בואינג-סטירמן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף סטירמן)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סטירמן
מטוס סטירמן של מוזיאון חיל האוויר בחצרים
מטוס סטירמן של מוזיאון חיל האוויר בחצרים
מאפיינים כלליים
סוג מטוס אימון
ארץ ייצור ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
יצרן בואינג
טיסת בכורה 1934
צוות 2
יחידות שיוצרו 10,346
מחיר 11,000 $
ממדים 
אורך 7.56 מטר
גובה 2.95 מטר
מוטת כנפיים 9.8 מטר
שטח כנפיים 27.69 מ"ר
משקל ריק 876 ק"ג
משקל המראה מרבי 1,195 ק"ג
ביצועים 
מהירות מרבית 200 קמ"ש
טווח טיסה מרבי 636 קילומטר
הנעה 
מנוע קונטיננטל R-670-5 בעל הספק של 220 כ"ס
תרשים
תרשים של בואינג-סטירמן
תרשים של בואינג-סטירמן

בואינג סטירמן דגם 75 (ידוע גם בשמות סטירמן קאיידט, Boeing Stearman Kaydet, סטירמן או קאיידט) היה מטוס דו-כנפי דו-מושבי שיוצר על ידי חברת סטירמן איירקראפט בארצות הברית שהפכה, בשנת 1938, לחברת בת של חברת בואינג.[1] המטוס שימש כמטוס אימון בשורות הגיס האווירי של צבא ארצות הברית והגוף שירש את הגיס האווירי, חילות האוויר של צבא ארצות הברית, וכן בצי ארצות הברית, בחיל האוויר המלכותי הקנדי, ובצבאות רבים נוספים בעולם. במהלך שנות ה-30 וה-40 נבנו בארצות הברית 10,346 מטוסים מדגם זה. בתום המלחמה נוצר עודף רב של מטוסים אלו והם נמכרו לחילות אוויר זרים לצורך אימון טייסים ולשוק הפרטי כמטוסי ריסוס וספורט. הסטירמן שימש גם בחיל האוויר הישראלי כמטוס אימון משנת 1949 ועד תחילת שנות ה-60. מנועו ומבנהו החזקים, כמו גם תכונות הטיסה שלו, הקנו לו מעמד מיוחד בין מטוסי ההדרכה בארצות הברית וגם בישראל[1][2].

פיתוח ועיצוב

לויד סטירמן הקים בשנת 1927 את חברת סטירמן איירקראפט קומפני בוויצ'יטה, קנזס.[3] בשנת 1933 פיתח לויד סטירמן את דגם סטירמן 70, שהיה אב טיפוס של מטוס אימונים לטייסים צבאיים. מטוס זה היה מבוסס על דגם 6 "קלאודבוי" (Cloudboy) של החברה; הדגם הסדרתי של המטוס נקרא דגם 75, שהוצע לגיס האווירי ולצי ארצות הברית.[4] המטוס המוצע היה מטוס דו-כנפי בעל כנפיים עשויות מעץ ומצופות בבד, וגוף שהיה בנוי ממסגרת ברזל מרותכת ומצופה גם הוא בבד. מבנה זה היה חזק וקשיח, ואיפשר למטוס לעמוד בכוחות ג'י גבוהים, עד 12 ג'י חיובי ו-9 ג'י שלילי. כן הנסע היה קבוע ולא מתכנס, ותושבת גלגל הזנב הייתה גדולה ומקובעת. למטוס היו שני תאי טייס פתוחים הממוקמים זה אחר זה עבור מדריך טיסה וחניך. המנוע הרדיאלי היה בדרך כלל חשוף, על אף שכמה ממפעילות המטוס, בחרו לחפות את המנוע.[5] עיצוב מדחף הסטירמן הוא ייחודי ולהביו, שהגיעו למהירות הקול גם בפעולה רגילה, יצרו רעש עז שהיה ייחודי למטוס ונחשב כעין "סמל מסחרי" של הסטירמן.

שירות מבצעי

שירות בכוחות המזוינים של ארצות הברית

למרות שלכתחילה פותח המטוס, כאמור, עבור הגיס האווירי, התעכבה רכישתו בשל אילוצים כספיים. צי ארצות הברית הביע עניין במטוס, וב-1935 הגיש הצי לחברת סטירמן הזמנה ראשונה. המטוסים עבור הצי זכו לסימול N2S-1, ומטוסים שיוצרו על פי ההזמנות הבאות סומלו N2S-2. המטוסים הראשונים עבור הגיס האווירי הוזמנו ב-1936, וזכו לסימול PT-13.[4][1] הדגמים השונים (ראו להלן) היו דומים מאוד, וההבדל העיקרי ביניהם היה המנוע. במחצית השנייה של שנות ה-30 של המאה ה-20 ובשנים הראשונות של שנות ה-40 היה הסטירמן מטוס האימון של טייסי הצי והכוחות האוויריים של צבא ארצות הברית. מעבר להיותו מטוס האימון הראשוני, שימש המטוס גם לאימוני אווירובטיקה וכן להדרכה בטיסת מכשירים.[4]

כמה מדינות, ובהן הפיליפינים וקובה, הזמינו גרסאות חמושות של המטוס. גרסאות אלו, שסומלו דגם 73 ודגם 76, נשאו מקלעים, ולעיתים גם פצצות. כמה מן המטוסים הותאמו למשימות צילום אוויר. מנועי מטוסים אלו היו חזקים יותר (ראו להלן).[4]

שימוש אזרחי

לאחר מלחמת העולם השנייה ובמהלך העשורים שאחריה נמכרו אלפי מטוסים לשוק האזרחי. מטוסים רבים הוסבו למטוסי ריסוס: בחלל המושב הקדמי הוכנס ציוד ייעודי לריסוס ודישון, ותחת הכנפיים התחתונות חוברו משאבות, צינורות ומתזים. שיפור נפוץ במטוסים אלו, שנועד להגדיל את יכולת נשיאת כמות גדולה של חמרי ההדברה ודשן, היה התאמת מנוע R-985 של פראט אנד ויטני והחלפת המדחף למדחף בעל מהירות קבועה. מטוסים אחרים שימשו לתובלה, מפגנים אוויריים, צילום אוויר, ועוד.

שירות בישראל

ארבעת מטוסי הסטירמן הראשונים בחיל האוויר הישראלי נכנסו לשירות בשנת 1949 ושימשו כמטוס אימון ראשוני לקורס הטיס הראשון. בעשור שלאחר מכן נרכשו 63 מטוסי סטירמן נוספים, שנקראו גם קיידט, והועברו לבית הספר לטיסה. תחילה היו אלה מטוסים מדגם PT-17 קיידט ולאחר מכן נרכשו גם מספר מטוסים מדגם PT-13 קיידט.[2] בינואר 1953 הוקמה טייסת 147 שכללה מטוסי סטירמן שיועדו למשימות סיור וקישור. באותן שנים נבחר הפוקר S-11 להחליף את הסטירמן כמטוס ההדרכה של חיל האוויר, אולם לאחר שנרכשו כ-40 מטוסים מסוג זה, התברר כי מבנה המטוס והספק המנוע שלו אינם חזקים מספיק וב-1953 חזר הסטירמן להיות מטוס ההדרכה העיקרי[2]. הטייס עודד מרום תיאר את חוויית הטיסה במטוס: "המטוס בנוי שלד אלומיניום קל ומצופה בבד מרוח בלכה וצבע. מנוע כוכבי מזניק את המטוס למהירות 95 מי"ש, אך מאפשר לו לבצע אווירובטיקה נפלאה. הטיסה הראשונה במטוס זה הייתה חוויה מסמרת שיער. הטייסים יושבים בתוך תא פתוח, ובימי קור וגשם הייתה זו חוויה מקפיאה, לטוס בסטירמן בגובה של כמה אלפי רגל. לאחר כ-45 שעות על סטירמן, עברו החניכים לטוס על הרוורד. ולאחר מכן קבלו כנפי טיס.".

בשנת 1956, בזמן מבצע קדש, צורפו המטוסים לטייסת הקלה (טייסת הפייפרים) שבסיסה היה בשדה התעופה ברמלה. במהלך המבצע עסקה הטייסת במשימות קישור, העברת דואר, וסיור, בחצי האי סיני[2] ולאורך הגבול הירדני. לאחר סיום הלחימה, שבו המטוסים לבית ספר לטיסה וליעודם המקורי - אימון פרחי הטיס. מטוסי הסטירמן היו המטוסים הראשונים בהם ביצעו טייסי חיל האוויר מפגני אווירובטיקה[6].

הגעת מטוסי ההדרכה הסילוניים, מטוסי הפוגה מגיסטר, הביאה ליציאת הסטירמנים ממערך ההדרכה בחיל האוויר הישראלי ביולי 1961. המטוסים נמכרו לשוק האזרחי ושימשו כמטוסי ריסוס, אימון וספורט. נכון לשנת 2011, נותרו שני מטוסי סטירמן במצב טיסה ושניהם נמצאים במוזיאון חיל האוויר שבחצרים. אחד המטוסים משתתף דרך קבע במפגן האווירי הנערך במסגרת טקסי סיום קורס הטיס. בפברואר 2015 נשרף אחד המטוסים בעת טיפול תחזוקה שנערך בו.[7]

בישראל התפרסם הסטירמן בהזדמנות נוספת, כאשר בשנת 1966, טס אייבי נתן במטוס מדגם זה (אשר זכה לכינוי "שלום 1") מהרצליה לפורט סעיד שבמצרים כיוזמה לקידום השלום בין שתי המדינות[8].

גרסאות

כל גרסאות מטוסי הסטירמן היו זהות באופן כללי, וההבדל העיקרי היה מנוע המטוס. גרסאות הצבא והצי נבדלו בסימוליהן, כמפורט להלן.[9]

  • סטירמן 70
אב הטיפוס של המטוס. לצורך ניסוי והערכה בגיס האווירי של ארצות הברית ניתן לאב הטיפוס הסימול הזמני XPY-943.

צבא ארצות הברית

מבנה של מטוסי PT-17 בשירות חילות האוויר של צבא ארצות הברית, 1943

צבא ארצות הברית הפעיל מספר גרסאות, שההבדל העיקרי ביניהן היה המנוע.

  • PT-13
עם מנוע לייקומינג R-680. נבנו 2,141 מטוסים תת-הגרסאות.
PT-13 - גרסת הייצור הראשונה. מנוע R-680-B4B. נבנו 26 מטוסים. סימול חברת בואינג-סטירמן: דגם 75.
PT-13A - עם מנוע R-680-7. נבנו 92 מטוסים בשנים 1937–1938. סימול החברה: דגם A-75.
PT-13B - עם מנוע R-680-11. נבנו 252 מטוסים בשנים 1939–1940. סימול החברה: דגם A-75.
PT-13C - ששה מטוסים מתת-גרסה PT-13B שהוסבו להדרכת טיסת מכשירים. סימול החברה: דגם A-75.
PT-13D - מטוסים מתת-הגרסה PT-13A עם מנוע R-680-17. נבנו והוסבו 353 מטוסים. סימול החברה: דגם E-75.
  • PT-17
עם מנוע קונטיננטל R-670-5. יוצרו 3,519 מטוסים. סימול החברה: דגם A-75NI.
PT-17A‏ - 18 מטוסי PT-17 שהותאמו להדרכת טיסת מכשירים.
PT-17B‏ - שלושה מטוסי PT-17 שהוסבו למטרות ריסוס אווירי.
  • PT-18
מטוסי PT-13 עם מנוע ג'ייקובס R-755. נבנו 150 מטוסים. סימול החברה: דגם A-75JI.
PT-18A - ששה מטוסי PT-18 שהותאמו להדרכת טיסת מכשירים.
  • PT-27
מטוסי PT-17 בשירות חיל האוויר המלכותי הקנדי. 300 מטוסים הועברו במסגרת הסכם החכר והשאל, וניתן להם סימול זה.

צי ארצות הברית

מטוס סטירמן N2S-2 של צי ארצות הברית בבסיס קורפוס כריסטי, 1943
  • NS
עם מנוע רייט J-5 ווירלווינד עודפים. יוצרו כ-60 מטוסים. סימול החברה: דגם 73.
  • N2S
הדגם העיקרי בשירות הצי. נודע בכינוי "הסכנה הצהובה" בשל הצבע הצהוב שבו נצבע.
N2S-1 - עם מנוע קונטיננטל R-670-14. נבנו 250 מטוסים. סימול החברה: דגם 73.
N2S-2 - עם מנוע לייקומינג R-680-8. נבנו 125 מטוסים. סימול החברה: דגם B75.
N2S-3 - עם מנוע קונטיננטל R-670-4. נבנו 1,875 מטוסים. סימול החברה: דגם B75N1.
N2S-4 - עם מנוע קונטיננטל R-670-14.‏ הועברו 99 מטוסים מצבא ארצות הברית ונבנו עוד 577 מטוסים. סימול החברה: דגם 73.
N2S-5 - עם מנוע לייקומינג R-680-17. נבנו 1,450 מטוסים. סימול החברה: דגם E75.

גרסאות נוספות

  • דגם 73L3
גרסה עבור הפיליפינים עם מנוע לייקומינג R-680-4 או R-680C1. נבנו שבעה מטוסים.
  • דגם A73B1
גרסה לייצור עבור קובה, עם מנוע לייקומינג R-680-4‏ (220 כוח סוס) או רייט ווירלווינד R-670‏ (235 כוח סוס). נבנו שבעה מטוסים.
  • דגם A73L3
גרסה משופרת עבור הפיליפינים. נבנו שלושה מטוסים.
  • דגם 76
גרסה לייצוא של דגם 75, לאימון וגרסאות חמושות.

מפעילות

בואינג סטירמן דגם 75 של חיל האוויר המקסיקני
בואינג סטירמן PT-17 במוזיאון התעופה במאראקאי, ונצואלה
בואינג סטירמן של מוזיאון חיל האוויר הישראלי, מרץ 2007
חיל האוויר הקיסרי האיראני
הצי הארגנטינאי
חיל האוויר של ארצות הברית
צי ארצות הברית
חיל הנחתים של ארצות הברית
חיל האוויר של בוליביה
חיל האוויר הברזילאי
חיל האוויר של גואטמלה
חיל האוויר של הונדורס
הגיס האווירי של הצבא הפיליפיני
חיל האוויר הפיליפיני
חיל האוויר של הרפובליקה הדומיניקנית
חיל האוויר של ונצואלה
חיל האוויר של טאיוואן
חיל האוויר היווני
חיל האוויר הישראלי
חיל האוויר המקסיקני
חיל האוויר הפרואני
חיל האוויר של קובה
חיל האוויר של קולומביה
חיל האוויר המלכותי הקנדי

נתונים כלליים

בואינג סטירמן שהותאם למשימת ריסוס אווירי

נתונים לדגם PT-17

מאפיינים כלליים

  • צוות: 2 (מדריך וחניך)
  • אורך: 7.54 מטר
  • מוטת כנפיים: 9.81 מטר (כנף עליונה)
  • גובה: 2.95 מטר
  • משקל ריק: 1,931 ליברות (878 ק"ג)
  • משקל טעון: 3,991 ליברות (1,538 ק"ג)
  • משקל המראה מקסימלי: 2,635 ליברות (1,200 ק"ג)
  • הנעה: מנוע רדיאלי אחד בעל שבעה צילינדרים, מקורר אוויר, קונטיננטל R-670-5,‏ 220 כוח סוס

ביצועים

  • מהירות מקסימלית: 117 קשר (217 קמ"ש)
  • מהירות שיוט: 83 קשר (155 קמ"ש)
  • טווח: 636 ק"מ
  • תקרת שירות: 13,200 רגל (4,024 מטר)
  • קצב טיפוס: 17.3 דקות ל-10,000 רגל (3,000 מטר)

לקריאה נוספת

  • דני שלום: מטוסי חיל האוויר, מהטייגר מות' עד הסופה. באוויר - פרסומי תעופה וחלל, ראשון לציון. תשס"ן, 2005.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בואינג סטירמן בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Stearman PT-13D Kaydet, באתר מוזיאון חיל האוויר של ארצות הברית.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 ספר זמין ברשת דני שלום, ‏מטוסי חיל האוויר - מהטייגר מות' עד הסופה, באויר פרסומי טיסה, 2006, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר, עמ' 63
  3. ^ על לויד סטירמן ראו בדף אודותיו בהיכל התהילה האווירית הלאומי של ארצות הבית.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 History of the Boeing Stearman Aircraft באתר stearman.at.
  5. ^ על פי Boeing N2S Stearman באתר historyflight.com.
  6. ^ ספר זמין ברשת אביגדור שחן, ‏חישול הכנפים (חיל האויר בשנים 1949-1956), הוצאה לאור-משרד הביטחון, 1991, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר, עמ' 157
  7. ^ הסטירמן של מוזיאון חיל האוויר נשרף, באתר רוטר.נט, 11 בפברואר 2015
  8. ^ צבי אלגת, אייבי נתן המריא הבוקר למצרים, מעריב, 28 בפברואר 1966
  9. ^ על פי Boeing Stearman Technical Details באתר www.stearman.at.


מטוסים אזרחיים מתוצרת בואינג
מטוסי מדחף 40 • 50 • 73 • 75 • 80 • 200 • 221 • 247 • 307 • 314 • 377
מטוסי סילון (סדרת 7x7) 707 • 717 • 727 • 737 (קלאסי • NG‏ • MAX‏) • 747 (747-400 • 747-8) • 757 • 767 • 777 (777X‏) • 787 • BBJ
מטוסי מחקר 367 • 7J7 • 2707 • פליקן • סוניק קרוזר • X-40 • X-43 • X-48 • X-53 • Y1 • Y2 • Y3
מטוסי הדרכה ואימון של חיל האוויר הישראלי
על פי שנת הכניסה לשירות
1948–1950 דה הבילנד טייגר מות' • פייפר סופר-קאב • נורת' אמריקן AT-6 (הרווארד) • טמקו בוקרו • נורד נורקרין • וולטי BT-13 וליאנט • אוורו אנסון • בואינג-סטירמן
1950–1959 איירספיד אוקספורד/איירספיד AS-65 קונסול • פוקר S-11 אינסטרוקטור • דה הבילנד DHC-1 צ'יפמנק • פוגה מגיסטר
1960–1969 פיאג'יו P.149
1980–1989 התעשייה האווירית לישראל צוקית • דאגלס A-4 סקייהוק עיט
2000–2010 גרוב G-120 סנונית • ביצ'קראפט T-6 טקסאן II עפרוני • אלניה איירמאקי M-346 מאסטר לביא
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33261411בואינג-סטירמן

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=בואינג-סטירמן&oldid=2010682"