נפתלי הרץ אימבר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף נ. ה. אימבר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נפתלי הרץ אימבר
לידה האימפריה האוסטריתהאימפריה האוסטרית זלוצ'וב, האימפריה האוסטרית
פטירה ארצות הבריתארצות הברית ניו יורק, ארצות הברית
הבית הראשון והפזמון בכתב ידו ועם חתימתו של נפתלי הרץ אימבר, תרס"ח-1908

נפתלי הרץ אימבר (בכתיב יידי: נפתלי הערץ אימבער; חנוכה תרי"ז, 27 בדצמבר 1856 – שמחת תורה תר"ע, 8 באוקטובר 1909) היה משורר עברי ומחבר "התקווה" (ההמנון הלאומי של התנועה הציונית ומדינת ישראל).

קורות חייו

ילדות ונעורים

אימבר נולד להאדל בת יעקב צבי שוורץ ולשמואל יעקב בעיר זלוצ'וב שבגליציה (אז בשלטון האימפריה האוסטרית, כיום במחוז לבוב שבאוקראינה). אביו התפרנס בדוחק מניהול בית מרזח. אימבר קיבל חינוך תורני, והוריו נמנו עם המתנגדים לחסידות. בילדותו, הקשה נפתלי על הוריו, ולכן סבל לעיתים תכופות מנחת זרועו של אביו. לטענת אחיו שמריהו, אביו לא האמין בכשרונותיו וגם קינא במערכת היחסים של בנו עם אמו. מנגד, אמו אהבה אותו ונטתה לפנקו.

אימבר למד בתלמוד תורה שבעירו והצליח בלימודיו, אולם הקשה גם על רבו. הוא סירב לשבת לשולחן התלמידים, ובמקום זאת ישב מתחת לשולחן ודרש מרבו שיבחן אותו בסיום יום. רבו נדהם מכישרונו ומיכולותיו, ובגיל שמונה למד אצל גדול המלמדים ולמד בבית המדרש שבו למדו בני 15. בגיל 10 כונה עילוי שבעילויים כיוון שהחל ללמוד את ספר הזוהר.[1]

בנעוריו החל להימשך לרעיונות ההשכלה, קרא ספרות כללית רבה והתעניין גם בספרות הקבלה. מספר שנים מאוחר יותר חיבר פואמה בשם "אוסטריה", שאותה הקדיש לקיסר פרנץ יוזף, שהעניק לו פרס כספי על השיר. בזכות שיר זה התפרסם בקרב הקהילה.

בגיל 18, בעקבות מות אביו וקשייה של אמו לנהל את בית המרזח ולטפל בשאר חמשת אחיו ואחיותיו, ובעקבות האווירה האנטי-חסידית בעיר שלא היטיבה עמו, עבר אימבר לברודי. שם התוודע לאנשי תנועת ההשכלה, ביניהם אברהם קרוכמל, יהושע השל שור וירמיהו מוזן. הם סייעו בידו להדפיס את שירו "אוסטריה" וכן שלחו אותו עם מכתב המלצה ללבוב אל הרב יששכר-בר לווינשטיין. הרב הכיר בכישרונו של הנער, שיכן אותו עמו ושכר לו מורים שילמדו אותו לימודים כלליים. לאחר כחצי שנה נאלץ לשוב לבית אמו, שהגיעה לקחת אותו בעקבות שמועות שהגיעו אליה, שבנה התרחק מן היהדות במראהו ובלבושו. לאחר זמן קצר בבית אמו, החליט לצאת ולנדוד ברחבי אירופה – בהונגריה, בסרביה וברומניה. ברומניה התגורר תקופה מסוימת בעיר יאשי בבית הרב משה ולדברג, ובשנת 1878 כתב את שני הבתים הראשונים של השיר "תִּקְוָתֵינוּ", אשר גרסה קצרה ממנו שנקראה בשם "התקווה", נקבעה כהמנונה הרשמי של מדינת ישראל.

אימבר החל לנדוד בערים, ובשנת 1881 הגיע לקושטא, אז בירת האימפריה העות'מאנית, שם התפרנס מרוכלות. באותה עת נתוודע ללורנס אוליפנט – דיפלומט אנגלי נוצרי וציוני, שהתיידד עמו. אוליפנט הציע לאימבר לבוא לארץ ישראל עמו ולהשתקע בכרמל.

בארץ ישראל

לורנס אוליפנט, 1829-1888
בית אוליפנט בחיפה
בית הקיץ של אוליפנט בדלית אל כרמל
חדרו המשוחזר של אימבר במרתף בית הייסמן בראשון לציון

נפתלי הרץ אימבר הגיע לארץ ישראל עם אוליפנט ורעייתו אליס בנובמבר 1882. אימבר התמנה למזכירו ומתרגמו האישי של אוליפנט. אימבר לימד את לורנס ואליס עברית, ואילו אליס לימדה את אימבר את השפה האנגלית. לדברי שמריהו, אחיו של נפתלי, סיבת הגעתו עם הזוג אוליפנט הייתה כי "היא ובעלה לא עשו מבלי עצתו והסכמתו דבר, הן בענייני הכלל, והן בענייני הפרט",[2] אך אין כל אימות לדבר.

אימבר התגורר בחדר בווילה ששכר אוליפנט במושבה הגרמנית שבחיפה (כיום בית אוליפנט). כיוון שבני הזוג אוליפנט סבלו מחום הקיץ בחיפה, הקים לורנס עבורו ועבור רעייתו בית קיץ בכפר דאלית אל כרמל (בית אוליפנט המשמש כיום כ"בית יד לבנים"). בבית הקיץ שהו בעיקר אימבר ואליס אוליפנט לעיתים תכופות.

הוא הרבה לבקר במושבות הראשונות ראשון לציון, זכרון יעקב, עקרון, גדרה, ראש פינה, פתח תקווה ומשמר הירדן, ואף כתב שירים לכבוד חלקן, אשר הפיחו בקרב המתיישבים ביטחון ותקווה. שירתו, הרוויה במוטיבים לאומיים, כמו השירים "משמר הירדן"[3] ו" תִּקְוָתֵינוּ", ביטאה הערצה רבה ל"יהודים החדשים" אנשי העלייה הראשונה שהוא פגש בארץ, והם זכו לאהדה רבה בקרב המתיישבים.

במהלך שהותו בארץ פרסם אימבר שירים, מאמרים וקטעי סאטירה רבים, מקיץ 1883 החל לפרסם בכתב העת "חבצלת" ולאחר מכן בעיתון "הצבי". תחילה כתב בעד פועלו של הברון רוטשילד.

בעת שהותו בירושלים בשנת 1884 חלה אימבר בקדחת ואוליפנט מימן את עלויות הטיפול בו. בנוסף שכר לאימבר חדר אצל האיכר שרגא פייבל היסמן בראשון לציון, בו החלים במשך שלושה חודשים ממחלתו. בעת החלמתו בראשון לציון עמד מקרוב על המצב במושבה והתוודע לכעסם של המתיישבים על פקידות הברון. הוא האשים את פקידות הברון ביחס מזלזל ופוגע כלפי המתיישבים במאמרים ושירים בעיתונות העברית. כמו כן צידד בפעילות כנגד פקידות הברון על רקע שנת השמיטה והיה מעורב בפרשת המרידות כנגד הפקידות. גם לאחר שעזב את הארץ, בימי שבתו בלונדון, לא פסק זעמו על הפקידות, ופרסם שיר נגד הברון ששמו "פותר החלומות". במחלוקת שבין העיתון "חבצלת" לבין "הצבי", צידד ב"חבצלת", וטען שאליעזר בן-יהודה כיסה על פשעי מנהלי הפקידות. עמדתו זו גרמה לכעס רב של בן-יהודה עליו, והביאה לידי פולמוס חריף בינו ובין המשורר.

כיוון שעיסוקו של אימבר כמזכירו של אוליפנט לא העסיקה אותו באופן מלא, שלח אוליפנט את אימבר לביירות על מנת לעבור הכשרה מקצועית כשען. אימבר אף פתח חנות בחיפה למשך תקופה קצרה. אוליפנט ניסה להכניס את אימבר ללימודי חקלאות במקווה ישראל ופנה בעניין במכתב אל שמואל הירש, המנהל דאז, בספטמבר 1884. למרות התלהבותו של אימבר מן המוסד הוא לא התקבל ללימודים שם.

במצרים

בשנת 1885 נסע אימבר למצרים. בשני מאמרים שפרסם בעיתון "חבצלת", טען אימבר כי נסיבות נסיעתו למצרים היו כי התלווה לד"ר פול ורנייה הצרפתי, שאליו התוודע כאשר ביקר ביפו. אימבר התרשם מוורנייה עקב היותו דובר 12 שפות. בנוסף לוורנייה, הצטרף חברו ד"ר יוהנס לפסיוס. לדברי אימבר הוא התלווה לשניהם כדי לראות פירמידות.[4] במהלך ביקורו במצרים חלה אימבר בגרענת קשה ואושפז בבית חולים למשך חודשיים. את רשמיו מביקורו במצרים כתב במאמר "מסע מצרים" ששלח משם לעיתון "חבצלת" באותה שנה. במהלך שהותו במצרים נודע לו על מותה של אליס אוליפנט (בתחילת ינואר 1886) מקדחת. אימבר כתב שיר לזכרה, "בית עולמי", שהופיע בקובץ שיריו הראשון "ברקאי" ("ברקא" משמע כוכב הבוקר)[5]), שהופיע בירושלים באותה שנה.

בספר נכלל גם השיר "תִּקְוָתֵינוּ" אותו הרחיב (מן הטיוטה שכתב ברומניה) ל-9 בתים במהלך ביקוריו במושבות וסיימו בשנת 1884. שני הבתים הראשונים מתוכו:[6]

כָל עוד בָלֵבב פנימה
נפש יהודי הֹמִיה,
ולפאֲתי מזרח קדימה
עֵינו לציון צופִיה –

עוד לא אָבדה תקותנו, התקוה הנושָנה:
לשוב לאֶרֶץ אבותינו,
לעיר בָה דוד חָנה.

עוד לא אבדה...

בעקבות פטירתה של אליס שב אימבר לארץ ואילו לורנס אוליפנט, שסבל מדיכאון רב בעקבות פטירתה, החליט לשוב לאנגליה. עקב עזיבתו של אוליפנט נותר אימבר ללא תמיכה כלכלית ועזב אף הוא את הארץ במרץ 1887 לאירופה. "תִּקְוָתֵינוּ" החל להתפרסם בארץ ישראל זמן קצר לאחר שעזב אימבר את הארץ.

בערוב ימיו

אימבר חזר לאירופה במרץ 1887, ולאחר נדודים בברלין, ובפאריס המשיך לאפריקה והגיע עד בומביי שבהודו. מהודו הגיע ללונדון והתיישב בה. שם התיידד עם ישראל זנגוויל, סופר יהודי-אנגלי ידוע, ממייסדי התנועה הציונית באנגליה. זנגוויל לימד את אימבר אנגלית ולמד מפיו עברית. לאחר כחצי שנה תרגם זנגוויל את "התקוה" ואת "משמר הירדן" לאנגלית ואימבר כתב באופן קבוע שירים ומאמרים לעיתון ה"ג'ואיש סטנדרט" (שמו העברי "דגל ישורון"), עיתון חרדי באנגלית. בדגל ישורון פרסם בהמשכים בשנים 1888-1890 שלושים פרקים ראשונים מזכרונותיו. את הפרקים כתב, ככל הנראה, באנגלית. בנוסף פרסם גם שירים ביידיש בשבועון "השולמית". ב-23 בדצמבר 1888 נפטר לורנס אוליפנט באנגליה ואימבר נמנה עם המעטים שהשתתפו בהלוויתו. כמו כן, הוא הספיד אותו ב"ג'ואיש סטנדרט" וב"חבצלת".

לואיס, עורך ה"ג'ואיש סטנדרט", התפטר מתפקידו ועבר לארצות הברית. העורך החדש, שמונה לעיתון, הפסיק לפרסם מאמרים של אימבר ובשנת 1891 פסק העיתון מלהופיע.

בשנת 1892 עזב לארצות הברית, שם התגורר עד יום מותו. חייו באמריקה היו רצופים בסבל ומחסור. השופט מאיר סולצברגר מפילדלפיה העניק לו תמיכה חודשית למשך מספר שנים. כשישב בבוסטון ערך במשך זמן מה עיתון בשם "אריאל", שהיה מוקדש לקבלה, וכתב מחקרים באנגלית על הקבלה ועל התלמוד. כאשר הרגיש אימבר מחנק נפשי במקום שהותו החליט לצאת לטייל ברחבי ארצות הברית. בנדודיו חיבר שירים וכתב מאמרים בכתבי עת שונים בעברית, ביידיש ובאנגלית. במהלך נדודיו הגיע לעיר סנט לואיס ובה חלה ובזכות מאיר סולצברגר, שמימן לו רופא שטיפל בו, הבריא ממחלתו. לאחר מכן יצא באניה להחלים באנגליה, שבה שהה זמן קצר ושב לניו יורק.

בשנת 1899 התחתן אימבר בדנוור, קולורדו עם רופאה גיורת[7] בשם אמנדה קטי. אלה היו נישואיה השניים ושמה בתעודות מרגרט א' ליפייד. הנישואים החזיקו רק מספר חודשים שבמהלכם עזב אימבר את הבית מספר פעמים כיוון שבני משפחת אשתו לא חיבבו אותו, אולם רק בשנת 1906 התגרשו רשמית.

בשנת 1904 כתב ספר שירים בעברית, ברקאי השלישי, אותו הקדיש לקיסר יפן מוצוהיטו. הספר כלל שירי הלל ליפן על ניצחונה את רוסיה הצארית והאנטישמית במלחמת רוסיה–יפן.

את שנותיו האחרונות בילה בשכונת לואר איסט סייד בניו יורק, שבשכונותיה היהודיות היה ידוע בחידודים השנונים והעוקצניים שלו. בשנים אלה סבל ממחלת השגרון והמשיך לתת את עינו בכוס היין מתוך צער ומרירות.

לואי ליפסקי, מראשי התנועה הציונית בארצות הברית העיד עליו:

לא היו לו בגדים חוץ מאלה שלבש. את כל רכושו היה יכול להכניס לתרמיל צד. הוא ברח מהחיים ובמרוצתו לא חדל לשתות. הוא שתה כדי להלהיב את דמיונו, וכדי להקהות את חושיו. היה לו ראש של אינדיאני. פניו היו שחומים, שערותיו ארוכות, ובגדיו היו תמיד מרופטים ובלויים. הוא היה מלוכלך במידה שאין לתארה ותמיד נדף ממנו ריח וויסקי זול... רבים תמהו על התנהגותו המגוחכת.

אימבר נפטר ממחלת כליות, שנגרמה כתוצאה משתייה מופרזת, בגיל 53, בעוני ובחוסר כל. בכתביו הותיר מעין "צוואה" שבה כתב, בין השאר:

לרבנים הנני עוזב את כל מה שאינני יודע ומבין. זאת תועיל להם לאריכות ימים ושנים. לשונאי הנני מניח את מחלתי, מחלת השיגרון. בין הרפובליקנים והדמוקרטים הנני מחלק את השוחד שלא נגעו בו עדיין. לעורכים היהודיים הנני משאיר את עטי השבור. יכתבו איפוא לאט לאט, ובלי שגיאות. את ספריי, אלה אשר נכתבו בשביל מתחילים, אני משאיר לשמונת הפרופסורים כדי שיוכלו ללמוד לקרוא. כהרהור שני, הנני עוזב למולי"ם שלי את פתקת החוב שלי האחרונה, שעדיין לא שילמתי. רשות בידם לתת אותה במסגרת ולשמור עליה כעל קמיע, כדי שיינצלו על ידה ממיני מחברים כאלה.

הוא נטמן בבית העלמין הר ציון (Mt. Zion Cemetery) בקווינס שבניו יורק. בהלוויה השתתף קהל רב וכתבות ומאמרי מערכת עליו הופיעו במספר עיתונים בהם "הניו יורק טיימס", ה"ניו יורק אמריקן" וה"ג'ואיש כרוניקל".

קבורתו המחודשת בישראל

לפני מותו כתב שיר מיוחד בשם "השבעה",בו פנה אל עמו בדרישה:

אימבר נפתלי הרץ

"השבעתי אתכם, אחי,אחיותי

אשר שמעו קול מנגינותי:

עת פקוד יפקוד אתכם אלוקים

עת באחרית ימים יווצרו

העלו מזה את עצמותי

עלי אדמות נכר נפזרו.

בשיר זה הביע אימבר את רצונו להקבר בארץ ישראל.
לאחר הקמת מדינת ישראל הוקם ועד ציבורי בראשות פרופסור יוסף קלוזנר בעניין העלאת עצמותיו של אימבר לארץ. הוועד נעזר בקבוצת ציונים בראשות משה מרגוליס בארצות הברית. ארונו נשלח לארץ באניה תל אביב, וב-16 באפריל 1953 הגיע הארון לנמל חיפה. בשל חגיגות יום העצמאות, מסע ההלוויה יצא ב-23 באפריל מחיפה דרך זכרון יעקב להר המנוחות בירושלים.[8] אימבר נטמן בחלקה השמורה לאבות הציונות וסופרי התחייה, סמוך לקברו של הסופר ישראל אפרויקין. מאוחר יותר נטמן יוסף קלוזנר לצידו. רק בסוף שנת 1955 הוקמה מצבה על קברו.

ארכיונו נמצא בארכיון גנזים - אגודת הסופרים בבית אריאלה בתל אביב.

כתביו והתקבלות יצירתו

התקווה

אימבר, שהיה לפי דבריו ציוני,[9][10] הציע את שירו "תקוותינו", על גילגולי נוסחיו כהמנון התנועה הציונית לתיאודור הרצל לקראת הקונגרס הציוני החמישי, אך נדחה על ידו.

בקונגרס הציוני השישי, שנידונה בו תוכנית אוגנדה, בשנת 1903, הושר "התקווה" בשירה אדירה, בגלל הפסוק: "עינו לציון צופיה" – שקיבל משמעות מיוחדת לאור המחלוקת בין תומכי התוכנית, לבין "ציוני ציון", שהתנגדו לתוכנית אוגנדה. גם בסיום הקונגרסים הבאים הושר התקווה, והחל מן הקונגרס הציוני האחד-עשר שרו אותו כהמנון ובעמידה.

שירו של אימבר "התקווה" הושר בקונגרסים הציונים והפך החל מן הקונגרס השמונה-עשר בשנת 1933 להמנון הרשמי של התנועה הציונית.

אף על פי שבפועל שימש "התקווה" כהמנונה של מדינת ישראל מיום הקמתה, מבחינה חוקית נקבעה "התקווה" כהמנון המדינה על ידי הכנסת רק ב-10 בנובמבר 2004, בתיקון ל"חוק הדגל והסמל", ששמו שונה ל"חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה".

יצירותיו שפורסמו

שער הספר

במהלך חייו אימבר פרסם עשרות שירים ומאמרים, שכללו שירי ציון, שירי ארץ ישראל ופרוזות. העיקריים שבהם היו:

  • ברקאי (1886)
  • ברקאי החדש (1900)
  • ברקאי השלישי (1904)
  • יזכור בעד הנשחטים והנשרפים בארץ הדמים, ארץ רוסיה (1905)
  • לך עברית (1907)
קובצי כתביו
  • דב סדן (עורך), כל שירי נפתלי הרץ אימבר, (ביוגרפיה: שמריהו אימבר; מבוא: דב סדן), תל אביב: הוצאת מרדכי נוימן, 1950.

בשנת 1929 ריכז אחיו שמריהו אימבר חלק מכתביו.

יצירותיו תורגמו לאנגלית, ושירים בודדים תורגמו לצרפתית ולספרדית.[11] מלבד יצירות בודדות לא זכה אימבר להכרה מיוחדת מצד אנשי הספרות והקהל הרחב.

לקריאה נוספת

מחקרים
ספרות יפה

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נפתלי הרץ אימבר
כתבים

הערות שוליים

  1. ^ ראובן שהם, "בדרך הקשה" - עיונים בשירה, עמ' 74.
  2. ^ נקדימון רוגל, "תיק אימבר", עמ' 38.
  3. ^ משמר הירדן
  4. ^ נקדימון רוגל, "תיק אימבר" עמ' 58.
  5. ^ ראובן שהם, "בדרך הקשה" - עיונים בשירה, עמ' 76.
  6. ^ מתוך השיר המקורי "תִּקְוָתֵינוּ", לפני ששונה ל"התקווה".
  7. ^ לפי אנציקלופדיה תדהר; לפי מקור אחר, טען הרב יצחק מאיר וייז שאשתו נוצרייה. במאמר בוטה שהופיע בעיתון "אמריקן איזראלייט" כתב: "עובדה היא שנפתלי הרץ אימבר השתמד. הנצרות זכתה בטיפוס מיוחד במינו".
  8. ^ רפאל בשן, אימבר יובא לקבורה מחר, מעריב, 21 באפריל 1953
  9. ^ ראו: מכתבו לבנימין זאב הרצל בתוך: מנשה רבינא, התקווה, תל אביב" הוצאת המחבר, תשכ"ט-1969, עמ' עמ' 27.
  10. ^ ראו למשל: נקדימון רוגל, בעקבות נפתלי הרץ אימבר בארץ ישראל, ירושלים: המכון לחקר תולדות קרן קיימת לישראל, שבט תשנ"ט פברואר 1999, עמ' 19-17.
  11. ^ נפתלי הרץ אימבר, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
  12. ^ ביקורת: שולמית לסקוב, ‏אימבר בארץ-ישראל – מעקב, קתדרה 88, יוני 1998, עמ' 149-145
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29151385נפתלי הרץ אימבר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=נפתלי_הרץ_אימבר&oldid=2665092"