אידה נודל

אידה נוּדֶל (ברוסית: Ида Нудель; ‏27 באפריל 1931 – 14 בספטמבר 2021) הייתה אסירת ציון בברית המועצות של שנות ה-70 וה-80, ומסמלי המאבק למען עליית יהודי ברית המועצות.

ביוגרפיה

אידה נודל נולדה בשנת 1931 בפרבר של מוסקבה לחיה, גננת, ויעקב, קצין בצבא האדום. מגיל תשעה חודשים גדלה אצל סבה וסבתה בקולחוז היהודי ז'יאנקיס, ובגיל שלוש עברה משפחתה כולה למוסקבה. שפת אמה הייתה יידיש. אידה ואחותה הצעירה אלנה למדו בבית ספר לא-יהודי, אולם בבית נשמרה המסורת, בעיקר בימי חג ומועד. הילדות שהו בבית סבן בקרים בימי הקיץ ושם נחשפו לראשונה לעולם יהודי עשיר שלא הכירו בביתן במוסקבה.^[1] אביה נפל בקרב סטלינגרד במלחמת העולם השנייה, כשאידה הייתה בת 12 ואחותה בת 10.^[1]

בבגרותה למדה כלכלה באוניברסיטת מוסקבה. בשנת 1953 התקיים בברית המועצות משפט הרופאים - עלילת דם, לפיה תשעה רופאים, שישה מהם יהודים, היו חברים בארגון יהודי הקשור עם הג'וינט, שקשר קשר להמתת מנהיגי ברית המועצות באמצעים רפואיים ועל ידי הרעלה. נטען כי רופאים יהודים גרמו למותם של שני מנהיגים סובייטיים שאחד מהם היה אנדריי ז'דאנוב, ועתה התכוונו לגרום למותם של חמישה מפקדי צבא בכירים ועטורי תהילה. הדבר הוביל להגברת האווירה האנטישמית בעיתונות ובכלל החברה. נודל, שהייתה היהודייה היחידה בחוג שלה באוניברסיטה, סבלה מהתנכלות של מורים ותלמידים, והדבר החיש את התקרבותה ליהדות.^[1]

פעילותה הפוליטית-ציונית ברוסיה

אידה נודל, כמו מסורבי עלייה רבים אחרים, התעוררה לפעילות דיסידנטית בעקבות ניסיון חטיפת המטוס הריק (מבצע חתונה), שארגנו ב-15 ביוני 1970, הדיסידנט היהודי אדוארד קוזנצוב ואחרים.

בשנת 1971, נפטרה אימה של נודל. באותה שנה הגישו אידה ואחותה אילנה בקשה לשלטונות, להיתר יציאה מברית המועצות כדי לעלות לישראל. האחות ובעלה קיבלו אישור, אך אידה, שהייתה רווקה, סורבה. ^[2] נודל המשיכה להגיש בקשות אישור יציאה, אך פניותיה סורבו שוב ושוב. ב-1972 עזבו ארבעה מבני משפחתה ועלו לישראל. נודל פוטרה מעבודתה ככלכלנית בשל מה שתיארה כ"פגיעה בנפש הרוסית".^[2]

בקיץ 1972, ארגנה נודל שביתת רעב במשרד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, במחאה על מעצרו של אסיר ציון ולדימיר מרקמן.^[3] לאחר ארבעה ימים סיימה המשטרה את השביתה בכוח.^[4]

נודל התכתבה עם חבריה לתנועה שנאסרו, ושלחה להם לבית הכלא ספרים, תרופות ומזון. האסירים כינו אותה "אמא" ו"מלאך הרחמים". היא הפיצה הודעה על פריטים שהאסירים צריכים והורשו להחזיק בהם, וביקשה אותם ממבקרים מכל רחבי העולם. אלה כללו ויטמינים, תחתונים חמים ושוקולד. כמו כן, היא ביקשה גם עטים, סיגריות וגלויות תלת מימד, שניתן להחליף עם השומרים בבתי הכלא כתמורות קטנות לשם העברת המוצרים לאסירים^[4]. בנוסף, עתרה נודל בשם אסירים לשלטונות במוסקבה, וייצגה אותם בפני מנהלי המחנות ובתי הסוהר.

פן נוסף של פעילותה, היו הפגנות ופגישות עם זרים שביקרו במוסקבה, להם חשפה (ודרכם לעולם כולו) את הפרת זכויות האדם הבסיסיות של האסירים בארצה.

פעילותה העקבית והעקשנית של נודל גרמה לכך, שהפכה לסמל מאבקם של יהודי ברית המועצות לצאת מהמדינה ולעלות לישראל. באותה עת חיו בברית המועצות כ-3 מיליון יהודים. בעולם המערבי כונתה נודל "המלאך של אסירי ציון". הרשויות הסובייטיות לא ראו בעין יפה פעילות זאת, והיא הוטרדה ונחקרה תכופות על ידי הק.ג.ב.. נודל הייתה נתונה למעקבים ולהאזנות ובביתה נערכו חיפושים.^[2] במשך זמן רב, כ-7 שנים, חששה נודל כי תיאסר על ידי השלטונות וחיה בפחד מתמיד.^[1]

ב-11 בינואר 1974, זומנה נודל למטה הק.ג.ב. במוסקבה, לשיחה בת 45 דקות עם קצין הק.ג.ב וואדים קרימוב. קרימוב אמר לה שלפעילותה הפוליטית אין קשר לאיסור היציאה שלה, "יכול להיות שתעזבי אפילו מחר, הכל תלוי בנסיבות".^[1]

עוד לפני מעצרה, הפכה נודל לדמות מוכרת במערב, כדוגמה למאבק למען זכויות אדם בברית המועצות. קבוצת נשים יהודיות מבריטניה בשם "קבוצת ה-35" פעלו למען מתן אשרת עליה עבורה. הנשים כבלו עצמן לשערי שגרירות ברית המועצות בלונדון, והפגינו מול שר החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו בעת שביקר בעיר. בספטמבר 1976, קיימה את "שבוע אידה נודל" במדינות מערביות שונות. חברות הקבוצה קיימו הפגנות מול מרכזים של השלטון הסובייטי במדינות מערביות, יזמו מחזה בשם "הראיון" (מאת המחזאי אלן סיליטו), ויזמו צלצולי פעמוני כנסייה לציון המאבק שלה, ברחבי מספר ערים מערביות.

מעצר והגליה לסיביר

בשנת 1978, נידונה נודל במשפט דלתיים סגורות^[5], לארבע שנות גלות קשה בכפר קריבושיינו (רוסית: Кривошеино) שבמחוז טומסק בסיביר. למרות שהתכוננה למאסר במשך זמן רב ולא הייתה מופתעת ממנו, היא טענה כי לכאורה הייתה צריכה לסגל את עצמה בקלות למצבה החדש, אולם לא כך הדבר. נודל שוכנה כאישה יחידה בכפר, בסמוך לאסירים פליליים אלימים ומסוכנים. היא העידה כי היא ישנה עם סכין מתחת לכר. הסכין נועדה עבורה ולא עבורם.^[1] נודל נאלצה להתמודד עם תנאי מאסר קשים - שלג, רוחות כפור, ודיור מבודד רחוק מקרובים וחברים. המים בכפר היו מזוהמים והיה הכרח לטהר אותם כדי שיהיו ראויים לשתייה. כבר לאחר כחצי שנה במאסר נפגעה בריאותה.^[1] בתקופת מאסרה הייתה נודל לסמל כ"סירובניקית" וזכתה להדים בדעת הקהל העולמית.

הכפר בסיביר היה מעין כלא פתוח - ללא גדרות, אבל המרחק הרב והתנאים הקשים היוו עינוי לאסירים ומנעו קשר עם קרובים. עם זאת, מבקרים היו יכולים לבקר את האסירים תחת מגבלות שונות. הפיזיקאי בן תובל (שנקרא אז יבגני צירלין), שהקים באמצע שנות ה-70, את גן הילדים היהודי הראשון במוסקבה, הכיר את נודל מימי פעילותם המשותפת. הוא ביקר את נודל במקום מאסרה חמש פעמים, לאחר מסע ממושך ברכבת, והביא לנודל ציוד ואספקה, כמו מזון משומר.

בחורף 1979, כחצי שנה לאחר מאסרה בסיביר, הצליח תובל לצלם את נודל בכלאה במצלמת 8 מ"מ. דבר זה היה בניגוד לחוק, ותובל הסתכן במאסר בעצמו. הסרטון שצילם מציג את תנאי הכליאה הקשים בסיביר, וכן כולל ריאיון מצולם עם נודל שבו היא מסבירה את הסיבות שהביאו למעצרה.^[1] נודל טענה כי למרות סבלה הרב היא מאושרת, שכן מאמציה אפשרו לאלפי יהודים לעזוב את ברית המועצות ולעלות לישראל.^[1] בנוסף, ניסתה נודל להסביר את הסיבות שהביאו אותה להתנגד ביתר שאת לשלטונות, חרף הגדלת הסיכון למאסר ממושך בתנאים קשים, נוכח הערכתה כי קרוב לוודאי שרבים מידידיה ראו בפעילותה דבר פזיז, שנבע מחוסר שיקול דעת או מחשבה.^[1]

תובל הצליח להבריח את הסרטון למערב על ידי תייר אנגלי שנשלח על ידי "קבוצת ה-35". הסרט עבר עריכה, תורגם לעברית ואנגלית והוקרן בארצות הברית ובישראל. כדי להגן על תובל הושמט שם צלם הסרט ולא ניתן לו קרדיט רשמי. עם זאת, השלטונות בברית המועצות קיימו מעקב אחר פעילים מתנגדי משטר וצותתו לקווי טלפון, וידעו מי צילם את הסרט. לאחר מספר חודשים תכנן תובל לצלם את אנדרי סחרוב, שהיה אסיר מפורסם נוסף. אנשי הק.ג.ב. גילו זאת והציעו לו לצאת מברית המועצות תוך 3 ימים או להישאר מסורב יציאה לזמן בלתי מוגבל. תובל ואשתו החליטו לצאת עם ילדיהם. הם עלו לחיפה וכך נמנעה מברית המועצות מבוכה נוספת.

מאסרה של נודל והעדויות עליו הצליחו לעורר הדים רבים ברחבי העולם, בהם מקרב מנהיגים ומפורסמים, כמו רונלד רייגן, מרגרט תאצ'ר, ג'יין פונדה וליב אולמן.^[2]

בתקופת מאסרה הייתה נודל בקשר עם אחותה, אילנה פרידמן, שגרה בישראל. פרידמן עדכנה את התקשורת במצבה^[2]. אחותה, יחד עם קבוצות יהודים מרחבי העולם והשלטונות בישראל ניסו לפעול למען שחרורה. בשנת 1979, נפגשה פרידמן עם שרת החוץ הקנדית פלורה מקדונלד שפעלה למען נודל, וכן עם רוזלין קרטר, אשתו של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר.

בעיתון דבר בשנת 1981, תוארה נודל כ"דמות של גיבורה יהודייה אצילת נפש, שתיכנס ודאי לגלריה הגדולה של גיבורות יהודיות מדבורה הנביאה ועד חנה סנש".

חייה בברית המועצות לאחר תקופת מאסרה

ב-1982, שוחררה נודל לאחר ארבע שנות מאסר. נודל ציפתה, שזמן קצר לאחר שחרורה ממאסר היא תקבל אשרת עליה. בין היתר משום שאסירי ציון רבים אחרים קיבלו אשרה דומה לאחר תקופת מאסרם. אך דבר זה לא התרחש, וגם התייצבותן של דמויות מרכזיות במערב לצדה, והפיכתה לסמל כ"מלאך של אסירי ציון", לא סייעו לה.

לאחר שחרורה ממאסר, נשלל ממנה היתר המגורים במוסקבה. אף שבאופן רשמי היא סיימה את ריצוי העונש שלה, השלטונות המשיכו להתנכל לה. היא ניסתה להתיישב במקומות שונים ברחבי ברית המועצות. אך שוב ושוב נאמר לה שאסור לה לגור במקום בו בחרה, והיא נאלצה לנדוד במשך שמונה חודשים. לבסוף, הרשו לה להתגורר בעיירה בינדרי מולדובה הסובייטית, סמוך לגבול רומניה. שם הגיעה לדירה חרבה ללא מים וללא שירותים ונאלצה לשפץ אותה. נודל הייתה אז חולת לב וסבלה מקשיים פיזיים. כמו כן הייתה בודדה, שכן כל קרובי משפחתה נהרגו בשואה ואחותה חיה בישראל. היא קיימה עם אחותה קשר לא סדיר רק באמצעות טלפון במשרד הדואר ומכתבים.

בשנת 1983, איבדה נודל לפעמים את התקווה, שתצליח אי פעם לעלות לישראל.

תהליך השקיעה של ברית המועצות ותהליך הגלאסנוסט, הביאו לשחרור אסירי ציון רבים בשנת 6–1985 אבל נודל נותרה מאחור. בשנת 1985 התדרדר מצבה הגופני עוד. היא סבלה ממחלת לב, ומצב הכליות והכבד שלה היה במצב רע. היא לא יכלה לעבוד עוד בעבודות דחק של טאטוא רחובות, ועדיין לא הגיעה לגיל הפנסיה בברית המועצות שחל בגיל 55. היא הסתמכה במידה חלקית על משלוחי מזון ששלחה אליה אחותה והייתה מיואשת לגמרי.

באפריל 1987, נודל כבר הייתה אופטימיות יותר. המאבק מטעם גורמים בישראל, במדינות מערביות ובברית המועצות למען שחרורה נמשך, וכלל לדוגמה, לחצים מטעם מרגרט תאצ'ר ושביתת רעב של יהודים בברית המועצות.

ב-15 באוקטובר 1987, שוחררה נודל ועלתה לישראל כשהיא בת 56, וכ-16 שנים לאחר בקשת הויזה המקורית.^[2]

לאחר העלייה לישראל

ביתה הראשון בארץ היה ברחובות, ולאחר מכן עברה להתגורר בבית בכרמי יוסף, ביחד עם אחותה אילנה.

ב-1992 הקימה את ארגון "אם לאם" העוסק בקידום חינוכם של ילדי העולים מרוסיה, בעיקר בקרב מוקדי אוכלוסייה חלשה. הארגון הקים מרכזי למידה לשעות שאחרי בית הספר במקומות כערד, אופקים, שדרות, נתיבות, אשקלון, באר שבע, קריית גת ועפולה. הוא מונה כיום^{[דרושה הבהרה]} כ-5,147 ילדים. את קליטת העלייה הרוסית בישראל בכלל ואת זו הפרטית שלה בפרט ביקרה בפומבי ביקורת קשה.

אידה נודל זוהתה עם חוגי הימין הפוליטי והייתה שותפה למחאה נגד תוכנית ההתנתקות.

בריאיון עיתונאי שעורר הדים ביוני 2005, הביעה תמיכה בתאוריית הקשר על רצח רבין של ברי חמיש.

אוטוביוגרפיה

אידה נודל, יד בחשכה: אוטוביוגרפיה של אסירת-ציון; מאנגלית: גילה וולף, תל אביב: אור עם, תשנ"ד 1994, (הספר בקטלוג ULI). בשנת 1990, ראה אור באנגלית, והיה לרב-מכר. הספר תורגם לאיטלקית (1993) ועברית (1994).

הוקרה

ב-1979, פרסמה נעמי שמר שיר לכבוד נודל בעיתון "דבר" בו היא הביעה תקווה כי נודל תשוחרר במהרה ותעלה לישראל.^[2]
מספר חודשים לפני שחרורה של נודל, יצא סרטו של הבמאי האיטלקי מאורו בולוניני (Bolognini) "להתראות מוסקבה" (אנ'), שבו גילמה ליב אולמן את דמותה.^[6]
במזכרת בתיה נקרא רחוב על שמה.

חיים אישיים

נודל הייתה רווקה ללא ילדים, נפטרה ב-14 בספטמבר 2021, בגיל 90^[7] ונקברה בבית העלמין ירקון^[8].

נודל נחשבה לאחת מאסירי ציון הוותיקים ביותר.

לקריאה נוספת

רחל גיני, 'איבדה את תואר הגיבורה' (ריאיון עם אידה נודל) נקודה 175 (1994), 32–34.
גדי בלום וניר חפץ, קליטת עליה - אידה נודל, ישראל לאן - 18 שיחות עם האישים שמעצבים את פני המדינה, ידיעות אחרונות ספרי חמד, תל אביב, 2008, עמ' 219–234

קישורים חיצוניים

אידה נודל: תצלומים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
אידה נודל, אסירת ציון
יוסף וקסמן, נבון: "פעילי העליה – החשמונאים של ימינו": "אות שנת ה-30" יוענק לאידה נודל, מעריב, 28 בדצמבר 1978
נעמי שמר, שבשבת | שלום לך, אידה נודל, דבר, 18 במאי 1979 (שיר)
אידה נודל: "לא ישברו אותי", דבר, 25 במרץ 1980 (מכתב)
שיחה טלפונית עם אידה נודל, דבר, 15 ביוני 1980
דני צדקוני, אידה נודל – מלאך של אסירי ציון, דבר, 26 ביולי 1981
דנקה הרניש, אידה נודל מאבדת תקווה, דבר, 26 באפריל 1983
אינגה דויטשקרון ויוסף וקסמן, לאידה נודל אין כתובת בבריה"מ, מעריב, 26 באפריל 1984
תהילה עופר, שומרת אחותי אנוכי, מעריב, 2 באוגוסט 1984 (ריאיון עם אחותה הצעירה אילנה פרידמן, שעלתה לישראל בראשית שנות ה-70 עם בעלה ובנה)
גיל יודילוביץ', "שנה טובה" מאידה נודל, מעריב, 18 בספטמבר 1985
ישעיהו אביעם וגיל יודילוביץ', "אידה נודל: השמועות על עליה – משגעות", מעריב, 31 באוקטובר 1985
תהילה עופר, אידה נודל נחלשה: אינה יכולה לאחוז בעט, מעריב, 5 בפברואר 1986
אמיר שואן, עיתון תל אביב, 24 ביוני 2005 (ראיון)
עופר אדרת, אידה נודל, מסמלי המאבק לעליית יהודי ברית המועצות, מתה בגיל 90, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2021

Thomas L. Friedman,, The New York Times, October 16, 1987
Gloria Deutsch (Jerusalem Post), Jweekly, January 25, 2002

הערות שוליים

^ ^1.0 ^1.1 ^1.2 ^1.3 ^1.4 ^1.5 ^1.6 ^1.7 ^1.8 ^1.9 בן תובל (יבגני צירלין), אידה נודל אסירה בסיביר, סרטון תעודה מחתרתי על מאסרה של נודל בסיביר, 1979
^ ^2.0 ^2.1 ^2.2 ^2.3 ^2.4 ^2.5 ^2.6 עופר אדרת, אידה נודל, מסמלי המאבק לעליית יהודי ברית המועצות, מתה בגיל 90, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2021
^ שלמה גבעון, אסיר ציון ולדימיר מרקמן הגיע לאחר 3 שנים בסיביר, מעריב, 4 באוגוסט 1975
^ ^4.0 ^4.1 Segal, Sheila F. (September 1, 1996). Women of Valor: Stories of Great Jewish Women Who Helped Shape the Twentieth Century
^ "גיבורה יהודית, לוחמת צדק": רק 40 איש נכחו בהלוויית אסירת ציון אידה נודל, באתר ynet, ‏2021-09-14
^ "Mosca addio", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית); אסתר אדלשטן, ליב אולמן תהיה אידה, מעריב, 31 בדצמבר 1986 (ריאיון עם ליב אולמן).
^ אידה נודל, אסירת ציון ופעילה חברתית, הלכה לעולמה בגיל 90, באתר וואלה!‏, 14 בספטמבר 2021
^ N12 - מותה של אגדה: אידה נודל הלכה לעולמה בגיל 90, באתר N12, ‏2021-09-14

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32300142אידה נודל

[תובל1979-1] 1.0 ^1.1 ^1.2 ^1.3 ^1.4 ^1.5 ^1.6 ^1.7 ^1.8 ^1.9 בן תובל (יבגני צירלין), אידה נודל אסירה בסיביר, סרטון תעודה מחתרתי על מאסרה של נודל בסיביר, 1979

[אדרת-2] 2.0 ^2.1 ^2.2 ^2.3 ^2.4 ^2.5 ^2.6 עופר אדרת, אידה נודל, מסמלי המאבק לעליית יהודי ברית המועצות, מתה בגיל 90, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2021

[3] שלמה גבעון, אסיר ציון ולדימיר מרקמן הגיע לאחר 3 שנים בסיביר, מעריב, 4 באוגוסט 1975

[Segal-4] 4.0 ^4.1 Segal, Sheila F. (September 1, 1996). Women of Valor: Stories of Great Jewish Women Who Helped Shape the Twentieth Century

[5] "גיבורה יהודית, לוחמת צדק": רק 40 איש נכחו בהלוויית אסירת ציון אידה נודל, באתר ynet, ‏2021-09-14

[6] "Mosca addio", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית); אסתר אדלשטן, ליב אולמן תהיה אידה, מעריב, 31 בדצמבר 1986 (ריאיון עם ליב אולמן).

[7] אידה נודל, אסירת ציון ופעילה חברתית, הלכה לעולמה בגיל 90, באתר וואלה!‏, 14 בספטמבר 2021

[8] N12 - מותה של אגדה: אידה נודל הלכה לעולמה בגיל 90, באתר N12, ‏2021-09-14

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]