איילונית
איילונית הוא השם שנתנו חז"ל לאישה שאין ביכולתה להרות, עקב פגם מולד הקיים במערכת הרבייה שלה, עוד מיום לידתה. חז"ל מסרו סימנים לקביעת איילוניותה של אישה, ואף ביארו את ההלכות בהם שונה איילונית משאר הנשים. גבר שבדומה לאיילונית, מערכת הפוריות שלו פגומה מיום לידתו, נקרא סריס חמה[1].
מקור השם
רש"י במקום אומר שהאיילונית היא כמו אַיִל (הזכר בכבשים) שאינו יכול להוליד. ואולי היות שהמילה אייל מתקשרת במקרא עם הזכר (הכוח הגברי) ”הָיִיתִי, כְּגֶבֶר אֵין-אֱיָל”[2]. מבהיר התלמוד, האיילונית היא "דוכרנית"[3] (מעין זכר) כלומר: בעלת תכונות של זכר.
סימני האיילונית
חז"ל נתנו מספר סימנים באישה, על פיהם ניתן לקבוע כי אישה זו היא איילונית. הסימן הראשי הוא העדרן של שתי שערות, ולאחר גיל 35, העדר שתי שערות אצל אישה יגדיר אותה כאיילונית, ללא כל צורך בסימן נוסף.
הסימנים הנוספים הם כדלקמן[4]:
- אין לה דדים.
- מתקשה בשעת תשמיש (אין היא מתאווה לקיום המצוה עם הבעל).
- אין לה שיפולי מעיים כנשים.
- קולה עבה, וכשהיא מדברת, לא ניתן להבחין בינה לבין גבר.
התוספתא מזכירה סימן נוסף: "ושערה לקוי"[5]. ייתכן, ומדובר בתיאור של פיזור שיער גברי, על גופה של האיילונית[6].
מאיזה גיל נחשבת אישה איילונית?
כל עוד לא הגיעה אישה לגיל 20, אפילו מופיעים בה הסימנים, אינה נחשבת איילונית.
אישה שהגיעה לגיל 20, ולא הביאה שתי שערות, אם מתקיימים בה ארבעת סימני האיילונית, הרי היא בחזקת איילונית.
הפוסקים נחלקו באיזה אופן אישה זאת, (בת 20 שלא הביאה שתי שערות), שיש מן הסימנים הללו, היא איילונית. להלן ארבע הדעות מן המחמירה ביותר, ועד למקילה ביותר.
- רק עם הופעת כל ארבעת הסימנים האישה תוכרז כאיילונית, אחרת היא אישה רגילה.
- בהופעת סימן אחד, האישה בגדר ספק איילונית.
- בהופעת סימן אחד, האישה בגדר איילונית.
- אישה שיש בה מסימני האיילונית (בין אחד לארבעה), אם הסימן אינו ברור דיו, הרי היא בגדר ספק איילונית.
הפוסקים אף נחלקו ממתי תחשב האישה כבת 20. לכל הדעות אין צורך ב-20 שנים תמימות.
- לדיעה אחת - די בכך שמלאו 19 שנה ועוד 30 יום, כדי שתחשב כבת 20.
- לדיעה השנייה - אם חסרים רק 30 יום עד ל-20 שנים תמימות, היא נחשבת כבת 20.
אישה שהגיעה לגיל 35 ועוד יום אחד שהם רוב ימיו של אדם[7], ולא הביאה שתי שערות, תחשב איילונית, ואין צורך עוד באף אחד מארבעת הסימנים.
גדולה וקטנה
במקרים רבים ההלכה מתייחסת באופן שונה לאישה קטנה מאשר לאישה גדולה. קטנה אינה מתחייבת בנדרים, לאביה יש זכויות על מעשיה, והוא רשאי לבחור למי להשיא אותה, אינה חייבת במצוות החלות על נשים, אין מקחה מקח ואין ממכרה ממכר.
עד גיל 12, או עד שהביאה שתי שערות המאוחר מבין השניים, אישה רגילה נחשבת קטנה. מגיל 12 במשך חצי שנה היא נקראת נערה, מכאן ואילך היא נחשבת גדולה.
בעניין איילונית נחלקו האמוראים רב ושמואל[8]
- לדעת שמואל איילונית הופכת לגדולה רק למן הרגע שבו היא מוכרת כאיילונית, דהיינו גיל 20, או 35 בהתאמה, ועד לגיל זה דינה כקטנה לכל דבר.
- לדעת רב איילונית הופכת לגדולה באופן רטרואקטיבי, ועם הגיעה לגיל 20, או 35, מתברר למפרע, שהיא הייתה גדולה כבר מאז מלאו לה 12 שנים ויום אחד, הגיל בו רוב הבנות הופכות לגדולות.
לדעת כולם הופכת האיילונית מקטנה לגדולה, ללא שלב ביניים של ימי נערות.
נפקות הלכתית
להפיכתה של האיילונית מקטנה לגדולה באופן ישיר, ללא שלב ביניים של נערה, יש נפקויות[9] הלכתיות, בנושאים הבאים:
קנס האונס והמפתה
נערה שנאנסה או פותתה, חייבים האונס או המפתה לשלם לאביה דמי בושת[10], דמי פגם[11] ודמי צער[12]. סכומים אלו, אינם קבועים מראש, ובית הדין מעריך אותם, ומשית אותם על האונס או על המפתה. בנוסף הם משלמים סכום קבוע מראש, המהווה מעין פיצוי, ונקרא קנס.
מכיוון שאיילונית אינה עוברת שלב של נערות בחייה, הרי שהאונס או המפתה אותה, חייב בקנס רק עד גיל 20, (כל עוד היא קטנה).
יש הסוברים כי איילונית, כלל אין לה קנס. הטעם לכך הוא שהתורה לימדה אותנו שנערה זכאית לקנס על אינוס או פיתוי, ומכיוון שהמילה נערה נכתבה בפסוק ללא האות ה"א ”וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, לַאֲבִי הַנַּעֲרָ--חֲמִשִּׁים כָּסֶף”[13], למדו חכמים בריבוי כי גם קטנה זכאית לקנס. אך לימוד זה בא לרבות קטנה בלבד, שכן היא עתידה להיות בעתיד נערה, אך אין זה בא לרבות איילונית, שאינה עתידה להיות נערה לעולם.
בפועל, אין כאן מחלוקת, שכן גם לדעת הפוסקים כי איילונית כלל אין לה קנס, הרי שכל עוד לא הגיעה לגיל 20, עוד לא התברר שהיא איילונית, היא נחשבת כקטנה ויש לה קנס.
מיאון
כפי שכתבנו לעיל, לאב יש זכות משפטית להשיא את בתו הקטנה למי שיבחר, מבלי שתהיה לה זכות ערעור, אך מבחינה מוסרית הדבר אינו ראוי מכיוון שייתכן שהיא לא תחפוץ בבעל שלא היא בחרה ושעל כן אסרו חז"ל לעשות זאת. קטנה שהתייתמה מאביה רשאים אחיה או אימה להשיאה, אך נישואין אלו, בניגוד לאלו של האב, יכולה הקטנה לבטלם במסירת הודעה הנקראת מיאון[14]. הליך זה שכמו גט מפרק את קשר הנישואין, בניגוד לגט נעשה על ידי האישה ולא על ידי הבעל.
זכות המיאון כאמור היא רק לקטנה עד גיל 12, ועל כן איילונית אם לא הביאה 2 שערות, ומתקיימים בה סימני האיילונית, יכולה למאן עד גיל 20 שנה. אם לא הופיעו בה סימני האיילונית, יכולה האיילונית למאן עד גיל 35 שנה.
אמה עברייה
אמה עברייה, היא ילדה המוגדרת עדיין קטנה, (בת פחות מ-12 שנים) ואביה רשאי למוכרה, על מנת שתנשא לקונה, או לבנו. בפועל, אין האמה העברייה מכורה ממש, אלא רק עבודתה מכורה לאדון. אמה עברייה שהביאה 2 שערות ומלאו לה 12 שנים ויום אחד, הופכת להיות נערה, ויוצאת לחרות.
אמה עברייה איילונית, שאינה הופכת לנערה כלל, יוצאת לחופשי בהפיכתה לבוגרת, שנאמר: ”וְיָצְאָה חִנָּם, אֵין כָּסֶף”[15]. דרשו חז"ל ”ויצאה חנם, אלו ימי בגרות”[16]. הראשונים כפועל יוצא של מחלוקת רב ושמואל[17], באשר לגיל בו איילונית הופכת לבוגרת, נחלקו באיזה גיל היא משתחררת.
- על פי דעה אחת - האיילונית הופכת לגדולה למפרע מגיל 12 ויום, ועל כן צריך האדון להחזיר לה את כל דמי עבודתה מגיל זה והילך.
- על פי דעה שנייה - האילונית הופכת לגדולה רק למן הרגע שבו היא מוכרת כאיילונית, ואין האדון צריך להחזיר לה דבר.
- על פי דעה שלישית - עם הופעת סימני האיילונית, אף אם טרם הגיעה לגיל 20, היות שיש כאן ספק, אין האדון יכול עוד להשתעבד בה.
דינים נוספים הקשורים בחיי האישות של איילונית
נישואין
הרמב"ם בהלכות אישות, מביא את הדינים הקשורים בנישואי איילונית.
- האיילונית שנתקדשה, קידושיה הם קידושים גמורים[18].
- לא יישא אדם איילונית, אלא אם כן קיים כבר מצות פרייה ורבייה, או שיש לו אישה אחרת, לפרות ולרבות ממנה[19].
- לאיילונית יש טענת בתולין[20][21].
האמור לעיל, הוא כאשר הנושא את האיילונית, יודע מראש על דבר איילוניותה של האישה המיועדת. כאשר הנושא מגלה כי אשתו היא איילונית, רק לאחר נישואיהם, נחלקו הראשונים בדין זה.
- לדיעה אחת - איילונית זה מום גדול, שאדם אינו מוחל עליו, שכן כל הנישואין נעשו על מנת שיהיו לו צאצאים, ועל כן אלו "קידושי טעות", המתבטלים מאליהם ואין צורך אף בגט, אפילו לא מדברי חכמים.
- לדיעה שנייה - אין אלו קידושי טעות, ויש צורך בגט.
- לדיעה שלישית - אכן יש צורך בגט, אך זה מדברי חכמים בלבד.
- בימינו - שאין אנו בקיאים, האם זאת עקרות אחרת או שמדובר באיילונית, בכל מקרה יהיה צורך בגט.
ברכת חתנים
הנושא איילונית לאישה, ויודע שהיא איילונית, מברך גם הוא ברכת חתנים כעל אישה רגילה. הסיבה לכך שברכת חתנים לא נתקנה על עיקר המצווה שהיא פרייה ורבייה, אלא על השמחה שבסעודת המצווה, וכדי לתת שבח לקב"ה, על שאסר עלינו את העריות, וציווה עלינו לקחת לנו אישה מן הנשים המותרות לנו[22].
תשמיש המיטה
הנושא איילונית לאישה (ובתנאי שכאמור לעיל, יש לו כיצד לקיים מצוות פרו ורבו, כגון שכבר נשא אישה אחרת), הריהו רשאי לשמש מיטתו עימה, ואין הוא עובר על השחתת זרעו. שכן למרות שידוע שהזרע לא יביא להולדת צאצאים, כיוון שהַבִּיאָה היא באופן המקובל בין גבר לאישה, אין זה נחשב הוצאת זרע לבטלה[23].
גירושין
בעל המוציא[24] את אשתו האיילונית, הרי הוא חייב לתת לה את כתובתה על כל תנאיה[25].
מחזיר גרושתו האיילונית
על פי רוב דעות הפוסקים המחזיר גרושתו[26], מקיים מצווה חשובה[27]. לגבי אישה איילונית שסיבת גירושיה, היא איילוניותה, נחלקו הפוסקים אם מותר להחזירה.
- לדיעה אחת - רק אם בשעה שגירש אותה כפל דבריו. כלומר אמר לה בערך בלשון זאת: "אני מגרש אותך משום שאת איילונית, ואם לא היית איילונית לא הייתי מגרש אותך". הרי שאסור לו להחזירה.
- לדיעה שנייה - גם אם לא כפל דבריו, אלא דיי בכך שהבהיר שהוא מגרש אותה מסיבת היותה איילונית, אסור לו להחזירה.
- לדיעה שלישית - אף אם לא אמר דבר, כיוון שאיילונית מום גדול הוא, אסור לו להחזירה.
ימי הבחנה
כל אישה שהתאלמנה, או נתגרשה, צריכה להמתין פרק זמן של שלושה חודשים עד שתוכל להינשא לאדם אחר. חכמים תקנו תקנה זאת כדי שניתן יהיה להבחין בין זרעו של הבעל הראשון, לבין זרעו של הבעל השני. שאם האישה תינשא לאחר, בסמוך למות הבעל הראשון, או בסמוך לגירושין בהתאמה, ומייד תיכנס להיריון, לא נוכל לדעת למי הרתה, לראשון או לשני. פרק זמן זה בו ממתינה האישה, נקרא "ימי הבחנה".
באיילונית יש מחלוקת תנאים האם יש צורך בימי הבחנה או לא[28].
- רבי יוסי בן חלפתא סובר שהיות ואיילונית אינה הרה, על כן היא יכולה להיארס ולהינשא מייד.
- רבי מאיר סובר שגם על איילונית חובה להמתין את ימי ההבחנה, שכן בעת שגזרו חכמים את תקנת ימי ההבחנה, לא חילקו בין אישה לאישה, וכולן צריכות להמתין 3 חודשים[29].
ייבום
אדם שמת ולא השאיר אחריו צאצאים, חובה על אחיו שנותר בחיים, לשאת את אשת אחיו, והאישה אינה יכולה להינשא לאחר. בכך שהוא מביא לעולם ילדים עם אלמנת אחיו, הוא 'מקים לאחיו שם'. פעולת הנישואין הזאת נקראת ייבום. אח שמסרב לייבם את אלמנת אחיו, עובר טקס הלכתי הנקרא חליצה. לאחר החליצה, מותרת האישה להינשא לכל אדם, חוץ מאשר לכהן.
האיילונית פטורה מן הייבום ומן החליצה. חז"ל למדו זאת מן הפסוק: ”וְהָיָה, הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד--יָקוּם, עַל-שֵׁם אָחִיו הַמֵּת”[30] לכאורה המילים "אשר תלד" מיותרות, אומרים חז"ל שמילים אלו נכתבו כדי ללמדנו שרק מי שראויה ללדת, חייבת בייבום וחליצה[31].
צרת האיילונית
אדם שמת בלא ילדים, והיו לו שתי נשים, שהאחת נקראת צרתה של השנייה, יכול אחיו לייבם אחת מהן, או את שתיהן גם יחד. אך אם אחת מן הצרות, היא ערווה לאח (כגון שהיא בתו ואסורה לו משום קרובותיו), וממילא אינו רשאי לייבמה, גם הצרה השנייה אסורה להתייבם.
אדם שמת בלא ילדים והיו לו שתי נשים, ואחת מהן היא איילונית, בדין זה נחלקו האמוראים.
- רב אסי - צרת האיילונית, אינה מתייבמת.
נימוקו של רב אסי הוא שכיוון שהאיילונית אינה מתייבמת, הרי היא אינה כאשת אח שאין לה בנים, אלא כאשת אח שיש לה בנים, והרי היא אסורה כערווה, וממילא כפי שאמרנו לעיל, גם צרתה אינה מתייבמת. אלא אם כן האח האלמן, לא ידע שהיא איילונית, והיו אלו קידושי טעות. ואז מעולם לא הייתה אשת אחיו.
נימוקם של המתירים הוא שלא הערווה אוסרת את האיילונית, אלא עצם האיילוניות שלה, ולכן אין צרתה אסורה, והוא יכול לייבמה.
סוטה
אישה נשואה הנחשדת על ידי בעלה כי שכבה עם גבר אחר נקראת סוטה. כדי לבדוק אם יש אמת בחשדותיו של הבעל, הסוטה נלקחת לבית המקדש, שם היא עוברת טקס בו הכהן משקה אותה "מים מרים מאררים"[32], אשר אמורים להרוג אותה במקרה שזנתה, או או לברך את הריונותיה הבאים, במקרה שהיא חפה מפשע. האיילונית שנחשדה על ידי בעלה, אינה עוברת את טקס שתיית המים, ואינה מקבלת את כספי כתובתה[33].
המקור לכך שאיילונית אינה שותה את "מי המרים המאררים" ואינה מקבלת את כתובתה, שנוי במחלוקת התנאים:
- לרבי שמעון - המקור הוא בפסוק לגבי האישה שהתבררה חפותה, שכתוב: ”וְנִקְּתָה, וְנִזְרְעָה זָרַע”[34], מכאן שאיילונית שאין הכתוב בפסוק יכול להתקיים בה, שהרי היא אינה יכולה להיכנס להיריון, אינה כלולה בדין זה.
- לחכמים[35] - המקור הוא בפסוק: ”...אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ”[36] כלומר מי שהיא ראויה לאישות, ומכיוון שאיילונית, אינה ראויה לאישות, אינה שותה.
התלמוד ממשיך ודן בנושא, ומסביר לשיטת חכמים, מהי אם כן, הסיבה שנרשם בפסוק, ונקתה ונזרעה זרע. התשובה היא שהאישה שעברה טקס משפיל של שתיית מי המרים המאררים, זוכה למתנת שמיים, שאם עד עכשיו ילדה בצער, מעכשיו תלד בלא צער.
אביה של האיילונית
להיוולדה של איילונית יש השלכה הלכתית גם על אביה. כידוע מוטלת על כל אדם מישראל מצוות פרייה ורבייה. על פי מצווה זאת, שהיא המצווה הראשונה המופיעה בתורה, חובה עליו לפעול כדי להוליד צאצאים. בית הלל ובית שמאי חלוקים ביניהם כמה ילדים וכמה ילדות חייב אדם להוליד, כדי לקיים את המצווה. להלכה, די בהולדת זכר אחד, ונקבה אחת, כדי לקיים מצווה זאת[37]. מי שהוליד בן ובת, והתברר שהבת היא איילונית, לא יצא ידי חובת מצוות פרייה ורבייה, עד שלא יוליד בת נוספת, שהיא יכולה ללדת[37].
איילוניות מפורסמות ביהדות
שרה אמנו
התלמוד במסכת יבמות מספר: ”אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: שרה אמנו אילונית היתה שנאמר: "וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה, אֵין לָהּ וָלָד".[38]אפילו בית ולד אין לה”[39]. כלומר: שרה אמנו לא היה לה רחם - פגם גופני שבגללו לא הייתה ראויה ללדת מיום לידתה, ועל כן הוגדרה כאיילונית.
שואל ה"שפתי בינה"[40] על סיפורו של אבימלך מלך גרר, שלקח את שרה אל ביתו, מדוע נגלה אליו האלוקים בחלום הלילה ואמר לו: ”וְעַתָּה, הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי-נָבִיא הוּא”[41], וכי אם לא היה אברהם אבינו נביא, לא היה על אבימלך להחזיר לו את אשתו? ומשיב במקום כי היות ששרה איילונית הייתה, הרי שנישואיה עם אברהם היו נישואי טעות, ואבימלך רשאי היה להשאירה אצלו על פי הדין. לכן אמר הקב"ה לאבימלך, אברהם הוא נביא, ויודע על איילוניותה של אשתו, עוד קודם הנישואים, ולכן אין קידושיו קידושי טעות, וממילא אבימלך חייב להחזיר לאברהם את אשתו.
על קביעתם של חז"ל, כי שרה אמנו הייתה איילונית מתעוררות[42] מספר שאלות.
- על שרה נאמר שהייתה יפת תואר: ”הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ”[43], ואילו בעלת סימני האיילוניות, אינה אישה יפה.
- על שרה נאמר: ”מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה”[44], ואילו האיילונית אין לה שדיים.
- על שרה נאמר: ”חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים”[45], כלומר שפסק המחזור החודשי שלה, ואילו אצל איילונית לא מופיע מחזור חודשי כלל.
- היעדר רחם שהיה בשרה, אינו אחד מסימני האיילונית.
האנציקלופדיה הלכתית רפואית מיישבת שאלות אלו, כי ייתכן ושרה לא הייתה באמת איילונית, אלא שחז"ל השתמשו באופן מושאל בביטוי, במובן של עקרות מטבע בריאתה. הסבר אפשרי נוסף הוא כי שרה לא הייתה איילונית בעלת סימני האיילוניות, אלא שלאחר גיל 35, בהיעדר 2 שערות, נקבעה איילוניותה באופן סופי, ומבלי שהיו בה סימנים אחרים, ועל כן לא היה פגם ביופיה.
בתו של רבן גמליאל
התלמוד מספר שבתו של רבן גמליאל דיבנה הייתה נשואה לאחיו של אביה, ששמו היה אבא, ואבא זה נפטר בלי שנולדו לו ילדים. הלך רבן גמליאל וייבם את צרתה של בתו.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הערך "אילונית", באתר ויקישיבה (מבוסס על אנציקלופדיה הלכתית רפואית)
- הרב יאיר קאהן, איילונית, בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון
- שאלה לרב יובל שרלו, איילונית וממזר, מורשת
הערות שוליים
- ^ להבדיל מסריס אדם, שלא נולד במצבו אלא סורס מלאכותית
- ^ ספר תהילים, פרק פ"ח, פסוק ה'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"א עמוד א'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ב', הלכה ו'.
- ^ תוספתא, יבמות, פרק י', משנה ו'
- ^ אנציקלופדיה הלכתית רפואית, עמוד 108
- ^ כמו שכתוב: "יְמֵי-שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה" (ספר תהילים, פרק צ', פסוק י')
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף פ' עמוד א'.
- ^ נפקות = החשיבות, הרלוונטיות או הפועל היוצא של דבר־מה.
- ^ דמי בושת, הם הסכום שאדם מסכים לשלם כדי שלא תיגרם למשפחתו בושה שכזאת מאדם זה
- ^ דמי פגם, הם הסכום בו יורד ערכו של אדם אחרי מעשה שכזה
- ^ דמי צער, הם הסכום שיסכים אדם לשלם כדי שלא יעבור צער שכזה. דמי הצער משולמים לנערה עצמה ולא לאביה
- ^ ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק כ"ט
- ^ בבלי, יבמות, דף ק"ט, עמוד ב'
- ^ ספר שמות, פרק כ"א, פסוק י"א
- ^ בבלי, קידושין, דף ד' עמוד א'
- ^ המחלוקת מוזכרת בפסקה גדולה וקטנה לעיל
- ^ משנה תורה, הלכות אישות, פרק ד', הלכה י"ב
- ^ משנה תורה, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה ז'
- ^ כלומר אם הבעל גילה בליל הכלולות שאשתו אינה בתולה, עומדת לו הזכות לטעון זאת, ולגרשה בלא כתובה
- ^ משנה תורה, הלכות אישות, פרק כ"ד, הלכה א'
- ^ הרא"ש, כתובות, פרק א', סימן י"ב
- ^ אבן העזר, סימן כ"ג, סעיף ה', הרמ"א במקום
- ^ להוציא = מימוש זכותו של אדם לגרש את אשתו לאחר 10 שנים בהם לא הביאה ילדים
- ^ משנה תורה, הלכות אישות, פרק כ"ד, הלכה א'
- ^ בתנאי שנשארה כל זמן זה בגירושיה, ולא נשאה אחר
- ^ ספר החינוך, הרשב"ץ, רבי שמואל ויטאל ואחרים
- ^ בבלי, כתובות, דף ס', עמוד ב'
- ^ רש"י במקום
- ^ ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ו'
- ^ בבלי, יבמות, דף כ"ד, עמוד א'
- ^ ספר במדבר, פרק ה', פסוקים י"א-ל"א
- ^ משנה, סוטה, פרק ד', משנה ג'
- ^ ספר במדבר, פרק ה', פסוק כ"ח
- ^ התלמוד נוהג לכנות תנאים שדבריהם הוזכרו במשנה מבלי לציין את שמם - חכמים. ראו: תנא קמא
- ^ ספר במדבר, פרק ה', פסוק י"ב
- ^ 37.0 37.1 משנה תורה, הלכות אישות פרק ט"ו ד'
- ^ ספר בראשית, פרק י"א, פסוק ל'
- ^ בבלי, יבמות, דף ס"ד, עמוד ב'
- ^ השפתי בינה, חובר על ידי הרב שמחה בונם דייטש, מבני משפחת החת"ם סופר ומתלמידיו
- ^ ספר בראשית, פרק כ', פסוק ז'
- ^ אנציקלופדיה הלכתית רפואית, עמודים 191-192
- ^ ספר בראשית, פרק י"ב, פסוק י"א
- ^ ספר בראשית, פרק כ"א, פסוק ז'
- ^ ספר בראשית, פרק י"ח, פסוק י"א
31173576איילונית