ריסוס אווירי
ריסוס אווירי, כולל בעיקרו ריסוס של יבול בעזרת דשנים, קוטלי מזיקים, קוטלי פטריות למיניהן, בעזרת כלי טיס המיועד לשימושים חקלאיים.
כלי טיס בהם נעשה שימוש לריסוס אווירי מעוצבים ונבנים בדרך כלל למטרה זו, אף שיש מטוסי ריסוס רבים אשר הוסבו ממטוסים לשימושים אחרים, למטוסי ריסוס. לעיתים נעשה שימוש אף במסוקים לצורכי ריסוס. יש וכלי טיס המשמשים לריסוס הם דו-שימושיים, ומשמשים אף לצורכי כבאות אווירית, באזורים המועדים לשריפות.
היסטוריה
זריעה מהאוויר - 1906
הריסוס האווירי הראשון המוכר בהיסטוריה, של חומרים חקלאיים, בוצע על ידי החקלאי ג'ון צ'ייטור. בשנת 1906, צ'ייטור ריסס זרעים בעמק מלא ביצות בניו זילנד, באמצעות כדור פורח עם רצועות.
בהמשך זריעה של יבולים המשיכה אך בקנה מידה קטן, מאחר שקשה לשלוט בצפיפות וסדר היבול, מאחר שפרמטרים רבים נכללים בריסוס כגון: מהירות המטוס, זווית הריסוס, כיוון הרוח, כמות המשקעים באותה תקופה, נתונים גאוגרפיים של המישור המרוסס.
ריסוס יבולים - 1921
השימוש הראשון בכלי טיס כבד מן האוויר לצורך ריסוס יבולים התרחש ב-3 באוגוסט 1921 באוהיו. השיטה של ריסוס יבולים פותחה במאמץ משותף של מחלקת החקלאות של ארצות הברית ותחנת מחקר של חיל הקשר של צבא ארצות הברית. מטרת הפרויקט הייתה להרוג זחלי עש מזיקים שהתגלו ביבול על ידי ריסוס בעופרת הארסן (lead arsenate). הניסוי הראשון נחשב להצלחה כבירה, ופעילות מסחריות של ריסוס אווירי החלה בשנת 1924 על ידי חברה לריסוס אווירי שקמה באוהיו. שימוש בשיטה זו התפשט באיטיות גם למדינות אחרות בארצות הברית ובאירופה בשנות ה-30 וה-40.
ריסוס דשנים - 1939-1946
שיטת ריסוס הדשנים פותחה בניו זילנד בשנות ה-40 על ידי אנשי משרד העבודות הציבוריות וחיל האוויר המלכותי של ניו זילנד בראשות אלן פריצ'רד ודאג קמפבל. ניסויים לא רשמיים מוצלחים הובילו לקבלת מימון ממשלתי למחקר. בתחילה ריססו דשן וזרעים יחדיו אך לאחר זמן קצר בוטל הרעיון והחל פיזור של דשנים שונים ממכלים שהותקנו במטוסי TBF אוונג'ר ודקוטה, שהיו עודפי מלחמה וכן מטוסים פרטיים קטנים יותר. שיטות ריסוס אווירי אלה אומצו בעיקר באוסטרליה ובבריטניה. עם תום מלחמת העולם השנייה הייתה עלייה חדה בריסוס קוטלי מזיקים, עד אשר התברר היקף ההשפעה הסביבתית של חומרים אלה.
ריסוס מים - 1952
כבאות אווירית או ריסוס מים מן האוויר, נבחן באופן נסיוני בקנדה ב-1952, והתבסס כשיטת כבאות מקובלת בקליפורניה באמצע שנות ה-50.
ריסוס לילה - 1973
ריסוס לילי, נעשה בעיקר באמצעות ספריי נוזלי, ונפוץ בעיקר במדבריות מערב ארצות הברית. העלות הגבוהה של חומרי ההדברה מנעה ריסוס מרוכז ורציף בשעות היום, בנוסף באזורים בהם הטמפרטורות גבוהות, החרקים כלל לא היו נוכחים בחלק העליון של היבולים, ולכן לא נקטלו בהדברה. לכן בא הצורך לרסס בלילות. הקושי בריסוס זה, היה השליטה על השטח המרוסס מאחר שבניגוד לאור יום, בלילה לא ניתן לראות תמיד איזה חלק בכסה הרסס הנפלט מהמטוס, לכן הומצאו שיטות רבות, כגון פיזור זהרונים יחד עם הרסס.
היבטים סביבתיים ובריאות האדם
קיימים מחקרים רבים וסותרים על ההשפעה הסביבתית של ריסוס אווירי, חלק ממחקרים אלה מצביעים על תוצאות הרסניות של שיטה זו, בעוד שמחקרים אחרים מתייחסים לשיטה באופן חיובי ומדגישים את השפעת הריסוס האווירי על המודרניזציה בחקלאות וכיצד ריסוס אווירי תורם לשמירה על הסביבה. בדומה לריסוס מדבירי מזיקים באופן כללי, ריסוס אווירי כרוך במספר בעיות סביבתיות, הבולטות שבהן הוא רחף של הרסס ברוח אל מחוץ לאזור הריסוס, זיהום הקרקע, זיהום מקורות מים, ולעיתים אף נזק בריאותי. יצרני חומרים מדבירי מזיקים מתמודדים באופן קבוע במתן מענה לבעיות אלה.
בתחילת השימוש במדבירי מזיקים, הנזקים הסביבתיים והבריאותיים הכרוכים בשימוש בהם לא היו ידועים. לאחר שנים של שימוש במדבירים התבהר הצורך בשימוש בשיטות הדברה בעלות השפעה סביבתית שלילית מצומצמת יותר. בשלהי המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 רבים מחומרי הדברה שפותחו הם "כימיקלים רכים", כאלה המתפרקים בסביבה באופן בטוח כדי למנוע נזקים סביבתיים. כל חומרי ההדברה הנמצאים היום בשימוש במדינות מתוקנות חייבים לעמוד בתקנים סביבתיים מחמירים הנקבעים על ידי גופי הממשל וארגונים בינלאומיים. כך למשל בארצות הברית, עלות הבדיקות אותן מתחייב היצרן לבצע בטרם יאושר חומר הדברה חדש מגיע כדי 160–200 מיליון דולר.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ריסוס אווירי |
22372796ריסוס אווירי