מדור התעופה בחיל הקשר של צבא ארצות הברית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מדור התעופה, חיל הקשר
תג טייס צבאי, 1913
תג טייס צבאי, 1913
פרטים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
שיוך צבא ארצות הברית
סוג חיל אוויר
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות 18 ביולי 1914 – 20 במאי 1918 (3 שנים ו־43 שבועות)
נתוני היחידה
כוח אדם 44 קצינים, 224 גברים, 23 מטוסים (1914)
1,218 גברים, 280 מטוסים (6 באפריל 1917)
פיקוד
יחידת אם חיל הקשר של צבא ארצות הברית

מדור התעופה בחיל הקשר האמריקאי היה שירות הלוחמה האווירית של ארצות הברית מ-1914 עד 1918, ואביו הישיר של חיל האוויר של ארצות הברית. בשעת הקמתו נכנסה קודמתו, החטיבה האווירית בחיל הקשר, תחת אחריותו. המדור ריכז את פעילות התעופה הצבאית בארצות הברית עד שנת 1918, אז הושעתה סמכותו הסטטוטורית על ידי הנשיא וודרו וילסון. מדור התעופה הקים את הטייסות הצבאיות הראשונות וניהל את הפעולות האוויריות הראשונות של הצבא האמריקאי מחוץ לארה"ב.

המדור הוקם ב-18 ביולי 1914 כשהתקבלה בקונגרס הצעת חוק (חוק הציבור 143) להקמת ענף עצמאי לפעילות אווירית צבאית (אך נדחתה הצעה להקמת זרוע אווירית צבאית בלתי תלויה).[1]

לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה ב-6 באפריל 1917 התברר כי חיל הקשר אינו מתאים למשימה של לוחמה אווירית משמעותית ובמדור החל לשרור כאוס. באביב 1918 הוצאה התעופה מתחום הקשר ואורגנה כזרוע נפרדת. סמכויותיו של המדור לא חודשו לאחר מלחמת העולם הראשונה והוא פורק רשמית עם הקמת שירות האוויר ב-1920.

פעילות החטיבה בשנותיה הראשונות

1914

מדור התעופה בחיל הקשר הוקם ב-18 ביולי 1914 באמצעות חקיקת הקונגרס (חוק ציבורי 143, הקונגרס ה-63 ), והחליף את החטיבה האווירית שהייתה יחידה מנהלית במשרד קצין הקשר הראשי (OCSO), ושימשה עד אז כסוכנות העיקרית לתעופה צבאית. חקיקה קודמת להפיכת שירות התעופה לבלתי תלוי בחיל הקשר נפלה בוועדה לאחר שכל הקצינים הקשורים לתעופה מלבד אחד, קפטן פול וו. בק, העידו נגדה.[2] התקציב הפדרלי הראשון למדור התעופה הוקצה בשנת הכספים 1915 ועמד על 250,000 דולר.

עם הקמתו היו במדור התעופה 19 קצינים ו-101 מתגייסים. הוא חולק לשלוש חטיבות[3] ; אגף אדמיניסטרציה, אגף הנדסה והחטיבה האווירית, שהמשיכה להתקיים בתוך המדור כמרכיבו הקרבי וכמפקדה טקטית שהוציאה פקודות בתחום התעופה בשם קצין הקשר הראשי (CSO). [4] אנשי מדור התעופה, להוציא את אנשי החטיבה, סופחו ב-5 באוגוסט 1914, על ידי צו כללי מס' 10 של בית הספר לתעופה של חיל הקשר אל:

  • בית הספר לתעופה של חיל הקשר (בפיקודו של קפט. ארתור ס. קואן),[5]
  • סיירת 1 בטייסת התעופה הראשונה (קפט. בנג'מין פולואה), [6]
  • פלוגה 1, טייסת מטוסים 1 (קפט. הרולד סי גייגר) [7]
  • פלוגה 2, טייסת התעופה הראשונה (קפט. לואיס אי גודייר, ג'וניור), [8]

בסך הכל 16 קצינים, 90 מתגייסים, שבעה אזרחים ושבעה מטוסים. [9] בדצמבר 1914 כללה מחלקת התעופה 44 קצינים, 224 מתגייסים ו-23 מטוסים. [10]

הוראות חוק ההגנה הלאומית מה-3 ביוני 1916 הקנו למדור סמכויות נוספות. [11] הוא הפך את החטיבה האווירית למרכיב מנהלי במדור התעופה, קבע את תכליתו וסמכויותיו של המדור, אישר הגדלה של היקף התעופה הצבאית האמריקאית ל-60 קצינים ו-260 מתגייסים, קבע תקנים והאריך את משך שירותם הצבאי של טייסי קרב לארבע שנים[12].

1915–1916

ב-9 באפריל 1915 הודיע קצין הקשר הראשי בריגדיר גנרל ג'ורג' פ. סקריבן כי תשלחנה שלוש פלוגות אל מעבר לים, למחלקת הפיליפינים לבסיס בקורג'ידור, לפיקוד הפאציפי, ולאזור תעלת פנמה. בהמשך החודש, מטוס חיל הקשר מס' 31, מטוס טרקטור מרטין T ועימו יחידת תפעול קטנה בראשות לוטננט ראשון תומאס ד. מילינג ולוטננט שני ביירון קיו ג'ונס, נחתו בטקסס במסגרת הערכות הצבא סביב בראונסוויל בתגובה למלחמת האזרחים בין כוחותיו של פנצ'ו וילה וממשלת קארנאנסה . [13] ב-20 באפריל, בעת טיסת תצפית שביצעו מילינג וג'ונס על כוחותיו של וילה, ניתכה עליהם אש מקלעים שאילצה אותם לנחות נחיתת אונס שאך בנס נחלצו ממנה בחיים. בכך הפכו לטייסים הראשונים בצבא האמריקאי שספגו אש מכוח עוין. פרטים נוספים בפרשה זו ראה בהמשך הערך.

החל מאוגוסט 1915, טייסת התעופה הראשונה שהתה ארבעה חודשים בפורט סיל, אוקלהומה, והתאמנה במתארי תצפית במסגרת בית הספר לתותחנות שדה[14] בעזרת שמונה מטוסי קרטיס JN-2 שזה עתה נכנסו לשירות. לאחר התרסקות קטלנית ב-12 באוגוסט, נפגשו טייסי הטייסת עם מפקד הטייסת פולואה וביקשו כי מטוס ה-JN-2 יקורקע מטעמי בטיחות. לטענתם לקה המטוס בהספק נמוך, מבנה לא מוצלח, חוסר יציבות והגאים רגישים מדי. פולואה ומילינג לא הסכימו וה-JN-2 נשאר מבצעי עד שהתרסק בשנית ב-5 בספטמבר. המטוסים קורקעו עד ה -14 באוקטובר, אז החלה קרטיס להסב את מטוסי JN-2 ל-JN-3 החדש יותר. בתחילת ספטמבר קיבלה הטייסת שני יחידות מהם. [15]

ב-1 בנובמבר 1915, הוקם יחידת התעופה הראשון במשמר הלאומי. היחידה הוקמה במדינת ניו יורק. בשעת הקמתה מנתה היחידה מנתה ארבעה קצינים (כולל מייסדה, קפטן ריינל בולינג ) ו-40 טירונים והתאמנה בשני מטוסים חכורים עד שב-1916 נרכשו עבורה חמישה מטוסים .

חברי טייסת התעופה הראשונה ומטוס אימון בורגס דגם H בנורת' איילנד (לימים שדה התעופה רוקוול פילד ), סן דייגו, קליפורניה, 1915

ב-6 בינואר 1916 בסיס חיל האוויר בטקסס הפך ל"תחנה האווירית הקבועה הראשונה"[16] , וכונה "המרכז האווירי של סן אנטוניו". [17] למרבה האירוניה, הבסיס ה"קבוע" הראשון ננטש לאחר מספר חודשים והתקציב להפעלתו הועבר להקמת בית ספר חדש לאימונים בלונג איילנד, ניו יורק .[18] תחנת התעופה של חיל הקשר, Mineola (לימים שדה התעופה רוזוולט ) נפתחה ב-22 ביולי 1916[19].

ב-12 בינואר 1916, כוח האדם במדור התעופה עמד על 60 קצינים (23 טייסים מוסמכים ו27 בתהליכי הסמכה) ו-243 טירונים (מתוכם שמונה טייסים), שירתו בו 23 מטוסים: ארבעה מטוסים ימיים במנילה, שני מטוסים ימיים, [20] תשעה מטוסים בסן דייגוושמונה מטוסי JN-3 בטקסס. 32 מטוסים יצאו משירות מאז 1909. [21] המדור כלל בתקופה זו גם את בית הספר לתעופה של חיל הקשר.

אירועים משמעותיים בהיסטוריית מדור התעופה

משלחת פנצ'ו וייה

חברי טייסת התעופה הראשונה במקסיקו, 1916

בעקבות הפשיטה של פנצ'ו וייה על קולומבוס, ניו מקסיקו, ב-9 במרץ 1916, טייסת התעופה הראשונה צורפה למשלחת הצבאית בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'ון ג'יי פרשינג . הכח כלל 11 טייסים, 84 חיילים (כולל שני חובשים), מהנדס ברגת קצונה, מכונאי אזרחי, ו-14 אזרחים נוספים. שמונה מטוסי קרטיס JN-3 [22] פורקו בפורט סם יוסטון ב-12 במרץ ונשלחו למחרת ברכבת לקולומבוס עם מחצית מהתחבורה הממונעת של הטייסת[23]. מטוסי ה-JN-3 הורכבו מחדש ב-15 במרץ, אז פרץ הטור הראשון לתוך מקסיקו. משימת התצפית הראשונה שהטיסה הטייסת, וטיסת הסיור הצבאית האמריקאית הראשונה מעל שטח זר, טסה למחרת ונמשכה 51 דקות כשקפטן טאונסנד פ. דואד טס ופולואה מתצפת. ב-19 במרץ, שלח פרשינג הוראה טלגרפית לפולואה ובה פקד על הטייסת להתקדם אל הבסיס הקדמי בקולוני דובלן שבמקסיקו, 230 מיילים מקולומבוס, כדי להשקיף על רגימנט הפרשים ה -7 וה-10. בשל קשיי תיאום, שמונת ה-JN-3 לא הצליחו להמריא עד השעה 17:10. במטוס אחד[24] נתגלו מיד בעיות מנוע והוא הופנה לאחור. שלושה טסו בגובה רב מדי ועד מהרה איבדו קשר עין עם האחרים. חלק מן המטוסים התרסקו בדרכם ליעד ועם חשיכה נאלצו שאר המטוסים לנחות. המטוסים שהצליחו להגיע ליעד הגיעו באיחור ניכר. מטוסי החטיבה לא היו חזקים די הצורך לטיסה מעל הרי סיירה מאדרה ולא התאימו לטיסה במעברי ההר בשל מערבולות אוויר חזקות, כך שהמשימות שהוטלו עליהם היו מרוחקות 36 מיל (58 קילומטרים) בלבד בממוצע מבסיס המוצא. כמעט בלתי אפשרי היה לתחזק את המטוסים בגלל שילוב של בלאי גבוה (עקב התנאים הסביבתיים הקשים) ומחסור בחלקים[25], ולאחר 30 ימי שירות בלבד נותרו רק שני מטוסים תקינים שניהם הושבתו ב-22 באפריל, אז חזרה הטייסת לקולומבוס, שם התרחבה לסגל של 16 טייסים ו-122 מתגייסים. הביצועים הנמוכים של מחלקת התעופה באירועים אלו העלו לשיח את הצורך ברפורמות במדור התעופה והיו נושא מרכזי בביקורת שמתחה ועדת גרלינגטון (ראה בהמשך הערך בפסקה "משפט גודייר") על התנהלות המדור ומפקדיו. בעקבות קרקוע המטוסים ולהשלמת החוסרים, הקצה הקונגרס תקציב חירום של 500,000 דולר (פי שניים מהתקציב הקודם). ארבעה מטוסי Curtiss N-8 חדשים [26] נשלחו לקולומבוס אך הם נדחו על ידי פולואה לאחר שישה ימים של בדיקות טיסה. פולואה המליץ לקרקע את מטוסי ה-N-8 אך חרף המלצתו הם נשלחו לסן דייגו ובסופו של דבר שימשו כמטוסי אימון.

לוטננט קרלטון ג'י צ'פמן בטייסת התעופה הראשונה. קרטיס JN-3 (מטוס חיל הקשר מס' 53) מתכונן להמראה בקאסאס גראנדה, מקסיקו.
סגן הרברט א. "ברט" דארג מצטלם מול מטוס חיל הקשר מס' 43 בצ'יוואווה סיטי, מקסיקו. [27]

יחידות מסוימות מהטייסת הראשונה סייעו לכוחתיו של פרשינג במקסיקו עד 15 באוגוסט 1916. הטייסת הפעילה בסך הכל 540 משימות קישור וסיור אווירי, נסעה 19,553 מיל (31,468 קילומטרים) עם זמן טיסה של 345 שעות 43 דקות. לא נערכו תצפיות על כוחות עוינים, אך הטייסת ביצעה שירותים יקרי ערך וסייעה בתקשורת בין המפקדה של פרשינג ליחידות הקרקע בעומק מקסיקו. במהלך משלחת זו, כוכב אדום בוהק על ההגה הפך לסמל הלאומי הראשון של מטוסי צבא ארצות הברית.

בתוך מדור התעופה הוקמה סוכנות פדרלית בשם "מועצת הייעוץ והבדיקה הטכנית", בראשות מילינג, ואויישה על ידי טייסים שסיימו קורסי הנדסת אווירונאוטיקה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ומהנדסים אזרחים. המועצה המליצה על הצטיידות במטוסי קרטיס R-2 חדשים, שהופעלו במנועי 160 כ"ס (120 קילוואט). [28] שני הראשונים נמסרו ב-1 במאי 1916, וה-10 הנותרים עד ה 25 במאי. הוקצו להם מספרי חיל האותות 64 עד 75. מטוסי ה-R-2 היו מצוידים במקלעי לואיס, מערכות אלחוט ומצפנים תיקניים וביצועיהם היו טובים מעט יותר מאלו של קודמיהם.

משפט גודייר

באוגוסט 1914, זמן קצר לאחר הקמת מדור התעופה, החלה מלחמת העולם הראשונה. בניגוד לשאר המעצמות האירופיות, המטה הכללי של צבא ארצות הברית נותר אדיש בנוגע לפיתוח יכולות אוויריות, בעיקר עקב כך שקצין הקשר הראשי, בעידודם של טייסים צעירים, המשיך בהגבלות על פיתוח ורכישת מטוסים בשל חששות בטיחות שלדעת הטייסים לא קיבלו תשומת לב מספקת[29]. חיכוך ניכר התפתח בשל כך בין הטייסים הצעירים במערך האווירי בצבא לבין הממונים עליהם בחיל הקשר שלא היו טייסים. [30] הטייסים ניסו בכל דרך להביא לעצמאות המערך האווירי והבדלותו מחיל הקשר, מה שהעצים את הכעס עליהם בקרב הפיקוד הבכיר בחיל. החיכוך הגיע לשיא באירועי "משפט גודייר", אחד האירועים המכוננים בדרך לעצמאות התעופה הצבאית בצבא ארה"ב.

מפקד הפלוגה השנייה של טייסת התעופה הראשונה בסן דייגו, קפטן לואיס אדוארד גודייר ג'וניור, נפצע קשה בתאונה ב-5 בנובמבר 1914. בטיסת מבחן איטית שביצע בצוותא עם גלן ל. מרטין במטוס חדש , המטוס נתקע, מרטין תיקן תיקון יתר בהפעילו את המצערת יתר על המידה ונכנס לסחרור. [31] גודייר סבל משתי רגליים שבורות, אף שנקטע כמעט לחלוטין, שבר בגולגולת, וברך מרוסקת. התאונה התרחשה בתוך סדרה של תאונות אימונים קטלניות, כולן במעורבות מטוס רייט C בעל מנוע אחורי, שכשהגיעה לשיאה סירבו טייסים אחדים להטיס מטוסי דחף. [32] בין יולי 1913 לפברואר 1914 נהרגו שישה טייסים בתאונות כאלה. לאחר סקירה שטחית של ההתרסקויות, מפקד בית הספר קפטן ארתור ס. קואן [33] סירב להפסיק את השימוש במטוס, והגדיר את הטייסים כ"חובבנים מוחלטים".

במשך תקופת החלמתו, סייע גודייר לקפטן דואד וללוטננט ראשון וולטר ר. טליפרו בהגשת תלונה נגד קואן בגין מרמה על שקיבל משכורת על בסיס דרגתו כטייס למרות שלא הוסמך לטיסה מעולם. הם נעזרו באביו של גודייר, לוטננט קולונל לואיס אדוארד גודייר האב, הפרקליט הצבאי של המחלקה המערבית בסן פרנסיסקו, שהגיש תביעה גם נגד מפקד הטייסת לשעבר קפטן יליאם ליי פטרסון[34] בגין עבירות דומות.[35] ההאשמות הצטיירו כמתקפה נגד קצין הקשר הראשי על שמינה במינוי זמני את לוטננט קולונל סמואל רבר, [36] כראש מדור התעופה למרות שלא היה טייס. רבר דחה את האישומים נגד קואן ופטרסון, [37] והגיש יחד עם קואן תלונה נגדית נגד גודייר האב ב"התנהגות נגד הסדר הטוב והמשמעת" על סיועו בניסוח האשמות נגד קואן, תוך ציון שעשה זאת מתוך זדון. ההליך המשפטי שהחל ב-18 באוקטובר 1915, הביאו להרשעתו של לוטננט קולונל גודייר ונרשמה לו של נזיפה. [38] הפרקליט הצבאי הראשי של צבא ארה"ב, בריג. גנרל קראודר, קבע (לאחר הגשת כתב האישום נגד גודייר האב ולפני המשפט עצמו) כי בשל סיבות טכניות אי אפשר להרשיע את קואן ופטרסון בהונאה. על אף שהפסיקה הייתה נכונה מבחינה משפטית, היא העמידה את הצבא באור ציבורי שלילי והוא נתפס כמעלים עין משגיאות בכיריו. הפגיעה בשמו של הצבא התעצמה כשהתפרסמו ראיות כי ריבר וקוואן השתמשו בפציעותיו של קפטן גודייר כעילה לסילוקו ממדור התעופה בתקופת החלמתו. סנגורו של גודייר ניצל את העובדה כי האשמת גודייר בפעולה בזדון אפשרה ע"פ חוק הראיות האמריקאי להציג בבית המשפט מרחב גדול של הצגת ראיות [39] ומסמכים הכוללים תכתובות רשמיות המתארות אירועים רבים שאישרו את ההאשמות המקוריות של גודייר הבן נגד קואן הפכו לחלק מהרשומה של בית המשפט וקיבלו פרסום ציבורי רחב. המסמכים כללו בין גם תיעודים לאי סדרים משמעותיים בקבלת ההחלטות בחטיבה ובמדור ואפליה סידרתית נגד קצינים שלא מצאו חן בעיניו של קואן. [40] הסנאטור ג'וזף ט. רובינסון הביא מיד את העניין בפני הסנאט של ארצות הברית, שקרא לחקור חשד לניהול כושל בנסיבות מחמירות, התעלמות מנהלי בטיחות הטיסה, אפליה, הונאה ושיבוש הליכי חקירה שהתחוללו בפיקוד מדור התעופה. [41] בזמן שהדיונים בסנאט היו בעיצומם פרסם סקריבן הצהרה בה האשים את הטייסים הצעירים ב"חוסר משמעת ונאמנות" בניסיונם להביא להקמת שירות אווירי נפרד מחיל הקשר. הוא גם המליץ להסיר את מגבלות הגיל והמצב המשפחתי לטייסים כדי לעודד קצינים מבוגרים יותר לשרת בתפקידי תעופה. [42]

בריגדיר גנרל ארנסט אלברט גרלינגטון, המפקח הכללי, מונה על ידי ראש המטה של הצבא גנרל. יו ל. סקוט לעמוד בראש ועדת החקירה של מדור התעופה. ועדת גרלינגטון אישרה את הטענות של גודייר נגד קואן, האשימה את סקריבן ורבר בחוסר תפקוד הולם והטילה עליהם אחריות על רכישת מטוסים לא תקינים.[43] דו"ח ועדת גרלינגטון, בנוסף להחלטת הסנאט והביקורת הציבורית, הניעו את שר המלחמה ניוטון בייקר להוציא מכתבי נזיפה לסקריבן, ריבר וקוואן. רבר שוחרר רשמית מתפקידו כראש מדור התעופה ב-5 במאי, [44] וקוואן ביולי. [45] לוטננט קולונל ג'ורג' אוון סקוויר הוחזר מתפקידו כנספח צבאי בלונדון ומונה לראש מדור התעופה ב-20 במאי. הובהר לו כי עליו לבצע רפורמות יסודיות.

ב-24 באפריל 1916 מינה המטה הכללי ועדה בראשות קולונל צ'ארלס וו. קנדי שתגבש המלצות לרפורמה וארגון מחדש של מדור התעופה. לאחר שהצעה למינוי פולואה לנציג המדור בוועדה נדחתה על ידו מחשש לניגוד עניינים, מונה מילינג לתפקיד. 23 הקצינים ששירתו אז בתפקידי טיסה העידו בוועדה ו-21 מתוכם העידו בעד הפרדת התעופה מחיל הקשר. [46] רק מילינג וקפטן פטרסון התנגדו להפרדה -ופטרסון היה הקצין-שאינו-טיס שרכש את תעודת הטיסה שלו באמצעות פעולותיו המפוקפקות של קואן שלשם בדיקתן , בין היתר, נתכנסה הוועדה. [47] ביולי 1916 פירסמה ועדת קנדי את מסקנותיה ובהן המליצה להרחיב ולפתח את התעופה, להוציא אותה מחיל הקשר אל סוכנות מרכזית, ולמעשה יצאה לראשונה בקריאה להקמת זרוע אווירית נפרדת. המלצות הוועדה זכו לביקורת רבה בשורות הצבא, בין היתר על ידי סגן הרמטכ"ל גנרל טסקר ה' בליס, שכינה את קציני האוויר התומכים בהפרדה כבעלי "רוח של חוסר משמעת" וכינה את פעולותיהם "גאוותניות". מסקנותיה של ועדת קנדי נדחו, אך הנושא של עצמאות התעופה עלה על השולחן ולא יוסר ממנו עד שיתממש ב-1947. [48]

מלחמת העולם הראשונה

תיקצוב והרחבת מדור התעופה

מייג'ור גנרל ג'ורג' או. סקוויר, ראש מדור התעופה, USSC 1916–1917; קצין קשר ראשי 1917–1918

ב-3 ביוני 1916, כהכנה לכניסה אפשרית של ארה"ב למלחמה באירופה, אישר הקונגרס את "חוק ההגנה הלאומית (39 Stat. 166, 174, 175)", שהוראותיו אישרו להגדיל את היקף התעופה הצבאית. אושרו תקנים ל-148 קצינים נוספים, והוקם מערך המילואים הראשון בתעופה הצבאית האמריקאית שכלל 2,297 קציני וטירוני קשר. למרות סירוב ממשל ווילסון להגדיל את תקציב התעופה הכולל [49] הועלתה ב-29 באוגוסט הצעת חוק בקונגרס שתחייב את הממשל להקצות 13,000,000 $ [50] (יותר מפי 17 מההקצאה המשולבת הקודמת) לתעופה הצבאית הן בחיל הקשר והן במשמר הלאומי . באותו הזמן הוקם קורס להכשרת קציני מנהל וסגל תעופה. מבין ארבעת הקצינים בוגרי קורס נובמבר 1916, שניים עמדו בראש המדור. [51] עד ה-7 בדצמבר, מצבת כח האדם במדור עמדה עדיין על 503 איש בלבד.

בינואר 1917 יעץ ה-CSO לוועדת בית הנבחרים לענייני צבא שבמהלך 1917 יגדל מדור התעופה ל-13 טייסות אוויריות: ארבע טייסות מטוסי יבשה שבסיסיהם בארצות הברית, שלוש טייסות מטוסי ים שיתבססו ברשות ארה"ב מעבר לים, ושש טייסות מילואים להגנת החוף. עד כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה באפריל, שלוש טייסות (מס' 1 ומס' 3 בארה"ב, מס' 2 בפיליפינים) היו בשירות, שתיים (מס' 6 להוואי ומס' 7 לאזור תעלת פנמה ) הוי בתהליך הקמה מתקדו, ושניים(ה-4 וה-5 בארה"ב) טרם קיבלו תקנים. בחודש מרץ הגדיל הרמטכ"ל את המצבת ל-20 טייסות, כולל טייסת נוספת בארה"ב ושש נוספות להגנת החוף. אולם התוכנית מעולם לא יושמה בשל המלחמה ורק 131 מתוך 440 הקצינים הנדרשים הוקצו.[52]

במהלך השנה שלאחר מכן הקים מדור התעופה "טייסות אוויריות" למגוון צרכים:

  • טייסת שירות: יחידות מעופפות המצוידות במטוסים ובכוח אדם. הצוותים המגויסים שהוקצו לטייסת כללו מכונאים, מפעילי רדיו, מפעילי מקלע ונהגים. טייסות השירות סווגו בסופו של דבר כ"מרדף", "תצפית" או "הפצצה" לפי תפקידן הקרבי.
  • טייסת בית הספר: יחידות תמיכה המורכבות בעיקר ממכונאי מטוסים, המבצעות את עבודתן בהאנגרים ובבסיסי הדרכה לטייסים ותצפיתנים.
  • טייסת בנייה: יחידות שבנו שדות תעופה חדשים ומסלולים לנחיתות והמראות מטוסים. הם גם הקימו האנגרים, צריפים, חנויות וכל שאר התשתיות (כבישים, חשמל, מים, ביוב) הדרושות להקמת שדות תעופה. באזור ההתקדמות בצרפת הוקמו שדות תעופה חדשים במהירות עם השתנות קו החזית.
  • טייסת נוספת כללה יחידות לוגיסטיות שתפקידן היה לספק את הציוד והאספקה הדרושים לפעילות יתר הטייסות.

ההערכות הן כי עבור כל טייסת מעופפת היו לפחות חמש טייסות תחזוקה מסוגים שונים:

  • טייסות אחסנה להקמת בסיסי אספקה ונקודת קליטה למטוסים חדשים.
  • טייסות תיקון להרכבת מטוסים חדשים וטיפול בחלקי חילוף.
  • טייסות כח אדם. [53]

ארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה באפריל 1917 . בנוסף להקצאת 640,000,000$ להרחבת הזרוע האווירית הצבאית, [54] חוק התעופה (40 Stat. 243), שעבר ב-24 ביולי 1917, הוסיף סמכויות תעופה למחלקות וסוכנויות שהוקמו בלשכת קצין הקשר הראשי לצד החטיבה האווירית:

  • 'חטיבת ההנדסה, 6 באפריל 1917: רכש והפצה של ציוד תעופה; מאוחר יותר כונתה 'חטיבת הכספים והאספקה'.
  • 'חטיבת הבנייה, 21 במאי 1917: בנייה ותחזוקה של שדות תעופה.
  • 'חטיבת הנדסת מטוסים, 24 במאי 1917: מחקר ותכנון; מאוחר יותר כונתה 'חטיבת המדע והמחקר'.
  • 'מדור העץ, אוגוסט 1917: אספקה ועריכת חוזי קניית עצים ליצור מטוסים.

ב-1 באוקטובר 1917 שונה שמה של חטיבת האווירונאוטיקה ל'דיוויזיית האוויר' (נקראת גם חטיבת השירות האווירי), וניתנו לה סמכויות ספציפיות בנושאי תפעול, אימון וכוח אדם.

קשיים בהרחבה

מטוס אימון קרטיס JN-4

בשנתו האחרונה כמרכיב בחיל הקשר, מהכרזת המלחמה על גרמניה על ידי ארצות הברית באפריל 1917 ועד מאי 1918, הורכב מדור התעופה משני חילות אוויר מקבילים, כוח אימונים בארצות הברית וכוח קרבי באירופה. מטבע הדברים ומתוך ההכרח המלחמתי, הכח באירופה משך אליו את הטייסים ואנשי המקצוע המנוסים והכח האמריקאי התקשה להתפתח. מפברואר 1917 המדור כלל שלוש דיוויזיות: דיוויזיה מנהלית, דיוויזיית הנדסה ודיוויזיית אווירונאוטיקה. עם תחילת המלחמה כלל מדור התעופה רק 65 קצינים בסדיר, 66 קציני מילואים, 1,087 טירונים ו-280 מטוסים (כולם מטוסי אימונים). 36 טייסים שירתו בפועל בנוסף לו-51 טייסים מתלמדים. לשם השוואה, בשירות האווירי של הצי האמריקני היו 48 קצינים, 230 מתגייסים ו-54 מטוסים מונעים. [55] הנסיון לייצר מטוסים בפס ייצור לרכב על ידי יצרן המכוניות 'הדסון', לא צלח. אף על פי שתחומים בודדים בתעשייה התפתחו היטב - במיוחד יצור המנוע 'ליברטי', שמתוכו יוצרו 13,500 יחידות- התעשייה כולה נכשלה. גם הניסיונות לייצור המוני של דגמים אירופאים ברישיון בארה"ב נכשלו ברובם. בעקבות הכשלונות, שוכנע הנשיא וילסון כי המדור עמוס מדי במשימות מכדי לפקח ביעילות על מדור התעופה ויצר ארגון חדש, החטיבה לאווירונאוטיקה צבאית, ב-24 באפריל 1918, שיקבל את כל התפקידים והאחריות לתעופה. ה-DMA הוצא מחיל הקשר לחלוטין בצו ביצוע, תחת סמכויות מלחמה שהוענקו לנשיא על פי חוק אוברמן, חוק חירום חדש שעבר ב-20 במאי 1918. הצו השעה למעשה את הסמכויות הסטטוטוריות של מדור התעופה. ארבעה ימים לאחר מכן, ב-24 במאי, ה-DMA והלשכה לייצור מטוסים ניתנו תחת סמכותו לחסותו של ארגון חדש, שירות האוויר צבא ארצות הברית .

הפעילות באירופה

קרב אווירי - החזית המערבית, מלחמת העולם הראשונה, שירות האוויר, צבא ארצות הברית

כאשר ארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה ב-6 באפריל 1917, מדור התעופה לא היה מוכן להעברת כוחות תעופה לאירופה ופריסתם שם, ונדרש להיערכות מקיפה לאחר הכרזת המלחמה של הנשיא וודרו וילסון . [56]

פעילות איסוף הכוחות והפיכתם מיחידות בודדות לחטיבות אוויר גדולות לשם העברה לאירופה התקיימה בעיקר בקלי פילד, סן אנטוניו, טקסס, כאשר יחידות נוספות הוקמו ברוקוול פילד, סן דייגו, קליפורניה. [57] מחנה טאליפרו, צפונית לפורט וורת', טקסס, וכמה שדות תעופה ליד טורונטו, אונטריו, קנדה, שימשו את חיל האוויר המלכותי הבריטי (RFC) לביצוע אימוני טיסה לטייסות האוויריות החדשות. מחנה הנקוק, ליד אוגוסטה, ג'ורג'יה, שימש להכשרת טייסות שירות של מכונאי מטוסים וכן לאימון טיסה. [58]

כאשר קיבלו הוראה לעבור לאירופה, רוב היחידות טסו למרכז ריכוז התעופה בגן סיטי, ניו יורק, שהיה נמל האם העיקרי. שם הועלו היחידות על ספינות תובלה למעבר טרנס-אטלנטי. ליברפול, אנגליה וברסט, צרפת היו נמלי היעד העיקריים. חלק מטייסות התעופה שהגיעו לבריטניה קיבלו הכשרה נוספת מחיל האוויר המלכותי (RAF), ולאחר מכן צורפו לטייסות RAF ונפרסו איתן בצרפת. אחרים קיבלו הכשרה ונשלחו לווינצ'סטר, המפשייר, שם חיכו להעברה לצרפת מנמל סאות'המפטון . [59]

צריף סנט מייקסנט היה מרכז הקבלה העיקרי בצרפת של טייסות אוויריות חדשות שהוקצו לחיל המשלוח האמריקאי של שירות האוויר. שם סווגו כיחידות מרדף, הפצצה או כיחידות תצפית. במידת הצורך, יחידות הוקצו לאחד ממרכזי ההדרכה האווירית (AIC) לצורך הכשרה נוספת בלחימה ובירי שסיפקו הצרפתים. לאחר שהוכנו במלואם ללחימה, נשלחו יחידות למחסן האוויר הראשון ב-Colombey-les-Belles Airdrome לצורך הצטיידות. לאחר מכן שובצו היחידות לאחת מקבוצות הלחימה של שירות האוויר של הצבא הראשון או השני והועברו לשדה הקרב הראשוני שלהן לתפקיד קרבי. [60] בתחילה היו היחידות משתמשות במטוסים בריטיים או צרפתיים, ובשנת 1918 החלו להגיע לצרפת מטוסי Dayton-Wright DH-4 האמריקאיים, מצוידים במנועי ליברטי אמריקאים.

ראשי מדור התעופה

מקור: [61]

  • סא"ל סמואל רבר (18 ביולי 1914 - 5 במאי 1916)
  • סא"ל ג'ורג' או. סקוויר (20 במאי 1916 - 19 בפברואר 1917)
  • סא"ל John B. Bennet (20 בפברואר 1917 - 30 ביוני 1917) [62]
  • סא"ל Benjamin D. Foulois (30 ביוני 1917 - 12 בנובמבר 1917)
  • בריג. ג'נרל Alexander L. Dade (12 בנובמבר 1917 - 27 בפברואר 1918) [63] [64]
  • אל"מ לורנס סי בראון (28 בפברואר 1918 - 24 באפריל 1918) [65]

ראה גם

שושלת חיל האוויר של ארצות הברית

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ↑ מיולי 1914 ועד מאי 1918, זרוע התעופה של צבא ארצות הברית כונתה החטיבה האווירית, מחלקת האווירונאוטיקה, או החטיבה לאווירונאוטיקה צבאית. עם זאת, בתיאורים היסטוריים שונים, הזרוע האווירית שפעלה מ-1914 מכונה לרוב "מדור התעופה בחיל הקשר" (ASSC), על אף שהמדור עדיין לא הוקם רשמית.
  2. ↑ Mooney and Layman (1944), pp. 19–20
  3. ↑ ראה כאן בקטע "הקמת מדור התעופה"
  4. ↑ Hennessy (1958), p. 111.
  5. ↑ ארבעה קצינים, 37 מתגייסים ושבעה אזרחים, ומטוס חיל הקשר מס' 22
  6. ↑ הסיירת שימשה כיחידת המפקדה, ושירתו בה שני קצינים וטוראי אחד
  7. ↑ חמישה קצינים, 26 מתגייסים ומטוסי חיל הקשר מס' 24, 25 ו-26.
  8. ↑ חמישה קצינים, 26 מתגייסים, ומטוסי חיל הקשר מס' 20, 28 ו-30.
  9. ↑ חלוקת טייסת התעופה לשתי פלוגות נמשכה רק עד אפריל 1915, אז עברה ל-12 קטעים, שכללו מחלקה אחת לכל אחד משמונת מטוסיה. הפלוגות של טייסת המטוסים הראשונה אוחדו ליחידה אחת ב-17 באפריל.
  10. ↑ Hennessy (1958), p. 124.
  11. ↑ "General Records of the Chief Signal Officer 1914–1918 US National Archives
  12. ↑ החוק החדש קבע גם כי רק קצינים רווקים מתחת לגיל 30 ישרתו במדור. ההוראה הזו גרמה לחוסר משמעת ובגרות מקצועית בקרב הטייסים, מנעה מקציני טיס, שהיו מבוגרים ברובם לפקד על יחידות תעופה, ופגעה בשימור הטייסים.
  13. ↑ Heimdahl and Hurley (1997), p. 30.
  14. ↑ ראה ערך זה
  15. ↑ Hennessy (1958), p. 147.
  16. ↑ האתר אושר באפריל 1913 אך הפעלתו התעכבה בגלל חוסר מימון.
  17. ↑ Hennessy (1958), p. 160.
  18. ↑ Hennessy (1958), p. 167, 'note.
  19. ↑ Hennessy (1958), p. 177.
  20. ↑ ה"סירות המעופפות" של קרטיס היו כבדות יותר ממקביליהם היבשתיים ושימשו כאימון ראשוני ברוחות העזות של סן דייגו.
  21. ↑ Hennessy (1958), p. 156.
  22. ↑ JN-2s מטוסחיל הקשר מס' 41–45 ו-48; ו-JN-3 מס' 52–53
  23. ↑ עשר משאיות ג'פרי, מכונית אחת ושישה אופנועים
  24. ↑ מס' 42, הוטס על ידי לוטננט ראשון וולטר ג' קילנר
  25. ↑ לאחר כל טיסה הוצרכו לפרק את מדחפי העץ ולהניח אותם במכשירי לחות כדי למנוע מהדבק שלהם להתפורר
  26. ↑ מספרים 60–63, מאוחר יותר סומנו כ-JN-4s
  27. ↑ דארג והמטוס זה עתה נסקלו באבנים על ידי קהל עוין כאשר התמונה צולמה. ההמון לא תקף בזמן שהתמונה צולמה
  28. ↑ Heimdahl and Hurley (1997), p. 31.
  29. ↑ (ראה החטיבה האווירית בחיל הקשר של צבא ארצות הברית בפסקה "התפתחות החטיבה".)
  30. ↑ Mooney and Layman (1944), p. 19
  31. ↑ Hennessy (1958), p. 123.
  32. ↑ Hennessy (1958), p. 103.
  33. ↑ קואן היה בוגר 1899 של האקדמיה הצבאית של ארצות הברית וקודם במהירות. הוא עבר מחיל הרגלים לחיל הקשר במרץ 1909, וב-1910 עמד בראש החטיבה האווירית בגיל 35. גייס אישית את הנרי ה. ארנולד לטייס. היה קצין הקשר של הדיוויזיה השנייה בטקסס סיטי, טקסס, כאשר קפטן צ'ארלס דה פורסט צ'נדלר הועבר לפיליפינים בשל חילוקי דעות עם טייסיו. פיקד על טייסת האווירית הזמנית הראשונה ולאחר מכן על בית הספר לתעופה של חיל הקשר ביוני 1913.
  34. ↑ לפני שהפך למפקד הטייסת, פטרסון, יליד קנדה, היה עוזרו של בריגדיר גנרל צ'ארלס ב' הול, מפקד בית הספר לקשר. הקריירה שלו החלה ב-1901 כלוטננט ב"הרגימנט הזמני של הפורטוריקני של חיל הרגלים". פטרסון, ששרת בצבא הסדיר ב-1905, היה קצין חי"ר שנשאר במדור התעופה במהלך מלחמת העולם הראשונה כטייס בלון. בשנת 1920
  35. ↑ Hennessy (1958), p. 144.
  36. ↑ רבר היה בוגר האקדמיה הצבאית של ארצות הברית וחבר וותיק במועדון האווירי של אמריקה. בין חבריו לכיתה היו שני המפקדים הראשים העתידיים של שירות האוויר צ'ארלס ט. מנר ומייסון מ. פטריק. הוא היה חתנו של לוטננט גנרל נלסון א. מיילס, המפקד הכללי צבא ארצות הברית
  37. ↑ Johnson (2001), pp.118 and 122.
  38. ↑ Johnson (2001), p.129.
  39. ↑ Johnson (2001), p.116.
  40. ↑ Johnson (2001), p.130.
  41. ↑ Johnson (2001), p.117.
  42. ↑ Hennessy (1958), p. 153
  43. ↑ Raines (1996), pp. 165–166.
  44. ↑ "עונשו" של ריבר היה קצר מועד, והוא הועלה לדרגת קולונל פחות מחודשיים לאחר פיטוריו. הוא נסע לצרפת עם חיל המשלוח האמריקני במרץ 1918 בתור פרובסט מרשל. הוא פרש לבקשתו ב-1919 והצטרף לתאגיד הרדיו האמריקאי שקם באותה תקופה.
  45. ↑ גם לקריירה הצבאית שלו לא נגרם נזק וקידומו הצבאי נמשך
  46. ↑ Johnson (2001), pp. 132–133.
  47. ↑ Johnson (2001), pp. 130 and 133.
  48. ↑ Johnson (2001), pp. 134–135.
  49. ↑ McClendon (1996), p. 151
  50. ↑ כ-250,000,000 דולר ב 2015
  51. ↑ לוטננט קולונל ג'ון ב. בנט, שירש את סקוויר, וקולונל וויליאם ל. קנלי שעמד בראש החטיבה האווירית.
  52. ↑ Hennessy (1958), pp. 188, 193 and 195–196.
  53. ↑ "Historical Account of the Organization and Functioning of the 50th Aero Squadron", Series "E", Volume 3, page 62, 'Gorrell's History of the American Expeditionary Forces Air Service, 1917–1919, National Archives, Washington, D.C.
  54. ↑ ההקצאה החד-תכליתית הגדולה ביותר שהוציא הקונגרס עד אז, גבוהה מזו של בניית תעלת פנמה
  55. ↑ Hennessy (1958), pp. 196–197.
  56. ↑ Gorrell's History of the American Expeditionary Forces Air Service, 1917–1919, National Archives, Washington, D.C., via http://www.fold3.com
  57. ↑ "Historical Account of the Organization and Functioning of the 50th Aero Squadron", Series "E", Volume 3, page 62, 'Gorrell's History of the American Expeditionary Forces Air Service, 1917–1919, National Archives, Washington, D.C.
  58. ↑ Manning, Thomas A. (2005), History of Air Education and Training Command, 1942–2002. Office of History and Research, Headquarters, AETC, Randolph AFB, Texas ASIN: B000NYX3PC
  59. ↑ Gorrell's History of the American Expeditionary Forces Air Service, 1917–1919, National Archives, Washington, D.C., via http://www.fold3.com
  60. ↑ Gorrell's History of the American Expeditionary Forces Air Service, 1917–1919, National Archives, Washington, D.C., via http://www.fold3.com
  61. ↑ "The Nation's Air Arm and Its Early Leaders" (PDF). AIR FORCE Magazine. 94 (May): 103. 2011. נבדק ב-13 בספטמבר 2011. {{cite journal}}: (עזרה)
  62. ↑ John Bradbury Bennet, West Point 1891, was a career infantry officer who was one of the four senior officers assigned to the Aviation Field Officers Course in November 1916. He succeeded Squier as head of the division/section in February 1917 when Squier was promoted to major general and named Chief Signal Officer of the Army. After taking command of the 49th Infantry on 29 July 1917, Bennet was promoted to colonel, became commander of the 11th Infantry in March 1918, and led that unit in combat in France. In October 1918 he was promoted to temporary brigadier general, then reverted to his permanent rank of lieutenant colonel in June 1919. After being assigned as a student at the Army War College, he received promotion to permanent colonel in August 1919. Bennet retired in 1925 and was promoted to brigadier general on the retired list on 21 June 1930, shortly before his death.
  63. ↑ Cullum, Bvt-Brig-Gen George W. (Col. Wirt Robinson, editor) 'Biographical Register of the Officers and Graduates of the U.S. Military Academy at West Point, New York, Supplement, Volume VI-A 1910–1920, Seeman and Peters, Saginaw, Michigan, p. 1887
  64. ↑ Alexander Lucien Dade, USMA 1887, was lieutenant colonel of the 7th Cavalry when he attended the course of aviation administration at the Signal Corps Aviation School in San Diego during the winter of 1916–1917. He was promoted to colonel and was made school commander on 11 April 1917, after Col. William A. Glassford was summarily retired. Dade was promoted to temporary general of the Signal Corps on 17 December, with a date of rank of 29 October, and appointed to command the Air Division and by seniority the Aviation Section, after Foulois went to France to command the Air Service of the AEF. Dade's general's commission was discharged in May 1918 when he transferred to the Inspector General's Department. He retired disability line of duty in 1920.
  65. ↑ Brown served as a private in Troop F, 7th Cavalry between 1894 and 1897, then transferred to the 4th Artillery. He was commissioned in 1898 during the Spanish American War, and two years later was a captain in the permanent establishment. Brown transferred to the Coast Artillery Corps in 1914, where he received his majority. On 5 August 1917 he was one of a large number of mid-career officers detailed to the expanding Aviation Section, where he was promoted to temporary colonel. He returned to the Coast Artillery Corps after World War I, and received his permanent establishment colonelcy on 1 July 1920.
הערך באדיבות ויקיפדיה האנגלית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

.


חיל האוויר של ארצות הברית
מחלקת חיל האוויר מזכיר חיל האוויר • ראש מטה חיל האוויר
פיקודים מרכזיים פיקוד הקרב • פיקוד החינוך והאימונים • פיקוד התקיפה הגלובלית • פיקוד הציוד • פיקוד המילואים • פיקוד המבצעים המיוחדים • פיקוד התובלה • פיקוד מרכז • כוחות האוויר באירופה ובאפריקה • פיקוד האוקיינוס השקט • פיקוד דרום •המשמר הלאומי
חילות אוויר חיל האוויר הראשון • חיל האוויר השני • חיל האוויר השלישי • חיל האוויר הרביעי • חיל האוויר החמישי • חיל האוויר השביעי • חיל האוויר השמיני • חיל האוויר התשיעי • חיל האוויר העשירי • חיל האוויר ה-11 • חיל האוויר ה-12 • חיל האוויר ה-15 • חיל האוויר ה-16 • חיל האוויר ה-18 • חיל האוויר ה-19 • חיל האוויר ה-20 • חיל האוויר ה-22
יחידות היסטוריות חילות האוויר של צבא ארצות הברית • הגיס האווירי של צבא ארצות הברית • פיקוד האוויר האסטרטגי • פיקוד האוויר הטקטי • חיל האוויר השישי • חיל האוויר ה-13 • חיל האוויר ה-14 • חיל האוויר ה-17 • חיל האוויר ה-21 • חיל האוויר ה-23 • חיל האוויר ה-24 • חיל האוויר ה-25 • פיקוד החלל
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מדור_התעופה_בחיל_הקשר_של_צבא_ארצות_הברית&oldid=2072271"