מחוז ח'וראסאן של המדינה האסלאמית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מחוז חֻ'רַאסַאן
ولاية خراسان
סמליל המחוז
סמליל המחוז
תקופת הפעילות 2015–הווה (כ־9 שנים)
אידאולוגיה הג'יהאד הסלפי
קבוצות אתניות בעיקר פשטונים, אוזבקים וטג'יקים
מייסדים מולה חאפז סעיד ח'אן[1][2]
מולה עבד א-ראוף ח׳אדים[3]
מנהיגים שאהיב אל-מוהג׳יר (אפריל 2020–)[4]
מטה גבול אפגניסטן-פקיסטן
אזורי פעילות חבל ח'וראסאן וטרנסאוקסאניה[5]
חברים 4,000-2,500+[5][6]
חלק מ המדינה האסלאמיתהמדינה האסלאמית המדינה האסלאמית
מתנגדים
מדינות:
הרפובליקה האפגנית (בעבר)
אפגניסטןאפגניסטן האמירות האפגנית
פקיסטןפקיסטן פקיסטן
טג'יקיסטןטג'יקיסטן טג'יקיסטן
אוזבקיסטןאוזבקיסטן אוזבקיסטן
קזחסטןקזחסטן קזחסטן
קירגיזסטןקירגיזסטן קירגיזסטן
הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין סין
איראןאיראן איראן
הודוהודו הודו
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
רוסיהרוסיה רוסיה

ארגונים:
או"םאו"ם או"ם
חזית ההתנגדות האפגנית
אל-קאעידהאל-קאעידה אל-קאעדה
אפגניסטןאפגניסטן הטליבאן האפגני
הטליבאן הפקיסטני
קרבות
המלחמה העולמית בטרור
מלחמת אפגניסטן
ההתקוממות בח'ייבר

מחוז ח'וראסאן (בערבית:  ولاية خراسان ; באנגלית: Islamic State – Khorasan Province ומכונה בקיצור ISKP[4]), הוא ארגון טרור ג'יהאדיסטי סלפי המהווה את שלוחת המדינה האסלאמית באזור ח'וראסאן וטרנסאוקסאניה במרכז אסיה.[7][1] הארגון הוקם בסוף 2014 על ידי קבוצת פורשים מהטליבאן האפגני והפקיסטני, והוכרז כמחוז רשמי בתחילת 2015 על ידי הנהגת המדינה האסלאמית.[2][8] ארגון זה היה לשלוחה הראשונה של המדינה האסלאמית מחוץ לארצות ערב.[1]

מחוז ח'וראסאן מבצע פעולות טרור בשטחן של אפגניסטן ופקיסטן ובמידה פחותה יותר גם במדינות שכנות, ושואף להקים ח׳ליפות אסלאמית גלובלית המנוהלת על ידי חוקי השריעה.[9] בראשית דרכו, הארגון הצליח לכבוש מהטליבאן טריטוריות משמעותיות במחוז ננגרהאר במזרח אפגניסטן בהם יישם את חוקי השריעה,[2] ובהמשך גם במחוז כונר וג'וזג'אן;[10] לתקופה מסוימת, טריטוריות אלו אף סומנו על ידי דאעש כתחליף לח׳ליפות שהייתה בשלבי קריסה בעיראק וסוריה. במקביל, הארגון פרס רשת ענפה של תאי טרור בבירות אזוריות ברחבי אפגניסטן ומזרח פקיסטן שהתמקדו בכוחות הביטחון המקומיים ובאזרחים שיעים,[11] והן אחראיות לכמה מפיגועי הטרור הקטלניים ביותר בהיסטוריה של המדינות הללו. הארגום גם הקים מערך תקשורת מפותח שמפיץ תעמולה במגוון שפות בפלטפורמות מדיה שונות ומפיק תכנים מגוונים.[12]

למרות ההתבססות המוצלחת באפגניסטן, כוחו של הארגון נשחק בהדרגה בעקבות אובדן התמיכה בקרב האוכלוסייה המקומית, סיכולים ממוקדים של ארצות הברית ומלחמה מתמשכת עם צבא אפגניסטן והטליבאן,[13] ובין 2018 ל-2020 הוא איבד את כל הטריטוריות שלו לאחר שיתוף פעולה הדוק בין הרפובליקה האפגנית לטליבאן ומאז עבר ללוחמת גרילה.[14] במהלך קריסת הרפובליקה האפגנית והשתלטות הטליבאן על אפגניסטן בשנת 2021, הארגון התחזק משמעותית ופרס תאי טרור כמעט בכל מחוזות אפגניסטן, כשהוא הופך לאחד היריבים העיקריים המתאגרים את שלטון הטליבאן במדינה לצד חזית ההתנגדות האפגנית.[15]

על פי מדד הטרור הגלובלי (GTI) לשנת 2019, מחוז ח'וראסאן של המדינה האסלאמית הוא בין ארגוני הטרור הקטלניים ביותר ביבשת אסיה.[16]

רקע

בשל הטופוגרפיה ההררית המורכבת שלו, גבול אפגניסטן-פקיסטן המכונה קו דוראנד (אנ') שימש כבר מאמצע המאה ה-20 כמקלט בטוח לארגונים, קבוצות ומיליציות רבות שלחמו נגד ממשלות אפגניסטן ופקיסטן כמו גם לקבוצות אופוזיציה שפעלו נגד מדינות אחרות במרכז אסיה;[17] לקבוצות ולמיליציות שהשתקעו באזור היו אידאולוגיות שונות זו מזו, וחרף תמיכתן במשטר הטליבאן האפגני, הן מעולם לא הזדהו עם האידאולוגיה שלו המבוססת על זרם הדיאובנדי (אנ') מההאסכולה החנפית.[18][2][17] בעקבות פיגועי 11 בספטמבר ב-2001 שבוצעו על ידי ארגון אל-קאעדה שפעל באפגניסטן בחסות משטר הטליבאן, ארצות הברית פלשה לאפגניסטן באוקטובר 2001 במטרה למוטט את משטר הטליבאן וללכוד את אוסמה בן-לאדן, ומתנדבים רבים מהמיליציות האיסלאמיסטיות בקו דוראנד נחלצו לעזרתו ובאו להילחם באמריקנים בתור מלחמת ג'יהאד. לאחר כיבוש מרבית אפגניסטן על ידי נאט"ו, כוח הסיוע הביטחוני הבינלאומי והברית הצפונית, לוחמי מוג'אהדין ומפקדים בכירים של הטליבאן ואל-קאעדה מצאו מקלט באזור טורה בורה - רשת מערות מבוצרות על מורדות ההרים הלבנים (אנ') במחוז ננגרהאר שנבנו בסיוע ה-CIA במסגרת מבצע ציקלון במהלך שנות ה-80 כנגד הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. הכוחות האמריקנים ובעלי בריתם פתחו בדצמבר 2001 בקרב טורה בורה שבמהלכו נכבשו ההרים,[19] אולם בן-לאדן ובכירים נוספים באל-קאעדה והטליבאן הצליחו להימלט מעבר לגבול לפקיסטן השכנה, וחמושים פשטונים מקומיים שלחמו לצידם באפגניסטן סייעו להם להשתקע באזורים השבטיים הפדרליים - אוטונומיה שבטית פשטונית בפקיסטן לאורך קו דוראנד.[19]

נוף הררי אופייני לקו דוראנד.

ההתבססות של אל-קאעדה ומוג'אהידין זרים ממרכז אסיה, ארצות ערב וצ'צ'ניה באזור השבטים הפדרלי, הפכה את המחוז הפשטוני למקלט טרוריסטי חדש בחסות השבטים והטופוגרפיה ההררית המורכבת, וממשלת פקיסטן שחששה מאיבוד שליטה במחוז הורתה לצבא הפקיסטני ביולי 2002 להיכנס לראשונה מזה 55 שנה לנפות המחוז שנשלטו על ידי השבטים הפשטונים המקומיים במטרה להילחם נגד המוג'אהידין מאפגניסטן.[20] הכניסה הצבאית לאוטונומיה התאפשרה לאחר משא ומתן ארוך עם מנהיגי השבטים שהסכימו לכך לבסוף בעל כרחם, ונתפסה על ידי השבטים הפשטונים כהתערבות בוטה של הממשלה באוטונומיה השבטית שלהם. שבטי הווזירים בנפות ווזיריסטן היו הראשונים שהתנגדו לנוכחות הצבאית בשטחם, וסירבו להסגיר מוג'אהידין זרים לצבא בהתאם לקוד הפשטונוואלי (אנ'). בתהליך הדרגתי, המלחמה של פקיסטן נגד אל-קאעדה והמוג'אהידין נתפסה בעיני הפשטונים המקומיים כמלחמה לא-מוכרזת נגד השבטים וניסיון להכפיף אותם למרות הממשלה.[20] בין 2002 ל-2004 התרחשו בעיקר קרבות בין הצבא הפקיסטני לבין אל-קאעדה ומוג'אהידין זרים עם מעורבות מצומצמת יחסית של השבטים המקומיים כתוצאה מהסכמי שלום שנחתמו שוב ושוב בינם לבין הממשלה. נקודת מפנה במיליטנטיות השבטית באזור הייתה ב-2006 בעקבות תקיפות שגויות של מל"טים אמריקנים על מקומות שנחשדו כמקלטים של אל-קאעדה בהן נהרגו כ-100 אזרחים פשטונים; התקיפות האוויריות שעוררו זעם ציבורי גדול בפקיסטן הובילו להפגנות של אלפים מבני השבטים נגד הממשלה ולהקמת מיליציות פשטוניות חמושות על ידי בוגרי מלחמת אפגניסטן שפעלו יחדיו תחת התאגדות חדשה שנקראה הטליבאן הפקיסטני (TPP);[21] למרות השם הזהה והנאמנות המוצהרת למולה מוחמד עומאר, הטליבאן הפקיסטני מזוהה אידאולוגית עם אל-קאעדה וארגוני טרור סלפים מאשר עם הטליבאן האפגני שהוקם בסיוע פקיסטן ונחשב לבן-בריתה. הטליבאן הפקיסטני הוביל יחד עם ארגוני טרור נוספים את ההתנגדות המזוינת נגד צבא פקיסטן שהפכה להתקוממות בח'ייבר פח'טונח'ווה והגיעה לשיאה בין 2007 ל-2009.[19]

בעקבות סדרת קרבות ומבצעים של הצבא הפקיסטני כנגד הטליבאן הפקיסטני ובני בריתו באזורים השבטיים הפדרליים בין 2009 ל-2010, מאות חמושים של הטליבאן הפקיסטני מנפות אורקזאי, ווזיריסטן וח׳ייבר חצו את הגבול למזרח אפגניסטן והתיישבו בנפות הדרומיות של מחוז ננגרהאר שבהם יש טופוגרפיה הררית דומה.[2] החמושים הגולים קיבלו תמיכה מהקהילות הפשטוניות האפגניות שראו חובה מוסרית לעזור לאחיהם הנרדפים מפקיסטן בהתאם לקוד הפשטונוואלי. הבחירה של הגולים בדרום ננגרהאר נבעה מהקרבה שלו לאזור השבטי, ובאמצעות צירי הברחה התאפשר להם לחצות את הגבול שוב ושוב ולבצע פעילות כנגד צבא פקיסטן. בהמשך, חמושי הטליבאן הפקיסטני שנהנו מתמיכת הממשלה האפגנית, החלו להעביר את משפחותיהם לאזור והתיישבו בכפרים ועיירות בדרום ננגרהאר; משפחות החמושים מפקיסטן שכונו ״המוהאגירין״, בנו לעצמם מסגדים ומדרסות סלפיות והתפשטו בהדרגה בנפות אצ׳ין, נאזיאן, דה באלה וקוט כשמספרם מגיע לכ-2,000 משפחות לפחות.[2] המוהאגירין הביאו איתם מפקיסטן אמצעי לחימה רבים דרך צירי הברחה והפגינו נאמנות לקבוצות מיליטנטיות פקיסטניות שהיו חלק מארגון הטליבאן הפקיסטני. רבים מהמואהג׳ירין הפגינו עוינות גלויה כלפי הטליבאן האפגני שנתפס בעיניהם כבעל ברית של פקיסטן וכמתנגד הסלפיה, ומאידך היו ביחסים טובים עם האוכלוסייה המקומית ועם הממשלה האפגנית שאף תמכה בהם בגלוי וראתה בהם בני ברית אפשרים במאבק נגד הטליבאן האפגני.[2]

המבנה השברירי של ארגון הטליבאן הפקיסטני החזיק מעמד כל עוד עמדו בראשו מנהיגים כריזמטיים דוגמת בייטוללה מחסוד וחכימוללה מחסוד.[18] לאחר חיסולו של חכימוללה מחסוד ב-2013, החלו פיצולים בשורות הטליבאן הפקיסטני כתוצאה מהמאבק על הנהגת הארגון, ופלגים אוטונומיים של הארגון הופיעו בצד הפקיסטני ובצד האפגני כשהם פועלים על דעת עצמם עם נאמנות רופפת - עם בכלל - להנהגה החדשה של הטליבאן הפקיסטני.[17] בין הפלגים האוטונומים הללו ניתן למנות את הטליבאן הווזירי בהנהגת חאלד מחסוד, אחראר אל-הינד של עומר קאסים, ג'מעת אל-אחראר בהנהגת עומר חאליד אל-ח'וראסאני, ארגון ג'ונדאללה הסלפי, הפלג הסלפי בנפת אורוקזאי בהנהגת מולה חאפז סעיד חאן, ועוד פלגים קטנים יותר; נוסף על אלו היה גם את לשכר א-אסלאם (אנ') בהנהגת מנגל באג אל-אפרידי שהיה בן ברית של הטליבאן הפקיסטני ונחשב לעיתים לחלק ממנו.[22] מולה חאפז סעיד חאן שהיה מפקד נפת אורוקזאי מטעם הטליבאן הפקיסטני ובין הבכירים בארגון, היה ידוע בהשקפותיו הסלפיות הקיצוניות עד כדי תקיפת מדרסות חנאפיות, והביע נאמנות אישית למדינה האסלאמית בעיראק וא-שאם כבר במאי 2013.[23] ארגון ג'ונדאללה הסלפי שתקף מטרות שיעיות ונוצריות כבר מ-2012 הביע גם הוא הזדהות עם המדינה האסלאמית לאור ההשקפה האידאולוגית הדומה. לשכר א-אסלאם של מנגל באג היה בעל אידאולוגיה וואהבית מוצהרת, אולם הפך בפועל לרשת מיליטנטית-פלילית שעסקה בעיקר בהברחות נשק, לוחמים וסמים בקו דוראנד ובסחיטות וחטיפות למטרות כופר במסווה של אכיפת חוקי האסלאם, ואלו הובילו אותו לעימות הדרגתי עם הטליבאן האפגני שלא ראה בעין יפה את הפעילות שלו בשטחיו במזרח אפגניסטן.[2][3] כתוצאה מכך, מנגל באג נזקק לבעל ברית חדש באזור הגבול שיאפשר לו לפעול באין מפריע.[17][3]

הקמה

ההכרזה של המדינה האסלאמית על הקמת ח'ליפות עולמית ביוני 2014, עוררה התעניינות גדולה בקרב חמושים ווהאבים וסלפים מפלגים ממורמרים בתוך הטליבאן הפקיסטני ובאל-קאעידה,[24] ומשלחת מטעם המדינה האסלאמית הגיעה לאזור ונפגשה עם פלגים שונים במטרה לפעול להקמת שלוחה ראשונה של הארגון מחוץ לארצות ערב ובכך להרחיב את הח'ליפות הסלפית של המדינה האסלאמית מעיראק וסוריה מזרחה לעבר דרום ומרכז אסיה והמזרח הרחוק.[25][2][9] במקביל, סלפים מקומיים בפשאוור ובקאבול החלו להפיץ כרוזים, דגלים וחומרי תעמולה של דאעש בפשטו ובדארי במדרסות ומסגדים סלפים בערים,[24] ועד מהרה חומרי התעמולה הופיעו משני צידי קו דוראנד: באזור השבטים הפדרלי בפקיסטן ובקהילות המוהאג׳ירין הסלפיות בננגרהאר;[2] האחרונים החלו לפרסם בגלוי את אהדתם או נאמנותם לדאעש והפיצו את חומרי התעמולה לעבר הקהילות הסלפיות הוותיקות באפגניסטן, ובכלל זה בננגרהאר, כונר, לוגר ונורסתאן ובמרכזים עירוניים.[24][25] הקהילה הסלפית הגדולה ברחבי אפגניסטן שהייתה עוינת כלפי הטליבאן האפגני בעל האוריינטציה החנפית עוד מימי שלטונו באפגניסטן,[18] גילתה התעניינות הולכת וגוברת בארגון הסלפי הפופולרי החדש והחלה להוות בסיס תמיכה משמעותי בדאע"ש וככר פורה לגיוס פעילים.[24]

התסכול והאכזבה של חלק מהג'יהאדיסטים המקומיים מהטליבאן הפקיסטני והאפגני ומאל-קאעידה יצק ואקום מקומי ששיחק לטובת דאעש:[25] הטליבאן הפקיסטני כאמור, היה כבר בעיצומו של משבר מנהיגותי מתמשך לאחר חיסולו של חכימוללה מחסוד, והיה למעשה התאגדות רופפת של קבוצות ופלגים אוטונומיים שפעלו על דעת עצמם, נלחמו זה בזה וחיפשו שייכות;[2] מיולי 2014 ואילך, מספר פלגים דוגמת ג׳ונדאללה, גדוד אל-תוחיד ואבטאל אל-אסלאם, התנתקו סופית מהארגון בזה אחר זה לאחר פגישות עם המשלחת הדאעשית ונשבעו אמונים למדינה האסלאמית.[25] בארגון הטליבאן האפגני שררה מתיחות מתמשכת עקב אי ודאות בנוגע למצבו של מולה מוחמד עומאר וניהול הארגון על ידי אח'תר מוחמד מנסור; המתיחות הוחמרה לאחר שנתגלה שמנסור הסתיר במכוון את מותו של עומאר במשך שנתיים כדי להשתלט על ההנהגה, והובילה לפיצולים נרחבים בארגון;[26][25] בנוסף, מרמור רב שרר בקרב מפקדים טליבאנים ממוצא אוזבקי וטג׳יקי כנגד ההגמוניה הפשטונית בטליבאן שמנעה מהם לאייש תפקידים בכירים, וכן בקרב מפקדים סלפיים שהתנגדו לפרשנות החנפית של הטליבאן ומאסו בלחימה תחת הארגון שדחק אותם לתפקידים שוליים.[18][17] תקופה קצרה לאחר הכרזת הח׳ליפות, קהילת המוהאג׳ירין הסלפית בננגרהאר החלה להפגין סימנים מקדימים של התארגנות וביסוס שליטה באזורי ההתיישבות שלהם, והעבירה לתוכם משלוחי ענק של אמצעי לחימה מצפון וזיריסטן ומעמק טירה בנפת ח׳ייבר הפקיסטנית;[17] אירועים אלו חפפו למבצע ח׳ייבר 1 של הצבא הפקיסטני שהחל באוקטובר 2014 בנפות ח׳ייבר ואורקזאי וגרם לגל הגירה חדש של חמושי הטליבאן הפקיסטני ומשפחותיהם לאפגניסטן.[2] החמושים החדשים ומשפחותיהם שנתמכו על ידי קהילת המוהאג׳ירין המתפתחת, הביאו גם הם כמויות אדירות של נשק והשתקעו בנפות אצ׳ין ונאזיאן בננגרהאר ובמידה פחותה בקוט ודה-באלה. המתיחות בין החמושים הסלפיים של הטליבאן הפקיסטני והמוהאג׳ירין לבין הטליבאן האפגני החלה בדצמבר 2014. הטליבאן החל להחרים משלוחי נשק שהגיעו מפקיסטן וביקש מהמוהאג׳ירין לעזוב את האזור ולסגור את המדרסות הסלפיות שבהן למדו ילדיהם, לאור הסחיטות והחטיפות המתמשכות של לשכר א-אסלאם ודומיו, הפצת דרך הסלפיה שמנוגדת לחנפיה של הטליבאן והאנרכיה ששררה בגלל הסלפים וחמושי הטליבאן הפקיסטני בשטחי הטליבאן האפגני בננגרהאר.[2][17] צעדי הטליבאן הובילו להזדהות הולכת וגוברת של החמושים הפקיסטנים עם האידאולוגיה של המדינה האסלאמית.

בעוד אזור הגבול במזרח אפגניסטן רוחש מפעילות סלפית פרו-דאע״שית בקרב המוהאג׳ירין, מולה עבד א-ראוף ח׳אדים - מפקד בכיר בטליבאן האפגני במחוז הלמנד הדרומי שהיה כלוא בבעבר במתקן המעצר בגואנטנמו והתקרב שם לתנועה הסלפית, יצר קשר עם המדינה האסלאמית לאחר שקידומו בטליבאן נבלם[1][25] ובהמשך אף נסע לביקור בעיראק במהלכו נפגש עם בכירים בארגון וקיבל תמיכה כספית. הוא חזר להלמנד, ובסיוע מגייסים החל לאסוף תומכים סלפים במחוזות הלמנד ופראה; הוא היה הבכיר הראשון מתנועת הטליבאן האפגני שהפך לפרו-דאע״שי, והסתייע ברשתות הצללים שלו ובהכרות רבת השנים עם הלוחמים המקומיים כדי לבנות בדרום אפגניסטן כוח סלפי חדש שנאמן לאידאולוגיית המדינה האסלאמית.[1] במקביל, הטליבאן הפקיסטני חווה זעזוע רציני לאחר שמולה חאפז סעיד ח'אן פרש בפומבי עם ארגונו והקים את ״תנועת הח׳ליפות והג׳יהאד״ שנשבעה אמונים לאל-בגדדי;[18][27] לסעיד ח׳אן הצטרפו בכירים נוספים בארגון דוגמת דובר הטליבאן הפקיסטני שהידאללה שהיד ומפקדים אזוריים של הארגון במספר נפות של ח'ייבר פח'טונח'ווה, והם החלו במגעים לאיחוד בין הפלג הגדול שלהם לבין פלגים קטנים יותר שנשבעו כבר אמונים לדאעש (ג׳ונדאללה, גדוד אל-תוחיד, אבטאל אל-אסלאם, ועוד). העריקה הפומבית של בכירים בטליבאן הפקיסטני סימלה יותר מכל את ההתבססות הפרו-דאע״שית בגבול האפגני-פקיסטני והכשירה את הקרקע לקראת הכרזה על השלוחה החדשה. ב-10 בינואר 2015, פורסם סרטון בו נראו עשרות חמושים ומפקדים בראשות מולה חאפז סעיד ח׳אן ושהידאללה שהיד נשבעים אמונים לאל-בגדדי,[1] וב-26 בינואר דובר המדינה האסלאמית אבו מוחמד אל-עדנאני יצא בהכרזה רשמית על הקמת מחוז ח'וראסאן של המדינה האסלאמית (בערבית: ولاية خراسان, הגייה בעברית: וִלַאיַת חֻ׳רַאסַאן):

...אנו מביאים למוג'אהידין את הבשורה על התרחבותה של המדינה האסלאמית לח'וראסאן...המוג'אהידין שהצטרפו לח'ליפות, מילאו את התנאים ועמדו בדרישות להקמת וילאיית ח'וראסאן...אנו קוראים לכל חיילי המדינה האסלאמית שנמצאים בח'וראסאן...להתכונן למצוקות הגדולות שעומדות בפניהם. הפלגים יתאספו נגדך והרובים והכידונים יתרבו נגדך. אבל אתה תעמוד בזה, בעזרתו של אללה...
דובר דאע״ש, אבו מוחמד אל-עדנאני (26 בינואר 2015[1])

עדנאני הוסיף שמולה חאפיז סעיד חאן הוכרז כ"וואלי" (מושל) של המחוז מטעם המדינה האסלאמית, ומולה עבד א-ראוף ח׳אדים מונה לסגנו.[1] על פי האו״ם, ההנהגה המרכזית של המדינה האסלאמית שלחה קבוצה של כ-70 לוחמים ופעילים מעיראק וסוריה בעלי מיומניות שונות לחזק את הגרעין הראשוני של הארגון.[28][3]

היסטוריה

התבססות בננגרהאר

בשבועות הראשונים להקמתו, מחוז ח'וראסאן פעל בעיקר מתחת לפני השטח באמצעות רשתות צללים להפצת תעמולה ולגייס לוחמים ופעילים לשורותיו משני צידי הגבול, עם דגש בולט על גיוס עריקים, לוחמים ומפקדי שטח ממורמרים מפלגים של הטליבאן הפקיסטני ומאל-קאעידה.[9][25] הפעולות האגרסיביות של הצבא הפקיסטני, הובילו את ההנהגה המקומית להעביר את המפקדה הטרייה שלה מפקיסטן למחוז ננגרהאר הסמוך בצד האפגני,[18] כשהיא נהנית מתמיכת הקהילה הסלפית ומושכת אליה באמצעות תעמולה מספר רב של חמושים סלפים מהטליבאן האפגני ומרשת חקאני שחשו חסרי זכויות בתוך הארגון החנפי. בנוסף, מחוז ח'וראסאן יצר ברית אסטרטגית עם קבוצת לשכר א-אסלאם של מנגל באג שפעלה משני צידי קו דוראנד: דאעש השתמש בשירותיו להברחת לוחמים ונשק מפקיסטן לאפגניסטן ועזר לו לשלוט על צירי הברחה אסטרטגיים ובעימותים מול שבטים יריבים, ומנגל באג מצידו סיפק לוחמים ומגייסים לדאעש ואפשר לו לפעול בשטחים שלו בנפת נאזיאן.[3] בין ינואר לפברואר דגלי דאעש הונפו בעשרות כפרים סלפים בנפות שונות בננגרהאר כשהטליבאן מצידו לא מודע עדיין לגודל הסכנה, ובמרץ כבר החלו התנגשויות בין לוחמי דאעש ללוחמי טליבאן על שליטה בכפרים בנפת קוט. מפקדי הטליבאן המקומיים שלא ידעו איך להתמודד עם הארגון החדש, עשו ניסיונות נואשים לחצות את הגבול לפקיסטן כדי לקבל הנחיות מהנהגת הטליבאן.[3] ההנהגה הודיעה להם לא לתקוף את דאעש כחלק מהמשא ומתן המתמשך בין הטליבאן לקהילת המוהאג׳ירין הסלפית בננגרהאר, ולוחמי טליבאן החלו לסגת מכפרים שבהם התרחשו עימותים עם לוחמי דאעש. בסופו של דבר, על רקע התגייסות המונית לדאעש, המשא ומתן בין הטליבאן לקהילת המוהאג'ירין נכשל והיחסים הידרדרו במהירות למלחמה גלויה באפריל 2015:[2][3] רבים מחמושי המואהג׳ירין ולשכר א-אסלאם נשבעו אמונים למחוז ח'וראסאן שהפך לפופולרי מאוד, ובשל מכפיל הכוח המשמעותי שלהם, בראשית מאי מחוז ח'וראסאן פתח בשרשרת התקפות על שטחי הטליבאן במעוזי המוהאג׳ירין בנפות נאזיאן, קוט, דור-באלה ואצ׳ין, כשהטליבאן מוצא את עצמו במיעוט ונסוג לחלוטין מהנפות הללו תוך שהוא חווה גלי עריקות כבדים.[17] כוחות דאעש והמוהאג׳ירין ניצלו את המומנטום ופתחו בהתקפה כוללת על שטחי הטליבאן בנפות פטי-קוט, צ׳פארהר ודה-באלה בתמיכת האוכלוסייה הסלפית ועריקי טליבאן, ועד מהרה הטליבאן נסוג גם משם ולוחמיו התקבצו בנפת חוגיאנו לצורך ארגון מחדש. המומנטום נמשך גם בהתקפה שלישית על 5 הנפות הבאות: שרזאד, חוגיאנו, פאצ׳יר-וואגאם, רודאט ושינואר, כשברוב המקרים דאעש כבש את שטחי הטליבאן בנפה או הפך למתחרה אימתני עבורו.[2]

עד סוף יוני 2015, מחוז ח'וראסאן החזיק בכל שטחי הטליבאן ב-8 נפות בננגרהאר עם אחיזה יציבה בעוד 3 נפות, והגיע לשיא השליטה הטריטוריאלית שלו בננגרהאר.[2] עמק בנדר, עמק פצ׳ה ועמק מוהמנד בנפת אצ׳ין הפכו למרכזי הפיקוד של מחוז ח'וראסאן עקב היותם קלים להגנה ובשל קרבתם לצירי ההברחה בגבול הפקיסטני; העמקים שימשו כמקום מגורים לרבים מהנהגת המחוז, כמרכזי אימונים, וכמחסני נשק ראשיים של הארגון שבהם רוכזו כל משלוחי הנשק מפקיסטן.[2][17] אף שקבוצת לשכר א-אסלאם של מנגל באג לא נשבעה אמונים רשמית לדאעש, הברית האסטרטגית עם מחוז ח'וראסאן נשמרה: פעילי לשכר א-אסלאם עזרו לדאעש בהברחת אספקה ולוגיסטיקה ובייצוא מינרלים לפקיסטן ונלחמו לצידו נגד הטליבאן, ומאידך מחוז ח'וראסאן אפשר להם לפעול במסגרת אוטונומית ולנהל את הטריטוריות שלהם בנאזיאן שהוגדרו רשמית כחלק מהשטח הדאעשי.[3] המרכזים המחוזיים בכל הנפות בננגרהאר שהיו בשליטת הממשלה לא הותקפו כלל על ידי דאעש, כחלק מהאסטרטגיה שלו להתמקד תחילה ביריבו האידאולוגי. במקביל להתבססות בננגרהאר, מחוז ח'וראסאן החל להפגין נוכחות במחוזות נוספים באפגניסטן: קבוצות סלפיות שנשבעו אמונים לדאעש הופיעו בלגמאן, לוגר, פכתיא, כאפיסא וכונר,[10] ובסיוע מדרסות ומסגדים סלפים,[24] מחוז ח'וראסאן הקים רשתות פרו-דאעשיות בבירה קאבול[11] ובבירות אזוריות ברחבי אפגניסטן (ג'לאלאבאד, ח'וסת, קונדוז, הראת, ועוד). בעוד מחוז ח'וראסאן צובר הישגים במזרח, הטליבאן עצמו היה במצב של חוסר אונים; עד לאותו זמן, הטליבאן הפגין יחס חיובי יחסית כלפי המדינה האסלאמית וראה בו כמגן האוכלוסייה הסונית בעיראק וסוריה.[2] בעקבות הופעת היריב האימתני החדש במזרח אפגניסטן, מיר גול אחמד האשמי - מושל הטליבאן בננגרהאר פתח במאי 2015 במשא ומתן עם מושל מחוז ח'וראסאן חאפז סעיד חאן וניסה לשכנע אותו להתמקד בפקיסטן ולהתרחק מאפגניסטן. סעיד חאן מצידו דחה את כל הדרישות ודרש מתנועת הטליבאן להתפרק, לנטוש את הדרך החנפית ולהישבע אמונים לח׳ליפות החדשה. זמן קצר לאחר מכן, נאמני דאעש אף התנקשו בחייו של האשמי בעיר פשאוור.[2] בעקבות זאת, הנהגת הטליבאן החלה להחליף מסרים עם הנהגת המדינה האסלאמית וב-15 ביוני 2015, מנהיג הטליבאן אח'תר מוחמד מנסור שלח מכתב פומבי לאבו בכר אל-בגדאדי עם בקשה להתנער מנאמניו החדשים באזור ולאחד כוחות עם הטליבאן בטענה שהג׳יהאד באזור זה צריך להיות תחת דגל הטליבאן הוותיק. דרישת הטליבאן באה גם על רקע השימוש של אל-בגדאדי בתואר אמיר המאמינים, תואר שהיה שמור למנהיג הטליבאן ואף הוכר על ידי אל-קאעידה.[25] התגובה של המדינה האסלאמית הגיעה שבוע לאחר מכן, כאשר הדובר אבו מוחמד אל-עדנאני התייחס בלעג לטליבאן כבעל ברית של המודיעין הבין-שירותי (ISI) הפקיסטני, והודיע להם שעליהם לחזור בתשובה ולהצטרף לח׳ליפות או להתמודד עם זעמם של המוג׳אהידין הדאע״שים. בעקבות כך, העולמה של הטליבאן פרסמה פתווה רשמית שמאפשרת ללוחמי הטליבאן לפעול מתוך הגנה עצמית נגד דאע״ש. הטליבאן פתח במסעות שכנוע בקרב זקני שבטים מקומיים בננגרהאר שחשו שמעמדם נפגע מהגבלות הארגון החדש על גידול פרג ומהמוהאג׳ירין, ואלו הבטיחו לתמוך בטליבאן במידת הצורך ולספק לו לוחמים. לאחר השגת תמיכה עממית, הטליבאן נערך למתקפה ההגנתית הראשונה שלהם נגד דאעש.[2][3]

תחילת מתקפות הטליבאן

בתחילת יולי 2015, סדרה של ״התקוממיות עממיות״ בגיבוי הטליבאן התרחשה בטריטוריות של דאעש, וסימנה שינוי בגישת הטליבאן מהתנגדות פסיבית לעימות חזיתי: לוחמי הטליבאן המקומיים בננגרהאר בגיבוי כוחות עילית של התנועה שהגיעו מפקטיה וקנדהאר סייעו להתקוממיות, ובשיתוף עם התומכים המקומיים שלהם כבשו מדאעש תוך שבועיים את רוב שטחו בנפות הצפוניות יותר דוגמת פאצ׳יר-וואגאם, חוגיאנו, דה-באלה וצ׳פרהאר האסטרטגית בפאתי ג׳לאלאבד;[2] בנפות הדרום-מזרחיות לעומת זאת (אצ׳ין, שינואר, קוט, פטי-קוט ונאזיאן), להתקפה הטליבאנית היו הישגים מוגבלים לאור התמיכה העזה של המוהאג׳ירין.[3] הישג חשוב יחיד היה כיבוש עמק מוהמנד; לוחמי הטליבאן התגנבו לעמק בלילה של 2 ביולי ושוחחו עם תומכים מהשבטים המקומיים על ביצוע מתקפה מתואמת; בבוקר למחרת הם פתחו בהתקפת פתע על לוחמי דאעש שהופתעו לחלוטין ונסוגו ממנו עד סוף היום. עם זאת, פחות משבוע לאחר מכן, דאעש פתח במתקפה עזה על העמק והניס את הטליבאן.[2]

המרד האזרחי הוביל לשינוי חד ביחס של דאעש לאוכלוסייה המקומית בשטחים שנכבשו מחדש - בעיקר לזו שתמכה בטליבאן או נחשדה בתמיכה בו: דאעש פתח בגירוש שיטתי של תומכי טליבאן, הרג לוחמי טליבאן שהסתתרו אצל המקומיים ועצר כ-80 מקומיים שהשתתפו בהתקוממות. 10 ממנהיגי המרד ומפקדי טליבאן נלקחו ב-16 ביולי לשדה הררי והוצאו להורג באמצעות פיצוץ חומרי נפץ כדי לשמש כסימן אזהרה לתומכי הטליבאן.[17][25] העמדה הסובלנית של דאעש כלפי הממשלה האפגנית התחלפה בעוינות גלויה כלפי כל מה שאיננו משתייך לארגון. הפנים האכזריות של הארגון שלא היו מוכרות קודם לכן, גרמו לרוב הכפריים מהחלקים העליונים של עמק מהומנד לעזוב את בתיהם ורכושם למחנות פליטים בג׳לאלאבד ובמקומות בטוחים אחרים. דאעש החרים את הבתים והרכוש לטובת משפחות המוהאג׳ירין ולוחמים חדשים שהמשיכו לזרום מנפות אורוקזאי, באג׳ור ווזיריסטן בפקיסטן השכנה.[2]

מיולי 2015 ואילך, מרבית האנרגיה של דאעש וטליבאן בננגרהאר הוקדשה למלחמה אכזרית זה בזה; השליטה בנפות כמו פאצ׳יר-וואגאם, דה-באלה, פטי-קוט וצ׳פארהר עברה מצד לצד 3 או 4 פעמים.[2] בשטח שנכבש, כל צד נקט בטקטיקות אכזריות מגוונות וטיהורים נגד יריבו: שריפת בתים וגירוש תומכי הצד היריב, הוצאה להורג פומבית של שבויים, ועוד.[2] גם טיהור השטח לא תמיד עבד: בנפת צ׳פרהאר האסטרטגית הסמוכה לג׳לאלאבד, תומכי דאעש נטמעו באוכלוסייה המקומית והסתירו את נשקם, ולאחר מספר חודשים תחת שליטת הטליבאן התקוממו וגירשו אותו מרוב הנפה בתחילת דצמבר 2015; הטליבאן המקומי ספג אבידות כבדות כשניסה פעמיים להחזיר את השטח האבוד לשווא. הבעיה העיקרית של הטליבאן, הייתה שהכוחות המקומיים שלו בננגרהאר לא יכלו להתמודד לבדם מול דאעש והיו חייבים סיוע טליבאני מבחוץ; ברגע שהשיגו ניצחון מקומי על דאעש, הסיוע החיצוני חזר למעוזיו והותיר את הטליבאנים המקומיים לבדם בהתקפה הבאה.[2]

ניסיונות התבססות כושלים

במקביל להתבססות דאעש בננגרהאר שהובלה על ידי פשטונים פקיסטנים, התרחשו בשנת 2015 ניסיונות נוספים של פשטונים אפגנים או אוזבקים וטג'יקים להתבסס ולכבוש טריטוריות בשם דאעש ברחבי אפגניסטן - כולם היו קצרי-מועד ונכשלו בסופו של דבר. ברוב המקרים, שרידים של הקבוצות באזורים הללו נמלטו לאחר תבוסתם למעוז בננגרהאר והשתלבו בו.[2]

הלמנד

הניסיון הראשון להקמת שלוחה מחוץ לננגרהאר התרחש כבר בסוף 2014 במחוז הלמנד בדרום אפגניסטן - מעוז הטליבאן.[2] עבד א-ראוף ח'אדים שהיה המפקד השני בחשיבותו של הטליבאן במחוז ורכש השקפה סלפית בכלא גואטנמו, היה ממורמר מאי-קידומו בתנועה לאור השקפתו הסלפית,[1] ובפרט לאחר שקרובו הודח על ידי אחתאר מנצור מהנהגת הטליבאן. לאחר שנפגש עם בכירי המדינה האסלאמית בעיראק וקיבל מהם מימון כספי ואנשי קשר באפגניסטן, הוא חזר למולדתו עם מגייסים סלפים ובנה קבוצה של כ-300 לוחמים כשהוא נעזר ברשתות הגיוס המקומיות ובידע הרב שלו על הדינמיקה של האזור. המדינה האסלאמית שהבינה את חשיבותו של ח'אדים עבור התפשטותה בדרום, מינתה אותו לסגן המושל של מחוז ח'וראסאן והוא הפך לאפגני הבכיר ביותר בארגון.[1] בינואר 2015, הקבוצה שלו כבר החלה לתקוף את לוחמי הטליבאן וכוחות הביטחון האפגנים, והוא פיקח על הוצאות להורג של מפקדי טליבאן וחיילים אפגנים - הרבה לפני השלוחה בננגרהאר.[3] בניגוד לננגרהאר, התגבשות דאעש במעוז הטליבאן בקנדהאר נתפסה כאיום מיידי על ידי ההנהגה הטליבאנית, ועד מהרה החלו התנגשויות כבדות ביניהם. לרוע מזלה של השלוחה הדרומית המתפתחת, ח'אדים נהרג בחיסול ממוקד של מל"ט אמריקני ב-9 בפברואר 2015, כחודש בלבד לאחר העריקה הרשמית שלו לדאעש. קבוצתו של ח'אדים חתמה על הפסקת אש עם הטליבאן והפסיקה לצמוח כשהיא מחזיקה טריטוריה קטנה בנפת קג'קי בצפון הלמנד. בסוף ספטמבר 2015, התרחשו קרבות בין הטליבאן לקבוצה בנפת קג'קי, ובתום ימים אחדים היא הושמדה ככוח לוחם וחבריה נהרגו, נמלטו לנפת בגראן הנידחת ולמחוז פראה או נטמעו באוכלוסייה המקומית.[3][2] מאז ועד קריסת הרפובליקה האפגנית, הפעילות הדאעשית במחוז הייתה נדירה ביותר והוגבלה לתאים רדומים.

פראה

אחרי הלמנד, קבוצה מקומית שהכריזה על נאמנות של דאעש הגיחה במחוז פארה המערבי הסמוך לאיראן בהנהגתם של שני מפקדי טליבאן ממורמרים בדרג אזורי.[1] הקבוצת הדאעשית בפראה, שמנתה קצת יותר מ-60 לוחמים, הייתה מצוידת וממומנת היטב והחזיקה טריטוריות בנפת חאק-א ספיד שאליה הגיעו גם לוחמים מקבוצתו של ח'אדים בהלמנד.[3][2] בסוף מאי 2015 כשהקבוצה ניסתה להרחיב את נוכחותה לנפות הסמוכות ובכלל זה לגבול עם איראן, היא נתקלה במתקפה מוחצת של הטליבאן בתמיכה איראנית ששמה קץ לנוכחותה. שרידים של הקבוצה נמלטו למעוז הדאעשי ננגרהאר או למחוז גור והפעילות במחוז הוגבלה לתאי טרור שפעלו בתדירות נמוכה מאוד.[3]

לוגר

הניסיון הכושל השלישי היה הקרוב ביותר לננגרהאר, במחוז לוגר השכן. קבוצה מקומית בראשות מפקד טליבאן ממורמר שהודח רשמית מהארגון כבר ב-2013, הצליח להשיג שליטה מצומצת בנפות אזרה וחושי והחל בדיכוי שיטתי של האוכלוסייה השיעית באזור בין אפריל ליוני 2015.[2] הקבוצה חוסלה על ידי הטליבאן במתקפה חזקה ביולי 2015, במקביל להתקפות הטליבאניות הראשונות בננגרהאר ושרידי הקבוצה נמלטו למעוז בננגרהאר. עם זאת, תאים של דאעש המשיכו לפעול לאורך השנים ברחבי לוגר.

זאבול

הניסיון הרביעי התרחש בזאבול בדרום אפגניסטן, והסתיים בצורה המדממת ביותר.[2] התנועה האסלאמית של אוזבקיסטן, קבוצה סלפית שמורכבת מכ-200 חמושים ממרכז אסיה והקווקז בראשות אוסמן גאזי, נדחקה בקיץ 2014 ממקלטם בן העשור בצפון וזיריסטן בעקבות מבצעים של הצבא הפקיסטני.[1] בסיוע הטליבאן, הם התמקמו עם משפחותיהם במחוז זאבול ושמרו על פרופיל נמוך. במאי 2015, הם החלו להיות פרו-דאעשים יותר ויותר, כשזרוע התקשורת שלהם - אולפני ג׳ונדאללה - החלה לפרסם סרטים והצהרות בשבח המדינה האסלאמית ואבו בכר אל-בגדאדי. אחדים מהלוחמים האוזבקים אף הצטרפו למעוז הדאע״שי בננגרהאר.[2] מנהיג הקבוצה אוסמן גאזי פרסם במהלך יוני הצהרות שבהם הוא מטיל ספק בנוגע למצבו של מולה מוחמד עומאר ומגיע למסקנה שהטליבאן מסתיר את מותו. לאחר שב-30 ביולי הטליבאן הודיע רשמית שמולה עומר מת שנתיים קודם לכן, אוסמן גאזי החליט להצטרף סופית למדינה האסלאמית, ובראשית אוגוסט 2015 קבוצתו פרסמה סרטון שבהם הם נשבעים אמונים לאבו בכר אל-בגדאדי.

הקבוצה האוזבקית של גאזי החלה לבצע פעולות טרור נגד האוכלוסייה השיעית באזורי הפעילות שלהם ולקרוא תיגר על הטליבאן. אם לא די בכך, בזאבול הייתה גם נוכחות בולטת של פלג ממורמר בטליבאן בראשות מנסור דאדוללה שיצא גם הוא כנגד הסתרת מותו של עומר והשתלטות אח'תר מנסור על הנהגת הטליבאן.[26] הפלג של דאדוללה כרת ברית עם גאזי, ויחדיו הם היו צפויים לגרום למדינה האסלאמית להשיג דריסת רגל משמעותית בדרום אפגניסטן. הטליבאן שהבין את גודל הסכנה להגמוניה שלו לאור מה שקרה בננגרהאר החל להתארגן למתקפה, ובנובמבר 2015 ריסק באכזריות את הקבוצה האוזבקית והפלג של מנסור דאדוללה בתום שבוע של קרבות.[2] שרידי הקבוצה נמלטו לננגרהאר או לג'וזג'אן - שם הם עתידים להשתתף בהקמת המעוז האוזבקי של דאעש בצפון שנתיים מאוחר יותר.

תח׳אר ובגלאן

הניסיון החמישי היה של ארגון ג׳ונדאללה האוזבקי-טג׳יקי במחוזות תח׳אר ובגלאן בצפון אפגניסטן. הארגון הסלפי שהיה בעבר חלק מהתנועה האסלאמית של אוזבקיסטן ועבר בעל כורחו לפעול תחת הטליבאן בת'חאר, בגלאן וקונדוז, הרגיש ממורמר יותר ויותר כנגד ההנהגה הטליבאנית הפשטונית שהתייחסה בזלזול לאוכלוסייה האוזבקית ולוחמים סלפים רבים שמאסו בשיתוף הפעולה עם הטליבאן החלו להתקבץ במעוזים של ג'ונדאללה - נפת אישקמיש בתח'אר ונפת בורקה הסמוכה בבגלאן שהפכו לאזור עם נוכחות סלפית פרו-דאעשית.[29] ב-29 בספטמבר 2015, הקבוצה בראשות מנהיגה קרי סלאחודין (מושל צללים רשמי של הטליבאן), פתחה במתקפה על מרכז נפת אישקמיש וכבשה את רובו במהלך היום כשלוחמי ג'ונדאללה מניפים דגלים של המדינה האסלאמית בכפר קוקה בולאק. למרות שקרי סלאחודין טען שניהל את המתקפה עבור הטליבאן, תוך שעות ספורות הטליבאן הדיח אותו רשמית, החיש תגבורות לאזור והוציא צו להרוג או ללכוד את חברי ג'ונדאללה באשמת הצטרפות למדינה האסלאמית.[29] קרי סלאחודין ואנשיו נמלטו למעוז נוסף של הקבוצה בנפת בורקה בבגלאן והחלו לגייס תומכים ופעילים מתחת לרדאר. כחודש בלבד לאחר מכן, הם הניפו שוב את דגלי דאעש, הפעם בעמק הזארה בנפת בורקה. הנהגת הטליבאן בבגלאן הגיבה במהירות בגיוס, והודיעה לנכבדים האוזבקים המקומיים שיפרקו את הקבוצה מנשקה או שהטליבאן ייכנס בכל הכוח ויהרוג את נאמני ג'ונדאללה. לאחר משא ומתן, הטליבאן איפשר לסאלחודין ואנשיו לעזוב את המחוז, ורובם עזבו למעוז הדאעשי בננגרהאר או עברו לאזור האוזבקי שבשליטת קרי חכמתאללה העצמאי למחצה בג'וזג'אן.[29] חלקם חזרו ב-2016 לאזור ושמרו על פרופיל נמוך. תאים של דאעש נשארו פעילים בבגלאן בעצימות נמוכה נגד כוחות אפגנים, והופיעו גם בתח'אר בשלהי קריסת הרפובליקה.

הידידות הדאעשית-אפגנית וסיומה

המאבק בתחילת 2015 בננגרהאר התרחש בעיקר בין דאעש לבין הטליבאן על השליטה באזורים הכפריים, כשהצבא האפגני נמצא לחלוטין מחוץ לסכסוך.[3] הרפובליקה האפגנית לא הייתה מעורבת בשום פעילות נגד דאעש בחודשים הראשונים להקמתו,[2] וראתה בו כלי שימושי לערעור האויב המסורתי והחזק יותר לרפובליקה האפגנית - הטליבאן. על אף שדאעש היה בשיא כוחו, התקופה הראשונה של שלטון הח׳ליפות שלו (אמצע מאי עד יולי 2015), התמקדה אך ורק בהתפשטות על חשבון הטליבאן ונחשבה להקלה גדולה עבור התושבים מקומיים שחגגו את עלייתו ואף סברו שמדובר בארגון פרו-ממשלתי: מפקדים מקומיים של דאעש הסבירו למקומיים שהם נלחמים רק כנגד הטליבאן והצבא הפקיסטני ואין להם שום דבר נגד כוחות הממשלה האפגנית, וחיילים אפגנים שקודם לכן היו באים בסתר לבקר בבתיהם באזורים הכפריים, הסתובבו חופשי בשטחי השליטה של דאע״ש ללא מורא.[2] בתי ספר ממשלתיים נותרו פתוחים, עובדי ממשל נהנו מתנועה חופשית והמקומיים גילו להפתעם שדאעש מספק מזון ומחסה לחמושיו על חשבונו בניגוד לטליבאן שדרש ולקח זאת מהתושבים. שינוי המדיניות היחיד שהורגש תחת שלטון דאעש היה האיסור על גידול ומכירת סמים. בסך הכול, בחמשת החודשים הראשונים להקמתו דאעש לא תקף כלל מטרות ממשל להוציא תקרית חריגה אחת במחסום משטרתי בקוט ביוני 2015.[2]

הרמז הראשון לכך שמחוז ח'וראסאן עומד לשנות את גישתו הסובלנית כלפי הרפובליקה האפגנית, הופיע בסרט תעמולה שיצא ב-12 ביוני 2015; הסרט הציג את הוצאתם להורג של חיילים אפגנים שנשבו לאחר מארב וסיפק תובנות לגבי העוינות ההולכת וגוברת של דאעש נגד ממשלת אפגניסטן. הסרט העביר מסר, שממשלת אפגניסטן תתחיל לשלם על פעולות האיבה שלה נגד החמושים הפקיסטנים בגיבוי פקיסטן וצוין בו מקרה שבו הממשל האפגני מסר 17 מוג'אהידין פקיסטנים לידי סוכנות הביון הפקיסטנית (ISI) שהרגה אותם.[2] השינוי בגישת הארגון כלפי הממשלה לא היה מקרי; כבר בסוף 2014 במקביל להקמת הארגון, ממשלת אפגניסטן החדשה בהובלת אשרף גאני שינתה את יחסה לחמושים הפקיסטנים: ביקורי גומלין של בכירים אפגנים ופקיסטנים הובילו לשיתוף פעולה חסר תקדים ביו הצבאות בבלימת המיליטנטיות באזור הגבול, כשלראשונה התרחשו פעולות אפגניות-פקיסטניות משותפות נגד חמושים פקיסטנים על אדמת אפגניסטן (בעיקר בכונר). שיתוף פעולה זה גרם לטינה בקרב הלוחמים הפקיסטנים של דאעש, אך עדיין לא הוביל לפירוק מלא של היחסים עד סוף יוני 2015.[2]

שתי התפתחויות חשובות בתחילת יולי 2015 אחראיות כנראה לכך שדאעש החל להתייחס לרפובליקה האפגנית כאויב נוסף: ראשית, בשבוע הראשון של יולי, ארצות הברית פתחה בסדרה של תקיפות אוויריות קטלניות ממטוסי קרב וממלט"ים על מעוזי הארגון וחיסלה בין השאר את 2 הבכירים ביותר בהנהגת המחוז לאחר המושל: שיח' גול זאמן אל-פתח' והדובר שהידאללה שהיד. במקביל למערכה האווירית האמריקנית נגד דאעש, פקידי ממשל אפגנים ממשרדי הפנים וההגנה החלו לדבר בפומבי על איחוד כוחות עם ארצות הברית למלחמה בדאעש, ואף הודיעו על הקמת יחידה מיוחדת למלחמה בארגון. ההתפתחות השנייה הייתה סדרת התקוממויות עממיות של האוכלוסייה המקומית נגד דאעש בהובלת הטליבאן, והגיעה הן משבטים פרו-טליבאנים והן משבטים פרו-ממשלתיים שנתמכו על ידי הממשלה; דאעש ראה במרד העממי יד מכוונת של הטליבאן ושל הממשלה, והאבידות שספג מהם ומהתקיפות האווירות הובילו לנקודת מפנה ביחסו לממשלה ולהפיכתו לאכזרי יותר.[2] הוצאות להורג של "סוכני טליבאן", "סוכני ממשלה" וחיילים אפגנים הפכו לשכיחות יותר ויותר.[25] עם זאת, גם לאחר תום ״הידידות״ הלא רשמית ביולי 2015, דאעש היה עסוק ברובו בבלימת התקפות הטליבאן ובכיבוש מחודש של הנפות הצפוניות, והתקפותיו על הכוחות האפגניים היו בשכיחות נמוכה ושימשו בעיקר לחיזוק מוראלי ללוחמים וכדרך להשיג ציוד צבאי ותחמושת.[25]

מתקפת טליבאן חדשה וכניסת הצבא האפגני לזירה

בינואר 2016, תנועת הטליבאן התכנסה בעקבות אובדן מחודש של הנפות הצפוניות בננגרהאר לידי דאעש, והחליטה לקחת את האיום המזרחי בצורה רצינית; היא גייסה כוח של 3,000 לוחמים כולל כוחות עילית של היחידה האדומה מרחבי אפגניסטן. בתוך 3 ימים, הכוחות העדיפים של הטליבאן הצליחו לדחוק את דאעש מנפות צ׳פרהאר, שרזאד ופטי-קוט, והגבילו את השליטה של מחוז ח׳וראסאן לנפות אצ׳ין, קוט, שינואר, דה-באלה ונאזיאן שנחשבו למעוז הארגון.[2]

במקביל, בפברואר 2016, הצבא האפגני בגיבוי אמריקני פתח במתקפה איטנסיבית שנמשכה כ-3 שבועות על אזורי השליטה של הארגון בנפות אצ׳ין, שינואר ופטי-קוט, והצליח לכבוש עשרות כפרים ולדחוק בכל נפה את כוחות דאעש מהעמקים לאזורים ההרריים. דאעש שנאלץ להתמודד עם 2 יריבים בו זמנית היה במצב של שפל, וסבל גם מעלייה בתקיפות אוויריות איטנסיביות של חיל האוויר האמריקני באזורי השליטה שלו ובחיסולים ממוקדים מהאוויר של צמרת ההנהגה המקומית. באפריל 2016, הטליבאן אף דיווח כי מספר מנהיגים ומפקדים בדרגים שונים של דאעש בננגרהאר ערקו לטליבאן בעקבות התבוסות המקומיות. עם זאת, דאעש המשיך לשמור על נוכחות חזקה בנפות הדרומיות של ננגרהאר הסמוכות לגבול תוך כדי התפשטות עקבית למחוז כונר שהפך לבסיס עורפי של אספקה,[2] והחל להפעיל את רשתות הטרור שלו בערים שביצעו פיגועי טרור קטלניים בקרב האוכלוסייה השיעית וכוחות הביטחון האפגניים.[11] בנוסף, קבוצות דאעשיות מקומיות החלו להתעמת עם הצבא האפגני במחוזות לוגר, לגמן, גור ופקטיה כדי להפחית את הלחץ על ננגרהאר. תודות לזרם המגויסים הבלתי פוסק מאזור השבטים הפדרלי בפקיסטן, דאעש פתח ביוני 2016 במתקפה עיקשת בננגרהאר במהלכה החזיר את רוב השטחים ששוחררו על ידי הצבא האפגני בנפות הדרומיות. בדומה לטליבאן, הישגי הצבא האפגני נמחקו כליל לאחר שהוא הותיר בשטח המשוחרר כוחות מוגבלים או הסתמך על מיליציות פרו-ממשלתיות מהאוכלוסייה המקומית.[30] ההישגים הטריטוריאליים החדשים של דאעש נתקלו בהמשך במתקפות נגד של הצבא האפגני והאמריקני בשם מבצע חרב ירוקה ובמבצע שאפק שבלמו את תנופת דאעש במחוזות והשיגו אותו שוב אחורה.[14] בין 2016 ל-2017, נמשכו המאמצים של הצבא האפגני והאמריקני לעקור את נוכחות דאעש בחלקים הצפוניים של הנפות הדרומיות בננגרהאר תוך שיבוש נתיבי האספקה והלוגיסטיקה של הארגון בין הנפות.[30]

במרץ 2017 נפתח מבצע חמזה לטיהור נפת קוט מנוכחות דאעש תוך כדי כניסה קרקעית ראשונה לעמק מוהמנד ועמק פצ'ה המבוצרים בנפת אצ'ין, במהלכו הכוחות האמריקנים השתתפו יותר ויותר לצד הכוחות האפגנים בפשיטות על מעוזי דאעש ובלחימה ישירה מול הארגון וספגו מספר הרוגים.[30] בשלבים הראשונים של המבצע, הצבא האפגני והאמריקני נתקלו באזור אסדק'ל בעמדות מבוצרות היטב וברשתות מערות מסועפות של דאעש שבלמו את התקדמותם בכניסה לעמקי מוהמנד ופצ'ה, ובעקבות זאת הוטלה אם כל הפצצות על רשת מנהרות מרכזית של הארגון.[30] 2 מושלים של המחוז חוסלו תוך פרק זמן קצר בסיכול ממוקד או פשיטה של הצבא האמריקני, וחלק גדול משדרת הפיקוד הראשונה והשניה חוסלה. חיסול אחד מהמושלים אף יצר מחלוקת פנימית בתוך הארגון בין הפשטונים הפקיסטנים הדומיננטיים לבין האוזבקים והטג'יקים לגבי מינוי המושל החדש, אולם לבסוף המחלוקת הסתיימה בעקבות התערבות ההנהגה המרכזית של המדינה האסלאמית ובחירה במועמד המוסכם על שני הצדדים.[31][32]

עד מאי 2017, דאעש איבד כ-50% מעמקי מוהמנד ופצ׳ה בנפת אצ׳ין לצבא האפגני, ובתגובה לכך החל להתפשט שוב מערבה ומזרחה לעבר נפות נאזיאן, דה באלה וצ'פאראר כשהוא כובש מידי הטליבאן את אזור וואזיר-טנקי וטורה בורה האסטרטגים וממשיך בהפעלת רשתות הטרור בערים.[30] הפעולות של הצבא הפקיסטני באזור השבטים הפדרלי נגד מיליטנטים במסגרת מבצע ח׳ייבר 3 וח׳ייבר 4, פגעו במידה מסוימת בנתיבי האספקה והגיוס של מחוז ח'וראסאן, אולם מאידך הובילו למעבר של לוחמים חדשים לשטחי דאעש. בנקודה זאת, מחוז כונר הסמוך לננגרהאר הפך בהדרגה לבסיס הלוגיסטי החשוב ביותר עבור הארגון במקום מחוז ח'ייבר הפקיסטני.[31]

התבססות בכונר

באמצע יוני 2015, כאשר מחוז ח'וראסאן היה במומנטום כיבוש שטחי טליבאן במחוז ננגרהאר, הקהילה הסלפית הגדולה במחוז כונר הסמוך הביעה מיד אהדה והזדהות עם הארגון, מכיוון שחלקה את אותם שורשים תאולוגיים והג'יהאדיסטים הכונרים היו מתוסכלים מהצורך להילחם נגד הממשלה תחת הטליבאן החנפי שנחשב בעיניהם כבעל ברית של פקיסטן.[10] יחידים וקבוצות של סלפים מקונר נהרו לטריטוריות של דאעש בננגרהאר והצטרפו לארגון, ולוחמי טליבאן מקומיים החלו בהדרגה להביע נאמנות לדאעש. קבוצה של כ-40 לוחמי טליבאן סלפים מעמק דוואגאל בנפת צ'אווקאי שהסתכסכה עם הנהגת הטליבאן המקומית, יצאה למחנות האימונים של דאעש בנפת אצ'ין בננגרהאר, והלוחמים הכונרים פנו להנהגת דאעש המקומית והזמינו אותם להקים בסיסים בעמק שבו רוב האוכלוסייה הייתה פרו-דאע"שית.[10] מאוחר יותר באותה שנה, הטליבאן עשה טעות דרסטית כאשר החליף את מושל המחוז מטעמו - קארי סייד במאולאווי באסיר. קארי סייד הממורמר שהיה מנהיג בולט במחוז, החליט להחליף נאמנות ולהישבע אמונים למדינה האסלאמית עם קבוצה של כ-40 לוחמים, והוזמן על ידי מטה דאעש בננגרהאר לבוא לביקור בטריטוריות. קארי חזר מביקור בננגרהאר בתחילת 2016, והניף עם לוחמיו את דגלי דאעש בכפרים שבשליטתו בעמק דוואגאל. הוא ארגן כינוסים המוניים בעמק לצורך גיוס לארגון, והרחיב את הקמפיין הפרו-דאעשי שלו לאזורים נוספים כמו עמק מזר ועמק באדל; כתוצאה מכך, הצטרפו אליו מאות כונרים.[10] בסוף 2016, קארי סייד הזמין משלחת של דאעש מננגרהאר לבקר בעמק דוואגאל. המשלחת בראשות שייח' אטאוללה ומוואלווי רבאני ערכו פגישות עם סייד ולוחמים או תומכים מקומיים, והכריזו על מספר כללים עבור המצטרפים החדשים. הם התרשמו שהאזור יכול להוות בסיס עורפי מוצק עבור דאעש לאור התמיכה המקומית. המשלחת חזרה עם מסקנותיה להנהגה בננגרהאר, ושבה לקונר כעבור חודשיים (בתחילת 2017) עם אישור מטעם המדינה האסלאמית להקים סניף במחוז כונר.[10] כ-250 לוחמים נשבעו אמונים בפומבי לדאעש, וקארי סייד מונה למפקד מחוז כונר מטעם הארגון; דריסת הרגל הרשמית בכונר עודדה מפקדים סלפים רבים מהטליבאן להחליף צד. קארי סייד הגביר את מסע התעמולה הפרו-דאעשי ואף הביא מומחה לתעמולה מננגרהאר שעבד בחשאי 3 חודשים בשטחי הטליבאן בכונר והוציא לאור עשרות חוברות, עלונים ודגלים שחולקו על ידי אנשיו של סייד במחוז. כתוצאה מכך, 500 מקומיים נוספים נשבעו אמונים והשפעת הארגון במחוז התרחבה.[10] דאעש החל ליישם את חוקי השריעה בטריטוריות החדשות שלו בכונר, אולם כדי לא לאבד את התמיכה המקומית נקט בתחילה בגישה רכה ואכף רק תקנות שנחשבו למקובלות על ידי מנהיגי השבטים המקומיים. הוא לא הכריח מקומיים להתפטר מעבודות ממשלתיות או לספק מזון ומקלט ללוחמיו וכיבד את החלטות מועצות הזקנים המקומיות.[10]

באמצע 2017, בתגובה להתבססות הדאעשית בכונר, מושל הצללים של הטליבאן - מאולאווי באסיר יזם פגישה בהולה של הנהגת הטליבאן המקומית בכונר בטריטוריות הטליבאניות בעמק דוואגאל כדי לדון בדרכי התמודדות עם המתחרה החדש. בפגישה שנמשכה מספר ימים השתתפו מנהיגים ומפקדים רבים של הטליבאן בכונר, כולל מושלי נפות מטעם הארגון. ביום השלישי של הפגישה, הכפר שבו נערכה הפגישה הוקף בכ-500 לוחמי דאעש בפיקודו של קארי סייד, והם הורו לטליבאן להניח את נשקם ולהיכנע.[10] בשל העדיפות המספרית, מפקדי הטליבאן נכנעו וחששו שיוצאו להורג בדומה למנהיגי ההתקוממות העממית-טליבאנית בננגרהאר ביולי 2015. למזלם, קארי סייד קיבל הוראה ממטה דאעש בננגרהאר לשחרר את הטליבאנים אם זקני השבטים המקומיים ידרשו זאת. הוראה זאת נבעה מהחשש לאבד את התמיכה העממית המקומית כפי שקרה בננגרהאר לאחר דיכוי ההתקוממות העממית. לאחר משא ומתן עם מנהיגי השבטים המקומיים בעמק, מפקדי הטליבאן הורשו לעזוב ולהשאיר את נשקם מאחור. באותו יום עמק דוואגאל הוכרז כנקי מהטליבאן, דבר שהיווה מכה עצומה למוניטין של הטליבאן בכונר. בעקבות כך, התרחשו גלי עריקה נרחבים בקרב הטליבאן בכונר, ותומכי דאעש ברחבי המחוז כבר לא חששו להצהיר על נאמנותם לארגון: קרי אזימולה למשל, שבעברו היה מפקד טליבאן ופעל בנפות מנוגאי ופצ'-דארה מתחת לפני השטח בהגברת התמיכה בדאעש, הקים מעוז דאעשי בפצ'-דארה ופתח בתעמולה איטנסיבית בנפות מנוגאי וצ'אפה דארה שגרמה לעריקה נרחבת בטליבאן שהגיעה למאות לוחמים.[10] במהלך 2017, מחוז ח'וראסאן הרחיב בהדרגה את השליטה הטריטוריאלית שלו בכונר על חשבון הטליבאן. לאחר התנגדות קצרה מצד הטליבאן, לוחמי דאעש מננגרהאר וכונר כבשו את עמק מזר האסטרטגי בנפת נורגל, ועד סוף השנה גם את עמק סוראיק ועמק קרונגל (בנפות וואטפור ופצ'-דארה). הניצחונות של דאעש גרמו לגלי עריקות נוספים, עד כדי שאפילו מושל הצללים של הטליבאן מאולאווי באסיר ערק לבסוף לדאעש עם קבוצה של כ-100 לוחמים.[10] לוחמים זרים אוזבקים וטג'יקים החלו להופיע בטריטוריות, כמו גם נוריסטנים, פאשאים ופשטונים לא-כונרים ממחוזות אחרים. חשיבותו של כונר עבור מחוז ח'וראסאן עלתה במהירות לאור השחיקה המתמדת בננגרהאר מול הטליבאן, הצבא האפגני והצבא האמריקני. במקביל לכך, מדיניות אכיפת חוקי השריעה בכונר השתנתה והפכה לנוקשה יותר תוך התנגשות עם המנהגים המקומיים וקוד הפשטונאוולי, כשאלה שסירבו ליישמם אולצו לעזוב את הטריטוריות.[10]

בדצמבר 2017, דאעש החל לראשונה לערוף ראשים של תושבים מקומיים בעמק דוואגאל שהפרו לשיטתו את חוקי השריעה.[10] האכזריות של הארגון הובילה להתגייסות מקומית נגד הארגון; זקני השבטים במספר כפרים בעמק פנו לממשלה בבקשת תמיכה במאבק, והממשלה מצידה סיפקה תחמושת וציוד לכוח מקומי של 300 איש שהתקבץ באזורים מחוץ לשליטת הארגון. בינואר 2018, דאעש התמודד לראשונה בכונר עם התקוממות עממית: כוחות המרד פתחו בהתקפה על לוחמי דאעש בכפר צ'אמבל בעמק דוואגאל והרגו את מפקד דאעש המקומי.[10] לאחר שחרור הכפר כוחות המרד הקימו בו עמדות מתוגברות בחיילי צבא אפגניסטן. עם זאת, כוח זה לא החזיק מעמד זמן רב; דאעש החליף את המפקד המקומי קארי סייד במופתי איסמעיל מננגרהאר, והלה אסף כוחות ופתח במתקפת נגד על הכפרים המורדים בעמק. הכוחות האפגנים וכוחות המרד נמלטו למרכזי הנפה ועזבו את בתיהם ורכושם. לאחר תבוסת כוחות המרד המקומיים, רוב התושבים המקומיים בכונר לא העזו להתקומם יותר נגד דאעש, והארגון הפך לחזק מתמיד במחוז כונר.[10]

התבססות בג׳וזג׳אן

צפון אפגניסטן נבדל מיתר המדינה בהרכבו האתני הבולט: האוזבקים, הטג׳יקים ובמידה פחותה גם הטורקמנים הן הקבוצות האתניות הדומיננטיות באזור, בעוד שהפשטונים מהווים בו מיעוט. מסיבה זאת, לתנועת הטליבאן הפשטונית היה קושי רב להתבסס באזור זה, ורק לאחר תהליך איטי שנמשך כ-10 שנים היא הצליחה להשיג אחיזה בקרב הקהילות האוזבקיות והטג'יקיות על ידי שילוב אוזבקים וטג׳יקים בפיקוד המקומי.[33][34] גם לאחר מכן, הג'יהאדיסטים המקומיים שנלחמו בשם הטליבאן שמרו על אוטונומיה רבה ולעיתים נאמנותם לטליבאן הייתה חיצונית בלבד. בנפות הנידחות בדרומו של מחוז ג'וזג'אן - דרזאב וקוש-טפה שסמוכות למחוזות בלח' וסאר י-פול, הייתה נוכחות מינורית הן של הרפובליקה האפגנית והן של הטליבאן, ועד 2014 הן היו למעשה בשליטתן של קבוצות אוזבקיות בראשות קרי חכמתאללה, מופתי נמתאללה ומפקדים אוזבקים נוספים שפעלו רשמית תחת הטליבאן.[33] תנועת הטליבאן השתמשה באזור כמקום מקלט ללוחמים ממחוזות שכנים, והחזיקה באזור לוחמים מועטים שבעיקר פיקחו מטעם הטליבאן על ההכנסות מגביית מיסים של המפקדים האוזבקים המקומיים. חכמתאללה ונמתאללה האוזבקים לא אהבו את ההתערבות הטליבאנית בטריטוריות שלהן ובמיוחד לא את הדרישות לתעד את ההכנסות מגביית מיסים ולהעביר נתח נכבד לתנועה. השניים זומנו לשימוע מול הנהגת הטליבאן בפקיסטן, והודחו לבסוף מהתנועה.[33][34] בינתיים, בטריטוריות של חכמתאללה מצאו מקלט ג'יהאדיסטים אוזבקים וטג'יקים פרו-דאעש"ים מהארגונים ג'ונדאללה והתנועה האסלאמית האוזבקית שנמלטו מאימת הטליבאן בזאבול, תח’אר ובגלאן לאחר ניסיונות ההתבססות הכושלים שלהם בשם דאעש.[29] חכמתאללה וקבוצתו שהיו כבר עוינים לטליבאן וחיפשו למתג את עצמם מחדש כדי לגרום סחף מקומי בקרב המיליטנטים המקומיים, פרסו את חסותם על הניצולים, והכריזו על עצמם בסוף 2015 כחלק ממחוז ח'וראסאן של המדינה האסלאמית.[34] עקב החולשה של הטליבאן המקומי בג'וזג'אן וחששו לגרום לסחף בקרב הקהילה האוזבקית לטובת דאעש, במהלך 2016, הנהגת הטליבאן שלחה מספר משלחות לנהל משא ומתן עם חכמתאללה על חזרתו לתנועה ללא הצלחה.[33] חכמתאללה מצידו היה עסוק בליצור קשר עם מטה המחוז בננגרהאר ושכנע מפקדים אוזבקים מקומיים נוספים בדרזאב ובקוש-טפה לערוק מהטליבאן או מהמיליציות הפרו-ממשלתיות ולהצטרף לקבוצתו: חאג׳י זאינדין - לשעבר מפקד בחזב-י אסלאמי גולבודין ערק מהטליבאן עם כ-100 לוחמים, קודרת גול עם 50 לוחמים, חמזה עם 30 לוחמים, ועוד רבים אחרים.[35] מופתי נמתאללה הסלפי שהודח אף הוא מהטליבאן ב-2014, הצטרף בתחילה לתהליך השלום עם הרפובליקה האפגנית בתקווה לקבל גישה למשאבים ממשלתיים ונכנע עם 200 מלוחמיו לגנרל האוזבקי עבדול ראשיד דוסטום (אנ'); הוא שהה כשנתיים בבירה המחוזית שברגאן, והקים מדרסה סלפית בתמיכה ממשלתית שהובילה לחיכוך מתמשך עם המדרסות האחרות ולבסוף לסגירתה על ידי הממשלה. בעקבות זאת, הוא חזר בסוף 2016 למעוזו בקוש-טפה עם כ-80 מלוחמיו והצטרף לחכמתאללה.[35][33] לאחר שהטליבאן הצליח לתפוס ולהרוג משלחת ממטה דאעש בננגרהאר שהייתה בדרכה להיפגש עם חכמתאללה, האחרון הוציא להורג בתגובה 10 לוחמי טליבאן, והתנגשות בין הצדדים הייתה עניין של זמן. הקבוצה החלה להוות גם אבן שואבת לקבוצות קטנות פרו-דאעשיות של אוזבקים, טג׳יקים ופשטונים במחוזות הצפון (גור, קונדוז, תח׳אר, בגלאן ובלח׳) שהסתירו את נאמנותם למדינה האסלאמית מפחד הטליבאן.[34]

קרי חכמתאללה הקים בטריטוריות שלו מחלקות לענייני צבא, ביטחון, משטרה דתית, משפט, כספים ועוד בדומה למבנה הנהוג במדינה האסלאמית;[35] הגוף העליון שניהל את הטריטוריה היה מועצת השורא שכללה 14 חברים, כולם מפקדים אוזבקים וטג׳יקים בולטים שהצטרפו לחכמתאללה, בנוסף לשני סגנים: מולה זביהוללה לענייני צבא וחאג׳י מוראד לענייני אזרחים. ביוני 2017, נציגו של חכמתאללה - מאולאווי זיקרולה הגיע עם משלחת של 10 לוחמים לביקור של שבועיים במטה דאעש בננגרהאר כדי לדון בחיזוק הקשרים עם הנהגת המחוז ובהכוונה ביישום חוקי השריעה.[35]

אזורים באפגניסטן שנשלטו על ידי מחוז ח'וראסאן לפחות 3 שנים רצופות:
  הטריטוריה הראשית במחוז ננגרהאר
  הטריטוריה במחוז כונר
  הטריטוריה במחוז ג'וזג'אן

בתחילת אוקטובר 2017, לוחמי דאעש פתחו לראשונה בהתקפה מאורגנת על עמדות הטליבאן הנותרות בנפת קוש-טפה הסמוכה לדרזאב ותוך מספר ימים ניקו את הנפה מנוכחות הטליבאן המקומי שנסוג לנפת דאולטאבאד במחוז פאריאב השכן.[34] ההתקפה גרמה לטליבאן להפנים סופית שהמשא ומתן אם חכמתאללה בלתי אפשרי והובילה לגיוס מהיר של מאות לוחמים מהמחוזות הסמוכים לג׳וזג׳אן לקראת מתקפת נגד. ב-21 באוקטובר, הטליבאן פתח במתקפת נגד על נפת קוש-טפה שנמשכה 5 ימים; הטליבאן הצליח להחזיר מספר כפרים לשליטתו אולם תוך זמן קצר נסוג שוב לפאריאב בעקבות מתקפות חזקות של דאעש.[34] המפלה הטליבאנית הפכה את הנוכחות הדאעשית בצפון לעובדה מוגמרת: גלי העריקות בקרב הטליבאנים האוזבקים התרחבו ולאזור החלו לנהור ג׳יהאדיסטים זרים מאוזבקיסטן, קזחסטן, טג׳יקיסטן וצ'צ'ניה שגרמו לכוח הדאעשי לצמוח לסביבות 1,000-600 לוחמים;[35] בכך מחוז ח׳וראסאן זכה במפתיע לשליטה טריטוריאלית משמעותית בצפון אפגניסטן שהאפילה אפילו על אזור הליבה הוותיק שלו במזרח, ונאמני דאעש האוזבקים החלו להופיע במחוזות הסמוכים לג׳וזג׳אן: בלח', סר-י פול ופאריאב.[34]

בינואר 2018, בעקבות סכסוכים מקומיים ונקמות דם בין מפקדים דאעשים של חכמתאללה למפקדים טליבאנים מקומיים באזור הצפון, הטליבאן אסף מאות לוחמים ופתח במתקפה מתואמת מ-3 כיוונים על נפות דרזאב וקוש-טפה שנמשכה כ-10 ימים.[35] לוחמי דאעש ביצעו נסיגה טקטית איטית לתוככי הנפות, וההתקפה של הטליבאן שלא תוכננה היטב, התמוססה תוך זמן קצר בעקבות היתקלות במטעני צד וחוסר תיאום בין המפקדים בשטח שהובילו לנסיגה מהנפות. מעודדים מההצלחה, לוחמי דאעש פתחו לראשונה בניסיונות לכבוש את מרכזי השלטון המקומי של הרפובליקה האפגנית בדרזאב וקוש-טפה, אך אלו נבלמו על ידי כוחות הביטחון האפגנים.[35] ההצלחה של חכמתאללה להדוף 2 מתקפות טליבאניות לא נעלמה מעיני ההנהגה המרכזית של המדינה האסלאמית, ובסרטון רשמי על מחוז ח׳וראסאן שיצא באפריל 2018, הטריטוריות של הארגון ברחבי אפגניסטן ובכללם של חכמתאללה בג׳וזג׳אן הוצגו כתחליף לשטחי הח׳ליפות המצטמקים בעיראק וסוריה.[9][36] המעוז הדאעשי בצפון אפגניסטן גם נתפס לראשונה כאיום בינלאומי עבור המדינות השכנות ובכלל זה טורקמניסטן, טג׳יקיסטן, אוזבקיסטן, קזחסטן ורוסיה.

אובדן ג׳וזג׳אן

ההתבססות המוצלחת של דאעש בג׳וזג׳אן שהחלה להיתפס כאיום בינלאומי, הובילה לכך שהצבא האפגני שהיה עד לאותו זמן פסיבי לחלוטין בעימות בין הטליבאן לדאעש פתח לראשונה במרץ 2018 בתקיפות אוויריות ובפשיטות קומנדו מוגבלות על מעוזי הארגון שנמשכו עד אמצע אפריל. בהמשך נכנס לתמונה גם הצבא האמריקני שהרחיב את פעולתו באפגניסטן נגד דאעש והחל לבצע חיסולים ממוקדים כנגד הקבוצה בצפון אפגניסטן שערערו את חוסנו. כל זאת התרחש במקביל לעימותים מוגבלים מול כוחות הטליבאן. ב-5 באפריל 2018, הארגון ספג את המכה המשמעותית הראשונה שלו בג׳וזג׳אן: קרי חכמתאללה חוסל על ידי חיל האוויר האמריקני בנפת בלצ׳ראך במחוז פאריאב הסמוך למעוזו בנפת דרזאב.[36] אף שלחיסול לא הייתה השפעה מיידית בשטח הוא נתפס כמכה מוראלית משמעותית. מועצת השורא של דאעש בדרזאב מינתה למחליף את המפקד האוזבקי ממחוז בלח׳ מאולאווי חביב רחמן שהיה עוזרו הצמוד של חכמתאללה וראש מערכת המשפט בארגון ובנוסף גם גיסו של המופתי נמתאללה.[36][37]

כתבה של קול אמריקה על כניעת לוחמי דאעש בג'וזג'אן.

בינתיים, הנהגת הטליבאן לא הסכימה לקבל בשום אופן את נוכחות דאעש בצפון לאור הלקח המר מננגרהאר והחלה לאסוף בפעם השלישית כוחות גדולים במטרה להביס את הארגון בצפון אחת ולתמיד. הטליבאן ריכז במהלך מאי 2018 לא פחות מ-2,000 לוחמים מג׳וזג׳אן, פאריאב, גור וסאר-י פול לצד כמויות של אמצעי לחימה והאמרים ושלח באמצעות המפקד האוזבקי-טליבאני הדומיננטי שלו מאולאווי עבדול רחמן אולטימטום למפקד דאעש מאולאווי חביב רחמן להיכנע עם ארגונו או שסופו יהיה מר. האולטימטום נדחה מייד על ידי חביב רחמן, והטליבאן נערך למתקפה.[37]

כוחות הטליבאן פתחו בתחילת יולי 2018 במתקפה מתואמת מדרום וממערב על נפות קוש-טפה ודרזאב תוך ניתוק נתיבי אספקה של דאעש באזור. למרות שהסבו אבידות כבידות לטליבאן, לוחמי דאעש לא יכלו לעמוד לאורך זמן בפני העדיפות המספרית של הטליבאן ושליטתו בדרכי האספקה.[37] לאחר קרב קשה שנמשך כחודש ימים ובמהלכו 2 הצדדים ספגו אבידות כבידות, לוחמי דאעש עמדו בפני תבוסה מוחלטת ופתחו בסוף יולי במשא ומתן עם הטליבאן על כניעה. הטליבאן דרש את הסגרת מנהיגי הקבוצה תחילה, וכתוצאה מכך, מרבית לוחמי דאעש פנו לנציגים האוזבקים של גנרל דוסטום מהרפובליקה האפגנית בבקשה להסגיר את עצמם ולהצטרף לתהליך השלום ומיעוטם נכנעו והצטרפו לטליבאן.[37] בתחילת אוגוסט, הקומנדו האפגני הגיע עם מסוקי קרב ופתח נתיב מילוט בטוח עבור 250 לוחמי דאעש ובני משפחותיהם לעבר מרכז נפת דרזאב שהייתה בשליטה ממשלתית. לוחמי דאעש פונו משם על ידי מסוקים לבירה המחוזית שברגאן ומסרו את נשקם באירוע מתוקשר ששימש את הרפובליקה האפגנית להציג את הצלחותיה במאבק בטרור. בעקבות הכניעה ואובדן הטריטוריות בג׳וזג׳אן, ההתפשטות של מחוז ח׳וראסאן בצפון אפגניסטן נפגעה בצורה אנושה.[37]

שחיקה בננגרהאר ובכונר

במקביל לתבוסה בג׳וזג׳אן, דאעש חווה הפסדים עקביים במחוז ננגרהאר במזרח בעקבות המתקפות העקביות של הטליבאן, הצבא האפגני והאמריקני וחיסול ממוקד של מנהיגי הארגון.[30] על אלו נוספו גם כוחות המרד של שבטים מקומיים שמאסו באכזריות הארגון ובגיבוי אפגני ואמריקני דחקו את הארגון בחלקים מנפות שרזאד, אצ׳ין, נאזיאן, חוגיאנו ופאצ׳יר-וואגם.[13] בתגובה ללחץ המתמשך של הצבא האפגני והאמריקני על אזור הליבה, דאעש הפעיל ביתר שאת את רשתות הטרור שלו בערים הגדולות ברחבי אפגניסטן ופקיסטן ברמה שטרם נראתה עד אז, עם דגש על קאבול, ג׳לאלאבד וכוויתה הסמוכות לננגרהאר; לאורך 2018, בוצעו עשרות פיגועי התאבדות קטלניים נגד משרדי ממשלה, כוחות הביטחון ומרכזי בחירות, ובקרב מיעוטים שיעים וסיקים שהובילו למאות הרוגים ופצועים לצד הפעלת מטעני צד ומטענים מגנטיים ברחובות קאבול.[9][38] לעיתים קרובות, חוליות קטנות של מתאבדים שמספרם נע בין 2 ל-10 צעירים ונערים שגויסו באוניברסיטאות ובמסגדים, חומשו ברובי סער, אקדחים, מטולי רקטות, רימונים, מקלעים, חגורות נפץ ומטעני חבלה וניהלו קרבות של ממש נגד כוחות הביטחון בלב משרדי ממשלה ומתקנים ביטחוניים שעות ארוכות עד שפוצצו את עצמם.[7][8] תחושת הביטחון בערים הייתה בשפל, ודאעש ניצל את הפסקות האש המתוקשרות של הטליבאן והצבא האפגני כדי לבצע פיגועי התאבדות בהתכנסויות משותפות של חיילים ולוחמי טליבאן ולפגוע בתהליך השלום.[38] עד אמצע 2018, הלחץ העקבי של כוחות הקואוליציה במזרח אפגניסטן גרם לדאעש להידחק יותר ויותר לשוליים של נפת אצ'ין, והטריטוריות בנפת נאזיאן ודה באלה הסמוכות הפכו למטה העיקרי של הארגון; בשאר הנפות נותרו מעוזים מועטים. אם לא די בכך, השליטה ההדוקה של דאעש בנפות הנותרות הובילו לחיכוך עם מנגל באג והאוטונומיה של קבוצת לשכר א-אסאלם בנאזיאן, ובסופו של דבר הברית האסטרטגית ביניהם התפוררה והם החלו להילחם זה בזה לאחר שמנגל באג הגיע למסקנה שיותר משתלם לו להיות בברית עם הטליבאן.[39][7][22] בינתיים, הצבא האפגני והאמריקני פתחו במתקפה חזקה על נפת דה באלה שגרמה אבידות כבידות לדאעש ועד סוף השנה, דאעש נדחק ברוב הנפות בננגרהאר לעמקים ספורים כשהוא משתמש בהרים שסביבם כבסיסים.[13]

ההתבססות של דאעש בכונר וניסיונות ההתפשטות שלו למחוזות נוריסתאן ולגמן השכנים גרמה לדאגה רבה בהנהגת הטליבאן והובילה אותו לנקוט בצעדי מנע רציניים; לאחר מיגור נוכחות דאעש בלגמן, הם החלו לתקוף את מעוזי דאעש בכונר בתחילת 2018 תוך כדי ניסיונות לזכות בתמיכת האוכלוסייה המקומית.[10] לאחר הצטרפות כוחות מקומיים לטליבאן, הוא הצליח בשל כוחותיו העדיפים להניס את דאעש ממזאר-דרה וצ'אפה-דרה. בסוף פברואר 2018, מנהיגי דאעש המקומיים בכונר התכנסו כדי לדון כיצד להשתלט מחדש על האזורים שאבדו לטליבאן. שיחות השלום בין הטליבאן לארצות הברית הובילו לחשש מברית משולשת של הצבא האפגני, האמריקני והטליבאן נגד הארגון, והמפקדים המקומיים החליטו להרחיב את השליטה בכונר כהכנה לקראת עימות עתידי עם הברית האפשרית.[10]

מפברואר עד אוקטובר 2018 דאעש והטליבאן היו עסוקים במלחמת התשה קשה, ובאזורים מסוימים במחוז השליטה עברה מצד לצד לעיתים קרובות. באוקטובר 2018, קארי עבדאללה איש דת סלפי בולט מפשאוור החל לתווך בין הצדדים ולהוביל להפסקת אש בכונר. התיווך שלו נשא פרי, ושני הצדדים התחייבו להילחם רק נגד האויבים המשותפים (הרפובליקה האפגנית והכוחות הזרים).[10] הפסקת האש החזיקה מעמד עד סוף דצמבר 2018, ובמהלך הזמן הזה כל צד היה עסוק בלחזק את עמדותיו. בדצמבר 2018, ההסכם התפרק בעקבות פעולות מסיביות של הטליבאן נגד מעוזי דאעש בננגרהאר שהובילו למעבר של מאות לוחמי דאעש לכונר. הלוחמים הננגרהארים גייסו את הלוחמים הכונרים כדי לנקום על פעולות הטליבאן בננגרהאר, ופתחו בהתקפה על כפרי טליבאן בצ'אפה-דארה ומנוגאי וכבשו אותם. הם טבחו בתומכי טליבאן ובזזו את בתיהם, נכסיהם ואדמותיהם החקלאיות.[10] הטליבאן שנואש מחוסר הצלחתו במחוז, פתח ביוזמה להפסקת אש במחוז עם הרפובליקה האפגנית במטרה לאחד כוחות נגד דאעש. הפסקת האש נכנסה לתוקפה באפריל 2019, והטליבאן התארגן להתקפה חדשה. כל האזורים בשליטת הטליבאן הפכו לבטוחים עבור כוחות הרפובליקה, ומנגד הטליבאן נהנה מתנועה חופשית באזורים של הרפובליקה שאיפשרו לו לפתוח קווי חזית חדשים מול דאעש ואף קיבל ממנה עזרה בשינוע לוחמים ואספקה.[10] במאי 2019, עמדות דאעש ברוב המחוז הותקפו בו זמנית ממספר כיוונים על ידי כוחות הטליבאן וכוחות התנגדות מקומיים בגיבוי ממשלתי; דאעש איבד שטחים רבים בצ'אפה-דארה, מנוגאי ועמק קורנגל ונסוג בחלקם לאזור ההרים. במעוז הראשי בעמק דוואגאל לעומת זאת, התקפת הטליבאן השתבשה לאחר תקיפות אוויריות מסיביות של ארצות הברית שפגעו בטעות גם בטליבאן ולא רק בדאעש.[10] בגלל העדר תיאום וחשש מתקיפות אוויריות נוספות, הטליבאן הפסיק בהתקפה בעמק דוואגאל ובמקומה החל לצור על העמק ולנתק את נתיבי האספקה. האבידות הכבידות התישו את לוחמי דאעש, ולוחמים ומפקדים רבים יצרו קשר בנפרד עם כוחות הממשלה במטרה להיכנע. למרות חיזוק מסוים בעקבות הגעת קבוצה של לוחמים זרים לתמוך בלוחמים המקומיים, מאזן הכוחות היה עדיין לרעת דאעש.[10]

באמצע יוני 2019, הטליבאן נקט באסטרטגיה של התקפות ממוקדות חזקות על כל מעוז בנפרד במקום בהתקפה כוללת; בדרך זו נכבשו חלקים מעמק דוואגאל, עמק קרונגל וקלייגאל והובילו לנסיגה דאעשית לאזור ההרים.[10] ההתקפות הבלתי פוסקות על דאעש הובילו למחסור בלוחמים בכל הגזרות בכונר (עמק דוואגאל, עמק מזר, עמק באדל ועמק שורייק), ודאעש ניסה לפתוח בקמפיין גיוס לארגון בקרב המקומיים באזורים שבשליטתו ללא הצלחה. הוא הידק את הלחץ והריגול על האוכלוסייה, והוצאות להורג של "סוכני טליבאן" ו"סוכני ממשלה" הפכו לנפוצים מאוד. המורל של לוחמי דאעש הגיע לשפל, וגלי כניעה משמעותיים התרחשו בעיקר אצל לוחמי טליבאן לשעבר שערקו לדאעש.[10]

קריסת המחוז

אובדן ננגרהאר

במקביל לשיחות השלום בין הטליבאן לרפובליקה האפגנית שנמשכו ב-2018 וב-2019, אצל שני הצדדים הייתה תמימות דעים בנוגע לחיסול מחוז ח׳וראסאן שהיווה מכשול לתהליך השלום לאחר שביצע פיגועים ללא הפסקה במרכזים עירוניים כנגד הטליבאן, הרפובליקה ומיעוטים שיעים וסיקים. הטליבאן חשש שהצטרפותו לשיחות השלום תוביל לגלי עריקה של קיצונים ממורמרים למדינה האסלאמית, וחיסול מעוזי דאעש בננגרהאר עמד בראש סדר העדיפויות של מנהיג הטליבאן הייבתוללה אח'ונדזאדה. בעוד שמתקפות קודמות של הטליבאן נוהלו על ידי מפקדים אזוריים או מושלי מחוזות, ההתקפה החדשה אורגנה ונוהלה על ידי הוועדה הצבאית של הנהגת הטליבאן, ולננגרהאר נשלחו תגבורות מקנדהאר, זאבול, לגמן, לוגאר, ע'זני, פקטיה, חוסת', קאבול ומחוזות נוספים כמו גם הכוחות המיוחדים של הטליבאן - היחידה האדומה. כוחות השבטים המקומיים התארגנו גם הם לקראת התקפה בגיבוי ממשלתי.[13]

בספטמבר 2019 הצבא האפגני פתח במבצע איטנסיבי שנמשך כחודשיים נגד מעוזי הארגון האחרונים באזורים הנמוכים ובעמקים בהשתתפות הצבא, המשטרה, סוכניות הביטחון האפגניות וכוחות המרד של השבטים המקומיים.[13] הכוחות האפגנים והשבטים תקפו תחילה בגיבוי אווירי אמריקני את עמק בנדר שהיה בשליטת דאעש מאז הקמת הארגון ובו שכנו חלק ממפקדותיו הראשיות; לאחר שחרור העמק בסיוע המקומיים, הכוחות האפגנים ביצעו פעולות דומות נגד מעוזי דאעש נוספים בעמקים ואזורים נמוכים בפאצ'יר-וואגם, חוגיאנו ושרזאד. לוחמי דאעש נאלצו בעקבות כך לסגת בכל הנפות מהעמקים לבסיסים הבלתי נגישים שלהם בהרים.[13] במקביל למתקפות האפגניות-אמריקניות, במהלך החודשיים הללו כוחות הטליבאן העדיפים פתחו במתקפה כללית מ-10 כיוונים על כל מעוזי דאעש הנותרים בהרים בנפות ננגרהאר (דה באלה, פאצ'יר-וואגם, חוגיאנו, שרזאד ומומנד-דרה), כשהם מתקדמים באיטיות יחסית בשל הטופוגרפיה הקשה;[13] בעקבות המתקפות הטליבאניות העזות, מרבית לוחמי דאעש נסוגו לעבר המעוז ההררי האחרון באזור פאחה בנפת אצ'ין שנמצא על מורדות הרי ספין-גאר וכותרו שם בהדרגה על ידי הטליבאן. בתחילת נובמבר, שלג כבד שירד בהרי ספין-גאר גרם לבעיות חמורות עבור המעוז הדאעשי האחרון בשל חסימת צירי האספקה והבריחה לעבר נפת ח'ייבר בפקיסטן והורגש מחסור חמור בתחמושת ובמזון.[13]

המתקפות האפגניות-טליבאניות המשולבות יחד עם ניתוק דרכי האספקה ומזג האוויר הקשה, לא הותירו ללוחמי דאעש הרבה ברירות: בסוף נובמבר 2019, 250 לוחמי דאעש נכנעו יחד עם כ-650 בני משפחותיהם לכוחות האפגנים, והצבא האמריקני הכריז על התמוטטות מחוז ח׳וראסאן.[13] נשיא אפגניסטן אף הכריז שדאעש חוסל לחלוטין בננגרהאר. שטחי מחוז ח'וראסאן בננגרהאר חולקו בין הטליבאן והרפובליקה האפגנית, כשהטליבאן משתלט על אזורים נידחים ועל ההרים והממשלה על העמקים והאזורים הנמוכים.[13] התבוסה הדאעשית בננגרהאר נבעה משילוב של מספר גורמים, ובראשם אובדן התמיכה של השבטים המקומיים בשל פעולותיו האכזריות. רבים ממפקדי דאעש והלוחמים הזרים בננגרהאר נמלטו למעוזים שלהם במחוז כונר השכן או חצו את הגבול לאזור השבטים הפדרלי בצד הפקיסטני בסיוע מבריחים; עם זאת, נותרו מספר לא מבוטל של קבוצות לוחמי דאעש ננגרהארים שנטמעו בכפרים סלפים או מצאו מקלט באזורים נידחים ובלתי נגישים של הרי ספין-גאר והמשיכו לבצע לוחמת גרילה כנגד הטליבאן והצבא האפגני.[14][13]

אובדן כונר

בסוף אוקטובר 2019, הטליבאן שוב פתחו בהתקפה על הבסיס הראשי של דאעש בכונר בעמק דאווגאל וכבשו מספר כפרים, אולם תקיפות אוויריות אמריקניות על דאעש פגעו שוב בטעות גם בטליבאן והובילו לשיבוש המתקפה על כל העמק ולנסיגה ממנו חזרה לעמקי באדל וקורנגל.[10] מאידך, התקיפות האוויריות גרמו לנפגעים רבים אצל דאעש - כולל מפקדים בכירים - ושברו את עמוד השדרה של הארגון שספג במקביל מכה אנושה במחוז ננגרהאר שהובילה לקריסת מעוזיו האחרונים ולכניעה המונית. מזג האוויר הקפוא בחורף שלווה בשלג כבד במיוחד עצר זמנית את התקפות הטליבאן בין דצמבר 2019 ל-פברואר 2020. במהלך הזמן הזה, הצטרפו לכוחות דאעש בקונר לוחמים שנמלטו ממחוז ננגרהאר לאחר התבוסה המוחצת שם.[10]

בסוף פברואר 2020, התחדשו התקיפות האוויריות של ארצות הברית והלחץ של הטליבאן על לוחמי דאעש הנותרים בעמק דוואגאל. הפעם, התקיפות האוויריות האמריקניות נעשו בתיאום עם הטליבאן וכוונו רק לעמדות דאעש כחלק מההבנות של הסכם דוחא בין הטליבאן לארצות הברית, עד כדי כך שחיל האוויר האמריקני כונה בהומור "חיל האוויר של הטליבאן".[40][10] כתוצאה מהמתקפה המשולבת ומכיוון שלא נותר מעוז דאעשי נוסף במדינה, ללוחמי דאעש לא נותרה בסוף ברירה אלא להיכנע: מפקדים בולטים בעמק וביניהם קארי סייד ושייח' אטאוללה נכנעו יחד עם מאות לוחמים לממשלת אפגניסטן ופונו לבירה המחוזית אסדאבאד; משם הם הועברו בטיסות לקאבול והיו עצורים לזמן מה עד ששולבו בתוכניות לשיקום טרוריסטים או שוחררו.[10] חלק מלוחמי דאעש נכנעו לטליבאן, נמלטו לפקיסטן/לצפון אפגניסטן/להרים נידחים או נטמעו באוכלוסייה המקומית. בתחילת אפריל 2020, הטליבאן כבשו רשמית את עמק דוואגאל ושאריות שטחי דאעש בעמקי מזר ובאדל וחגגו את ניצחונם. הם פתחו בעונשי תגמול כנגד לוחמי ותומכי דאעש שנתפסו ובדיכוי האוכלוסייה הסלפית.[10] גם לאחר מכן, כונר בדומה לננגרהאר נותר עדיין אזור עם נוכחות דאעשית, ומפקדים ולוחמים פעלו במחוז מתחת לרדאר לגייס לוחמים ותומכים תוך ביצוע פעולות גרילה מועטות.[14]

מעבר לגרילה, קאמבק, והתקוממות נגד הטליבאן

כתוצאה מהתבוסה הטריטוריאלית, ביולי 2020 ההנהגה החדשה של מחוז ח'וראסאן החליטה על מעבר מלא לטקטיקת גרילה בננגרהאר וכונר והורתה ללוחמים ופעילים המפוזרים להתכנס במרכזים העירוניים ברחבי אפגניסטן כדי להקים רשתות טרור חדשות[18] מלבד הרשתות הוותיקות בקאבול, ג׳לאלאבד, ח׳וסת, קונדוז והראת שהמשיכו את פעילותם הקבועה.[14] כדי להתמודד עם מחסור חמור בכוח אדם, ההנהגה הכריזה על מדיניות חנינה עבור 1,400 לוחמי דאעש שנכנעו לרפובליקה האפגנית בכונר וננגרהאר ועודדה אותם לחזור ולהשתלב בארגון ופתחה במסע תעמולה נרחב שנועד למשוך לוחמים זרים;[4] בנוסף, היא תכננה התקפה מורכבת על כלא ג'לאלאבד באוגוסט 2020 שבמהלכה שוחררו כ-280 לוחמי דאעש,[41][4]

עם תחילת הנסיגה האמריקנית מאפגניסטן ב-2021 וניצני הקריסה של הרפובליקה האפגנית, תאי הטרור הוותיקים הגבירו את פעילותם, בעוד שתאי הטרור הרדומים החלו לצוץ בזה אחר זה במחוזות שונים במערב, במזרח ובצפון תוך כדי ביצוע פעילות טרור בעצימות נמוכה או בינונית;[14] במקביל, מחוז ח׳וראסאן קיבל תגבור דרסטי בעקבות בריחה המונית של אלפי אסירים מבתי הכלא של הרפובליקה הקורסת - ביניהם על פי הערכות 3,000-2,000 אסירי דאעש.[8][4] ההתעוררות המחודשת של דאעש קיבלה תשומת לב בינלאומית בעקבות פיגוע התאבדות בנמל התעופה חאמיד כרזאי שבו נהרגו כ-180 אנשים, בהם 13 חיילים אמריקנים.[7] לאחר ההשתלטות המלאה של הטליבאן על אפגניסטן, דאעש שמר על דממה מוחלטת במשך כחצי חודש כדי להעריך את המצב החדש,[18] ואז פתח בלוחמת גרילה רחבה ברחבי אפגניסטן נגד מטרות של הטליבאן תוך שהוא הופך ליריב העיקרי שלו ומנצל את חוסר יכולתו המודיעינית;[42] דאעש ניצל גם את החששות בקרב האוכלוסייה הט׳גיקית והאוזבקית ובקרב הקהילה הסלפית מפני הטליבאן הפשטוני כדי להגביר את מאמצי הגיוס שלו, ואף החל לגייס לשורותיו חיילים ושוטרים לשעבר של הרפובליקה האפגנית שחששו לחייהם משלטון הטליבאן.[8] האסטרטגיה של דאעש הייתה לערער את שלטון הטליבאן ואת יכולתו לספק ביטחון למיעוטים שיעים וסיקים ולמתג את עצמו כתנועת התנגדות חדשה ונאמנה לאסלאם הטהור.[18]

הטליבאן הגיב להתקוממות הדאעשית בדיכוי חסר הבחנה של הקהילה הסלפית באפגניסטן - כולל סגירת מסגדים ומדרסות בולטות, עצירת אנשי דת בולטים והריגת עשרות סלפים שחשודים בקשרים לדאעש ביניהם איש הדת הסלפי הבולט אבו אובאידיאללה מוטוואקיל.[18] כוחות הטליבאן פתחו במבצעים מיוחדים של טיהור אזורים עירוניים שבהם יש נוכחות של תאי דאעש, ואלו הובילו לירידה חדה בפעולותיו עד סוף 2021.[42] דאעש בתגובה הוריד שוב פרופיל ונקט באסטרטגיה של לוחמת גרילה עירונית וכפרית בעצימות נמוכה נגד הטליבאן, והתמקד יותר בפריסת רשתות טרור קטנות ובינוניות ברחבי אפגניסטן ובמסע תעמולה נרחב נגד הטליבאן בקרב האוכלוסייה הסלפית תוך מיתוג הטליבאן כארגון כופר שנלחם באסלאם ומשתף פעולה עם אויבי האסלאם: סין, ארצות הברית, הודו ורוסיה.[43][44]

בתחילת 2022, מחוז ח'וראסאן הפגין שוב את פריסתו הרחבה באפגניסטן, במהלך הקמפיין העולמי של המדינה האסלאמית לנקום את מותו של הח'ליפה השני אבו אבראהים אל-האשמי:[45] תאי הטרור של הארגון ביצעו עשרות פעולות טרור בזמן קצר ברחבי המדינה נגד הטליבאן והאוכלוסייה השיעית, תוך שהם מפגינים לראשונה נוכחות גם במחוזות חדשים דוגמת בדחשאן, בלח' והלמנד ומבצעים התקפות חוצות גבולות נגד אוזבקיסטן וטג'יקיסטן.[7] האסטרטגיה הנוכחית של מחוז ח'וראסאן היא להימנע מלהחזיק טריטוריות מוצהרות, ובמקום זאת להמשיך את ההתבססות במרכזים העירוניים תוך כדי ניסיון לערער את שלטון הטליבאן באמצעות התקפות חוצות גבולות ופיגועים נגד שיעים, וכן להשיג תמיכה רחבה בקהילות הסלפיות, האוזבקיות והטג׳יקיות שישמשו אותו בהתקוממות עתידית.[18][46]

מבנה

מחוז ח׳וראסאן הוא אחד ממחוזות החוץ של המדינה האסלאמית, וכפוף להנהגה המרכזית של הארגון בראשות מועצת השורא והח׳ליפה הנמצאים בעיראק וסוריה. בראש המחוז עומד המושל המקומי והנהגת המחוז כוללת מלבדו את סגן המושל, חברי מועצת השורא של המחוז ומספר אנשי דת בכירים.[4] המושל ממונה בדרך כלל על ידי מועצת השורא של המחוז בכפוף להתייעצות והסכמה של ההנהגה המרכזית בעיראק וסוריה. מבנה הארגון מבוסס על המבנה הכללי של המדינה האסלאמית, ובהתאם לכך, מתחת להנהגת המחוז יש את המחלקות שמטפלות במידת האפשר בנושאים שונים:[7] מחלקת הצבא שאחראית על הכוח הצבאי, הגנה על הטריטוריות, גיוס חיילים ואימונם, מחלקת הביטחון שאחראית על ריגול נגדי, איסוף מודיעין והפעלת תאי טרור בעורף האויב, מחלקת החסבה (משטרה דתית) שאחראית על יישום השריע׳ה, מחלקת החינוך, מחלקת הדעווה והמסגדים שמכשירה מטיפים ואנשי דת ומתחזקת מסגדים, מחלקת החקלאות שמטפלת בנושא הגידולים בטריטוריות, מחלקת האוצר שדואגת למימון הכספי של הארגון ולתשלום משכורות ללוחמים ופעילים במידת האפשר, מחלקת המשפטים, מחלקת התקשורת שאחראית על הפקת תכנים מגוונים לצורכי פנים וחוץ,[47] מחלקת הבריאות, מחלקת המחצבים (בעיקר סחר בעץ וכריית מינרלים), מחלקת השירותים לאוכלוסייה המקומית ומחלקת ההגירה שמטפלת בגיוס וקליטת לוחמים ופעילים זרים. בראש כל מחלקה עומד אמיר שכפוף להנהגת המחוז, ותחתיו מספר סגנים ועוזרים שתפקידם ליישם את ההחלטות או להעביר אותם לדרג שתחתיו.

הדרג הבא לאחר ההנהגה והמחלקות הוא דרג הפיקוד האזורי שמורכב מעשרות מפקדים בכירים;[4] מחוז ח׳וראסאן מחולק למספר סניפים שאחראים על הפעילות באזורים גאוגרפים שונים באפגניסטן ובפקיסטן (סניף ננגרהאר, סניף כונר, סניף ח׳ייבר, ועוד).[7] בדומה למבנה של המחלקות הכלליות של המחוז, גם בדרג האזורי המבנה משוכפל בכל אחד מהסניפים או הטריטוריות של דאעש, אם כי בצורה מצומצת יותר, לדוגמה: רכז כספים, רכז ביטחון, רכז חסבה, רכז חינוך, רכז משפטים, וכן הלאה. לאחר הדרג האזורי ישנו את דרג השטח שכולל מאות מפקדים זוטרים שאחראים על נפות/הרים/עמקים/כפרים ומגובים גם הם באנשי דת וברכזים מקומיים שאחראים בפועל על יישום הוראות ההנהגה בקרב האוכלוסייה המקומית. אובדן הטריטוריות של הארגון באפגניסטן והמעבר שלו ללוחמת גרילה מלאה, ייתר את מרבית המחלקות בכל הדרגים של הארגון והוביל להתמקדותו בעיקר בלחימה ובהתפשטות ברחבי אפגניסטן, כמו גם עידוד הגירה של לוחמים זרים ותעמולה איטנסיבית.[4]

פיקוד

מייסדי הארגון ומנהיגיו הראשונים היו מולה חאפז סעיד חאן מהטליבאן הפקיסטני שמונה למושל המחוז, ומולה עבד א-ראוף ח׳אדים מהטליבאן האפגני שמונה לסגנו.[7][1] לאחר חיסולו של ח׳אדים בתקיפת מל״ט אמריקני בהלמנד בינואר 2015, מונה במקומו לסגן המושל שיח׳ עבד אל-חסיב אל-לוגרי מאזור השבטים הפדרלי בפקיסטן שהיה חבר בעבר בטליבאן האפגני, והוא ניהל את הקמת המחלקות של המחוז. אל-לוגרי הפך בהמשך למושל המחוז לאחר חיסולו של סעיד חאן בתקיפה אווירית אמריקנית בנפת אצ׳ין בננגרהאר ב-26 ביולי 2016.[7] אל-לוגרי הנהיג את המחוז כמעט שנה, עד שנהרג ב-27 באפריל 2017 בפשיטה קרקעית אמריקנית על מבצרו בעמק מוהמנד בקרב שנמשך כ-3 שעות. למחליפו נבחר אחד מסגניו אבו סעיד אל-באג׳אורי (עבדול רחמן גאלב) מהטליבאן הפקיסטני שחוסל חודש וחצי בלבד לאחר מינויו בתקיפת מל״ט אמריקני ב-11 ביולי 2017 בנפת וואטאפור במחוז כונר.[31] המושל הבא היה סייפאללה אל-ארהאבי מהטליבאן הפקיסטני שהנהיג את המחוז כשנה עד שחוסל בתקיפת מל״ט אמריקני בכפר ג׳נגאל קלי בננגרהאר ב-25 באוגוסט 2018.[48] לאחר חיסולו של ארהאבי, זהות מחליפו לא הייתה כל כך ברורה: אבו עומר אל-ח׳וראסאני (זיא אל-חק) או עבדאללה אורוקזאי (אסלם פארוקי) שהיה חבר בעברו בטליבאן הפקיסטני ובלשכר א-טייבה.[32] ייתכן שאבו עומר מונה בתחילה והודח באפריל 2019 על ידי הנהגת המדינה האסלאמית בשל ביצועים גרועים בקרבות ננגרהאר. כהונתו של עבדאללה אורקוזאי הייתה רצופת משברים, כשבתחילת כהונתו התחולל משבר אתני בין פשטונים לאוזבקים וטג׳יקים, לאחר שהאחרונים חשדו בו שהוא סייען של המודיעין הבין שירותי (ISI) של פקיסטן, והחלו לפעול בצפון אוטונומית תחת מפקדם מועוויה האוזבקי. עם זאת, משבר זה נפתר לבסוף על ידי התערבות של הנהגת המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה.[32] במהלך כהונתו של אורוקזאי התרחשה קריסת המחוז ואיבוד כל הטריטוריות במזרח אפגניסטן. עבדאללה אורוקזאי נעצר ב-4 באפריל 2020 על ידי כוחות הביטחון האפגנים בקנדהאר ונכלא בכלא בגראם. לאחר מעצרו של אורוקזאי, אבו עומר אל-ח׳וראסאני מונה שוב למושל המחוז אך נעצר גם הוא כ-6 שבועות לאחר מכן ב-11 במאי 2020 ונכלא בקאבול בעקבות מידע על מיקומו שחולץ מאורוקזאי בחקירתו.[49]אבו עומר נהרג על ידי הטליבאן במהלך נפילת קאבול ב-16 באוגוסט 2021 בעוד שמזלו של אורוקזאי שפר עליו והוא הצליח להימלט מכלא בגראם. אורוקזאי נהרג בסופו של דבר בקרב יריות בצפון אפגניסטן בינואר 2022 בנסיבות לא ברורות.

המנהיג הנוכחי של מחוז ח'וראסאן הוא סנאוללה ג'פארי המכונה גם דוקטור שאהיב אל-מוהג'יר.[15][8] סנאוללה היה מפקד בדרג בינוני ברשת חקאני ובאל-קאעידה עד שערק למדינה האסלאמית, ושימש קודם לכן כראש המבצעים של המחוז.[14] הוא נחשב למומחה בלוחמה עירונית שמוביל את האסטרטגיה הנוכחית של הארגון להתבסס במרכזים עירוניים,[4][18] ולמתכנן הפיגוע בנמל התעופה חאמיד כרזאי בו נהרגו 13 חיילים אמריקנים;[4] בשל כך, ארצות הברית הציעה פרס של 10 מיליון דולר על ראשו.[50]

שדרת הפיקוד הבכירה של המחוז בעת הקמתו כללה מפקדים אזוריים שערקו מהטליבאן הפקיסטני והאפגני,[1][9] ביניהם: חאפיז ואחידי, סעד אל-אמראתי, שיח׳ גלאלאדין אל-ח׳וראסאני, הדובר שהידאללה שהיד (שיח׳ מקבול אל-ח׳וראסאני), שיח׳ גול זמאן אל-פתח, שיח' מופתי חסן, שיח׳ מנצור, שיח׳ אבו יזיד, שייח' אטאוללה, מולה טופאן, עמר מנצור, ועוד. רבים ממפקדים אלו שימשו כאמירי סניפים ומחלקות, ובהמשך כסגני מושל או כחברים במועצת השורא בעקבות חיסול קודמיהם בהפצצות אמריקניות ממוקדות. שדרת הפיקוד השנייה כללה את מאולווי רג'אב, איסמטולה חלוזאי, קרי חכמתאללה, קארי סייד, מוואלווי רבאני, מולואווי חביב רחמן והמופתי נאמטללה קוואם, והייתה אחראית בעיקר על סניפים או אזורים. כמעט כל שדרת הפיקוד הראשונה והשניה חוסלה או נשבתה עד 2021 והזהות של שדרות הפיקוד הנוכחיות אינן ידועות.[14] מלבד המושל הנוכחי שאהיב אל-מוהג׳יר, הבכירים הידועים היחידים של מחוז ח׳וראסאן הם דובר הארגון סולטן עזיז עזאם והאידאולוג הראשי אבו סעד אל-ח׳וראסאני שמובילים שניהם את התעמולה נגד הטליבאן.[15] ההנהגה המרכזית של המדינה האסלאמית נמצאת בקשר הדוק עם הנהגת המחוז ומעורבת עמוקות במינוי מושלים ויישוב מחלוקות בתוך הארגון.[4]

גודל והרכב אתני

מחוז ח'וראסאן הוא המחוז הראשון של המדינה האסלאמית שלא היה מורכב מערבים. בצד האפגני, לוחמי הארגון מורכבים מ-3 קבוצות אתניות עיקריות: הפשטונים, האוזבקים והטג'יקים;[33][10] לקבוצות אתניות מקומיות אחרות דוגמת הבלוצ'ים, הטורקמנים, האיימאקים, קירגיזים, אויגורים, נוריסטנים, פאשאיים, כורדים, ערבים ופרסים יש נוכחות מועטה.[7] בשורותיו מספר משמעותי של לוחמים זרים מדרום ומרכז אסיה, כשהקבוצות הבולטות מביניהן הן הטג'יקים והאוזבקים הזרים, פקיסטנים והודים.[10][33][13][43] בנוסף, הצטרפו לארגון לוחמים זרים מעטים מארצות ערב, קזחסטן, רוסיה, איראן, מלזיה, בורמה ובנגלדש ואירופאים בודדים. בצד הפקיסטני, לוחמי הארגון מורכבים בעיקר מפשטונים, בלוצ'ים, פונג'אבים וסינדהים. בניגוד להגמוניה הפשטונית השוררת בטליבאן, דאעש מעודד השתלבות של אוזבקים וטג׳יקים לצד לוחמים זרים בצמרת הפיקודית שלו. לאורך שנותיו, מחוז ח'וראסאן הקדיש משאבים ניכרים כדי לקלוט לשורותיו עריקים מארגוני טרור באזור, דוגמת הטליבאן האפגני, הטליבאן הפקיסטני, אל-קאעדה, רשת חקאני, חיזב-י אסלאמי גולבודין, לשקאר-א-ג'אנגווי ולשקאר-א-טייבה.[7][8][9]

הקמתו של הארגון בסוף 2014 לוותה בצמיחה מהירה במיוחד, ועד סוף 2015 הוא מנה לפחות 2,500 לוחמים; בשנת 2016 כוחו הוערך בסביבות 4,000-3,000 לוחמים.[9][14] לאחר שספג תבוסות צבאיות, אובדן שטח וחיסול מנהיגים כמו גם התקפות עזות של הצבא האפגני והאמריקני על מעוזיו בננגרהאר לאורך 2016 ו-2017, הפנטגון העריך ב-2017 שמספר לוחמי הארגון ירד ל-1,000 בלבד. אף על פי כן, הערכות נוספות בשנים הבאות של משרד ההגנה האפגני והאו"ם העריכו שחרף האבידות הכבדות, מספר לוחמי הארגון נותר יציב ועמד על כ-2,000 לפחות בשל יכולות הגיוס של הארגון. בעקבות נסיגת כוחות ארצות הברית מאפגניסטן ושחרור אלפי אסירים ג'יהאדיסטים מבתי כלא ברחבי אפגניסטן של הטליבאן ודאעש, ההערכה היא שהארגון הכפיל את גודלו ומונה בסביבות 4,000-2,500+ לוחמים ופעילים,[6][5] כאשר מחצית מתוכם מוגדרים לוחמים מ"הגרעין הקשה" שנאמן לחלוטין לארגון, והיתר לוחמים, פעילים ותומכים שעשויים לערוק או להחליף נאמנות בהתאם למצב.[14] בנוסף ישנם מעגלי תמיכה נוספים בקרב הקהילה הסלפית הגדולה באפגניסטן שמאוימת על ידי הטליבאן בעל ההשקפה החנפית. על פי המרכז ללוחמה בטרור של האקדמיה הצבאית האמריקנית, האבדות הכוללות של מחוז ח'וראסאן בין 2015 ל-2020 הסתכמו ב-11,668 הרוגים ו-1,000 שבויים בצד האפגני ו-100 הרוגים ו-430 שבויים בצד הפקיסטני;[14] מספר זה ממחיש את יכולות הגיוס של מחוז ח'וראסאן, כשהוא הצליח לאורך שנותיו הראשונות לשמור על מספר יציב של 2,500+ לוחמים חרף האבידות הכבידות שהגיעו לאלפי לוחמים ופעילים מדי שנה.[14]

אזורי פעילות

כפי שמרמז שמו, מחוז ח׳וראסאן פועל בעיקר בחבל ארץ ח'וראסאן במרכז אסיה.[1] לאחר הקמתו, הארגון הצליח להתבסס בחבל פשטוניסטן לאורך גבול אפגניסטן-פקיסטן (קו דוראנד), שבו הייתה תמיכה גדולה בארגון ומרמור גדול כנגד הטליבאן האפגני והפקיסטני.[43] בצד האפגני, דאעש הצליח להשיג שליטה טריטוריאלית משמעותית במחוז ננגרהאר שהפך לאזור הליבה שלו,[2] ובהמשך במחוז כונר הסמוך ומחוז ג'וזג'אן הצפוני,[7] אולם רוב האזורים הללו אבדו או הצטמקו בסופו של דבר לאחר מספר שנים בעקבות התקפות ממוקדות וחזקות של הצבא האפגני והאמריקני או הטליבאן.[10][13] ניסיונות להתבסס באזורים נוספים באפגניסטן במהלך השנים הראשונות נבלמו על ידי הטליבאן מיד.[1] גם לאחר התבוסה הטריטוריאלית של מחוז ח׳וראסאן, מזרח אפגניסטן בכלל וננגרהאר וכונר בפרט נותרו מעוז משמעותי של הארגון ללא שליטה טריטוריאלית מוצהרת.[10] בצד הפקיסטני, דאע״ש הציג שליטה טריטוריאלית מינורית באזורים נידחים לא-מיושבים בבלוצ׳יסטן.[7]

  גבולות מחוז ח׳וראסאן
  אזור פעילות נוכחי

מלבד אזור הליבה במזרח אפגניסטן לאורך הגבול האפגני-פקיסטני, למחוז ח'וראסאן יש תאי תקיפה ותאי התאבדות רבים שפרוסים ברחבי אפגניסטן ופקיסטן ומבצעים פיגועי טרור רצחניים כנגד כוחות הביטחון המקומיים והטליבאן,[9] ובקרב אוכלוסייה שיעית, סופית, נוצרית, הינדואית או סיקית.[11][38] באפגניסטן למשל, הבירה קאבול והבירה המחוזית ג'לאלאבאד שסמוכות לאזור הליבה בננגרהאר, מאכלסות תאים רבים שהוציאו כמה מפיגועי הטרור הקטלניים ביותר בהיסטוריה של אפגניסטן.[38][14] מלבד קאבול וג'לאלאבאד שבהן יש פעילות טרוריסטית בעצימות גבוהה והן קשורות יותר לאזור הליבה, לדאעש יש תאי תקיפה נוספים שמפוזרים בערים גדולות ובבירות מחוזיות ברחבי אפגניסטן ופקיסטן שמבצעות פיגועי טרור בתדירות נמוכה יותר.[7] באפגניסטן, יש נוכחות קבועה או ארעית של תאי דאעש באזורים הכפריים או בבירות המחוזיות של קונדוז, הראת, בגלאן, לגמאן, לוגר, פכתיא, פרוואן, וח'וסת.[14] מאידך, הטליבאן הצליח לעקור את הנוכחות המשמעותית של דאעש בג'וזג'אן, בזאבול, בפראה, בהלמנד ובתח'אר, לאחר עימותים קשים, דבר שמנע מדאעש להתבסס בצפון ובדרום אפגניסטן. קריסת הרפובליקה האפגנית ועליית הטליבאן ב-2021, הובילה להתפשטות מחודשת של תאי דאעש ברחבי המדינה, עד כדי כך שלפי דו״ח של האו״ם תאים של הארגון נוכחים כמעט בכל מחוזות אפגניסטן. החל משנת 2022, ניתן להבחין בשלושה אזורי פעילות מרכזיים של תאי דאעש באפגניסטן:[7] האזור המזרחי, הצפוני והדרום-מערבי. האזור המזרחי כולל את ננגרהאר, כונר, קאבול, לגמאן, לוגר, פכתיא, פאראוון, חוסת׳ וע׳זני, האזור הצפוני כולל את קונדוז, בלח׳, תח׳אר, סמנגאן, סר-י פול, בגלאן ובדחשאן, והאזור הדרום-מערבי כולל את קנדהאר, הלמנד, פראה והראת. הארגון בולט בהיעדרותו ממרכז אפגניסטן המאוכלס בעיקר על ידי השיעים ממיעוט ההזארה.

בפקיסטן, הנוכחות של דאעש דלילה יותר מאפגניסטן, על אף שהוא נוכח ברוב המחוזות במדינה:[7][43] אזור השבטים הפדרלי, ח'ייבר פח'טונח'ווה, בלוצ'יסטן, פונג'אב ובמידה פחותה גם בסינד.[14] הנוכחות הדאעשית בפקיסטן בולטת במיוחד באזורים הכפריים הפשטונים הסמוכים לאזורי הליבה בצד האפגני, ובכלל זה בנפות: ח'ייבר, אורוקזאי, וזיריסטן, קוראם, מוהמנד ובאג'ור. תאי התקיפה הפקיסטנים של דאעש מרוכזים בעיקר בערים: כוויתה, קראצ'י, רוואלפינדי, ובפרט בעיר פשאוור הפשטונית שהיא שיאנית הפיגועים. בעבר הייתה נוכחות של תאים גם באסלאמאבאד ולאהור.[14]

על אף שמחוז ח'וראסאן ידוע בעיקר בנוכחותו באפגניסטן ופקיסטן, אזור הפעילות שיועד לו במקור על ידי ההנהגה המרכזית בעת הקמתו כלל אזורים נרחבים בדרום ומרכז אסיה,[7] ובכלל זה הודו, טרנסאוקסאניה, טורקסטן ובהמשך גם איראן.[9][4] כך למשל, פיגועים שהתבצעו על ידי נאמני דאעש בקשמיר, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן וקירגיזסטן שויכו למחוז ח'וראסאן.[7] באיראן, מתקפת הטרור בטהרן ב-2017 לא יוחסה למחוז מסוים, אולם הפיגוע במצעד הצבאי באהוואז ב-2018 כבר הוגדר תחת מחוז ח'וראסאן.[7] הדבר בא לידי ביטוי גם בסרטון חידוש שבועת האמונים לאבו בכר אל-בגדדי ב-2019 ממחוז ח'וראסאן, שבו הוצגו שבועות אמונים של לוחמים באפגניסטן, פקיסטן, קשמיר ואיראן. מאידך, זמן קצר לאחר מכן, הנהגת המדינה האסלאמית החליטה על פיצול הסניף האיראני, הפקיסטני והקשמירי מהמחוז, והשניים האחרונים אף קיבלו מעמד של מחוזות עצמאיים: מחוז פקיסטן (ولاية باكستان) ומחוז הודו (ولاية الهند).[7] מהלך זה נועד להדגיש את התרחבות המדינה האסלאמית באסיה, לעודד הצטרפות לארגון בפקיסטן והודו, ולתת תשומת לב תקשורתית לסניפים הללו, שפעולותיהם נבלעו בשלל הפעולות שבוצעו באפגניסטן ולא קיבלו חשיפה מספקת בהפקות של המחוז. מאוגוסט 2021, הייחוס של הפעולות בשטחה של פקיסטן פוצל לשניים: פעולות שבוצעו בח'ייבר פח'טונח'ווה יוחסו שוב למחוז ח׳וראסאן, ופעולות שבוצעו בבלוצ׳יסטן, פונג'אב וסינד יוחסו למחוז פקיסטן.[7] פיצול ח'ייבר פח'טונח'ווה משאר פקיסטן נובע מהרכבו האתני (פשטונים) שמנוגד למחוזות האחרים; בשל כך, הוא מהווה חלק אינטגרלי מאזור הליבה של דאע״ש בח׳וראסאן שצמח באזור הגבול האפגני-פקיסטני, כמו גם בשל ההנהגה הפשטונית ברובה של הארגון והעובדה שרבים ממנהיגיו ומפקדיו מגיעים מח׳ייבר פח׳טונח׳ווה.[43] בכך, דאעש ממשיך את מגמתו לקרוא תיגר על הגבולות הבינלאומיים ששורטטו לטענתו על ידי ה״אימפריות הצלבניות״, ומתחשב בשאיפות האוכלוסייה הפשטונית המקומית שמתנגדת לקו דוראנד השרירותי בין אפגניסטן לפקיסטן שחוצה את חבל פשטוניסטן - ארצם של הפשטונים.[25]

חימוש, טקטיקות ותקשורת

לאמצעי הלחימה של מחוז ח'וראסאן 3 מקורות: נשק שלל, רשתות של סחר בנשק וייצור עצמי.[7] נשק השלל מקורו בעיקר בפעולות נגד צבא אפגניסטן ובמידה פחותה יותר בפעולות נגד צבא פקיסטן והטליבאן. נשק זה תקני ואיכותי יחסית, וכולל רובי סער מסוג קלצ׳ניקוב וקרבין, אקדחים, רובי צלפים שונים, רימונים, מקלעים קלים וכבדים, מכונות ירייה, מרגמות וטילי כתף שונים. מרשתות הסחר בנשק מגיע נשק מגוון יותר והוא כולל בעיקר אקדחים, רובי סער שונים, רימונים ומטולי רקטות שלעיתים אף נרכשים דרך מתווכים וסוחרי נשק מהמלאי של צבא אפגניסטן.[8] בקטגוריית הייצור העצמי ניתן למנות מטעני צד, מטענים מגנטיים, משתיקי קול, משגרים, רקטות לטווח קצר ובינוני, מכוניות תופת ובפרט חגורות נפץ איכותיות וקטלניות עם מיסבים כדוריים שאחראיות לכמה מפיגועי הטרור הקטלניים ביותר בהיסטוריה של אפגניסטן ופקיסטן.[7] בכל הקשור לכיבוש שטח, הטקטיקה של דאעש ח'וראסאן מתבססת על חי"ר רגלי שפועל על פי גורם ההפתעה ויתרון מספרי, ונתמך על ידי חוליות ארטילריה וצליפה ניידות ובמידת הצורך בלוחמים מתאבדים. אמצעי נוסף הוא מלחמת התשה מתמשכת באזורים כפריים, שגורמת בהדרגה לכוחות האויב להדיר את רגליהם מהם.[7] על מנת לבלום מתקפות על שטח שנכבש, דאעש משתמש בדרך כלל בהטמנת מטעני חבלה ופריסת חוליות צלפים ומקלענים על צירים מרכזיים ובעת הצורך גם משתמש במכוניות תופת ומחבלים מתאבדים. הארגון מתמחה בלוחמת גרילה ולוחמה הררית שמאפשרת לו לתקוף ביעילות סיורים ומוצבים מבודדים תוך ניצול הטופוגרפיה המורכבת ולחזור במהירות למחסה שההרים מספקים לו מפני כוחות שריון וחילות האוויר המקומיים.[7]

מחוז ח׳וראסאן מיומן במיוחד בכל הקשור ללוחמה עירונית והיטמעות באוכלוסייה המקומית שמיוחסת למגויסים מרשת חקאני ומאל-קאעידה;[4][8][49] כך לדוגמה, במרכזים עירוניים נפרסים תאי טרור רבים שמנותקים זה מזה,[11] וכל אחד מהם מכיל בתוכו חוליות עם מטרות שונות: חוליות תקיפה - חיסולים והטמנת מטעני צד ומטענים מגנטיים על צירי תנועה ורכבי ביטחון; חוליות התאבדות - שיגור לוחמים מתאבדים למשרדי ממשל, ריכוזים של כוחות ביטחון ואוכלוסייה אזרחית; חוליות ארטילריה - ירי רקטות ומרגמות לעבר מבנים ממשלתיים, כינוסים, בסיסים ושדות תעופה.[7] המטרות של תאי הטרור העירוניים הם לערער את חוסנן של הממשלות המקומיות, ליצור תחושה כללית של חוסר ביטחון ולעורר מתחים חברתיים, אתנים, כלכליים ופוליטיים.[49] דאעש ח'וראסאן מממן את פעילותו באמצעות גביית מיסים מהאוכלוסייה המקומית, סחר בנשק ובעצים, הברחות, מחצבים, כריית מינרלים וחטיפות,[4] אך בניגוד לטליבאן, מתנגד באופן מוצהר לסחר בסמים ופועל למגר בטריטוריות שלו שדות של אופיום וחשיש.[7] בעת הקמתו, הוא נתמך כספית במשך תקופה ארוכה על ידי הנהגת המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה.[9]

מערך התקשורת של מחוז ח׳וראסאן מפותח היטב, והוא משתמש בפלטפורמות מדיה שונות כדי להפיץ את התעמולה שלו למתגייסים פוטנציאליים, כולל הפעלת תחנת רדיו וחשבונות ברשתות חברתיות דוגמת פייסבוק, טוויטר, טלגרם ווואטסאפ.[12] התעמולה של המחוז מתמקדת בארבעה נושאים עיקריים: הסתה כללית לג׳יהאד, מיתוג המדינה האסלאמית ככוח הג׳יהאדיסטי האמיתי היחיד, הכפשת קבוצות ג׳יהאדיסטיות יריבות ובני דתות אחרות, והקרנת מאבק חסר גבולות ולאומיות.[12] פרסומי מערך התקשורת של המחוז מתחלקים בכללי ל-3 סוגים: פרסומים רשמיים שמופקים על ידי מחלקת התקשורת המחוזית ונשלחים למחלקת התקשורת המרכזית של המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה שמאשרת ומפיצה אותם דרכה בצורה מקוונת עם חשיפה בינלאומית;[7] פרסומים רשמיים שמופקים על ידי מחלקת התקשורת המחוזית ומופצים דרכה באמצעים ישירים או מקוונים לאוכלוסייה המקומית עם חשיפה מוגבלת; פרסומים לא-רשמיים שמופקים על ידי גופי מדיה שונים של תומכי המחוז ומופצים בצורה מקוונת.[47][15] פרסומים רשמיים שמופצים על ידי מחלקת התקשורת המרכזית כוללים בעיקר כתבות, סרטים, סרטונים קצרים, דוחות מצולמים ותמונות,[7] ופרסומים רשמיים שמופצים על ידי מחלקת התקשורת המחוזית כוללים בעיקר חוברות וספרי לימוד אלקטרוניים, נשידים, הצהרות, מסרים מההנהגה, ראיונות ותעמולה מגוונת. פרסומים לא-רשמיים שמופצים על ידי תומכי המחוז כוללים מגוון חומרים: לעיתים כאלה שקשורים למחוז, לעיתים תעמולה, פוסטרים, איומים ושלל יוזמות מקומיות, ולעיתים הם משמשים כלי להעברת מסרים של מחוז ח׳וראסאן והמדינה האסלאמית בצורה עקיפה מבלי להצהיר על קשר אליהם. הפרסום הרשמי נעשה בעיקר בערבית, פשטו ואנגלית, והפרסום המקומי הרשמי והלא רשמי שמיועד לאוכלוסייה המקומית או למגויסים פוטנציאליים יוצא במגוון שפות דוגמת: פשטו, דארי, אוזבקית, אורדו, טורקמנית, נוריסטנית, פאשאית, בנגלית, אנגלית, ועוד[47] הדובר הנוכחי של מחוז ח׳וראסאן הוא סולטאן עזיז שגם מפרסם הצהרות ומסרים מטעם ההנהגה המקומית.[15] שני מוסדות התקשורת הרשמיים והחשובים ביותר של המחוז הם תחנת הרדיו ״קול הח׳ליפות/רדיו ח׳וראסאן״, וקרן אל-עזאים; הראשון מפרסם חדשות, תעמולה, ראיונות ותוכניות דתיות, והאחרון מפרסם בעיקר ספרים אלקטרוניים שקשורים לשריעה, אמונה, אידאולוגיה ופוליטיקה, מתרגם תכנים של המדינה האסלאמית לפשטו, דארי ואוזבקית, והחל מ-2022 מפיק גם סרטוני תעמולה קצרים ומגזין מקומי בפשטו ובאנגלית - ״קול ח׳וראסאן״;[15][51] התוכן המגוון של קרן אל-עזאים מספק הדרכה דתית ואידאולוגית ללוחמים, פעילים ותומכים, ונועד גם לעודד התקפות, לעורר השראה בקרב לוחמי הארגון, לגייס כספים ולעשות דה-לגיטימציה לטליבאן.[25][43] בגופי התקשורת הלא-רשמיים של המחוז ניתן למנות את חדשות מחוז ח׳וראסאן, חדשות חקאת, חאלד מדיה, אל-מילאט מדיה, סנג׳אר מדיה ופורקאן טיוי. חלק מגופי התקשורת הללו מתעסקים גם בתרגום תכנים, ספרים וסרטים של המדינה האסלאמית לפשטו, אוזבקית, דארי ושפות נוספות.[47][15] בין 2015 ל-2022, מחלקת התקשורת המרכזית של המדינה האסלאמית פרסמה כ-33 סרטים רשמיים על מחוז ח'וראסאן שעסקו בין השאר בפעילות טרוריסטית, באימונים, בהוצאות להורג, בהצגת חיי היום יום ויישום השריעה בשטחי הח׳ליפות, באיום על מתנגדים ובקריאות למוסלמים להגר למחוז.[7]

פעילות

הפעילות של מחוז ח׳וראסאן מתחלקת בין המישור האזרחי למישור הצבאי.[7] פעילות הארגון במישור האזרחי בלטה בעיקר בתקופה שבה שלט על טריטוריות באפגניסטן והחיל בהם את חוקי השריעה, ובכלל זה הקמת בתי משפט, בתי ספר ומשטרה דתית (החיסבה), הכשרת מטיפים ומתן שיעורי דעווה במסגדים, הפקת מוצרי מדיה מגוונים לצורכי פנים וחוץ, גביית זכאה, סיוע לנזקקים, השמדת שדות אופיום וסמים, קטיעת ידי גנבים ושודדים, חיסול שאמאנים, השמדת מבני ״כפירה״, קליטת לוחמים זרים, פעילויות לילדים בחגים מוסלמיים, ומתן שירותים מסוימים לאוכלוסייה המקומית.[7] פעילות במישור הצבאי כוללת איומים, חטיפות, סחיטה, התנקשויות במשתפי פעולה, פעילי טליבאן, אזרחים שיעים, אנשי כוחות ביטחון ונציגי ממשל מקומי, תקיפת תשתיות נפט וחשמל, מארבים והפעלת מטעני צד על מיניבוסים שיעים ורכבי ביטחון, הקמת מחנות אימונים למגויסים או העברת קורסים ממוקדים בנושאי ארטילריה, צליפה והפעלת מטענים, וגם דברים מורכבים יותר כמו פיתוח אמצעי לחימה מגוונים, ביצוע פיגועי התאבדות על מטרות אזרחיות וצבאיות, תקיפות בסיסים ובתי כלא, ירי ארטילריה על בסיסים, שדות תעופה ומבני ממשל, ובשנים הראשונות לפעולתו גם כיבוש טריטוריות, דיכוי מרי אזרחי, והפעלת ריגול נגדי בקרב האוכלוסייה האזרחית.[13][10] מאז הקמתו ב-2015, מחוז ח׳וראסאן ביצע באופן רשמי למעלה מ-1,500 פעולות טרור ברחבי אפגניסטן ופקיסטן[7] שבהם נהרגו ונפצעו למעלה מ-9,000 בני אדם.[8] חלק מהפעילות הטרוריסטית בעצימות נמוכה (עם דגש על חטיפות, סחיטה, גביית מס או תקריות בתוך אזורי השליטה של הארגון) לא מדווחת כלל בתקשורת הרשמית של הארגון. להלן רשימה של פעולות בולטות שבוצעו על ידו מאז הקמתו:[7]

2015

  • 12 במאי: 45 הרוגים ו-13 פצועים, בהתקפה של חמושי דאע״ש על אוטובוס שהוביל נוסעים שיעים אסמאעילים בעיר קראצ׳י בדרום פקיסטן.
  • 25 באוקטובר: 12 הרוגים לצבא הפקיסטני, בפיצוץ מטען צד על משאית צבאית במהלך מארב הררי באזור סיווי מהמנד-באג׳ור באזור השבטים הפדרלי בצפון-מערב פקיסטן.

2016

  • 13 בינואר: 7 הרוגים בהתקפה של 3 לוחמי דאעש על הקונסוליה הפקיסטנית בעיר ג'לאלאבד במזרח אפגניסטן.
  • 20 ביוני: 15 הרוגים ו-9 פצועים, בפיגוע התאבדות על אוטובוס שהוביל מאבטחים נפאלים והודים של שגרירות קנדה בקאבול.
  • 23 ביוני: 97+ הרוגים ו-260 פצועים, בפיגוע התאבדות בהפגנה שיעית בקאבול.
  • 8 באוגוסט: 94 הרוגים וכ-120 פצועים, בפיגוע התאבדות בבית החולים הממשלתי בעיר כוויתה. הפיגוע כוון לעורכי דין ועובדי משרד המשפטים שהתאספו במקום בעקבות מותו של נשיא לשכת עורכי הדין הבלוצ'יסטנית על ידי מתנקש אלמוני.
  • 15 באוגוסט: 34 הרוגים ו-56 פצועים, בפיגוע התאבדות במרכז חינוכי שיעי בקאבול.
  • 24 באוקטובר: 62 הרוגים ו-165 פצועים, בהתקפה של 3 מתאבדים על מכללת ההדרכה והאימונים של משטרת בלוצ'יסטן בעיר כוויתה.
  • 26 באוקטובר: מספר הרוגים ופצועים בפיגוע התאבדות של דאע״ש בהתכנסות של מועצת זקני השבטים בעיר ג׳לאלאבד. על פי דאעש, הם התכנסו לדון בהקמת מיליציות מקומיות נגד הארגון.
  • 12 בנובמבר: 55 הרוגים ו-102 פצועים, בפיגוע התאבדות במקדש סופי בעיר חוזדר בבלוצ'יסטן (מערב פקיסטן).
  • 21 בנובמבר: 32 הרוגים ו-50 פצועים בפיגוע התאבדות במסגד שיעי בקאבול.
  • 27 בנובמבר: 12 הרוגים לצבא האפגני, בהתקפה של לוחמי דאעש על עמדות צבא בנפת מארגב במחוז גור שבמרכז אפגניסטן.

2017

  • 16 בפברואר: 91 הרוגים ו-300 פצועים, בפיגוע התאבדות במקדש סופי בעיר סיהוון במחוז סינד בפקיסטן.
  • 8 במרץ: למעלה מ-100 הרוגים ו-63 פצועים, בהתקפה משולבת של 5 מתאבדים בבית החולים הצבאי דאוד חאן בקאבול.
  • 12 במאי: 28 הרוגים ו-40 פצועים, בפיגוע התאבדות על שיירה של סגן יו"ר הפרלמנט של פקיסטן ליד העיר מסטונג'.
  • 23 ביוני: 14 הרוגים ו-20 פצועים, בפיגוע התאבדות ליד משרד מפכ"ל משטרת כוויתה בפיקסטן.
  • 1 באוגוסט: 31 הרוגים ו-66 פצועים, בפיגוע התאבדות במסגד שיעי בהראת.
  • 21 באוגוסט: 15 הרוגים ו-40 פצועים, בפיגוע התאבדות בסמוך למשאית סיור של צבא פקיסטן בעיר כוויתה.
  • 20 באוקטובר: כ-40 הרוגים בפיגוע התאבדות במסגד שיעי בקאבול.
  • 17 בדצמבר: 9 הרוגים ו-57 פצועים, בהתקפה של 2 מתאבדים על כנסייה בעיר כוויתה בפקיסטן.
  • 28 בדצמבר: 50 הרוגים ו-80 פצועים, בפיגוע התאבדות במרכז תרבות שיעי בקאבול.

2018

  • 21 במרץ: 33 הרוגים ו-65 פצועים, בפיגוע התאבדות בחגיגות שיעיות של חג הנורוז בקאבול.
  • 22 באפריל: 48 הרוגים ו-112 פצועים, בפיגוע התאבדות בתור לחלוקת תעודות זהות בעיר קאבול.
  • 29 באפריל: כ-20 הרוגים בפיצוץ אופנוע ממולכד במרכז בחירות בג'לאלאבד.
  • 29 באפריל: מפקדי המודיעין והמשטרה של מחוז ננגרהאר חוסלו בג'לאלאבד באמצעות מטעני חבלה.
  • 29 באפריל: 7 הרוגים ו-15 פצועים לצבא הפקיסטני, בפיגוע התאבדות בסמוך לרכבים צבאיים בעיר כוויתה בפקיסטן.
  • 30 באפריל: 29 הרוגים ו-40 פצועים, בפיגוע תופת כפול בקאבול בסמוך למטה המודיעין האפגני.
  • 4 ביוני: מספר נפגעים לצבא הפקיסטני, בהתקפה של 2 לוחמים מתאבדים על מרכז צבאי בעיר מסטונג' בבלוצ'יסטן.
  • 4 ביוני: כ-70 נפגעים בפיגוע התאבדות של לוחם דאעש על כינוס של אנשי דת בקאבול.
  • 8 ביוני: כ-25 נפגעים, לאחר שלוחם דאעש ביצע התקפה בעיר ג'לאלאבד על ביתו של נציג מחוז ננגרהאר בפרלמנט אפגני.
  • 11 ביוני: כ-20 הרוגים ו-70 פצועים בפיגוע התאבדות של דאעש באגף הפיתוח של משרד החקלאות בקאבול.
  • 16 ביוני: 36 הרוגים ו-65 פצועים בג'לאלאבד, לאחר פיגוע התאבדות של דאעש בכינוס של חיילים אפגנים ולוחמי טליבאן שנפגשו בעקבות הפסקת האש לארוחת עיד אל-פיטר משותפת.
  • 17 ביוני: 25 הרוגים ו-60 פצועים בג'לאלאבד, לאחר פיגוע התאבדות נוסף של דאעש בכינוס של חיילים אפגנים ולוחמי טליבאן.
  • 9 במאי: כ-50 נפגעים במתקפה של לוחמים מתאבדים על תחנת משטרה בקאבול.
  • 13 במאי: כ-100 נפגעים במתקפה משולבת של דאעש על משרדי ממשלה בג'לאלאבד שכללה רכב תופת ומספר לוחמים מתאבדים.
  • 30 במאי: מתקפה של 10 לוחמים מתאבדים על משרד הפנים בקאבול נמשכה מספר שעות והותירה מספר לא ידוע של נפגעים.
  • 1 ביולי: 40 הרוגים ו-20 פצועים בפיגוע התאבדות של דאעש בכינוס של מיעוטים דתיים במתחם המודיעין בג'לאלאבד לקראת פגישה עם נשיא אפגניסטן.
  • 13 ביולי: 149 הרוגים ו-186 פצועים, בפיגוע התאבדות של דאעש בעצרת בחירות של ראש המודיעין הפקיסטני לשעבר בעיר מסטונג' באזור בלוצ'יסטן.
  • 15 ביולי: כ-60 נפגעים בפיגוע התאבדות של דאעש על המשרד לפיתוח כפרי בעיר קאבול.
  • 17 ביולי: 23 הרוגים ו-27 פצועים לטליבאן בפיגוע התאבדות של דאעש בהלוויה של בכיר טליבאן בג'וזגאן.
  • 22 ביולי: 115 אזרחים וכוחות ביטחון נפגעו בפיגוע התאבדות של דאעש בקבלת פנים לגנרל עבדול רשיד דוסטום בשדה התעופה בקאבול.
  • 25 ביולי: 31 הרוגים ו-40 פצועים בפיגוע התאבדות של דאעש במרכז בחירות בעיר כוויתה במערב פקיסטן.
  • 27 ביולי: 25 הרוגים ופצועים לטליבאן בעימותים עם דאעש בכפרים סר-דארה ומע'ל בנפת דרזאב במחוז ג'וזג'אן.
  • 28 ביולי: 33 הרוגים ו-15 פצועים, בהתקפה של 2 מתאבדים על המטה של הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי בעיר ג'לאלאבד.
  • 31 ביולי: 86 נפגעים לטענת דאעש בהתקפה של 2 מתאבדים על בנין ממשלתי של המחלקה לפליטים ותושבים חוזרים בעיר ג'לאלאבד.
  • 3 באוגוסט: 48 הרוגים ו-70 פצועים, בהתקפה של 2 מתאבדים על מסגד שיעי בעיר ג'רדיז במחוז פאקטיה.
  • 10 באוגוסט: 25 הרוגים ו-30 פצועים לטליבאן, לאחר לחימה קשה עם דאעש באזור סברא בנפת חוגיאנו בננגרהאר.
  • 15 באוגוסט: כ-50 הרוגים ולמעלה מ-68 פצועים, בפיגוע התאבדות במרכז חינוך שיעי באזור 18 בקאבול.
  • 16 באוגוסט: 110 נפגעים בהתקפה של זוג מתאבדים על מרכז הדרכה של מפקדת המודיעין האפגנית באזור 5 בקאבול.
  • 21 באוגוסט: עשרות נפגעים לכוחות הביטחון האפגנים, בהתקפה של זוג מתאבדים על בנין ממשלתי הסמוך לארמון הנשיאות באזור 1 בקאבול.
  • 25 באוגוסט: 15 הרוגים ו-20 פצועים לכוחות הביטחון האפגנים, בפיגוע התאבדות של דאעש במרכז בחירות באזור 5 בעיר ג'לאלאבד.
  • 5 בספטמבר: 150 נפגעים בפיגוע התאבדות עם מכונית תופת בכינוס שיעי בקאבול.
  • 9 בספטמבר: 55 נפגעים בפיגוע התאבדות בכינוס ממשלתי באזור 4 בקאבול.
  • 11 בספטמבר: 68 הרוגים ו-156 פצועים בפיגוע התאבדות בהפגנה בנפת מומאדה דארה בננגרהאר.
  • 17 בספטמבר: בהתקפה של דאעש על מסגד סופי באזור סורח' רוד בננגרהאר, נהרגו 6 שומרים והמסגד נשרף עד היסוד.
  • 22 בספטמבר: כ-40 הרוגים ו-60 פצועים לצבא האיראני, הבסיג' ומשמרות המהפכה, בהתקפה של 5 תומכי דאעש על מצעד צבאי בעיר אחוואז בחבל ח'וזסתאן.
  • 27 בספטמבר: 15 הרוגים ו-30 פצועים לצבא הפקיסטני, בהתנגשויות עם לוחמי דאעש באזור שירין אב בבלוצ'יסטן.
  • 2 באוקטובר: 35 הרוגים ו-55 פצועים, בפיגוע התאבדות בעצרת בחירות באזור סראי באזר במחוז ננגרהאר.
  • 21 באוקטובר: לוחם דאעש שהתגייס לקומנדו האפגני, ביצע התקפה בבסיס הקומנדו בעיר שינדין בהראת במהלך ביקור משלחת של נאט"ו. בין הנפגעים חיילים צ'כים, אמריקנים וגרמנים.
  • 22 באוקטובר: 120 נפגעים בפיגוע התאבדות של דאעש במרכז בחירות באזור 17 בקאבול.
  • 22 באוקטובר: 150 נפגעים בפיצוץ 19 מטעני חבלה בקלפיות ברחבי קאבול.
  • 22 באוקטובר: 100 נפגעים בפיצוץ 13 מטעני חבלה בקלפיות בג'לאלאבד, ג'ברהר, סרח רוד וחוגיאנו.
  • 29 באוקטובר: 25 נפגעים בפיגוע התאבדות באזור 9 בקאבול.
  • 31 באוקטובר: 30 נפגעים בפיגוע התאבדות של דאעש על כלא פול-א-צ׳רקי באזור 12 בקאבול.
  • 23 בנובמבר: 162 נפגעים בפיגוע התאבדות בכינוס שיעי בעיירה קאלאיה בח'ייבר פח'טונח'ווה בצפון פקיסטן.
  • 12 בנובמבר: 55 נפגעים (אזרחים שיעים וכוחות ביטחון), בפיגוע התאבדות ליד ארמון הנשיא באזור 2 בקאבול.
  • 20 בנובמבר: 55 הרוגים ו-94 פצועים, בפיגוע התאבדות בכינוס של מלומדים ואנשי דת באולם בקאבול.
  • 23 בנובמבר: 50 הרוגים ו-110 פצועים, בפיגוע התאבדות במפקדה צבאית באזור רמנדוזי במחוז חוסט.

2019

  • 6 במרץ: 16 הרוגים ו-10 פצועים בהתקפה משולבת ליד נמל התעופה של ג'לאלאבד.
  • 20 באפריל: 10 הרוגים ו-5 פצועים, בהתקפה משולבת על משרד התקשורת האפגני בקאבול.
  • 17 באוגוסט: 92 הרוגים ו-142 פצועים, בפיגוע התאבדות בחתונה שיעית בקאבול.

2020

  • 6 במרץ: 32 הרוגים ו-82 פצועים, בפיגוע התאבדות בטקס לזכרו של המנהיג השיעי עבדול עלי מזארי שנרצח על ידי הטליבאן ב-1995.
  • 25 במרץ: 25 הרוגים ו-למעלה מ-8 פצועים, בפיגוע התאבדות של פעיל דאעש הודי על מקדש של סיקים בקאבול.
  • 12 במאי: 24 הרוגים ו-16 פצועים, בהתקפה של 3 מתאבדים על מחלקת היולדות של בית החולים השיעי לילדים בקאבול. בין ההרוגים נשים הרות, יולדות, ילדים ותינוקות.
  • 12 במאי: 32 הרוגים ו-133 פצועים, בפיגוע התאבדות בהלוויה של מפקד משטרה לשעבר בנפת קוז-קונר במחוז ננגרהאר.
  • 2 באוגוסט: 29 הרוגים ו-50 פצועים, בהתקפה משולבת של 12 מתאבדים ולוחמים על כלא קאלקוטייה בג'לאלבאד שנועדה לשחרר עצורי דאעש. 270 אסירים הצליחו להימלט.
  • 2 בנובמבר: 35 הרוגים וכ-50 פצועים בהתקפה של 3 מתאבדים על יריד ספרים איראני באוניברסיטה של קאבול.

2021

  • 8 ביוני: 10 עובדים בפינוי מוקשים נהרגו על ידי לוחמי דאעש במחוז בגלאן.
  • 8 במאי: 90 הרוגים ו-240 פצועים, בפיצוץ מכונית תופת ומטעני חבלה בבית ספר שיעי בקאבול.
  • 26 באוגוסט: 183 הרוגים ולמעלה מ-150 פצועים בפיגוע התאבדות בנמל התעופה חאמיד כרזאי במהלך נסיגת כוחות ארצות הברית מאפגניסטן, בהם 13 הרוגים ו-15 פצועים לצבא האמריקני. בפיגוע נהרגו גם לוחמי טליבאן ואזרחים אפגנים רבים.
  • 18 בספטמבר: 34 נפגעים לטליבאן, בפיצוץ 6 מטעני צד באזורים שונים בעיר ג'לאלבאד.
  • 3 באוקטובר: 18 פצועים ומספר הרוגים בסמוך למסגד איד גאה בקאבול, בפיצוץ מטען בטקס אזכרה לאימו של דובר הטליבאן ד׳ביחאללה מוג'אהד.
  • 8 באוקטובר: 46 הרוגים ו-143 פצועים, בפיגוע התאבדות במסגד שיעי בקונדוז.
  • 15 באוקטובר: 65 הרוגים ולמעלה מ-70 פצועים, בפיגוע התאבדות במסגד שיעי בקנדהאר.
  • 2 בנובמבר: 25 הרוגים ו-למעלה מ-50 פצועים, בהתקפה של 5 מתאבדים בבית החולים הצבאי דאוד חאן בקאבול. בין ההרוגים מולה חמדאללה מוכלס - מפקד בכיר בטליבאן.
  • 14 בנובמבר: כ-20 נפגעים שיעים, בפיצוץ מטענים מגנטיים על 2 מיניבוסים בשכונת דשטי ברצ'י השיעית בעיר קאבול.
  • 20 בנובמבר: למעלה מ-20 נפגעים שיעים, בפיצוץ מטענים מגנטיים על 2 מיניבוסים באזור 3 ואזור 13 בעיר קאבול.
  • 10 בדצמבר: עשרות נפגעים שיעים, בפיצוץ מטעני צד על 3 מיניבוסים באזור 3, אזור 6 ואזור 13 בעיר קאבול.
  • 21 בדצמבר: מפקד בטליבאן ו-3 משומרי ראשו נהרגו במארב של דאעש באזור ג׳אני-ח׳יל במחוז ננגרהאר.
  • 23 בדצמבר: עשרות נפגעים לטליבאן, בפיגוע התאבדות של דאעש באזור 3 בעיר קאבול.

2022

  • ינואר-מאי: 18 הרוגים ו-6 פצועים, בפעולות של דאעש במחוז ח׳ייבר פח׳טנח׳ווה בצפון מערב פקיסטן.
  • 4 במרץ: 63 הרוגים ו-196 פצועים בפיגוע התאבדות במסגד שיעי בעיר פשאוור בצפון מערב פקיסטן.
  • 1 באפריל: 30 נפגעים אזרחיים בפיצוץ מטעני חבלה בכינוס שיעי בעיר הראת במערב אפגניסטן.
  • 18 באפריל: ירי 10 קטיושות לעבר עמדה צבאית אוזבקית בעיר תרמז בדרום אוזבקיסטן.
  • 21 באפריל: 31 הרוגים ו-87 פצועים, בפיצוץ תיק ממולכד בתוך מסגד שיעי בעיר מזאר א-שריף במחוז בלח׳ בצפון אפגניסטן.
  • 21 באפריל: 18 הרוגים ומספר פצועים, בפיצוץ מטען צד על מיניבוס של עובדי שדה התעופה בעיר קונדוז בצפון אפגניסטן.
  • 24-19 באפריל: 14 הרוגים ו-7 פצועים לטליבאן בפעולות של דאעש במחוזות: לוגר, תח'אר, בדחשאן, כונר וננגרהאר.
  • 25-19 באפריל: 29 נפגעים לטליבאן בפיצוץ מטעני צד באזורים שונים בעיר קאבול.
  • 28 באפריל: 30 נפגעים שיעים, בפיצוץ מטענים מגנטיים במיניבוסים באזור 3 ואזור 10 בעיר מזאר א-שריף במחוז בלח׳.
  • 7 במאי: ירי 7 קטיושות לעבר עמדה צבאית טג׳יקית באזור ח׳ואג׳ה-ג׳אר בגבול אפגניסטן-טג׳יקיסטן.
  • 23 במאי: מספר הרוגים ופצועים לטליבאן, בפיגוע התאבדות בטקס אזכרה למנהיג הטליבאן ליד נמל התעופה חמיד קרזאי בקאבול.
  • 25 במאי: כ-30 נפגעים שיעים, בפיצוץ מטעני צד על 3 מיניבוסים באזור 5 ואזור 10 בעיר מזאר א-שריף בצפון אפגניסטן.
  • 18 ביוני: מספר נפגעים סיקים, בהתקפה של לוחם דאעש על מקדש הינדי-סיקי במערב קאבול שנמשכה כ-3 שעות.
  • 18 ביוני: בהמשך לאותו אירוע, כ-20 נפגעים לטליבאן, בפיצוץ 4 מטעני צד ומכונית תופת על סיורים של הטליבאן בקאבול שניסו להגיע למקדש הסיקי המותקף.
  • 1 באוגוסט: 6 נפגעים לטליבאן, בפיצוץ מטען צד באזור דיכול במחוז כונר.
  • 5 באוגוסט: 20 נפגעים שיעים לטענת הארגון, בפיצוץ מטען חבלה על התכנסות שיעית בשכונת קאריז במערב קאבול.
  • 6 באוגוסט: לטענת הארגון כ-30 נפגעים שיעים ומאבטחי טליבאן, בפיצוץ מטען חבלה על התכנסות שיעית באזור 6 בעיר קאבול.

2023

11 בינואר: לפחות 20 איש נהרגו בפיגוע התאבדות סמוך לבניין משרד החוץ בקאבול.[52]

לקריאה נוספת

  • Giustozzi, Antonio. The Islamic State in Khorasan: Afghanistan, Pakistan and the New Central Asian Jihad. Oxford University Press, 2018.
  • Ibrahimi, Niamatullah, and Shahram Akbarzadeh. "Intra-jihadist conflict and cooperation: Islamic state–Khorasan Province and the Taliban in Afghanistan." Studies in Conflict & Terrorism 43.12 (2020): 1086-1107.
  • Osman, Borhan. "The Islamic State in ‘Khorasan’: How it began and where it stands now in Nangarhar." Afghanistan Analysts Network 27 (2016).
  • Jadoon, Amira, and Andrew Mines. Broken, But Not Defeated: An Examination of State-Led Operations Against Islamic State Khorasan in Afghanistan and Pakistan (2015-2018). MILITARY ACADEMY WEST POINT NY, 2020.
  • Johnson, Casey Garret. The rise and stall of the Islamic State in Afghanistan. Washington, DC: United States Institute of Peace, 2016.
  • Azamy, Hekmatullah, and James Weir. "Islamic State and jihadi realignments in Khorasan." The Diplomat 8 (2015).

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מחוז ח'וראסאן של המדינה האסלאמית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 Osman, Borhan. "The Shadows of ‘Islamic State’in Afghanistan: What threat does it hold?." Afghanistan Analysts Network 12.02 (2015).
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 2.16 2.17 2.18 2.19 2.20 2.21 2.22 2.23 2.24 2.25 2.26 2.27 2.28 2.29 2.30 2.31 2.32 2.33 2.34 2.35 2.36 2.37 2.38 2.39 2.40 2.41 2.42 Osman, Borhan. "The Islamic State in ‘Khorasan’: How it began and where it stands now in Nangarhar." Afghanistan Analysts Network 27 (2016).
  3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 3.13 3.14 Johnson, Casey Garret. ‏ The rise and stall of the Islamic State in Afghanistan. Washington, DC: United States Institute of Peace, 2016.
  4. ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 4.12 4.13 ‏ Examining Extremism: Islamic State Khorasan Province (ISKP), Catrina Doxsee, Jared Thompson, Grace Hwang - CSIS iDeas Lab.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 ‏ Letter dated 10 June 2019 from the Chair of the Security Council Committee established pursuant to resolution 1988 (2011) addressed to the President of the Security Council, Security Council, 13 June 2019
  6. ^ 6.0 6.1 ‏ Opinion ISIS-K is ready to fight the Taliban. Here’s how the group became a major threat in Afghanistan. By Abdul Sayed August 29, 2021
  7. ^ 7.00 7.01 7.02 7.03 7.04 7.05 7.06 7.07 7.08 7.09 7.10 7.11 7.12 7.13 7.14 7.15 7.16 7.17 7.18 7.19 7.20 7.21 7.22 7.23 7.24 7.25 7.26 7.27 7.28 7.29 7.30 7.31 7.32 7.33 الدولة الاسلامية, صحيفة النبأ العدد 1-330, في سنوات 1438-1443هـ
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 8.6 8.7 8.8 Jadoon, Amira, and Andrew Mines. ‏ The Islamic State Threat in Taliban Afghanistan: Tracing the Resurgence of Islamic State Khorasan. MILITARY ACADEMY WEST POINT NY, 2022.
  9. ^ 9.00 9.01 9.02 9.03 9.04 9.05 9.06 9.07 9.08 9.09 9.10 ‏ Islamic State Khorasan (IS-K), Clayton Sharb with assistance from Danika Newlee and the CSIS iDeas Lab.
  10. ^ 10.00 10.01 10.02 10.03 10.04 10.05 10.06 10.07 10.08 10.09 10.10 10.11 10.12 10.13 10.14 10.15 10.16 10.17 10.18 10.19 10.20 10.21 10.22 10.23 10.24 10.25 10.26 10.27 10.28 10.29 10.30 10.31 10.32 10.33 Network, Afghanistan Analysts, Obaid Ali, and Khalid Gharanai. "Hit from Many Sides (2): The demise of ISKP in Kunar." (2021).
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 Osman, Borhan. "With an active cell in Kabul, ISKP tries to bring sectarianism to the Afghan war." Afghan Analysts Network 19 (2016).
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 Osman, Borhan. "ISKP’s Battle for Minds: What are its Main Messages and Who do they Attract?." Afghanistan Analysts Network 12 (2016).
  13. ^ 13.00 13.01 13.02 13.03 13.04 13.05 13.06 13.07 13.08 13.09 13.10 13.11 13.12 13.13 Network, Afghanistan Analysts, Obaid Ali. "Hit from Many Sides (1): Unpicking the recent victory against the ISKP in Nangrahar." (2020).
  14. ^ 14.00 14.01 14.02 14.03 14.04 14.05 14.06 14.07 14.08 14.09 14.10 14.11 14.12 14.13 14.14 14.15 Jadoon, Amira, and Andrew Mines. Broken, But Not Defeated: An Examination of State-Led Operations Against Islamic State Khorasan in Afghanistan and Pakistan (2015-2018). MILITARY ACADEMY WEST POINT NY, 2020.
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 15.4 15.5 15.6 ‏ Islamic State in Khorasan Province Counters Taliban with Formidable Media and Propaganda Offensive, Publication: Terrorism Monitor Volume: 19 Issue: 24, Riccardo Valle
  16. ^ ‏ GLOBAL TERRORISM INDEX 2019, MEASURING THE IMPACT OF TERRORISM
  17. ^ 17.00 17.01 17.02 17.03 17.04 17.05 17.06 17.07 17.08 17.09 Osman, Borhan. "Descent into chaos: Why did Nangarhar turn into an IS hub." Afghanistan Analysts Network (2016).
  18. ^ 18.00 18.01 18.02 18.03 18.04 18.05 18.06 18.07 18.08 18.09 18.10 18.11 ‏ Making Sense of the Islamic State’s War on the Afghan Taliban, Abdul Sayed, Pieter Van Ostaeyen & Charlie Winter
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 Abbas, Hassan. A profile of Tehrik-i-Taliban Pakistan. Military Academy West Point NY Combating Terrorism Center, 2008.
  20. ^ 20.0 20.1 ‏ Pakistan's undeclared war,By Zaffar Abbas BBC correspondent in Islamabad 10 September 2004
  21. ^ Fair, C. Christine. "The militant challenge in Pakistan." asia policy 11 (2011): 105-138.
  22. ^ 22.0 22.1 THE DIPLOMAT ‏ A Brief History of Mangal Bagh, By Daud Khattak January 30, 2021
  23. ^ Giustozzi, Antonio. The Islamic State in Khorasan: Afghanistan, Pakistan and the New Central Asian Jihad. Oxford University Press, 2018.
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 24.3 24.4 Osman, Borhan. "Messages in Chalk:‘Islamic State’haunting Afghanistan?." Afghanistan Analysts Network 17 (2014).
  25. ^ 25.00 25.01 25.02 25.03 25.04 25.05 25.06 25.07 25.08 25.09 25.10 25.11 25.12 Gartenstein-Ross, Daveed, et al. The Islamic State's global propaganda strategy. The Hague: International Centre for Counter-Terrorism, 2016.
  26. ^ 26.0 26.1 Osman, Borhan. "Toward Fragmentation? Mapping the post-Omar Taleban." Afghan Analysts Network. November 24 (2015): 2015.
  27. ^ ‏ Pakistani Terror Group Declares Allegiance to Abu Bakr al-Baghdadi’s Caliphate, By Ankit Panda July 11, 2014
  28. ^ ‏ Islamic State gaining ground in Afghanistan: UN, AFP, September 25 2015
  29. ^ 29.0 29.1 29.2 29.3 ‏ The 2016 Insurgency in the North: Raising the Daesh flag (although not for long), Obaid Ali 15 Jul 2016
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 30.3 30.4 30.5 (2017) "Network, Afghanistan Analysts, Obaid Ali, and Khalid Gharanai. "The Battle for Mamand: ISKP under strain, but not yet defeated.
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 ‏ Another ISKP leader “dead”: Where is the group headed after losing so many amirs?, Borhan Osman, 23 Jul 2017
  32. ^ 32.0 32.1 32.2 ‏ Aslam Farooqi: Head of Islamic State-Khorasan Arrested Publication: Militant Leadership Monitor Volume: 11 Issue: 4 By: John Foulkes May 5, 2020
  33. ^ 33.0 33.1 33.2 33.3 33.4 33.5 33.6 Ali, Obaid. "Non-Pashtun Taleban of the North (4): A case study from Jawzjan." Kabul, Afghanistan: Afghanistan Analysts Network, September 18 (2017).
  34. ^ 34.0 34.1 34.2 34.3 34.4 34.5 34.6 Ali, Obaid. "Qari Hekmat’s Island: A Daesh Enclave in Jawzjan?’." Afghanistan Analysts Network 11 (2017).
  35. ^ 35.0 35.1 35.2 35.3 35.4 35.5 35.6 Network, Afghanistan Analysts, and Obaid Ali. "Precarious Consolidation: Qari Hekmat’s IS-affiliated ‘island’survives another Taleban onslaught." (2018).
  36. ^ 36.0 36.1 36.2 Ali, Obaid. "Still under the IS’s Black Flag: Qari Hekmat’s ISKP island in Jawzjan after his death by drone." Afghanistan Analysts Network 15 (2018).
  37. ^ 37.0 37.1 37.2 37.3 37.4 Ali, Obaid. "Qari Hekmat’s Island Overrun: Taleban defeat ‘ISKP’in Jawzjan." Afghanistan Analysts Network 4 (2018).
  38. ^ 38.0 38.1 38.2 38.3 ‏ UNAMA Mid-Year Report on Civilian Casualties: Highest number of deaths on record, Kate Clark, 15 Jul 2018
  39. ^ ‏ IS, Lashkar-e-Islam Clash in Eastern Afghanistan, Mohammad Habibzada, voanews, February 11, 2018
  40. ^ ‏ Our secret Taliban air force, Inside the clandestine U.S. campaign to help our longtime enemy defeat ISIS. Wesley Morgan.
  41. ^ Sarkar, Saurav. "Factors behind the Jalalabad prison raid by the Islamic State Khorasan Province."
  42. ^ 42.0 42.1 ‏ Is the Taliban’s Campaign Against the Islamic State Working?, Franz J. Marty.
  43. ^ 43.0 43.1 43.2 43.3 43.4 43.5 ‏ Islamic State Khorasan Province Releases First Video of 2022: ‘O Lions of the Tribes!’, Riccardo Valle
  44. ^ ‏ A History of the Islamic State’s Media Warfare Against China, Lucas Webber.
  45. ^ ‏ With Spate of Attacks, ISIS Begins Bloody New Chapter in Afghanistan, NYT, Christina Goldbaum May 1, 2022
  46. ^ ‏ New ISIS Strategy and the Resurgence of Islamic State Khorasan By Uran Botobekov, May 17, 2022
  47. ^ 47.0 47.1 47.2 47.3 ‏ The Growth and Internationalization of Islamic State Khurasan Province’s Media Operations, Riccardo Valle and Lucas Webber
  48. ^ ‏ ISIS leader in Afghanistan killed in airstrike, US says By Ehsan Popalzai, Ryan Browne and Eric Levenson, CNN, August 26, 2018
  49. ^ 49.0 49.1 49.2 Gohel, Sajjan, and David Winston. "Long read. A complex tapestry of collusion and cooperation: Afghanistan and Pakistan’s terrorism networks." South Asia@ LSE (2020).
  50. ^ ‏ Rewards for Justice – Reward Offer for Information on ISIS-K Leader Sanaullah Ghafari and Kabul Airport Attack, OFFICE OF THE SPOKESPERSON FEBRUARY 7, 2022
  51. ^ ‏ Islamic State in Afghanistan Premiers New 'Voice of Khurasan' Magazine Series, Vineet, militantwire.
  52. ^ "20 killed in 'suicide blast' outside Afghan foreign ministry". www.aljazeera.com. נבדק ב-2023-01-11.
המדינה האסלאמיתהמדינה האסלאמית המדינה האסלאמית
מלחמות המדינה האסלאמית מלחמת האזרחים השנייה בעיראק • מלחמת האזרחים בסוריה • מבצע נחישות טבועה • המלחמה בטרור בסיני סמל איראן
רדיפות והריסות הרס נכסי תרבות על ידי המדינה האסלאמית • טבח סינג'אר • טבח מחנה ספייקר • רדיפת יזידים במדינה האסלאמית • רדיפת שיעים במדינה האסלאמית • רצח נוצרים על ידי המדינה האסלאמית
שלוחות
אסיה אבו סיאף • אוזבקיסטן • ח'וראסאן • מיליציית מאוטה • צבא ח'אלד בן אל-וליד • סיני • מועצת השורא של לוחמי הג'יהאד בסביבות ירושלים • קווקז • חטיבת שייח' עומר חדיד • תימן
אפריקה אלג'יריה • לוב • מדבר סהרה • בוקו חראם • סומליה • מרכז אפריקה • מערב אפריקה
תקשורת אל חיאת • דאבק • אל-בייאן
פיגועים בולטים
פיגועים בולטים באירופה פיגועי נובמבר 2015 בפריז • פיגועי מרץ 2016 בבריסל • פיגוע הדריסה בניס • פיגוע הירי במועדון הלילה באיסטנבול • הפיגוע במנצ'סטר ארנה
פיגועים בולטים באסיה הפיגועים בביירות • הפיגוע בכראדה (2016) • מתקפת הטרור בטהראן • פיגוע ההתאבדות במסטונג • הפיגועים בסרי לנקה • הפיגוע בנמל התעופה חאמיד כרזאי
מנהיגים אבו בכר אל-בגדאדי • אבו אבראהים אל-האשמי • אבו חסן אל-האשמי • אבו אל-חוסיין אל-חוסייני אל-קורשי • אבו חפס אל-האשימי אל-קורשי
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

מחוז ח'וראסאן של המדינה האסלאמית37895979Q21070585

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מחוז_ח%27וראסאן_של_המדינה_האסלאמית&oldid=2531348"