנית "תחושת המספר והכמות" בהנחיית שלומית דקל), תחת השם "נאמנות הטלוויזיה הלימודית" והופנה לתלמידים מגן הילדים ועד לבית הספר התיכון, כשהוא מקנה חומר לימודי בתחומים כגון מתמטיקה ואנגלית, כמו גם בתחומי העשרה שונים. מנחי התוכניות היו מורים שעברו הכשרה להנחיית משדרי טלוויזיה.

שורש הטלוויזיה החינוכית ברצון להפעיל טלוויזיה בישראל, תוך התגברות על ההתנגדות למדיום זה, שנחשב לשלילי ומזיק. התחנה, שהוקמה בידי קרן משפחת רוטשילד, הועברה כעבור שנה לידי משרד החינוך. מאז, היא מופעלת כיחידה במסגרת המשרד ותקציבה מגיע ממשרד החינוך ומתשדירי חסות המשודרים בין התוכניות. במהלך השנים נוספו לתחנה זו גם תוכניות אקטואליה, משדרי בידור וסדרות טלוויזיה שגרתיות. בשנות השמונים השתנתה מגמת התוכניות לבידור, אקטואליה רכה וחינוך, ובשנים אלו שונה שמה, על פי החלטת שר החינוך יצחק נבון ל"טלוויזיה החינוכית".

עם פתיחת "מבצע שלום הגליל" החל הערוץ לשדר חדשות בתוכנית בשם "שלום הגליל". לאחר המלחמה, התוכנית נותרה ושינתה את שמה ל"ערב חדש", אשר משודרת עד היום.

במשך יותר מעשרים שנה, במה שמכונה בתקשורת הישראלית "עידן הערוץ היחיד", שידרה הטלוויזיה החינוכית את תוכניותיה בשעות הבוקר והצהריים, ואלה היו מכוונות לתלמידי ישראל. בשנות ה-90 של המאה ה-20, כשהשתנתה מפת ערוצי הטלוויזיה בישראל, עם כניסתם לשוק התקשורת של ערוץ 2 והטלוויזיה בכבלים, הורחבו שידורי הטלוויזיה החינוכית אל ערוצים אלה. ב־6 ביוני 1995 החלו השידורים ב"חינוכית 23" – ערוץ המוקדש כולו לשידורי הטלוויזיה החינוכית הישראלית. ב־3 בנובמבר 2005 הפך ערוץ 23 בכבלים ובלוויין ל"ערוץ הבית" של החינוכית, לצד רצועות השידור הקבועות בערוץ הראשון ובערוץ 2.

בשנת 2011 הושק לוח השידורים החדש של ערוץ 23, במסגרתו הוקדשה חצי מהיממה לשידור תוכניות ילדים. בסוף 2012 הורחבו עוד יותר שעות השידור של תוכניות הילדים בערוץ, ומאז הן משודרות מחמש בבוקר עד 20:00 בערב. ב־2014 עבר הערוץ תהליך נוסף של מיתוג־מחדש והושק בו לוח שידורים הכולל תכנים חדשים, שרובם בהפקות מקומיות.

הטלוויזיה הישראלית – הערוץ הראשון

ערך מורחב – הערוץ הראשון

ערוץ שידורי טלוויזיה כללי החל לפעול בישראל ב־2 במאי 1968, לאחר שנים רבות של ויכוח ציבורי בנושא, ונקרא "הטלוויזיה הישראלית". במשך קרוב לעשרים שנה היה זה ערוץ השידור הישראלי היחיד (שבו שודרו גם שידורי הטלוויזיה החינוכית). לאחר שהחלו שידורי הטלוויזיה הרב־ערוצית שם הערוץ עבר מיתוג מחדש והוא נקרא "הערוץ הראשון".

תכנון מפורט להקמתה של הטלוויזיה הישראלית החל בשנת 1966 בעזרת ייעוץ של ג'ו שטרן, סגן נשיא CBS האמריקנית[2]. הפעלת הטלוויזיה, שתוכננה מלכתחילה לשנות ה־70, הוחשה בעקבות מלחמת ששת הימים, והסברה כי באמצעות שידורי טלוויזיה ניתן לשפר את ההסברה הישראלית למדינות ערב ולתושבי השטחים. השידור הראשון של התחנה היה שידור חי של מצעד צה"ל ביום העצמאות, שנערך במאי 1968 ירושלים.

לאחר מספר שידורים חד פעמיים החלו לשדר באוגוסט 1968 שידורי ניסיון סדירים, תחילה שלושה ערבים בשבוע, שבהמשך הורחבו לארבעה. בתקופה זו שודרו בכל יום שעה בערבית ושעתיים בעברית. התחנה שידרה בשחור לבן, למרות העובדה שבתקופה זו כבר היו תחנות ששידרו בצבע. ב־20 באוגוסט באותה שנה שודרה מהדורת מבט לחדשות הראשונה. תוכנית זו שודרה בערוץ הראשון , ובמשך שנים רבות הוגשה על ידי אותו מנחה, חיים יבין.

ב־1969 התחוללה סערה ציבורית סביב שידורי הטלוויזיה בשבת, כאשר מליאת רשות השידור החליטה להרחיב את שעות השידור היומיות ולעבור לשדר מארבעה ימי שידור לשידורים יומיים, כולל ימי שישי ושבת. פתיחת השידורים בליל שבת הוקפאה בלחץ המפלגות הדתיות, והחלה בעקבות צו על תנאי של בג"ץ.

בשנת 1971 הופקה סדרת המקור הראשונה, "חדווה ושלומיק". בשנת 1973, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הרחיבה הטלוויזיה את שידוריה לשש שעות וחצי מדי יום (כולל שעה וחצי בערבית ושעה לשידורי ילדים), ושידרה עד חצות. בשנת 1983 החלו שידורים בצבע, ויום השידורים נמשך יותר מעשר שעות, במערך השידורים החלו יותר סדרות רכש, ותכוניות טלוויזיה מהעולם, תוכניות ושידורי ספורט, יחד עם יצירה ישראלית נרחבת הכולל תוכניות אירוח, סדרות תעודה, ותוכניות מוזיקה.

הטלוויזיה הישראלית שידרה במרבית השעות של פעילותה תוכניות וסרטים קנויים, רובם דוברי אנגלית. התוכניות המקומיות המקוריות שלה היו תוכנית החדשות (מבט לחדשות, כמעט חצות, יומן), דיונים בנושאי דיומא ("מוקד"), תוכנית ספורט ("מבט ספורט") ותוכניות ילדים ("טלפלא", "הצריף של תמרי", "החתול שמיל", "פלאי קלעים" ועוד).

בנוסף הפיקה רשות השידור תוכניות בידור סאטיריות, בראשן "ניקוי ראש" ו"לול", תוכניות בידור ("עוד להיט", "להיט בראש", "עד פופ", "שעה טובה", "סיבה למסיבה"), תוכניות תעודה ("עמוד האש", "הנבחרים"), ותוכניות מיוחדות לציון אירועים וחגים, חלקן בפורמטים שיובאו מבריטניה, "חיים שכאלה" למשל. הערוץ הפיק מעט מאוד תוכניות עלילתיות מקוריות. הבולטות שבהן היו "חדווה ושלומיק" ו"מישל עזרא ספרא ובניו".

בד בבד עם תחילת השידורים בעברית בשנת 1968 שודרו תוכניות בשפה הערבית עד לסוף 2002. מינון התוכניות המקוריות בשידורים בערבית היה גבוה ביחס למקובל בשידורים בעברית. השידורים בערבית כללו חדשות, מגזין לנשים, תוכנית מידע לחקלאים, תוכניות בידור ואת תוכנית הילדים הפופולרית "סמי וסוּסוּ". בעשור השני של המאה ה-21, שידורי הטלוויזיה הערבית הישראלית הם בערוץ 33, וכן בערוץ הערבי הישראלי "הלא TV".

בשנת 1979 החלה התחנה מעבר לשידורי צבע בתהליך הדרגתי, שהושלם בפברואר 1983, כשגם שידורי החדשות צולמו בצבע. בשנת 1981 הופסקה פעילות מחיקת הצבע מתוכניות צבעוניות. בשנת 2010 החל הערוץ לשדר בפורמט HDTV. המהלך הושלם בינואר 2013, עת עבר הערוץ להיות ערוץ הטלוויזיה הישראלי הראשון בו מתקיים שידור מלא בו רזולוציית שידור גבוהה זו.

עד אמצע שנות ה־80 היה ערוץ זה (על שתי תחנותיו) ערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל. השאיפה לקבל מבחר רב יותר באה לידי ביטוי ב"יער" של אנטנות על גגות הבתים בישראל, ואשר אפשרו לראות את הערוצים הירדניים: ערוץ 1 הכללי וערוץ 2 הלועזי, ואת ערוץ המזרח התיכון (METV) אשר שידור מלבנון (לאחר נסיגת צה"ל מלבנון ב-2000, עבר לשדר מקפריסין באמצעות לוויין בלבד).

תאגיד השידור הישראלי

ערך מורחב – תאגיד השידור הישראלי

בעקבות ניסיונות כושלים לרפורמות בשידור הציבורי להתייעלות בתפקודה וברלוונטיות שלה, הוחלט על הקמת ועדה חיצונית, "ועדת לנדס", שהמלצותיה כללו הקמת גוף שידורים חדש. ההחלטה כוללת את סגירת רשות השידור והחינוכית, מיקור חוץ של מרבית ההפקות הטלוויזיוניות, פעילות נרחבת ברשתות החברתיות והפעלת חטיבת חדשות. לצורך ההקמה חוקק חוק שמסדיר את שידורי התאגיד החדש, את סמכויותיו וחובותיו. הקמתו כללה את הקמת הגוף המפקח על פעילות התאגיד – מועצת התאגיד. התאגיד ממתג עצמו בשם "כאן". התאגיד החל לשדר כשנה לפני סגירת רשות השידור, שבה החל את פעילותו ברדיו ובטלוויזיה, ובמהלך תקופה זו פעילותו הייתה רק באמצעות רשתות חברתיות.

ב־2017 נסגרה רשות השידור ותאגיד השידור הישראלי החל את שידוריו. האפיק המרכזי בו משדר, כאן 11, מחליף את הערוץ הראשון.

ב־2018 הסתיימו שידורי הטלוויזיה החינוכית הישראלית ובמקומה עלה ערוץ "כאן חינוכית" שהחליף אותו תחת תאגיד השידור.

טלוויזיה מסחרית

הטלוויזיה המסחרית בישראל כפופה ומפוקחת על ידי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו המשמש כרגולטור אשר מכתיב תקנות, חוקים ומגבלות לגבי התוכן ואופן מימונו לגופי התקשורת הפרטיים המפעילים ערוצים מסחריים. מימון הערוצים נעשה על ידי פרסומות, חסויות, או אזכור של נותן פרס בתוכנית[3], שהם מותרים לפי החוק, ותוכן פרסומי, שלמעט אזכור של נותני פרסים - הוא אסור[4]:

  • תשדירים – תשדיר פרסומת באורך 90–5 שניות על פי בחירת המפרסם. זמן האוויר מתומחר על בסיס אורך התשדיר, כמות הרייטינג בפועל (כמות הצופים שנחשפו לתשדיר), סוג התכנית והערוץ המשדר.
  • חסויות – תשדיר באורך 6 שניות, המופיע בין 3–2 פעמים במהלך תוכנית. מתומחר על פי מחיר קבוע שנקבע מראש מול הזכיין, בהתאם להערכת הרייטינג מראש.
  • תוכן שיווקי – אזכור של נותן פרס, לפי הכללים שקבעה הרשות השניה[3] - מותר. תוכן פרסומי אחר המשולב במהלך תוכנית - אסור. מתומחרים בהתאם לעומק השילוב של המוצר בתוכן, רמת החשיפה שיקבל המותג בתוכנית, וצפי החשיפה המשוער של התכנית.

קביעת תמחור הפרסומות נעשה על ידי מדידת הרייטינג באמצעות הוועדה הישראלית למדרוג. עם זאת, לעיתים קיים גם שימוש בתוכן ממומן ככתבות בתוכניות אקטואליה. הפרסומות עוברות אישור לפני עלייתן לשידור על ידי הרשות השנייה שביכולתה לפסול פרסומות על פי קריטריונים שהגדירה. הרייטינג נמדד בנקודות – מספר דקות הפרסום ששודרו בערוצים כפול שיעור הרייטינג שנמדד באותן דקות. מרבית שוק הפרסום בטלוויזיה נשלט על ידי חברות שרוכשות במרוכז זמן פרסום עבור כמה משרדי פרסום או לקוחות. חלק מן הערוצים מבצעים מיקור חוץ להליך הניהול של רכש זמן פרסום לחברת פרסום חיצונית. למרות היות הערוצים מועברים גם באמצעות פלטפורמות הטלוויזיה הרב־ערוצית, הן אינן משתתפות במימון הערוצים. החוק הישראלי מחייב פלטפורמות אלו לשדר את ערוצי הברודקאסט, כולל שידורי הטלוויזיה המסחרית ומכתיב כללים נוספים לגבי אופן השידור, כמו מספר האפיק בו יועבר[5]. בשונה משאר העולם, בערוצי כבלים בארץ קיים איסור לשדר פרסומות ותוכן שיווקי.[דרוש מקור]

בשיטת הזכיינות

ערוץ 2

ערך מורחב – ערוץ 2

ערוץ 2 (נקרא גם הערוץ השני) היה ערוץ טלוויזיה מסחרי, שהחל לשדר שידורי תוכן ניסיוניים ב־23 באוקטובר 1986, במימון אגרת הטלוויזיה. הערוץ החל לשדר שידורים מסחריים ב־4 בנובמבר 1993 במסגרת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, והכנסותיו באות מפרסומות.

הצעות להקמת ערוץ טלוויזיה שני עלו כבר במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20[6], זמן לא רב לאחר תחילתם של שידורי טלוויזיה סדירים בישראל. סוגיית הקמתו של ערוץ טלוויזיה נוסף הפכה למוקד מחלוקת פוליטית בין המפלגות הגדולות בסוף שנות ה־70 ובתחילת שנות ה־80[7], מחלוקת שמנעה בפועל את הקמתו. בשנת 1986 הורה שר התקשורת אמנון רובינשטיין להתחיל "שידורי ניסיון" בכמה תדרים פנויים, ואלה החלו בספטמבר 1986. בחודשים הראשונים נמשכו השידורים שעתיים או שלוש שעות מדי ערב. בפברואר 1987 הוחלט להעביר במסגרת שידורי הניסיון את משפט דמיאניוק בשידור חי. ביום העצמאות של אותה שנה שידר הערוץ הניסיוני אולפן פתוח בשידור חי במשך כל החג. ב־1987 פרצה שביתה ברשות השידור שהביאה להפסקת השידורים בשעות אחר הצהריים והערב למשך 52 ימים. במהלך השביתה קיבל הערוץ השני הניסיוני אישור מהממשלה להרחיב את שעות השידור שלו ולשדר גם סרטי קולנוע ותוכניות רכש שונות. משהתארכה השביתה ברשות השידור קיבל הערוץ הניסיוני אישור לשדר בתדרים של רשות השידור, דבר שנתפס בעיני השובתים כניסיון מצד הממשלה לשבור את השביתה. במהלך השביתה הגיעה אידה נודל לישראל, ועל הערוץ הניסיוני הוטל לשדר את טקס קבלת הפנים בשידור חי. עם תום השביתה הפסיקה רשות השידור את שיתוף הפעולה עם הערוץ השני הניסיוני, אולם שידורי הניסיון לא פסקו. בשלב זה החל הערוץ לשדר הפקות מיוחדות משלו, שחלקן נתפסו כאיזוטריות, אך חלקן זכו לפופולריות רבה. ב־1990 אושר בכנסת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, ובכך הסתיים רשמית הפיקוח של רשות השידור על הערוץ השני והוא הפך לערוץ עצמאי.

לאחר שבע שנים של שידורים ניסיוניים, במהלכן נעשו ניסיונות כושלים לערוך מכרזים לבחירת זכיינים, הסתיים המכרז לבחירת הזכייניות להפעלת הערוץ, ונבחרו שלוש חברות: "שידורי קשת", "רשת" ו"טלעד" (שגם הייתה חברת הפקה). המכרז הסתיים ב־3 בנובמבר 1993. במקביל הוקמה חברת החדשות של ערוץ 2. הסיבה העיקרית לכישלון המכרזים הקודמים הייתה נעוצה בשאלת הבעלויות הצולבות בין בעלי אמצעי תקשורת שונים.

ב־4 בנובמבר 1993 החל הערוץ לפעול כערוץ מסחרי, לא ממומן באגרת הטלוויזיה, וכלל פרסומות. חברת החדשות פתחה את השידורים הסדירים בצהרי אותו יום במהדורת חדשות קצרה שהגיש יעקב אילון. עם עליית הערוץ, קיבלו שלוש הזכייניות חוזה לעשור שידורים יחיד, במהלכו יחליפו ביניהן את ימי השידור, כך שלאחת יהיו שלושה ימי שידור ולשתיים האחרות שני ימים בלבד לכל אחת. עם הזמן נהפך הערוץ לערוץ הטלוויזיה הישראלי המצליח והנצפה ביותר, ושידר תכנים בולטים ופופולריים. הערוץ משדר ברצועת הצהריים את שידורי הטלוויזיה החינוכית משנת 1995. במסגרת הרצועה משודרות תוכניות בידור, תוכניות ילדים, אקטואליה ותרבות. בנוסף לכך משודרות מספר מהדורות חדשות במהלך היום, כולל מהדורה מרכזית בערב, במסגרת חברת החדשות. בנובמבר 2005 הפסיקה חברת "טלעד" את שידוריה בערוץ ושבוע השידורים נמלא בשידוריהן של "קשת" ו"רשת".

מאז סוף שנת 2012 מועברים תוכני הערוץ בהדרגה לפורמט מסך רחב, ובמהלך שנת 2013 החלו בערוץ שידורים ביחס תמונה 16:9 לראשונה בשידורי "קשת" ומעט לאחר מכן גם בשידורי "רשת". נכון ל־2014 המעבר בא לידי ביטוי הן בסדרות והן בתוכניות אולפן. מהדורות חדשות ותוכניות אחרות מטעם חברת החדשות עדיין משודרות ביחס תמונה 4:3, כמו גם תוכניות עבר בשידורים חוזרים. המעבר בין שני מצבי השידור מבוצע בערוץ באופן אוטומטי.

ב־1 בנובמבר 2017 עברו זכייניות ערוץ 2 לערוצי שידור נפרדים, קשת לערוץ 12 ורשת לערוץ 13, וערוץ 2 הוחשך[8] (ראו בהרחבה: מעבר לשיטת הרישיונות להלן).

ערוץ 10

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.
ערך מורחב – ערוץ עשר

ערוץ עשר (נקרא בעבר: "ישראל 10", ועד אוקטובר 2017: "ערוץ 10") הוא ערוץ טלוויזיה מסחרי, אשר ממומן באמצעות שידור פרסומות. הערוץ נקלט בבתי הצופים באמצעות חברת הכבלים ("HOT"), חברת הלוויין ("yes") או באמצעות עידן+. הערוץ מועבר באופן חופשי גם באמצעות הלוויין "עמוס".

במרץ 2000 פורסם תיקון לחוק הרשות השנייה, שבישר את הקמתו של ערוץ מסחרי נוסף במדינת ישראל, ערוץ 10, שישדרו בו שני זכיינים. שתי הזוכות במכרז נבחרו לאחר פרשה משפטית ארוכה, שבסופה נקבע בבית המשפט העליון ש"ישראל 10" ו"שידורי עדן", בניהולו של מוטי קירשנבאום, הן הזוכות במכרז להפעלת הערוץ. בכך הפך בית המשפט העליון החלטה של בית המשפט המחוזי שקבע שהזוכות הן "ישראל 10" ו"אפיק רום" בניהולו של דן מרגלית. הערוץ החל את שידוריו בט"ו בשבט תשס"ב, 28 בינואר 2002. בשל עיכוב בהיערכותו של הזכיין השני, "שידורי עדן", עקב בעיות משפטיות, הזכיין "ישראל 10" קיבל את האפשרות לשדר במהלך כל שבעת ימי השבוע. ב־1 ביולי 2002 אישרה מועצת הרשות מיזוג בין שתי הקבוצות שזכו במכרז: "ישראל 10" ו"שידורי עדן", בכפוף לכמה תנאים. מ־21 באוגוסט 2002 מפעיל את ערוץ 10 זכיין אחד, וחברת חדשות הממומנת על ידי הזכיין.

לקראת העלייה לאוויר הפיק הערוץ תוכניות בידור, דרמה, אקטואליה ותעודה, קנה סדרות רכש מובילות, חתם על הסכם עם הטלוויזיה החינוכית ועם "חדשות ישראל", שהפיקה עבור ערוץ 10 שתי מהדורות חדשות בכל יום בהגשת יעקב אילון. מנהלי הערוץ, ובראשם מי ששימשו בעבר כמנכ"ל הערוץ הראשון רוני אלגרנטי ויוהנה פרנר, קיוו לייצר הרגלי צפייה חדשים לצופה הישראלי בעזרת רצועות שידור יומית קבועות – אמצעי שהתאפשר רק לערוץ 10 ולא לערוץ 2 בשל חלוקת ימי השידור של האחרון בין כמה זכיינים. בנוסף תכננו להרחיב את גבולות שעות צפיית שיא (ה"פריים טיים") ולהתחילן מדי יום בשעה 19:00 עם מהדורת חדשות.

הערוץ נושא הפסדים שוטפים מאז הקמתו וחובותיו בסך 60 מיליון ש"ח למדינת ישראל, כמו גם חובות נוספים לקרן אוריגו (30 מיליון ש"ח) ולקרן לקולנוע (20 מיליון ש"ח)[9] עלולים להביא לסגירתו. מחקרים במשפט והרגולציה של התקשורת העלו כי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, אשר פיקחה על תפקודו של ערוץ עשר, כשלה בהיבטים שונים, בהם היעדר כינון ושימוש בכלי אכיפה מספיקים[10], שימוש מוגזם בכלי של רגולציה הסכמית, והזדהות יתר עם הזכיין ישראל עשר עד כדי הגנה מלאה על האינטרסים שלו להמשיך ולהחזיק בזיכיון לערוץ[11] אף נוכח הפרות משמעותיות ומתמשכות של תנאי הרגולציה[12].

יחד עם פיצול ערוץ 2 בנובמבר 2017, עבר הערוץ לשדר באפיק 14 בחברות הכבלים והלוויין, בו זכה במכרז לבחירת האפיקים.

בינואר 2019 מוזג ערוץ עשר עם רשת, ואפיק 14 הוחשך.

מעבר לשיטת הרישיונות

ערך מורחב – פיצול ערוץ 2

בשלהי 2014 נדונה הצעת חוק לפיצול ערוץ 2, המציעה שסיום תקופת הזיכיון יוקדם מ־2017 לאפריל 2015, ועם סיום תקופת הזיכיון יחלו הזכייניות לפעול באפיקים נפרדים. מהות ההצעה היא סגירת ערוץ 2 כפי שפעל עד 2015, והקמת ערוץ נפרד לכל בעל רישיון לשידור מסחרי[13]. הזכייניות רשת וקשת הודיעו כי הן מעדיפות להמשיך לפעול תחת הזיכיון הנוכחי עד תום תקופתו המקורית ב־2017[14][15]. לבסוף נעצרה ההצעה והחוק לא הועבר[16]. ב־13 באוקטובר 2016 נודע כי רשת הגישה בקשת רישיון למעבר ל־7 ימים בשבוע[17], ובעקבות זאת גם קשת הגישה בקשת רישיון ל־7 ימים בשבוע[18][19].

ב־26 באפריל 2017 פורסם שהחל מנובמבר 2017 "קשת" תעבור לאפיק 12, "רשת" תעבור לאפיק 13 ואפיק 22 יוחשך[20].

ערוצים מסחריים זעירים

באוגוסט 1997 אישרה הממשלה את דו"ח ועדת יוסי פלד, שהוקמה להכנת הצעה להרחבת מערך שידורי הטלוויזיה והרדיו לציבור וארגונו מחדש. הדו"ח המליץ לאמץ מדיניות חדשה ליצירת שוק חופשי של תקשורת אלקטרונית, אשר תושתת על העיקרון של "שמיים פתוחים" לכל. הוועדה המליצה על מתן רישיונות לשידורי לוויין ישירים לבית הצרכן (טלוויזיה מלוויינים – YES), הקמת ערוץ מסחרי נוסף (בהמשך ערוץ 10) והקמת חמישה או שישה ערוצים ייעודיים – בשפה הערבית, לדוברי רוסית ואמהרית, למורשת ישראל, ערוץ של מוזיקה ישראלית, ערוץ חדשות ומידע, שימומנו כולם מפרסומת מסחרית[21].

בשנת 1998 פרסם משרד התקשורת, באמצעות המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, את המכרז למיון מוקדם להקמת חמישה ערוצים ייעודיים שמימונם מפרסומות ומטרתם לפנות לפלחי אוכלוסייה מסוימים ולא לכלל האוכלוסייה כמו בערוצי הברודקאסט[22]. ההחלטה כללה הקמה של ערוץ בערבית (הלא TV), ערוץ חדשות (ערוץ החדשות הייעודי), ערוץ ברוסית (ערוץ 9), ערוץ מוזיקה (ערוץ 24) וערוץ מורשת (ערוץ 20)[23]. אך לאחר פרסום המכרז למיון המוקדם, פרסום מכרז פרטני לערוץ התעכב במשך מספר שנים[24].

בעקבות החוק שעבר בכנסת בעניין שידור חדשות בערוץ 20, אשר כונה "חוק ערוץ 20"[25], ב־2018 הוצאו הערוצים הייעודיים מאחריותה של המועצה לשידורי כבלים ולוויין והועברו לידיה של הרשות השנייה.

מרבית ערוצים אלה, למרות שאינם ממומנים על ידי חברות הטלוויזיה הרב־ערוצית, אלא מפרסומות, מועברים רק על גבי פלטפורמה זו. הערוצים אינם משלמים על העברת שידוריהם בפלטפורמה זאת[26]. חלק מן הערוצים הצטרפו למערך עידן+, למרות שמרביתם ביטלו את חברותם, עקב התשלום הגבוה על השימוש בפלטפורמה בסך 2 מיליון שקל בשנה[27].

טלוויזיה רב־ערוצית (אנ')

תחילת העידן הרב־ערוצי

קו־חד

בתחילת עידן הטלוויזיה בישראל, סבלה העיר נתניה מבעיות קליטה של הטלוויזיה הישראלית עקב הימצאותה על קו התפר בין המשדרים בחיפה למשדרים בתל אביב[28]. בשנת 1969 הוקמה חברת "קו־חד" שהייתה חברת הכבלים הראשונה בישראל. החברה הוקמה מתוך מטרה לספק ברישיון שירותי "אנטנה מרכזית" (על פי תקנות הממשלה).

על גבי התשתית של חברת "קו־חד", שידרה החברה שידורי טלוויזיה של ארצות שכנות. החברה בקשה ממשרד התקשורת רישיון לשידורים אלו, אולם משרד התקשורת סירב ובג"ץ אישר את ההחלטה[29]. החברה שידרה בלא רישיון ועם השנים החברה התבססה והגיעה לאחוז חדירה גבוה בעיר נתניה. החברה העבירה גם ערוצים לוויניים, שיווקה חבילת ערוצים מורחבת ע"ב ממיר (שנקרא "פָענֵח"), ואף שקלה להתחיל בשידור של ערוץ עצמאי[30][28]. משרד התקשורת נאבק כנגד החברה[31], אך לאחר פשיטה על השידורים בשנת 1980 קבע שופט בית המשפט המחוזי שהשידורים חוקיים[32][33].

טלוויזיה פיראטית

בשנת 1981 הגיעה לנמל אשדוד האנייה "אודליה", לאחר שבוצעו ממנה מספר שידורי טלוויזיה נסיוניים[34][35]. האנייה ביצעה מספר הפלגות ושידורים[36], אך פעילות השידורים נתקלה בשיבושים[37][38], בנושאי רגולציה[39][36][40][41], ובהתנגדות מצד רשות השידור[42] שאף הגיעה להנחיה של מנכ"ל רשות השידור למנוע כתבת טלוויזיה בנושא[43].

בסוף שנות ה־80 החלו לצמוח בערים השונות רשתות פיראטיות של טלוויזיה בכבלים, שהציעו שידורים של סרטים. רשתות אלו החלו כרשתות מצומצמות בגודל של מספר בתים, והגיעו בשיאן לכיסוי של שכונות שלמות. הכבלים הועברו בצורה פיראטית, בין גגות הבתים, ועם התפשטותן החלו להיות מותקנים מגברים, ובמקומות מסוימים אף שודרו מספר ערוצים. הפעילות מומנה בדמי מנוי שנגבו מהלקוחות, וכן מפרסומות ביתיות של עסקים בשכונה כגון חנויות מכולת ומוסכים. ניסיונות משרד התקשורת והמשטרה להילחם בתופעה לא צלחו, ורשתות פירטיות שנותקו הוחלפו לעיתים על ידי רשתות אחרות. בדומה לרדיו הפיראטי בישראל, הוחלט שהדרך היחידה להילחם בכבלים הפיראטיים הוא מתן זיכיונות לרשתות כבלים חוקיות. כך למעשה דחפו הכבלים הפיראטיים לשינוי מפת התקשורת בישראל. כניסתן של הרשתות החוקיות, שמטה את בסיס פעולתן של הרשתות הפיראטיות, והן חדלו מלהתקיים.

מיסוד הכבלים

החוק המסדיר את פעילות הטלוויזיה בכבלים התעכב במשך שנים רבות, ופרט לחברת קו־חד, לא ניתנו רישיונות נוספים עקב הוויכוח האם ראוי להעביר במערכות הכבלים גם ערוצים ממדינות ערב השכנות (שהיו מדינות אויב) בנוסף לערוץ הטלוויזיה הישראלית[דרוש מקור].

עם התפתחות הווידאו טייפ הביתי, מערכות של כבלים פיראטיים החלו לשדר ערוצים עצמאיים ובהם בעיקר סרטי קולנוע (מושכרים מספריות וידאו), וחלקם אף העבירו שידורים של ערוצים לוויניים. עקב התפתחויות אלו הכבלים הפיראטיים זכו לפריחה, שעודדה את הממסד להסדיר את פעולת הטלוויזיה בכבלים. משרד התקשורת עסק רבות במאבק נגד השידורים הפיראטיים[44][45][46][47].

בסוף שנת 1989 החלה חברת מת"ב לבצע בעיר בת ים פעילות של טלוויזיה בכבלים באופן חוקי בישראל[48]. בשנת 1990 החלו לפעול חמש חברות חוקיות, שפעילותן הוסדרה על פי חוק הבזק ובאמצעות מכרז[49]. חוק זה קבע כי כל אחת מהחברות תשדר באזור אחר בארץ, כלומר תהווה מונופול מקומי. פעילות החברות, הערוצים והשידורים יפוקחו על ידי המועצה לשידורי כבלים ולוויין, שתפעל מטעם משרד התקשורת.

חברת קו־חד התמודדה על המכרז לטלוויזיה בכבלים באזור נתניה וטבריה. עם זכייתה של חברת מת"ב במכרז וכניסתה לאזור נתניה באמצע שנות התשעים, סיימה חברת קו־חד את שידוריה. כבלים וציוד ששימשו את החברה נותרו מותקנים, אך ללא שימוש, במשך עשרות שנים בין גגות ובארונות התשתית של בניינים בנתניה.

שידורי לוויין

למרות שבמשך שנים רבות ניתן היה לקלוט באופן חופשי בישראל שידורים בערוצי לוויין זרים (על ידי הרכבת צלחת לוויין), אפשרות זו לא זכתה לתפוצה רבה ולהצלחה. הסיבות העיקריות היו:

  • השידורים נעשו ללא כתוביות או דיבוב לעברית.
  • עד שנות השמונים התחום לא היה מפותח.
  • נדרשו אנטנות גדולות יחסית והעלות בעבר הייתה גבוהה.
  • השידור הלוויני היה אנלוגי וחשוף להפרעות.

מאז שיגור הלוויין עמוס, ניתן לקלוט את הערוצים: כאן 11, קשת 12, רשת 13, מכאן 33 וערוץ הכנסת המשודרים דרכו, באמצעות צלחת לוויין מתאימה.

שיטות שידור

בתחילת פעילותן חברות הכבלים ביצעו רק שידור אנלוגי. על מנת ליצור בידול וערך מוסף לערוצים הפופולריים יותר, חברות הכבלים שידרו ערוצים אלו בתדרי ה־superband וה־hyperband. רוב מקלטי הטלוויזיה בישראל לא קלטו את התדרים האלו, ולכן נדרש ממיר אנלוגי, שביצע המרת תדר בין תדרי ה־superband וה־hyperband לתדר קליטה נפוץ יותר. חברות הכבלים גבו סוגים שונים של תשלומים (כולל פיקדונות ודמי מנוי) בעבור הממירים האלו. עם הזמן, טלוויזיות חדשות נמכרו עם יכולת קליטה בתדרי ה־hyperband והצורך בממירים הלך ופחת.

עקב כניסתה של "yes" (שמשתמשת רק בשידור דיגיטלי) החישו חברות הכבלים את כניסת הטכנולוגיה הדיגיטלית גם ללקוחותיהם. השידורים הדיגיטליים נבדלים מהשידורים האנלוגיים באיכויות תמונה וצליל טובות יותר, ומאפשרות לחברות להציע שירותי ערך־מוסף אינטראקטיביים רבים, בהם הזמנת ערוצים חדשים דרך השלט, הזמנת סרטים בודדים, חבילות ערוצים מפולחות, משחקים דרך השלט ועוד. המעבר לשידורים דיגיטליים אפשר לחברות הכבלים להגדיל את רווחיהן מכל אחד מהמנויים, זאת בזכות העובדה שכל אחד מהשירותים הנ"ל נעשה זמין מאוד למנוי ודורש תשלום נוסף מצידו. כמו כן, התחברות פיראטית לכבלים (פיצול של קו כבלים חוקי) הפכה לחסרת טעם מפני שהשידורים הדיגיטליים לא נקלטים במכשירי טלוויזיה רגילים, וכדי לצפות בשידורים הדיגיטליים, כל מכשיר טלוויזיה צריך ממיר דיגיטלי נפרד, ועליו גבו החברות תשלום נפרד. בעבר חברות הכבלים דרשו תשלום נוסף על כל נקודה, ועל מנת לחסוך תשלום זה, היו התחברויות פיראטיות אל הכבלים. לקראת העשור השני של המאה ה-21 החלה "הוט" בתהליך מעבר לשידור דיגיטלי בלבד, והסירה את השידור האנלוגי בהדרגה ביישובים שונים. בשנת 2014 הסתיים המהלך והוט הפסיקה את השידור האנלוגי.

מאחר שתשתית הכבלים מאפשרת תקשורת דו כיוונית, יש ל־HOT טכנולוגיית קו־חזור, ובעזרתה מוצעים שירותים מתקדמים כגון וידאו על פי דרישה (VOD) ומשחקים אינטראקטיביים שבהם משחקים "ממיר מול ממיר". מזה מספר שנים שגם Yes מציעה שירותים כאלה באמצעות חיבור האינטרנט הביתי (ללא עלות נוספת).

שידורי עידן+ מועברים באיפנון דיגיטלי בתקן DVB-T ו-DVB-T2 על גבי תדרי UHF.

שירותי טלוויזיה בארץ

בפיקוח המועצה לשידורי כבלים ולוויין

HOT הטלוויזיה בכבלים
ערך מורחב – HOT

בסוף שנת 1989 החלה חברת מת"ב לבצע בעיר בת ים פעילות של טלוויזיה בכבלים באופן חוקי בישראל[48]. בתחילת שנות ה־90 חולקה ישראל ל־31 אזורי זיכיון אשר הוענקו ל־6 חברות שהפיצו שידורי טלוויזיה בכבלים: "תבל – תשדורת בינלאומית לישראל", "מתב – מערכות תקשורת בכבלים", "ICS" (ששינתה בהמשך את שמה ל"עידן"), "ערוצי זהב", "גוונים" ו־"כבל נט"[50]. כל אחת מהן פעלה כמונופול במספר אזורי זיכיון בארץ ונאסר על החברות לשתף פעולה זו עם זו. בפועל, שיתפו החברות פעולה לצורך רכישה משותפת של התכנים המשודרים (למעט הפקה אזורית). לצורך הרכישה הוקמה חברה משותפת אשר נקראה ICP, וב־2003 הוחלף שמה ל־HOT Vision[51]. אחרי שנה החברה נסגרה וכל פעילותיה עברו לחברת האם, הוט[52]. ביישובי יהודה ושומרון, פעלה חברת הכבלים "כבלתק" שהפיצה את השידורים בשיתוף עסקי עם "ערוצי זהב". עם השנים, התמזגו החברות זו עם זו: בשנת 1998 "תבל" רכשה את "גוונים" ולאחר המיזוג נודעה כ"תבל דיגיטל", חברת "עידן" נבלעה בתוך "ערוצי זהב". באוגוסט 2003 החלו חברות הכבלים "תבל דיגיטל", "ערוצי זהב" ו"מתב" לפעול תחת מותג משותף HOT, בתקווה שהממונה על ההגבלים העסקיים יאשר את התאחדותן לחברה אחת. האישור ניתן ב־2004 והמיזוג הושלם ב־2005. בנוסף רכשה את התשתית של חברת "כבלתק" ובכך השלימה את פריסתה הארצית. קצב החדירה של השידורים בכבלים בישראל היה מהמהירים בעולם – תוך 5 שנים התחברו לטלוויזיה בכבלים כ־70 אחוז מבתי האב בישראל. מימון השירות נעשה באמצעות דמי מנוי. בסוף שנת 2013 עמד מספר לקוחות הטלוויזיה של "HOT" על כ־875 אלף[53].

מתחילת דרכם שדרו חברות הכבלים בעשרות ערוצים, ומספר זה גדל במשך השנים. בנוסף מציעה חברת "HOT" שירותי וידאו על פי דרישה (VOD), שבאמצעותו יכול המנוי לצפות בתוכן טלוויזיוני, כגון סרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה, לפי בחירתו, מתוך מאגר רחב של סרטים. משניתן לה האישור להתחרות במונופול של "בזק" החלה HOT במתן שירותי טלפוניה פנים ארציות בקידומת אחידה – 077 בכל רחבי הארץ, ובאספקת תשתית לאינטרנט מהיר באמצעות הכבלים.

yes הטלוויזיה בלוויין
ערך מורחב – yes הטלוויזיה בלוויין
שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
ממיר של חברת yes

ביולי 2000 הצטרפה לשוק הטלוויזיה הרב ערוצית חברת די.בי.אס עם המותג "yes". חברה זו המספקת ללקוחותיה שידורי טלוויזיה רב־ערוצית דיגיטליים דרך לווייני התקשורת הישראליים עמוס 2 ועמוס 3, באמצעות רכישת משיבים מחברת חלל תקשורת. הלקוחות קולטים את השידורים בעזרת צלחת לוויין על גג ביתם. עם הקמתה של "יס" הפך המונופול של "HOT" בתחום זה לדואופול.

השנתיים הראשונות לפעולת החברה התאפיינו בתקלות רבות בהליך ההתקנה, אם בשל כשלים בארגון מערכת החיבור וההתקנה, ואם בגלל המכשולים שניסו חברות הכבלים לשים בדרכם של מי שביקשו להתנתק מהם. אחרי תקופה זו השתפרו שירותי ההתקנה ותמיכת הלקוחות של החברה במידה ניכרת. חברות הכבלים ניסו בתחילה להתמודד עם ניסיונות החדירה של "yes" לשוק באמצעות הצבת פיתויים בפני לקוחות עוזבים, ניסיונות להפוך את פרוצדורת המעבר למורכבת, ובראש ובראשונה באמצעות רכישת תכנים שישודרו בלעדית בשידורי הכבלים. מצב זה הביא לכך שבשנותיה הראשונות הציגה "yes" שפע תכנים שנרכשו במחירים זולים בהרבה מספריות הטלוויזיה הבריטית והאוסטרלית. תוכנית זו נכשלה במידה רבה, גם משום שהוצאות הרכישה המופרזות הובילו את חברות הכבלים אל עברי פשיטת רגל, אך גם משום שרוב הסדרות שנרכשו בממון רב שודרו בערוץ 3, שהיה נגיש גם לצופי "yes".

ל"yes" מגוון ערוצים ייחודיים לה, כגון שבעה ערוצי סרטים, 5 ערוצי סדרות רכש ותוכניות מקור, ערוצי הבית וערוצי בידור, מדע וטבע שונים. חלק מהערוצים (למשל ערוץ ספורט 5), משותפים לשתי החברות. בנוסף לערוצי השידור הרבים מוצעים גם שירותי וידאו על פי דרישה (VOD) בשיטות אחדות.

בסוף שנת 2004 השיקה חברת "yes" לקהל הרחב דור מפענחים (ממירים) חדש תחת שם המותג "יס מקס", המאפשר 120 שעות הקלטה. מוצר מתחרה של הוט בשם "הוט מג'יק" יצא כמה חודשים לאחר מכן. מפענחים אלו מאפשרים הקלטת רצועות שידור על גבי דיסק קשיח באורך של עד 80 שעות, ובאורך של עד 120 שעות במפענחים שיוצרו בשנת 2006 ואילך.

בפיקוח הרשות השנייה

עידן+
ערך מורחב – עידן+

בנובמבר 2004 החליטה ממשלת ישראל על הקמת צוות בין־משרדי שיבחן את הצורך בשידורים דיגיטליים עבור הערוצים הציבוריים הפתוחים. בפברואר 2008 התקבל בכנסת תיקון לחוק, שמאפשר שידורי DTT. חוק זה מסמיך את הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו כגוף האחראי על שידורים אלה בישראל. קליטת השידורים היא בחינם, ולשם כך יש לרכוש ממיר דיגיטלי, ובחלק מהמקומות יש צורך גם באנטנה חיצונית. שם המיזם הוא עידן+ – ערוצים ישראלים דיגיטליים נגישים. המיזם אינו משדר תכנים משלו, אלא רק מעביר, בשידור אלחוטי, תכנים של ערוצים אחרים.

שירותים מבוססי תשתית אינטרנט (OTT)

שירותים אלה אינם כפופים למועצה לשידורי כבלים ולוויין, ולמעשה לא קיימת רגולציה לשידורים אלה. מצב זה נותן יתרון בתחרות לשירותים אלה שביכולתם להעניק שירותים במחיר זול יותר ולהימנע מהוצאות שנכפות על השידורים המסורתיים, הבולטת שבהן השקעה בהפקות מקור. עם זאת, שירותים אלה החליטו אף על פי שהחוק אינו מחייב אותם, גם להפיק תוכני מקור[54][55]. בפברואר 2020, מועצת הכבלים הציעה להחיל חיוב הפקת תוכניות מקור גם על שירותים אלו, אם כי הצעה זו כבר עלתה ב-2018[56][57][58][59][60]. על פי נתוני משרד התקשורת לאמצע 2019 כ-22% ממנויי הטלוויזיה הרב ערוצית בישראל מחוברים לשירותים אלו[61].

סלקום tv
ערך מורחב – סלקום tv

חברת התקשורת סלקום השיקה בדצמבר 2014 שירות טלוויזיה דיגיטלית בשם סלקום tv. במסגרת השירות מספקת סלקום ללקוחותיה ממיר OTT חכם הכולל אף צמד מקלטי DVB-T2 קרקעיים. התוכן המוצע על ידי סלקום הוא צירוף של שירותי טלוויזיה ליניאריים הכוללים בין השאר ערוצי תוכן ייחודיים לשירות ואת ערוצי עידן+, שירות VOD או וידאו על פי דרישה, תוכן אינטרנטי חינמי ואת שירות המוזיקה ווליום של החברה. הממיר הדיגיטלי אף משמש כשרת UPnP לשם שיתוף שידורי עידן פלוס ברשת הביתית וצפייה על גבי לקוחות כמו נגני מדיה. במאי 2015 השיקה סלקום חבילת טריפל שכוללת שירותי טלוויזיה, טלפוניה ואינטרנט.

פרטנר tv
ערך מורחב – פרטנר tv

ביוני 2017 השיקה חברת התקשורת פרטנר את שירות הטלוויזיה שלה שנקרא פרטנר tv. השירות כולל ממיר מתקדם והשירות עצמו כולל 40 ערוצים וספריית VOD. פרטנר tv היא ספק הטלוויזיה הישראלי הראשון שצירף לחבילה שלו את נטפליקס. יחד עם שירות הטלוויזיה הושק גם טריפל. לפי פרטנר לשירות הצטרפו (נכון לספטמבר 2017) 20 אלף מנויים.

STINGTV
ערך מורחב – STINGTV

באוקטובר 2017 הושק שירות טלוויזיה מבית yes, המציע שירות מוזל המועבר על גבי תשתית אינטרנט. השירות מבוסס על התאמה אישית של תוכן למשתמש. השירות תומך הן באפיקי שידור ליניארי והן בשירות VOD. השירות מאפשר גישה לערוצים ותכנים מקוריים של yes.

yes+‎

ב-28 באוקטובר 2019, השיקה חברת yes לראשונה את שירות הסטרימינג שלה yes+‎ התומך ב-Apple TV. ב-31 במרץ 2020 השיקה את השירות ב-Android TV. בכוונת החברה לבצע מעבר הדרגתי לאורך תקופה של 7 שנים, עד לסיום החוזה עם "חלל תקשורת", לתשתית אינטרנט ולוותר על השידורים בלוויין, לאור התחרות והמחיר של תחזוקת תשתית שידורים עצמאית[62][63][64][65][66].נכון לאפריל 2020 yes+‎ הוא שירות הסטרימינג בעל התוכן הגדול בישראל.

NEXT TV
ערך מורחב – NEXT TV

במרץ 2017 HOT השיקו שירות מבוסס אינטרנט המציע ספריית תוכן במחיר מוזל, המעניק גישה לתכני המקור של HOT ולתכנים נוספים מהעולם. השירות מאפשר צפייה דרך מחשב, טאבלט או סמארטפון.

רמי לוי TV
ערך מורחב – רמי לוי TV

באוגוסט 2017 הושק שירות טלוויזיה של רמי לוי שיווק השקמה בשיתוף פעולה עם חברת HOT.

Netflix
ערך מורחב – Netflix

בשנת 2016 חברת הסטרימינג הגדולה בעולם השיקה את שירותיה בישראל. Netflix הוא שירות VOD הניתן לצפייה מכל מקום – טלוויזיה חכמה, מחשב, סמארטפון, סטרימר ועוד.

ביוני 2017 השיקו שיתוף פעולה עם פרטנר tv.

באוגוסט 2018 השיקו ממשק בשפה העברית.

במאי 2018 דווח שלחברה יש כ־100,000 מנויים בארץ.

Smart tv
ערך מורחב – Smart tv

באפריל 2017 השיקה חברת התקשורת טריפל סי שירות טלוויזיה בשם סמארט tv. במסגרת החבילה הבסיסית של השירות מקבלים המנויים גישה לשירות הטלוויזיה וממיר ניתן בתשלום נוסף. השירות כולל ערוצי עידן+ וערוצים בינלאומיים נוספים וספריית VOD שכוללת בחלקה תכנים בתשלום.

ב־31 באוקטובר 2018 הופסק השירות בשל פופולריות נמוכה ועלויות גבוהות.

צופיה
ערך מורחב – צופיה (הידברות)

צופיה הוא שירות תוכן מבית ארגון הידברות, המשדר בעיקר תוכן בעל אופי דתי ומצונזר. התכנים זמינים לצפייה באמצעות ממיר ייעודי.

רגולציה

שידורי הטלוויזיה בישראל מוסדרים בשלושה חוקים:

בעבר

  • בין השנים 1968–2017, בהן פעלה רשות השידור, חוק רשות השידור הסדיר את שידוריה, והוא בוטל עם עליית שידורי "כאן".
  • בשנות פעילותה של הטלוויזיה החינוכית הישראלית בין השנים 1966–2018 פיקח משרד החינוך על שידוריה, ושידוריה הופעלו מכוח שלושה חוקים: חוק רשות השידור על שידוריה בערוץ 1, חוק הרשות השנייה על שידוריה בערוצים המסחריים (בערוץ 2 ו-10) וחוק הבזק על שידוריה באפיק הייעודי שהוקצה לה בכבלים ובלוויין (ערוץ 23). החינוכית שידרה גם לתקופה קצרה בכאן 11 לאחר חתימת הסכם.

ראו גם


קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: טלוויזיה בישראל

מחקרים וכתבות מוסף

הערות שוליים

  1. ^ שידור הטלוויזיה הראשון בישראל, החינוכית מ-1966, באתר YouTube
  2. ^ רפאל בשן, אני השולחן הישראלי, מעריב, 28 באוקטובר 1966
  3. ^ 3.0 3.1 סעיף 9א, כללי הרשות השניה(אתיקה בפרסומת בטלוויזיה)
  4. ^ סעיף 83, חוק הרשות השנייה
  5. ^ אלירן מלכי, החשכת השידורים או תשלום תמורת הערוצים, באתר כלכליסט, 21 בינואר 2016
  6. ^ טלוויזיה: רשות הדיבור להנהלה, דבר, 15 בדצמבר 1972
  7. ^ בגין: אפעל להקמת ערוץ שני, בלתי תלוי, דבר, 9 ביולי 1981
  8. ^ יונתן כיתאין, ‏תתחילו להתרגל: קשת באפיק 12, רשת ב-13, ערוץ 10 ב-14, באתר גלובס, 26 באפריל 2017
  9. ^ נתי טוקר, אמיר טייג, לאודר שוקל למנות עורך מטעמו לערוץ 10 ולקצץ בשכר, באתר TheMarker‏, 1 באוגוסט 2012
  10. ^ שרון ידין, רגולציה של טלוויזיה מסחרית: מודל האכיפה של הרשות השנייה כלפי ערוץ עשר, ספר רגולציה בישראל, מכון ון ליר, 2018
  11. ^ שרון ידין, קצר בתקשורת: בין אינטרס ציבורי לאינטרס פרטי ברגולציה של ערוץ עשר, דין ודברים ח, אוניברסיטת חיפה, 2015, עמ' 391
  12. ^ שרון ידין, 7, רגולציה: המשפט המנהלי בעידן החוזים הרגולטוריים, בורסי, 2016
  13. ^ אתר למנויים בלבד נתי טוקר, ועדת השרים אישרה: ערוץ 2 יפורק כבר ב-2015, באתר TheMarker‏, 26 באוקטובר 2014
  14. ^ אתר למנויים בלבד נתי טוקר, גם קשת מתבצרת בערוץ 2: הגישה בקשה לזיכיון עד 2017, באתר TheMarker‏, 30 באוקטובר 2014
  15. ^ אופיר דור, רשת מודיעה רשמית: לא רוצים לעבור לערוץ עצמאי ב-2015, באתר כלכליסט, 29 באוקטובר 2014
  16. ^ רוני זינגר ואופיר דור, כלכליסט, נתניהו עוצר את פיצול ערוץ 2: הגיש ערר נגד החוק, באתר ynet, 12 בנובמבר 2014
  17. ^ אתר למנויים בלבד נתי טוקר, עוזבים את ערוץ 2: רשת רוצה לעבור לשדר בערוץ חדש ברישיון, באתר TheMarker‏, 13 באוקטובר 2016
  18. ^ אלירן מלכי, רשת תגיש בקשה לרישיון ותעבור לשדר 7 ימים, באתר כלכליסט, 13 באוקטובר 2016
  19. ^ אתר למנויים בלבד נתי טוקר, עוד שלב בפירוק ההיסטורי של ערוץ 2: גם קשת הגישה בקשה לרישיון, באתר TheMarker‏, 31 באוקטובר 2016
  20. ^ אתר למנויים בלבד נתי טוקר, תשכחו מ-22 ו-10: המספרים החדשים של ערוצי הטלוויזיה - וכמה שילמו על זה קשת וערוץ 10?, באתר TheMarker‏, 26 באפריל 2017
  21. ^ אביבה קרול, ‏הממשלה אישרה את דו"ח פלד לפתיחה הדרגתית של ענף התקשורת המשודרת, באתר גלובס, 11 באוגוסט 1997
  22. ^ ערוץ בשפה האמהרית לא נכלל לבסוף במכרז
  23. ^ אפי לנדאו, ‏משרד התקשורת פרסם מכרז למיון מוקדם להקמת ערוצים יעודיים, באתר גלובס, 1 בדצמבר 1998
  24. ^ אביבה קרול, ‏שובם של הערוצים הייעודיים, באתר גלובס, 31 ביולי 2000
  25. ^ החדשות, ‏הכנסת אישרה: ערוץ 20 ישדר חדשות, באתר ‏מאקו‏‏, ‏20 בפברואר 2018‏
  26. ^ אלכסנדר כץ, מכה ל-yes: בג"צ דחה עתירת החברה - ערוצים ייעודיים לא ישלמו דמי מעבר, באתר אייס, 23 ביולי 2014
  27. ^ מירב קריסטל, ערוץ 24 ירד מעידן פלוס במפתיע, באתר ynet, 2 במאי 2019
  28. ^ 28.0 28.1 צבי לביא, הטלוויזיה הישראלית נגד "טלוויזיה נתניה", מעריב, 4 בספטמבר 1970
  29. ^ יאיר שטרן, תקנה משנות ה-20 סייעה למיניסטר הפוסטה לשמור על המונופול, מעריב, 26 בנובמבר 1970
  30. ^ תחנת טלוויזיה פנימית תופעל בנתניה באוגוסט, דבר, 2 באוגוסט 1970
  31. ^ הוחרמו משדרים פיראטיים של חברת טלוויזיה בנתניה, דבר, 11 בפברואר 1977
  32. ^ תלמה גלבוע, ואף על פי כן שדר תשדר התחנה הפרטית בנתניה, מעריב, 6 באפריל 1980
  33. ^ ניבה לניר פלבסקי, משיכת כבל, דבר, 20 ביוני 1980
  34. ^ שידורי טלוויזיה פירטיים יחלו ביום ה' מאניה, דבר, 6 באפריל 1981
  35. ^ דני צדקוני, נציגי משרד התקשורת הזהירו אניית הטלוויזיה שלא תשדר, דבר, 7 באפריל 1981
  36. ^ 36.0 36.1 משרד התקשורת חושש מפני הקמת תחנות טלוויזיה נוספות, דבר, 13 ביולי 1981
  37. ^ מירי פז, "אודליה" תשדר את "מאש", דבר, 23 ביוני 1981
  38. ^ סופרת דבר, "אודליה" שידרה - הישראלים לא ראו, דבר, 24 ביוני 1981
  39. ^ ועדת־הכלכלה סיימה הכנת "חוק אודליה", דבר, 6 באוקטובר 1981
  40. ^ טובה צימוקי, הממשלה תדון בהצעת חוק למניעת שידורים פיראטיים, דבר, 14 במאי 1981
  41. ^ משרד התקשורת: לאשר חוק האוסר שידורים פיראטיים מהים, דבר, 1 בספטמבר 1981
  42. ^ טובה צימוקי וראובן שפירא, רשות השידור לוחצת להחיש את חוק השידורים הפירטיים, דבר, 12 במאי 1981
  43. ^ טובה צימוקי, גינוי להחלטת לפיד למנוע שידור כתבה על אודליה, דבר, 24 ביוני 1981
  44. ^ אלי דנון ועמירם פליישר, הוחרם ציוד לשידור בטלוויזיה - כבל, מעריב, 31 באוגוסט 1980
  45. ^ יהודה גורן, משרד התקשורת יפשוט שוב על תחנות טלוויזיה, מעריב, 6 במאי 1983
  46. ^ שמעון וייס, יחס של איפה ואיפה, דבר, 20 באפריל 1981
  47. ^ ברוך נאה, חוסל ערוץ בבלי, מעריב, 30 בינואר 1987
  48. ^ 48.0 48.1 טל שחף, הסטוריה תקשורתית בבת ים: שידור חוקי ראשון בכבלים, מעריב, 9 בנובמבר 1989
  49. ^ אריה בנדר, בעוד חודשיים - מכרזים לטלוויזיה בכבלים ל-5 אזורים, מעריב, 3 באפריל 1987
  50. ^ דן כספי ויחיאל לימור, טלוויזיה בכבלים, בציטוט מהספר "המתווכים" – אמצעי התקשורת בישראל 1948–1990, עמ' 127–131 הוצאת עם עובד, באתר עמלנט(הקישור אינו פעיל, 21.08.2018)
  51. ^ אביבה קרול, ‏ICP מחליפה את שמה ל-Hot Vision, באתר גלובס, 23 בדצמבר 2003
  52. ^ רוני רחמני, הסתיים עידן ICP: חברת HOT VISION חדלה מלהתקיים וכל פעילותיה הועברו ל-HOT (הקישור אינו פעיל, 21.08.2018)
  53. ^ אופיר דור, כלכליסט, HOT: מספר העובדים נחתך בחצי ב-2013, באתר ynet, 14 במרץ 2014
  54. ^ אתר למנויים בלבד נתי טוקר, הצד האפל של התחרות בטלוויזיה: 20 מיליון שקל פחות להפקות ישראליות, באתר TheMarker‏, 31 ביולי 2017
  55. ^ צאלה קוטלר, ‏המפץ הגדול של שוק הטלוויזיה מאיים על היצירה הישראלית, באתר גלובס, 5 באוגוסט 2017
  56. ^ אייס, מועצת הכבלים מציעה: לחייב את חברות הסטרימינג לממן הפקות מקור, באתר אייס, 17 בפברואר 2020
  57. ^ רגולציה תופעל גם על פרטנר וסלקום, באתר ‏מאקו‏‏, ‏28 במאי 2018‏
  58. ^ יונתן כיתאין, ‏הממשלה מתכננת: גם סלקום ופרטנר TV יוכפפו לרגולציה, באתר גלובס, 31 בינואר 2018
  59. ^ אתר למנויים בלבד נתי טוקר, נטפליקס ויוטיוב על הכוונת: הממשלה רוצה לפקח גם על הטלוויזיה באינטרנט, באתר TheMarker‏, 9 ביולי 2018
  60. ^ אביאור אבו, לקראת רגולציה על פרטנר וסלקום: מועצת הכבלים והלוויין תחל במדידת רייטינג, באתר כלכליסט, 24 בפברואר 2020
  61. ^ משרד התקשורת - סיכום חציון ראשון 2019, באתר משרד התקשורת
  62. ^ מירב קריסטל, חברת yes משיקה שירות טלוויזיה חדש עם אפל, באתר ynet, 28 באוקטובר 2019
  63. ^ אילן נטניו, ‏yes עוזבת את הצלחת ומתחברת לרשת | ישראל היום, באתר ישראל היום, 28 באוקטובר 2019 14:35
  64. ^ הדור הבא של חווית הצפייה +Yes, סרטון באתר יוטיוב
  65. ^ גד פרץ, ‏עוברת לסטרימינג: yes השיקה את שירות הטלוויזיה באינטרנט. כמה הוא יעלה לכם, ומה יקרה ללוויין?, באתר גלובס, 28 באוקטובר 2019
  66. ^ נריה קראוס, נפרדים מהלוויין? חברת יס מקפלת את הצלחות ומשיקה שת"פ עם אפל, באתר חדשות 13, 29 באוקטובר 2019


ישראלישראל שידורי טלוויזיה בישראל
שידור ציבורי
גופים מפקחים ומשדרים תאגיד השידור הישראלי • המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין • בעבר: רשות השידור • משרד החינוך
ערוצי שידור כאן 11 (כאן חדשות) • כאן חינוכית • מַכַּאן 33 • ערוץ כנסת
בעבר: ערוץ 1 • חינוכית 23 • ערוץ 33
טלוויזיה מסחרית
גופים מפקחים הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
גופים מפיצים עידן+
ערוצי שידור קשת 12 (חדשות 12) • רשת 13 (חדשות 13) • עכשיו 14 (חדשות 14) • ערוץ 9 • ערוץ 24 • הלא TV
בעבר: ערוץ 2 (זכייניות: קשת • רשת • טלעד) • ערוץ עשר
טלוויזיה בכבלים, בלוויין ו-IPTV
גופים מפקחים המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין
ערוצי שידור ערוצי HOT • ערוצי yes • ערוץ הספורט • i24NEWS • צ'רלטון • ערוץ ONE
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38711590טלוויזיה בישראל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=טלוויזיה_בישראל&oldid=2616679"