עליית ביתא ישראל
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
| עליית יהודי אתיופיה |
עליית ביתא ישראל נולדה מתוך ערגה לציון וירושלים במשך שנות קיומה של העדה היהודית באתיופיה. בשנת 1848 נשלחה איגרת מביתא ישראל ליהודים שבאירופה ובה נזכר כי העדה מחכה לביאתו של המשיח ולקיבוצם של היהודים. שנה לאחר מכן נשלחו דניאל בן חנניה ובנו משה לארץ ישראל וכך התחילה מסכת התכתבויות בין ירושלים לאתיופיה.
בשנת 1862 התעצם גל ציונות ששטף את הקהילה וזכה לשם עליית תרכ"ב בהנהגת המלקוסה אבא מהרי, לאחר שהקיסר תוודרוס השני התיר ליהודים לעזוב את קיסרותו. עלייה זו נכשלה ותוארה כאסון שבו רבים מתו מרעב ומחלות. המסע שהשאיר צלקת לעדה מנע ממנה עלייה רגלית נוספת אך הציונות המשיכה לבעבע בליבותיהם והתפילות למען ירושלים רק התגברו. הקהילה הדגישה כי העלייה בוא תבוא והיהודים יתאספו מכל העולם לציון.
ב-1949 נערך מבצע מרבד הקסמים שבמהלכו עלו לישראל כחמש מאות יהודים עדנים מג'יבוטי, אריתריאה ושנה לאחר מכן הגיעו לקהילות ביתא ישראל שליחי העלייה ראשונים. ב-1955 עלו 25 נערים לישראל על מנת לעבור הכשרה בכפר בתיה, בשנות ה-60 עלו שאר היהודים העדנים מאריתריאה בעקבות מלחמה שפרצה. בסוף שנות השבעים החלה רשמית עלייתם של ביתא ישראל כאשר שתי קבוצות של כ-200 יהודים הועלו לארץ, לאחר מכן החלה העלייה דרך סודאן ששיאה היה במבצע משה ובמבצע שבא, עלייה זו גבתה את חייהם של כ-4,000 נפש. החיסול הרשמי של ההתיישבות היהודית באתיופיה התרחש בסוף שנות השמונים כאשר עשרות אלפי יהודים נטשו את בתיהם ועלו במבצע שלמה. לאחר מכן בין 1992–1999 עלו לישראל יהודי קווארה.
ב-1993 החלה עליית הפלאשמורה וב-1999 התפרסם מפקד אפרתי שקבע שישנם 28,000 בני פלאשמורה ועל פי זה המשיכה עלייתם. ב-2008 נשארו כ-8,700 איש מהמפקד שעדיין לא עלו לישראל.
עליות מוקדמות
המאה ה-16
המאה ה-19
בשנת 1862, בימי הקיסר תוודרוס השני, קבע הכהן אבא מהרי כי הגיעה שעת הגאולה והוביל ניסיון עלייה המוני לירושלים. עדת היהודים שהוביל מהרי הגיעה לנהר תכזה שבתיגראי, כשמפלס המים גואה מגשמים. לאחר שלושה ימי המתנה על גדת הנהר, נטה מהרי את מטהו על הנהר ביום הרביעי, בהשראת חציית ים סוף ונהר הירדן בימי יציאת מצרים. כשהמים מיאנו להיבקע, הוליך מהרי את העם לתוך הנהר השוצף באמונה כי חובה עליהם להגיע לירושלים. אלפים טבעו בניסיון העלייה הכושל והניצולים חזרו למושבם באזור תיגראי. חלקם שלא היו בני תיגראי גם התיישבו שם.
העלייה המוקדמת (1960-1934)
העולים הראשונים מביתא ישראל שקבעו את ביתם בארץ ישראל בתקופה המודרנית הגיעו ב-1934 יחד עם העליות של יהודי תימן מאריתריאה האיטלקית.[1][2] עם קום מדינת ישראל בחנה הממשלה את העלאת הקהילה, אך דחתה זאת בנימוקים של אי-דחיפות, והבדלים תרבותיים. בתקופה זו הגיעו מספר משפחות מביתא ישראל וכן משפחות מעורבות תימניות-אתיופיות שחיו במחוז בגמדר ובאריתריאה.[3][4]
פעילות חינוכית
ערך מורחב – בתי הספר של בית ישראל
לפנים היו פרופ' תאמרת עמנואל, ד"ר יעקב פייטלוביץ' ויונה בוגלה נגד עלייה המונית והיו בדעה כי לפני עלייה שכזו יש לקדם את החינוך. לאחר קום מדינת ישראל הועבר מיזמו החינוכי של פייטלוביץ' לידה ולכך נרתמה המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה. ב-1950 נשלח ד"ר אלכסנדר רוזנפלד מנהלה של הברית העברית העולמית וחבר בועד למען הפלאשים לאתיופיה לברר את מצב הקהילה. לאחר מכן החליטה המחלקה לחינוך לפתוח בתי ספר לביתא ישראל וב-1953 נשלח הרב שמואל בארי כשליחה הראשון של הסוכנות היהודית לקהילה, במקביל המחלקה לגולה מקבלת לשורותיה את יונה בוגלה. באותה השנה מקים הרב בארי את בית הספר העברי באסמרה ולאחר מכן מחליף אותו יהודה סיוון.
ב-1955 ו-1956 עולים לישראל עשרים ושבעה נערים יהודים ומשוכנים בכפר בתיה. צעירים אלו מוכשרים כשליחים שישובו בהמשך לכפרים באתיופיה וישמשו בהם כמורים מטעם הסוכנות היהודית. ב-1957 נסגר בית הספר באסמרה והוא מועבר לכפר איזווה שבעקבותיו מוקמת מרפאות. בוגרי בית הספר וכפר בתיה מקימים בתי ספר נוספים בשאר כפרי היהודים וב-1958 מועבר בית הספר לכפר אמבובר לאחר התנכלויות מצד השכנים הנוצרים. בשלהי אותה השנה הפסיקה הסוכנות באופן חד-צדדי את ההתקשרות עם שליחיה באתיופיה, בהוראת מחליפו של פרופ' גבריהו בסוכנות היהודית ומקצצת בתקציב הפעילות החינוכית ביותר מחצי. בתי הספר כולם נסגרים למעט זה שבאמבובר. הסחבת נמשכה והסוכנות היהודית הציעה להעביר את הטיפול ביהודים לגורמים שאינם מזוהים ישירות עם מדינת ישראל. ב-1961 מצליח פרופ' נורמן בנטוויץ' להשיג מימון לחינוך מהחברה היהודית להתיישבות.
בשנת 1960 בעקבות משבר מיהו יהודי שונתה הגדרת "יהודי" לצורך השבות על ידי ממשלת ישראל וההגדרה החדשה חפפה להלכה הרבנית. החפיפה שנוצרה גרמה לכך שעליית ביתא ישראל הפכה לנושא הלכתי.
שלילת השבות (1975-1960)
- ערך מורחב – האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה
בין השנים 1963 עד 1977 עלתה לישראל קבוצה קטנה יחסית של חברים בקהילת ביתא ישראל. העולים הללו היו גברים שלמדו ונכנסו לישראל באמצעות אשרת תייר ולאחר מכן נשארו בארץ באופן בלתי חוקי.
בשנת 1971 נוסח נוהל מחמיר כלפי הנפקת אישורי כניסה לישראל לביתא ישראל שבו נאמר שיש להפיק אישור רק באישור מיוחד ממשרד הפנים הישראלי.[5] רבים מביתא ישראל שביקשו להגיע לישראל לא קיבלו אשרות ואלו החלו להתחזות לנוצרים כדי לקבלם. ב-1973 ובעקבות התגברות העלייה הבלתי חוקית של ביתא ישראל החל להוציא משרד הפנים צווי גירוש ליוצאי אתיופיה, במקביל לשחורים העבריים, בתואנה שהם אינם יהודים שחוק השבות חל עליהם.[5] המגורשים עצמם ירדו למחתרת ופעילי העלייה שאינם יוצאי אתיופיה ובראשם עובדיה חזי פנו לרב עובדיה אשר פסק כי ביתא ישראל יהודים ויש לעלותם מיד, אך פסיקתו של הרב עובדיה לא שינתה את מדיניות משרד הפנים.[5] ההתנגדות להכרה בביתא ישראל וההתנגדות לרב יוסף הביאה את שר הפנים יוסף בורג יחד עם שר הקליטה שלמה רוזן להטיל על יוסף ליטבק לערוך דו"ח אשר שולל את פסק ההלכה של הרב עובדיה ומביא בו את כל הנימוקים כנגד עליית ביתא ישראל. עם כניסתו של שלמה הלל לתפקיד שר הפנים מונה צוות בינ-משרדי שדן על חלות השבות על ביתא ישראל על סמך פסיקת הרב עובדיה, חברי הצוות המליצו פה אחד להחיל את השבות והוא הוחל ב-10 באפריל 1974, אך החלתו בוטלה בידי בורג שחזר למשרד הפנים ב-25 ביולי 1975.[5]
שינוי עמדת ישראל (1977-1975)
- ערך מורחב – החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם
על אף שממשלת ישראל קשרה את עליית ביתא ישראל להחלת חוק השבות, נשלח באוקטובר 1975 שליח מטעמה לאתיופיה על מנת לדון בעליית הקהילה. השליח נפגש עם נציגי ממשלת אתיופיה והעלה את האפשרות של מכירת נשק ישראלי תמורת עליית יהודים, אתיופיה עצמה סרבה לעסקה שכזו. במקביל החלה ישראל להבריח יהודים אתיופים וכן לתת הנחיות לחברת ישראליות להביא יהודים, בין החברות היו חברות ימיות שהביאו בספינותיהם יהודים שהגיעו לאריתריאה. בינואר 1976 הפכה אתיופיה את החלטתה ותמכה בעסקה שהוצעה[6] ובאוקטובר של אותה השנה הצדדים עדיין לא חתמו על העסקה ובכירים טענו כי מתנגדי העלייה בממשלה ובסוכנות היהודית עושים מאמצים כדי למנוע זאת.[7] עסקת נשק נחתמה בסופו של דבר, אך לא כללה יהודים וכאשר שמעו זאת פעילי העלייה הם לא הבינו מדוע הצדדים לא הגיעו לעסקה המדוברת.
ב-16 בינואר 1977 מונה הלל שוב לשר הפנים, וזאת לאחר ששרי המפד"ל ובהם שר הפנים בורג פוטרו מהממשלה בעקבות הימנעותם בהצבעת אי אמון בממשלה וב-14 במרץ 1977 החיל הלל את השבות על ביתא ישראל.[5]
מבצע אחים (1979 - מרץ 1990)
לאחר "פליטת פה" של משה דיין בריאיון לעיתון בשווייץ כי ישראל מספקת נשק למשטרו של מנגיסטו, הממשל האתיופי ניתק את קשריו עם ישראל, גירש את כל הישראלים והחל לרדוף פעילי עלייה וציונים ובכך שימר את מערכת היחסים עם מדינות הליגה הערבית. תוך כדי זה החלה לנטוש את המדינה האליטה היהודית ובראשה יונה בוגלה, אלו שלא הצליחו לברוח נתפסו ונשלחו למאסר. פרדה אקלום, אחד ממורי רשת אורט, ברח וחצה הגבול לסודאן, משם שלח מכתבים לארגונים שונים והמוסד עלה עליהם. במקביל לכך המוסד החליט שיש לבחון את עליית היהודים דרך סודאן וכך היה, סוכני המוסד הגיעו לסודאן ויחד עם אקלום תרו אחר יהודים אחרים שחצו הגבול.
הדבר הראשון שנעשה הוא הוצאת בני משפחתו של אקלום על מנת שלא יירדפו בגלל פעילותו ובשל כך נשלח שליח אשר הגיע למשפחתו והודיע על מצבו, שלושה מקרובי משפחתו של אקלום עשו את הדרך לחרטום ומשם הוטסו יחד עם 29 צעירים נוספים שאותרו לאתונה ומשם לנמל התעופה בן-גוריון. אלו היו העולים הראשונים בדרך זו. עולים אלו שלחו גלויות למשפחותיהם והודיעו שהגיעו לישראל. המשפחות ובעיקר זו של אקלום, דחפו לצאת באופן רגלי כמו שעשו קרוביהם וכך היה. למשפחה זו הצטרפו שתי משפחות נוספות והם החלו לנוע לכיוון הגבול, הדרך הייתה ארוכה וקשה אך משפחות אלו הגיעו ליעדן. בו בזמן המוסד דרש להפסיק את איתורם של יהודים בסודאן ולא ידע על ההסתננות של יהודים מאתיופיה לסודאן. הסוכן דני לימור ופרדה אקלום המשיכו בפעולות וזיפו מסמכים של יהודים שהיו לכאורה בסודאן כל זאת על מנת לא לעצור את הפעילות, המשפחות שהגיעו לסודאן הוטסו לאתונה ומשם לישראל.
משפחות אלו שלחו גלויות למשפחותיהם שנותרו בחבש, השמועות וההצלחה של המשפחות שהלכו לסודאן התפשטה ביישוב היהודי בתיגראי ומשפחות רבות התארגנו למסע הרגלי על עבר הגבול. דרכם העיקרית של היהודים בטיגראי עברה דרך אזור וולקאיט ששם שכנה קהילה יהודית אשר קיבלה אותם בברכה וגם שם החלה השמועה להתפרץ ויהודים אלו החלו גם הם להצטרף למסע. שמועות אלו התפרצו וכך החלה דרכם של אלפי יהודים מטיגראי וולקאיט אשר הגיעו לגדריף, משם המוסד לקחם לחרטום וכך הוטסו לישראל. אלפי היהודים שהגיעו מטיגראי היו נטל על הפעילות של המוסד והוא החליט להכניס לפעולה את צה"ל. היהודים שהגיעו בהמוניהם הוטסו ישירות ממחנות הפליטים גדריף ואום רקובה על ידי חיל האוויר לישראל וחלקם אף נלקחו אל הים האדום ומשם בספינות חיל הים הגיעו לנמל אילת. המוסד ראה כי אין באפשרותו לעצור את גל העלייה והחל במבצע משה. עד לתחילת מבצע משה עלו לישראל כ-5,000 יהודים.
- 1979 – 1983 - בהיעדר יחסים דיפלומטיים מלאים עם אתיופיה נוצר באמצעות "המוסד" קשר עם בכירים בסודאן, הסמוכה לאתיופיה. אלפי יהודים מאתיופיה הגיעו בהליכה רגלית עד לגבול סודאן, בעודם הופכים לפליטים אתיופיים ממלחמת האזרחים, והמתינו שם במחנות זמניים עד להובלתם לישראל. רוב חברי ביתא ישראל שעלו לישראל עד לסוף 1983 היו מתיגראי, ולקאית - אזורים שהיו בשליטת החזית העממית לשחרור תיגראי.
- דרך הים (18 בנובמבר 1981 - 16 באפריל 1982) - פעילי מוסד ועלייה הובילו את הפליטים היהודים ממחנות הפליטים לעיירת הנופש ארוס, השוכנת ליד עיר הנמל פורט סודאן, שם הועלו הפליטים על סירות גומי שלקחו אותם לספינה בת גלים שהפליגה עמם לישראל.
- ההטסות הליליות - החל מ-16 במרץ 1981 ובמשך 25 חודשים נערכו תשעה מבצעי הטסה ליליים. מטוסי קרנף נחתו בקרבת מחנות הפליטים, שבמקביל פעילי מוסד ועלייה הובילו יהודים מתוך המחנות, העלו אותם למטוסים ואלו הוטסו לישראל.[8]
- מבצע אליהו (1979 - 1982) - מבצע חילוץ שערכה האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה במחנות הפליטים במקביל לפעילות המוסד ובו חילצה 216 יהודים.
- נהירת יהודי גונדר למחנות - ב-1983 הודח מתפקידו מושל מחוז גונדר, תפרה מלכו, ומחליפו בתפקיד הסיר את ההגבלות שהיו קיימות עד אז על יציאה של התושבים מתחום המחוז. בעקבות כך גברה באופן משמעותי ההגירה החשאית של יהודי גונדר למחנות הפליטים בסודאן. אף על פי כן המוסד לא הצליח להטיס לישראל את אלפי הממתינים לעלייה. בעקבות התנאים הירודים במחנות הפליטים נספו רבים מביתא ישראל ומספרם מוערך בפחות מ-5,000.[9]
- מבצע גור אריה יהודה/משה (22 בנובמבר 1984 - 5 בינואר 1985) - לאור המוות הרב של הפליטים בכלל ושל היהודים בפרט הוחלט על העלאה מואצת שלהם במבצע פינוי מיוחד. ממשלת סודאן, בעקבות התערבותה של ארצות הברית, אפשר לישראל לפעול להעלאתם של הפליטים בטיסות מסחריות של חברת התעופה הבלגית טרנס יורופיאן איירוואי (אנ') לאירופה ומשם לישראל. המבצע הסתיים בטרם עת, בעקבות הדלפה לעיתונות.
- מבצע שבא/יהושע (28 במרץ 1985) - עקב ההתערבות ולחץ מצד ארצות הברית, ערך חיל האוויר האמריקאי ביוזמת ג'ורג' בוש האב את מבצע זה, אשר במסגרתו הועלו ברכבת אווירית מסודאן לישראל 494 יהודים שאותרו במחנות. בעקבות חשיפת המבצעים שנשמרה עד אז בסוד, השתנתה המפה הפוליטית באזור. שליט סודאן ג'עפר נמירי, הודח משלטונו, והיחסים בין ישראל לסודאן עלו על שרטון.
- 29 במרץ 1985 - 29 במרץ 1990 - פעילי מוסד ועלייה המשיכו לפעול בסודאן בחשאיות כדי לאתר יהודים שנותרו במחנות. פעילות המוסד התגלתה במרץ 1990 ופעילי עלייה יוצאי אתיופיה נכלאו. הפעילים שוחררו רק ב-29 במרץ 1990 לאחר שאיש העסקים הבריטי טייני רולנד (אנ') שהיה מקורב לממשלה הסודאנית התערב בעניינים. במקביל לכך גירשה ממשלת סודאן את הפליטים היהודים שאיתרה בחזרה לאתיופיה.
העלייה הישירה מאדיס אבבה (1980 - 1999)
- מבצע פדיון שבויים (1984 - 1989) - מבצע שערכה האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה ובמסגרתו הועלו 973 יהודים בדרכי רמיה מאתיופיה לישראל.
בין נובמבר 1988 למאי 1991 הועברו כ-15,000 יהודים, מרביתם כפריים מהרמה האתיופית בצפון המדינה, באוטובוסים לאדיס אבבה, בירת אתיופיה. מבצע זה, במימון קהילות יהודיות בארצות הברית ובקנדה, שם קץ ליישוב היהודי הכפרי באתיופיה. הם שוכנו במחנות פליטים בהמתנה להיתרי עלייה לישראל. שירותי הרפואה בעיר לא תפקדו ורבים מהיהודים במחנות לקו במגוון רחב של מחלות, בהן מלריה, צהבת ושחפת. רופאים ישראליים הכשירו סייענים פרא-רפואיים מקרב הקהילה היהודית והעניקו בעזרתם שירותים רפואיים לכ-4,000 משפחות יהודיות. תוכנית זו, לצד תוכנית חיסונים לכ-20,000 מבוגרים וילדים, הצליחה להפחית את שיעור התמותה בקרב יהודי אתיופיה הממתינים לעלייה.
בשנים 1987–1990 התהדקו הקשרים בין ממשלות אתיופיה וישראל, שסיפקה לאתיופיה מערכות נשק וייעוץ צבאי בתמורה להעלאת יהודי אתיופיה לישראל. ישראל ואתיופיה הסכימו על העלאת חמש מאות יהודים בחודש תמורת עזרה כלכלית, חקלאית והספקת ציוד בריאותי. בראשית 1991 עמד שלטונו של מנגיסטו היילה מרים בפני התרסקות נוכח כוחות המורדים שהתקרבו לאדיס אבבה. הדחתו הקרובה של מנגיסטו עוררה את החשש כי גורלם של אלפי היהודים שהמתינו בעיר לעלייה ארצה נתון בסכנה. בהתאם לכך החלה ממשלת ישראל (בראשות יצחק שמיר) בניהול משא ומתן, בתיווך ארצות הברית, עם השליט האתיופי, במטרה לסכם על הוצאתם המהירה של היהודים מאתיופיה לישראל.
בסוף מאי 1991, ימים ספורים לפני נפילת אדיס אבבה בידי המורדים, נמלט מנגיסטו מאתיופיה ומצא מקלט בזימבבואה. המשא ומתן בין הצדדים הואץ ולבסוף הושגה הסכמה בין בכירי שלטונו של מנגיסטו לבין ישראל, על העלאתם של יהודי אתיופיה ארצה תמורת כ-35 מיליון דולרים ומקלט בארצות הברית לכמה מבכירי השלטון.
לאחר גיבוש ההסכמה בין שתי המדינות, הורתה ממשלת ישראל לצה"ל לפתוח במבצע הצלה אווירי לחילוצם של יהודי אתיופיה, שעליו פיקד אמנון ליפקין-שחק. במהלך כ-34 שעות (בין 24 ל-25 במאי 1991) טסו כ-30 מטוסי נוסעים ומטען בין נמל התעופה בן-גוריון לנמל התעופה באדיס אבבה והעלו כ-14,400 מיהודי אתיופיה. במבצע השתתפו גם הג'וינט, "המוסד" ולוחמים מיחידת שלדג שאבטחו את אזור נמל התעופה.
- יהודים תמורת נשק (ינואר 1990 - 24 במאי 1991): ישראל ואתיופיה מחדשות את היחסם ביניהם והצדדים מגיעים להסכם בדבר מכירת נשק תמורת יהודים. תחת הסכם זה הגיעו לישראל 7,942 יהודים בטיסות שעברו בערי אירופה.[10]
- 25-24 במאי 1991 (מבצע שלמה) - בתחילת 1991 שלחה ממשלת ארצות הברית את השליח המיוחד לענייני ביתא ישראל רודי בושווייץ לבוא בדברים עם מלס זנאווי שהיה ראש תנועת המורדים, האיחדג, שצרה על אדיס אבבה. לפי ההסכם התנועה תנצור את נשקה למשך 36 שעות שבמקביל אליהם ממשלת ישראל תפנה את כל היהודים מהבירה ושלאחר מכאן הם יוכלו להיכנס לעיר. בין ה-24 ל-25 במאי ובמהלך 36 השעות, 18 קרנפים, 23 מטוסי בואינג של חברת אל על ומטוס אחד של חברת התעופה האתיופית אתיופיאן איירליינס שמחלקם הוסרו כל המושבים על מנת למקסם את קיבולת הנוסעים,[11] הטיסו 14,203 איש ישירות לישראל.
- 1992 – 1999 - לאחר שתנועת האיחדג תפסה את השלטון היא החלה בלחימה מול תנועות המורדים שהתנגדו לה. במהלך שלטונה היא הצליחה לפרק מנשק את תנועת היחאפה ששלטה על אזורים רבים במחוז גונדר. לאחר ההשתלטות על המחוז החלו יהודים לנהור לאדיס אבבה ובהם גם אלפי פלאשמורה כדי לעלות לישראל. בין השנים 1992 ל-1999 העלאת ישראל את אותם יהודים, לרבות אלו שהגיעו ממחוז קווארה.
עליית הפלאשמורה
- ערך מורחב – פלאשמורה
- 2003-1993 -
- 2003 - 2014 - ב-16 בפברואר 2003 קיבלה ממשלת ישראל את ההחלטה להחיל את חוק הכניסה ולהעלות לישראל את אלו מהפלאשמורה העונים להגדרה של 'צאצאים של יהודי אתיופיה מצד אמותיהם המבקשים לשוב ליהדות'.[12] עלייתם הסתיימה בשנת 2014.
- 2015 - היום - בנובמבר 2015 החליטה הממשלה להכניס לישראל תוך חמש שנים את השוהים במחנות המעבר מאז תחילת 2010 גם אם אינם צאצאים של יהודי אתיופיה מצד אמותיהם, אך הם "מזרע ישראל".
לקריאה נוספת
- ילמה שמואל, הדרך לירושלים: ראשית העלייה מאתיופיה וקליטתה, רשפים, 1995
- אברהם אדגה, המסע אל החלום, 2000
- מיכה פלדמן, יציאת אתיופיה, הסוכנות היהודית לארץ־ישראל, 1998
- גד שמרון, הביאו לי את יהודי אתיופיה, 1998
- יובל ארנון־אוחנה, הגדת יציאת אתיופיה: הנה קם עם ומתחיל ללכת : ילדים כותבים את קורות מסעם הרגלי מאתיופיה דרך סודאן לירושלים, משרד הביטחון, 2005
- רחל שרעבי ואביבה קפלן, כמו בובות בחלון ראווה, מנהיגי העולים מאתיופיה בישראל, הוצאת רסלינג, 2014
- Louis Rapoport, Redemption song: the story of Operation Moses, Harcourt Brace Jovanovich, 1986, מסת"ב 0151761205
- Ruth Gruber, Rescue: the exodus of the Ethiopian Jews, Athenuem, 1987, מסת"ב 068911771X
- Graenum Berger, Rescue the Ethiopian Jews!: a memoir, 1955-1995, J.W. Bleeker Hampton Pub. Co., 1996, מסת"ב 0963564110
- Alisa Poskanzer, Ethiopian exodus: a practice journal, Gefen Pub. House, 2000, מסת"ב 9652292176
- Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, 2002, מסת"ב 9780275970000
- Asher Naim, Saving the lost tribe: the rescue and redemption of the Ethiopian Jews, Ballantine Books, 2003, מסת"ב 0345450817
- Stephen Spector, Operation Solomon: the daring rescue of the Ethiopian Jews, Oxford University Press, 2005, מסת"ב 0195177827
- Jerry L. Weaver and Howard M. Lenhoff, Black Jews, Jews, and Other Heroes: How Grassroots Activism Led to the Rescue of the Ethiopian Jews, Gefen Publishing House Ltd, 2007, מסת"ב 9789652293657
קישורים חיצוניים
העלייה מאתיופיה, ב"וידאופדיה" – אנציקלופדיית הווידאו של חברת החדשות באינטרנט- יוצאי אתיופיה, באתר כל זכות
- התרמית הגדולה, על משרד החינוך ועולי אתיופיה, בבלוג Young Ethiopian Students
- ישראל אדנה יסמני, יובל לעלייה מאתיופיה
- באתיופיה עדיין מחכים ליציאת מצרים משלהם, באתר וואלה!
- צופיה הירשפלד, הגדה אתיופית, באתר ynet, 8 במרץ 2010
- סיני גז, הקהילה היהודית באתיופיה והעלייה לישראל - ראיון עם רחמים אלעזר, מתוך "פרויקט עדות"
אור קשתי, נציגי הממשלה בדיונים על המדיניות כלפי יוצאי אתיופיה מודים: "נכשלנו", באתר הארץ, 5 במאי 2015- חן מלול, פרדה אקלום והעלייה דרך סודאן, באתר הספרייה הלאומית, מאי 2017
הערות שוליים
- ^ ולדמן, מעבר לנהרי כוש, עמ' 222
- ^ יצחק גרינפלד, "הרבנות הראשית לארץ-ישראל ויהודי אתיופיה בשנות המנדט הבריטי" בתוך מחקרים בתולדות יהודי אתיופיה, מכון הברמן למחקרי ספרות, 2011, עמ' 191-189
- ^ ת. לויטה, "מנהיג יהודי חבש קובל על הפליה", מעריב, 27 במרץ 1950
- ^ "סעדיה בא על "כנף-נשר" מחבש", מעריב, 14 ביולי 1955
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה - זהות ומסורת, ראובן מס, תשמ"ח, עמ' 188-184
- ^ Bard, p. 51
- ^ Bard, p. 52
- ^ Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, 2002, מסת"ב 9780275970000, p. 126-127
- ^ Bard, From Tragedy to Triumph, p. 138-139
- ^ Stephen Spector, Operation Solomon: the Daring Rescue of the Ethiopian Jews, Oxford University Press, 2005, מסת"ב 0195177827
- ^ Spector, Operation Solomon, p. 175
- ^ מיכה לינדנשטראוס, "יישום החלטות הממשלה באשר לעליית בני הפלשמורה - חוות דעת", מבקר המדינה, ספטמבר 2008, עמ' 8
23170325עליית ביתא ישראל