החטיבה האווירית בחיל הקשר של צבא ארצות הברית
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 ארצות הברית |
| שיוך |
 צבא ארצות הברית |
| סוג | חיל אוויר |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 1 באוגוסט 1907 – יולי 1914 (כ־6 שנים ו־47 שבועות) |
| התמזגה לתוך | מדור התעופה בחיל הקשר של צבא ארצות הברית |
| נתוני היחידה | |
| כוח אדם | 18 טייסים, 100 אנשי תמיכה,31 מטוסים |
| פיקוד | |
| יחידת אם |
 חיל הקשר של צבא ארצות הברית |
החטיבה האווירית בחיל הקשר של ארצות הברית[1] (1907–1914) היתה זרוע הלוחמה האווירית הראשונה בהיסטוריה ואבי חיל האוויר של ארצות הברית.[2] החטיבה, שהייתה תחת פיקודו של חיל הקשר של צבא ארצות הברית, הקימה לראשונה בתי ספר להכשרת טייסי קרב בהם הוכשרו 53 טייסים.[3] בשנת 1913 הוקמה בה הטייסת הקרבית הראשונה. בחטיבה שירתו 60 מטוסים.
בשנת 1914 אישר הקונגרס בחקיקה את הקמת "מדור התעופה" בחיל הקשר. החטיבה המשיכה להתקיים תחת פיקודו של חיל הקשר וכמרכיב העיקרי בו עד אפריל 1918, אז הוקם לראשונה ענף תעופה עצמאי בצבא ארצות הברית שהתפתח בהמשך ל"שירות האוויר של צבא ארצות הברית".
הקמת זרוע אווירית בצבא ארצות הברית
לוחמה אווירית החלה בצבא ארצות הברית עוד במהלכה של מלחמת האזרחים, כאשר הוקם חיל הבלונים של צבא האיחוד תחת פיקודו של חיל הקשר. בשנת 1892, גיבש הגנרל אדולפוס גרילי, קצין הקשר הראשי של הצבא, תכניות להקמת יחידת בלוני מלחמה עבור חיל הקשר ובהוראתו נרכש בלון מצרפת. בשנת 1897 יוצר על ידי חיל הקשר בלון המלחמה האמריקאי הראשון.
בשנת 1898, בעקבות דו"ח של ועדת חקירה שכללה את אלכסנדר גרהם בל ומומחי אווירונאוטיקה נוספים, השקיעה מחלקת המלחמה 50,000 דולר[4] עבור הזכויות למכונה המעופפת הכבדה שפיתח אז סמואל לנגלי. ה"אווירודרום" של לנגלי נכשל בניסוי והצבא החל במשא ומתן עם האחים רייט לרכישת וייצור מטוסים.
בשנת 1906, שכנע מייג'ור ג'ורג' אוון סקוויר, קצין המנהל של קצין הקשר הראשי, את מפקדו בריגדיר גנרל ג'יימס אלן, ליצור ישות תעופה עצמאית בתוך חיל הקשר. הערכתו של אלן לסקוויר, ששימש בעברו כמרצה לאווירונאוטיקה וכמפקד בית הספר לאותות בפורט לוונוורת קנזס, גרמה לו להעתר לבקשותיו וב-1 באוגוסט 1907 הוקמה החטיבה האווירית.
החטיבה מנתה עם הקמתה קצין אחד ושני מתגייסים. קפטן צ'ארלס דה פורסט צ'נדלר מונה לעמוד בראש החטיבה החדשה, ורב"ט אדוארד וורד וטר"ש ג'וזף בארט מונו כעוזריו. לוטננט פרנק פ. לאהם ששימש כקצין פרשים, צורף לחטיבה ב-17 בספטמבר 1907. גם צ'נדלר וגם לאהם היו טייסי בלונים מומחים. צ'נדלר שירת כמפקד החטיבה עד 1908, ולאחר מכן שוב מ-1911 עד 1913. בתקופת הביניים הוחלף על ידי לאהם, וממאי 1910 עד יוני 1911 (בזמן שצ'נדלר השתתף בקורס קשר) הוחלף על ידי קפטן ארתור קוון, קצין חי"ר לשעבר ששירת בבית הספר לקשר אך לא היה בעל ניסיון כלשהו בתחום התעופה.
רכש מטוסים
בשנת 1908 רכשה החטיבה האווירית, בהוראת הנשיא תיאודור רוזוולט, ספינת אוויר מתומס סקוט בולדווין תמורת 6750 דולר, ומטוס מאת "האחים רייט" תמורת 25000 דולר. כללי המכרז שפורסמו מטעם החטיבה דרשו כי המטוס והספינה יוכלו לשאת שני נוסעים כל אחד. ספינת האוויר נדרשה לשאת עומס של 450 ליברות (200 קילוגרם) ולהגיע למהירות של 20 מייל לשעה (32 קמ"ש); המטוס נדרש לעומס של 350 ליברות (160 קילוגרם), מהירות של 40 מייל לשעה (64 קמ"ש) ומרחק טיסה של לפחות 125 מיל (201 קילומטרים).[5]
בולדווין הגישו הצעה זולה במיוחד לספינת אוויר וזכו במכרז, למרות שבטיסת המבחן, אותה ביצע חלוץ התעופה גלן קרטיס, לא עמדו בדרישות המכרז בענין מהירות הטיסה. לכשנקלטה, סומנה ספינת האוויר של בולדווין כ"ספינת האוויר מס' 1 של חיל הקשר". במהלך אוגוסט אימן בולדווין שלושה טייסים: לאהם, סלפרידג' ולוטננט ראשון בנג'מין פולואה, מחיל הרגלים. פולואה היה הראשון שהוכשר כטייס מורשה והראשון בחיל הקשר האמריקאי שהטיס ספינת אוויר. (עם זאת, כיון שיעד הטיסה היה אזרחי (יריד מרכזי במיזורי,) טיסת הסולו הראשונה לספינת אוויר במסגרת צבאית אמריקאית, התרחשה רק ב-26 במאי 1909.)
האחים רייט העניקו הנחה משמעותית לחטיבה כשהסכימו למכור את דגם A שלהם תמורת $25,000 (הם קיבלו גם 5000 דולר בונוס עבור חריגה מדרישת המהירות). כשמחירו המקורי עמד על 100000 דולר. המטוס נמסר לצבא ב-1 בספטמבר 1908 והוצב בפורט מאייר, וירג'יניה, לצורך ניסויים. טיסת המבחן הראשונה של המטוס בוצעה שם ב-3 בספטמבר, ובמהלך החודש בוצעו בו ניסויים נוספים. ב-13 בספטמבר, הצליח רייט להטיס את המטוס במשך 70 דקות רצופות, השיג נדיר באותה תקופה.
ב17 בספטמבר 1908, במסגרת פעילות החטיבה במטוסי רייט, אירעה התאונה האווירית הקטלנית הראשונה בהיסטוריה. שני קציני צי, לוטננט ג'ורג' סי סוויט ולוטננט ויליאם מקאנטי, הצטרפו כמשקיפים רשמיים בטיסת מבחן למטוסי רייט, שנערכה לעיני 2,500 צופים. בשלב מסוים ביקש סלפרידג' להחליף את סוויט. במהלך הטיסה, כשהמטוס בגובה 150 רגל (46 מ'), המדחף התפרק והתנפץ, אחד מחוטי ההיגוי ניתק והמטוס התרסק. רייט אושפז בבית חולים, וסלפרידג' - הקצין היחיד בצבא ארה"ב שהתנסה בטיסה כבדה מהאוויר - נהרג בהתרסקות המטוס הקטלנית הראשונה אי פעם.[6] האחים רייט חזרו ביוני 1909 לפורט מאייר עם מטוס חדש, קטן ומהיר יותר, בו הותקן מנוע המטוס שהתרסק. כוונון מערכות המטוס וההכנות לקראת המבדקים הקרובים ארכו כחודש, גם בשל מזג אוויר גרוע לטיסה.
לאם טס עם רייט ב-27 ביולי, וב-30 ביולי, אז צפה בהם הנשיא ויליאם הווארד טאפט. פולואה ורייט טסו כ-16 ק"מ סביב שוטרס היל בין פורט מאייר לאלכסנדריה, וירג'יניה. טיסה זו שברה את כל שיאי המהירות, משך הזמן והגובה עד אז. בשל הצלחת הניסוי רכש הצבא את המטוס והעניק לאחים 25,000 דולר (שווה ערך ל-720,093 דולר ב-2020) בתוספת בונוס 5000 דולר על חריגה מדרישות המהירות.
פעילות החטיבה בשנות ההקמה
טיסות סולו ראשונות
ב-2 באוגוסט 1909 קיבל צבא ארצות הברית את המטוס מ"דגם A" של האחים רייט. הוא כונה "מטוס חיל הקשר מס' 1"[7]. ב-25 באוגוסט חכר הצבא שטח בגודל 160 אקר לאורך מסילת הרכבת של בולטימור ואוהיו בשדה התעופה קולג' פארק במרילנד והקים בו בסיס הדרכה לטירוני טייס. המטוס החדש שנרכש נמסר לקולג' פארק ב-7 באוקטובר, הורכב על ידי ווילבור רייט, והוטס לראשונה למחרת. רייט החל בהדרכה של לאהם ושל לוטננט שני פרדריק א. האמפריז, מחיל ההנדסה, שניהם בעלי נסיון עשיר בטיסה. ב-5 בנובמבר המטוס התרסק תוך פנייה בגובה נמוך כשלאהם והאמפריז עליו. אף על פי שהם לא נפגעו ובהוצאות התיקונים נשאו האחים רייט, ההתרסקות השביתה את הטיסות בחטיבה עד 1910. עם השלמת הלימודים והכשרתם הסופית של שני הטייסים, החוזה בין הצבא והאחים רייט הסתיים.
תקופת הפיקוד פולואה ובק
לוטננט ראשון פולואה ביקר בעקביות ובתוקף רב את השימוש בספינות אוויר, במיוחד בשל תוחלת החיים הקצרה שלהן עקב דליפות חמורות, חוזרות ונשנות, שבהן לקו.(תופעה שמקורה בקורוזיה שנגרמה ממזג האוויר ומגז המימן הממלא את בלון הספינה). בעקבות תלונותיו נמכרו כל ספינות האוויר במכירה פומבית ומעתה והלאה השתמש הצבא במטוסים בלבד.
בנובמבר 1909 היה פולואה הקצין היחיד בחטיבה. הוא צבר זמן טיסה כולל של שלוש שעות ושתי דקות בקולג' פארק, אך לא ביצע מעולם טיסות סולו. בשל מזג האוויר הסוער בחורף בקולג' פארק, הועברו אימוני הטיס ל"פורט סם יוסטון", מוצב צבאי ליד סן אנטוניו, טקסס. פולואה ושמונה טירונים, שהיוו בעצם את כל חיל האוויר של צבא ארצות הברית ב-1910 ובתחילת 1911, פירקו את מטוס מס' 1, שלחו אותו לטקסס ב-17 ארגזים, ולאחר שהוקם במקום האנגר, הרכיבו אותו מחדש. ב-2 במרץ 1910, לאחר אימונים ממושכים, ביצע סוף סוף פולואה את הסולו הראשון שלו למשך שבע דקות. ארבע טיסות סולו הוא ביצע בסך הכל, עד שבנחיתה בלתי מוצלחת התרסק המטוס בו טס. הוא השיג גובה מרבי של 200 רגל ומהירות של 80 קמ"ש תוך 59 דקות ו-30 שניות של טיסה. אחרי שתוקן המטוס הוא הטיס אותו חמש פעמים נוספות. עד 1911, פולואה נותר הטייס היחיד בצבא. "מטוס מס' 1" ביצע את הטיסה האחרונה ב-8 בפברואר 1911.
סקוויר, קצין הקשר הראשי של חטיבת התמרון, הקים ב-5 באפריל 1911 חברת תעופה, יחידת התעופה הראשונה בהיסטוריה האמריקאית, ובה הוכשרו 18 טייסים חדשים.[8]
חמישה מטוסים חדשים אושרו לרכישה, ושניים התקבלו בפורט סם ב-20 באפריל. הראשון היה מטוס "מודל D" של חברת "קרטיס" שהפך ל-"מטוס חיל הקשר מספר 2", השני היה מטוס "רייט דגם B" נוסף שהפך ל-"מטוס חיל הקשר מספר 3". מטוס הקרטיס הונע על ידי מנוע 8 צילינדרים (45 קילוואט) בניגוד חד למנוע ה-30 קילוואט בעל 4 צילינדרים שהטייסים המתלמדים היו רגילים אליהם. למטוס היו גלגלים, בשונה ממשטחי ההחלקה הנפוצים בדגמי רייט.[9] שני טייסים אזרחיים, פרנק טרנהולם קופין מחברת רייט ו-יוג'ין אילי מקרטיס, הגיעו עם המטוס כדי לסייע בהדרכה.[10] לאחר קבלת המטוס ב-27 באפריל, עברו פולואה ואילי הכשרה על המטוס של קרטיס. תלמידי קורס הטייס חולקו לקבוצות נפרדות "קבוצת קרטיס" ו"קבוצת רייט", מכיוון שבקרות הטיסה של שני סוגי המטוסים היו שונות במידה ניכרת ומטוסי קרטיס החד-מושביים לא אפשרו הדרכה מוטסת. כל שלושת המטוסים של הצבא עלו לאוויר בו זמנית ב-22 באפריל 1911, במהלך מצעד של חיילי חטיבת התמרון בפורט סם יוסטון.
שלושה אנשי צבא נוספים, קפטן פול וו. בק, לוטננט שני ג'ורג' קלי, ולוטננט שני ג'ון סי ווקר, ג'וניור, שהוכשרו חלקית כמדריכי טיסה על ידי גלן קרטיס בסן דייגו, קליפורניה, נוספו לצוות בטקסס.[11] הטייס המיומן ביותר היה בק, ובשל הוותק המרשים שלו מונה למפקד פלוגת התעופה הזמנית, מה שגרם לקרע בינו לבין פולואה. פולואה סירב לשרת תחת בק, שנכנס לתפקידו כמפקד והעביר את בית הספר חזרה לקולג' פארק. פולואה לא קודם עוד ובמהלך יולי הוצא מתחום התעופה ושובץ בלשכת המיליציה בוושינגטון די.סי. בק שימש כמדריך "קרטיס" בקולג' פארק עד 1 במאי 1912, אז הוחזר אל חיל הרגלים בשל אכיפת "חוק מנצ'ו".[12]
מטוס חיל הקשר מס' 1, פרש משירות ב-4 במאי בשל אי כשירות ונשלח למכון סמית'סוניאן.[13] מטוס קרטיס, מס' 2, כמעט התרסק ב-2 במאי. כאשר הטייס, ווקר, ניסה לבצע פניה, צלל אפו של המטוס. המטוס התהפך ולמרות שווקר החזיר לעצמו את בנס השליטה ונחת בשלום, הוא נמנע מאז מלטוס. למחרת ביצע בק נחיתת אונס ב-מטוס מס' 2 בשל כשל שאירע במנוע כשהיה בגובה של כ90 מטרים. למטוס נגרם נזק חמור. ב-10 במאי, קלי, הטייס הכי פחות מנוסה, התרסק בעיצומה של נחיתה בתנאי מזג אוויר סוער במהלך טיסת ההכשרה שלו ונהרג במקום. מפקד חטיבת התמרון, מייג'ור גנרל וויליאם ה. קרטר, הסיר מיד את אישורי ההמראה של מנחת פורט סם.[14] פולואה, ששירת כלוחם ותיק במלחמת ארצות הברית–ספרד האשים את חברת קרטיס בהתרסקות, שאירעה לטענתו עקב תחזוקה כושלת מצדם. הטענה הצטיירה כהאשמה בעקיפין כלפי בק, בוגר הקורס של קרטיס. ה-"קרטיס D" בו נהרג לוטננט קלי, לא הוחזר לשירות עד 25 ביולי, לאחר שהמנוע שלו הוחלף במנוע מהדגם החדש של קרטיס "E".
מדריכי הטייס ארנולד ומילינג
בשנת 1909 הוטל על קפטן ארתור ס. קואן, קצין בכיר בחיל הקשר, לגייס שני קצינים למשרת טייסים. קואן יצר קשר עם לוטננט שני הנרי ה. ארנולד, אותו הכיר מזמן שירותו בפיליפינים בשנת 1908, שם עסקו יחד במשימות מיפוי. ארנולד הביע התעניינות, אך במשך שנתיים לא פעל באופן מעשי לקידום הענין. רק בשנת 1911 שלח ארנולד בקשה להעברה לחיל הקשר, וב-21 באפריל 1911 קיבל פקודות הממנות אותו ואת לוטננט תומס ד. מילינג כמדריכי טיסה בבית הספר לטיסה של בדייטון, אוהיו. ההדרכה החלה ב-3 במאי. מילינג טס סולו ב-8 במאי לאחר זמן טיסה מצטבר של שעתיים. ארנולד ביצע את טיסת הסולו הראשונה שלו ב-13 במאי לאחר שלוש שעות וארבעים ושמונה דקות טיסה מצטברות.
בסיום הכשרתם נשלחו ארנולד ומילינג למרילנד כמדריכי הטיסה הראשונים של הצבא. ההדרכה התבצעה בשני מטוסי רייט B, מטוסי חיל הקשר מס' 3 ומס' 4. מס' 2 הצטרף כמה חודשים מאוחר יותר, כשחזר מתיקון אחרי תאונה.[15] בית הספר לטיסה נפתח רשמית ב-3 ביולי 1911, ולמדו בו עשרה תלמידים, ביניהם שני משרתי מילואים מהמשמר הלאומי. ביוני היו בשירות החטיבה שני מטוסי "קרטיס". מטוס חיל הקשר מס' 2 שחזר מתיקון[16] ומס' 6, מטוס דגם קרטיס E. [17] מילינג הפך לטייס היחיד המנוסה בשני סוגי המטוסים שהיו אז בשימוש היחידה, "קרטיס" ו"רייט", שהיו בעלי מערכות שליטה שונות משמעותית זה מזה. במשך הזמן התפתחה מתיחות בין "טייסי רייט" ל"טייסי קרטיס" שלא נפתרה עד שמטוסי רייט קורקעו בהדרגה ב-1914 מטעמי בטיחות. מילינג זכה במירוץ המטוסים התלת-מדינתי כשהוא מתחרה מול שורה של טייסים מנוסים. הוא טס במטוס רייט B במסלול שהחל בבוסטון, מסצ'וסטס, המשיך בנאשווה, ניו המפשייר, וורסטר, מסצ'וסטס, פרובידנס, רוד איילנד ובחזרה לבוסטון, סה"כ 175 מיילים, ללא שימוש במצפן. זו הייתה גם טיסת הלילה הראשונה שלו. לציון שדה הנחיתה השתמשו בכמה מדורות גדולות. ארנולד קבע שיא גובה של 990 מטר ב-7 ביולי 1911, ושבר אותו פעמיים. באוגוסט הוא חווה את ההתרסקות הראשונה שלו, כשניסה להמריא משדה חווה לאחר שאיבד את נתיב הטיסה.
בסוף נובמבר בית הספר עבר לאוגוסטה, ג'ורג'יה.
באביב 1912 סיים לראשונה קצין במשמר הלאומי, לוטננט קולונל צ'רלס בי וינדר מאוהיו את לימודי הטייס והפך רשמית לטייס.
ב-26 ביוני 1912 קיבלה החטיבה את מטוס הטרקטור (בעל מדחף ומנוע המותקן בחזית) הראשון. במהלך ההמראה הראשונה, אותה ביצע ארנולד, התרסק המטוס לתוך המפרץ בפלימות' , מסצ'וסטס. ארנולד החל לפתח פוביה מפני טיסה, שהתעצמה בעקבות ההתרסקויות הקטלניות של מדריך חברת רייט שלימד אותו, ארתור ל. ולש ב-12 ביוני, ושל חברו לאקדמיה, לוטננט שני לואיס רוקוול, ב18 בספטמבר 1912.
באוקטובר 1912, ארנולד ומילינג נשלחו לפורט ריילי, קנזס, כדי להאמן בתצפיות טיווח לתותחי שדה. ב-5 בנובמבר, מטוס ה"רייט C" של ארנולד נתקע, נכנס לסחרור, והוא נחלץ בקושי מהתרסקות קטלנית. בעקבות האירוע הטראומטי שוב לא טס ארנולד, וב1913, לאחר סגירת בית הספר בקולג' פארק והעברתו לסן דייגו, קליפורניה בשל תנאי מזג אוויר נאותים יותר שם, חזר ארנולד לחיל הרגלים.
התפתחות החטיבה
בשנת 1911, קיבלה החטיבה האווירית את התקציב הפדרלי הראשון למטרות תעופה צבאית. ($125,000 עבור שנת הכספים 1912, מחצית ממה שהוצע), והוסיפה חמישה מטוסים למלאי. מטוס מדגם "קרטיס F" נבנה על ידי חברת קרטיס עבור החטיבה, וכונה מטוס חיל הקשר מס' 5. בנוסף ל-מטוסים מס' 3,2 ו6, כולם מדגם "רייט B" נרכש מטוס "רייט B" נוסף שכונה מטוס חיל האוויר מס' 7. המטוס הורכב בפורט מקינלי שבפיליפינים ושימש את לאהם לביצוע הטיסה הראשונה של מטוס צבאי אמריקאי מחוץ ליבשת ארצות הברית ב-21 במרץ 1912.
בתקופה זו אומצו רישמית חוקי הFAI (הפדרציה הבינלאומית לאווירונאוטיקה) על ידי צבא ארה"ב, כולל תקנים להסמכת טייסים. ארנולד ומילינג היו הטייסים הצבאיים הראשונים שהוסמכו על ידי הFAI.
בפברואר 1912, מתוך הכרה בצורך בכלי טיס מיוחדים לסיוע לחילות השדה, גיבשה החטיבה מפרט חדש למטוסיה, הראשון מאז 1907, ויצרה לראשונה את הסיווגים "מטוס סיור"; מטוס לסיור טקטי, דו מושבי, איטי יחסית, ו-"מטוס סיור מהיר"; מטוס קל יותר, מהיר יותר, חד מושבי, לסיור אסטרטגי (לטווח ארוך). במאי 1912, רכשה החטיבה את מטוס הסיור המהיר הראשון שלה, מדגם רייט C. המטוס התרסק במהלך ניסויי הקבלה שלו ב-11 ביוני בקולג' פארק. בהתרסקות נהרג את לוטננט שני לייטון וו. הייזלהרסט, מהכיתה הראשונה של קורס הטייס בחטיבה, וארתור ל. ולש, המדריך מטעם חברת רייט שלימד את ארנולד לטוס. ארנולד עצמו כמעט נהרג בהתרסקות מטוס רייט C (מס' 10) בנובמבר 1912 בפורט ריילי, קנזס.[19] בסך הכל רכשה החטיבה שישה מטוסי רייט (לא כולל זה שהטיסו ולש והייזלהרסט) ו"בורגס דגם J" (שהיה בעצם רייט דגם C ביצור תקני), שישה מהם התרסקו, מה שהוביל ב-24 בפברואר 1914 לקרקוע כל המטוסים בהם המנוע ממוקם בחלקו האחורי של המטוס (בניגוד למטוס טרקטור).
לקראת מלחמה אפשרית עם מקסיקו, נשלחו ב-28 בפברואר 1913 צ'נדלר, ארבעה טייסים, 21 טוראים ויחידה של מטוסי קרטיס JN-3 מבסיס החורף של בית הספר לתעופה באוגוסטה, ג'ורג'יה, לטקסס סיטי, טקסס. בסופו של דבר, שמונה טייסים ותשעה מטוסים אומנו עם הדיוויזיה השנייה בחוף המפרץ ובסן אנטוניו. בעודם בטקסס סיטי, התלוננו הטייסים הזוטרים בפני קצין הקשר הראשי החדש בריגדיר גנרל ג'ורג' פ. סקריבן על בעיות בטיחות קשות. סקריבן הגיע לטקסס לצורך בדיקת הטענות לאחר שהתפרסמו בעיתונות דיווחים שליליים על הטייסת. הטייסים הציבו למעשה אולטימטום לסקריבן לפיו צ'נדלר יוחלף או שהם יתפטרו מתפקידם. למרות שגינה את הטייסים המתלוננים וכינה את התקרית "מרד בהתהוות", שחרר סקריבן את צ'נדלר משירות החטיבה ב-1 באפריל והעביר אותו לפורט מקינלי בפיליפינים,[20] בספטמבר, מונה מפקד חדש לחטיבה; לוטננט קולונל סמואל רבר, טייס כדור פורח לשעבר וחבר משפיע במועדון התעופה של אמריקה.[21] גם קואן וגם רבר לא היו טייסים, מה שגרם לחיכוכים נוספים עם הטייסים, שטענו כי רק טייס מוסמך לפקד על יחידות מוטסות. ב-21 באפריל 1914 הנחיתה ארצות הברית חיילי מארינס חמושים בעיר המקסיקנית וראקרוס במסגרת מה שמכונה פרשת טמפיקו. עד ה-24 באפריל הם כבשו את העיר לאחר קרבות קשים וקיבלו סיוע אווירי על ידי חמישה מטוסי ים של הצי האטלנטי של ארצות הברית. יומיים לאחר מכן, כדי לתגבר את מחלקת התעופה של חיל הים, ארזו פולואה וארבעה טייסי טייסת התעופה הראשונה את שלושת מטוסי הטרקטור וה"בורגס H" ושלחו אותם ברכבת אלפורט קרוקט בגלווסטון, רק שני מטוסים וחמישה טייסים נותרו בסן דייגו. מגלווסטון נשלחו המטוסים לסיוע אווירי בקרבות וראקרוס.
ב-5 במרץ אותה שנה אורגנה הטייסת האווירית הראשונה, כיחידה זמנית , שהפכה ליחידה הקבועה הראשונה של חיל האוויר ב-8 בדצמבר 1913.
הקמת מדור התעופה
בשנת 1913 תקציב התעופה ירד ל-100,000 דולר, בין השאר משום שחיל הקשר הוציא רק 40,000 דולר מהמימון של שנת הכספים 1912. עם זאת, כתוצאה ממספר ההרוגים הגבוה, אושרו בקונגרס ב-3 במרץ 1913 העלאת שכר הטיסה (עלייה של 35% מעל שכר הבסיס) וקידום מואץ לטייסים. כתוצאה מכך מספר הטייסים גדל מ-14 ל-18.[22]
קפטן פול בק, מפקד החטיבה עד 1912, היה כנראה הראשון שהציע את הרעיון של שירות תעופה צבאי נפרד מכוחות היבשה. בשנת 1912 חיבר בק מאמר ל- Infantry Journal שהקיף את צרכי התעופה הצבאית האמריקאית. המאמר תבע לקדם את הרעיון של חיל אוויר עצמאי. לאחר שחזר לחיל הרגלים, שידל בק חברי קונגרס לעסוק בענין. בפברואר 1913, הציע ג'יימס היי, חבר קונגרס דמוקרטי ממדינת וירג'יניה הצעת חוק שנועדה להוציא את כוחות התעופה מחיל הקשר ולהקים חיל אוויר עצמאי למחצה. הצעת החוק נחשבה קיצונית מדי ונדחתה בוועדה, אך במאי 1913 הציע היי הצעת חוק מתוקנת, ושמה "חוק להגברת היעילות בשירות התעופה". באוגוסט 1913 נידונה הצעתו ובק הופיע להעיד מטעם מציעי החוק. מטעם המתנגדים להצעה העידו מייג'ור בילי מיטשל, שייצג את המטה הכללי, ופולואה, ארנולד ומילינג שייצגו את חֵיל הַקֶשֶׁר. הנוסח המקורי של הצעת החוק שוכתב כדי להפוך את הצעת החוק לחקיקה המאפשרת את הקמת מדור התעופה בחיל הקשר של צבא ארצות הברית ב-18 ביולי 1914.
בשנה שלאחר מכן קם בפועל מדור התעופה, כשמטה הפיקוד נותר בהרכב ובמבנה זהים לאלו שבתקופת החטיבה והמשיך להיות תחת פיקודו של קצין הקשר הראשי. רבר הפך לראש המדור והועלה לדרגת לוטננט קולונל. לתפקיד ראש החטיבת האווירית מינה רבר את מייג'ור אדגר ראסל, מדריך בכיר ועוזר מפקד בית הספר לקשר. גם ראסל, כמו רבר, לא היה טייס.[23] בפברואר 1917 הייתה החטיבה האווירית אחת משלוש דיוויזיות במשרד קצין הקשר הראשי (OCSO) שכללו את מדור התעופה, אגף אדמיניסטרציה ואגף הנדסה. החטיבה פורקה סופית על ידי מחלקת המלחמה ב-24 באפריל 1918.
השושלת של חיל האוויר של ארצות הברית
- החטיבה האווירית בחיל הקשר של צבא ארצות הברית 1 באוגוסט 1907 - 18 ביולי 1914
- מדור התעופה בחיל הקשר 18 ביולי 1914 - 20 במאי 1918
- מחלקה לאווירונאוטיקה צבאית 20 במאי 1918 - 24 במאי 1918
- שירות אוויר, צבא ארצות הברית 24 במאי 1918 - 2 ביולי 1926
- הגיס האווירי של צבא ארצות הברית 2 ביולי 1926 - 20 ביוני 1941
- חילות האוויר של צבא ארצות הברית 20 ביוני 1941 - 18 בספטמבר 1947
- חיל האוויר של ארצות הברית 18 בספטמבר 1947 – היום
גלריה
-
לוטננט סלפרידג' -
-
תומס ד. מילינג -
הארי ארנולד
הערות שוליים
- ^ Greer 1985, p. 149, נספח 2
- ^ Heimdahl & Hurley 1997, p. 10
- ^ Hennessy 1958, pp. 236–238, נספח 14
- ^ מקפרלנד 1997, p. 2
- ^ Heimdahl & Hurley 1997, p. 12
- ^ כהערכות לטיסה של לוטננט סוויט, הנוסע הכבד ביותר של מטוסי רייט עד כה (79 עד 86 ק"ג), התקינו האחים רייט מדחפים חדשים, מעט ארוכים יותר. לאהם סבר שכשל המדחף התרחש כאשר רטט המנוע גרם למדחף, הארוך מידי, לחרוץ את החוט שוב ושוב עד שהמדחף נשבר ומשך תוך כדי את השקע. גם ועדת החקירה לאסון קיבלה עדות כי עץ האשוח של המדחף היה שביר.
- ^ {{harvnb|Hennessy|1958|p=34} }
- ^ סקוויר הפך לראש מדור התעופה של חיל הקשר בשנת 1916. 18 הטייסים היו מתנדבים אשר הורשו להתאמן בזמנם הפנוי תוך ביצוע תפקידם הרגיל. רק שניים הוסמכו כטייסים לפני מלחמת העולם הראשונה.
- ^ Cameron 1999, pp. 38–39
- ^ Pool (1955), עמ'. 360.
- ^ Cameron 1999, p. 36
- ^ "חוק השירות המנותק", המוכר הידוע בצבא כ"חוק מנצ'ו", היה הוראה בחוק ההקצאות של הצבא מה-24 באוגוסט 1912, שנועדה לקצוב את משך הזמן בו קצין יכול לשרת במנותק מיחידתו הרשמית.
- ^ Corell, "The First of the Force", עמ'. 49.
- ^ יש הטוענים כי קרטר לא חיבב מטוסים והאמין שאין להם ערך צבאי כלשהו. עם זאת, מקור אחר קובע כי קרטר, יוצא חיל הפרשים במלחמות האינדיאנים, התרשם כשפולואה מסר פקודות לחיילים במרחק של יותר מ-25 מיילים מהמפקדה שלו וחזר תוך שעה. דעותיו לגבי התועלת של המטוס ככלי צבאי אולי הושפעו ממותו של בנו כמה חודשים קודם לכן בתאונה תעשייתית. (מצ'ויאן, עמ' 19–20)
- ^ מס' 2 היה מעורב בתאונה קטלנית נוספת שאירעה ב-9 במאי 1913, בה נהרג סגן ראשון ג'וזף ד. פארק ליד סנטה אנה קליפורניה. התאונה אירעה על פי ההערכות כתוצאה כטעות אנוש (ניסיון להמריא בערפל והתנגשות בעץ) ו-S.C. מס' 2 תוקן שוב. הוא המשיך בשירות עד שקורקע סופית בשנת 1914.
- ^ ראה הערה קודמת
- ^ קרטיס סיפקו בדגם זה מנוע בעל 4 צילנדרים, בחטיבה המנוע הוחלף למנוע בעל 8 צילינדרים כשהמנוע הקטן שסופק על ידי קרטיס מותקן במטוס מס' 2 שימש אז כמטוס אימון לטייסים מתחילים.
- ^ Hennessy 1958, p. 64
- ^ מטוס מספר 10 התרסק ב-9 בפברואר 1914, והרג את לוטננט הנרי ב. פוסט.
- ^ קואן החליף אותו זמנית, כיוון ששהה באותה העת בטקסס סיטי כקצין הקשר של הדיוויזיה השנייה.
- ^ רבר פיקד על הניסיון הראשון של שימוש בנשק (רובה פשוט) ממטוס טס. היורה היה לוטננט ג'ייקוב ארל ב-20 באוגוסט 1910.
- ^ נתונים סטטיסטיים שנאספו עבור השימועים בהצעת החוק HR5304 הציבו את ארצות הברית במקום ה-14 בעולם בהוצאות לשירותי אוויר צבאיים.
- ^ ראסל קודם בהמשך לתפקיד קצין הקשר הראשי של חיל המשלוח במהלך מלחמת העולם הראשונה ובניין המטה בפורט מונמות' נקרא על שמו.
