רבי מאיר הלר
הרב מאיר הלר (סמניצר, תרל"ח, 1878 – ז' באלול תרצ"ט, אוגוסט 1939) היה רב הונגרי-ירושלמי. נודע בשל קנאותו ובשל מלחמתו ברב קוק.
ביוגרפיה
נולד למלכה ולרב משה שכיהן ברבנות בעיירה סמניץ, על גבול הונגריה-צ'כיה. בשנות התר"נ עלה עם שלושת ילדיו והיה לתלמידו של המהרי"ל דיסקין. הרב משה ייסד את ועד "משמרת הקודש" על עירובין, מעשרות והחינוך, בנשיאות המהרי"ל דיסקין, הרב שמואל סלנט והרב שניאור זלמן מלובלין. לפני שתוקן עירוב בירושלים החדשה היה עומד בשבתות בשערי העיר העתיקה עם שוטר טורקי, ובודק שאין בכיסי היוצאים חפצים[1]. הרב משה הלר נפטר בשנת תרפ"ח.[2]
בצעירותו היה רבי מאיר, יחד עם הרב יעקב משה חרל"פ ורבי עקיבה פרוש, תלמידו של הרב הערש מיכל שפירא, ולמד ממנו את דרכי הפרישות. הרב ותלמידיו שהו במשך השבוע במחסנים בהם אחסנו תושבים דפנות סוכה. הוא שימש כתוקע אצל המהרי"ל דיסקין. לפי עדות, הרב חיים ברלין רצה למנותו לרבה של שערי חסד אך הוא סירב.
רבי מאיר נהג להסתגר כל השבוע בגבעת שאול שהייתה שכונה מרוחקת, ובהמשך בחצר שטרויס. מדי מוצאי שבת לקח שתי חלות למאכלו במשך השבוע. בשנת תר"צ עבר לבתי אונגרין עקב פרעות תרפ"ט, וקבע את מקום לימודו בבתי נייטין. הוא נהג להתענות בעשרת ימי תשובה, בבה"ב, בשובבי"ם, בערב ראש חודש ובתענית צדיקים. לא ישן על מיטה אלא על דרגש עץ שהיה מכוסה בסדין. הוא נהג לערוך תענית דיבור מראש חודש אלול ועד לאחר יום כיפור. ביום כיפור עצמו נהג לעמוד על רגליו במשך כל היממה. בשמחת תורה רקד במשך כל היום[3]. מסופר שכשביקר הרבי מסאטמאר בארץ ישראל בשנת תרצ"ב, רצה לפוגשו. נאמר לו שחייב למהר לפני ראש חודש אלול, כי לא יוכל לדבר עמו לאחר מכן.
במכתב לאחד ששלח לו פיצוי כספי על רדיפותיו נגדו הוא כותב שהוא מוחל מיד לכל מנאציו כדין תורה, כפי שהתחנך על ידי הרב שפירא, ואינו מסכים לקבל את הכסף. בצוואתו ביקש שלא לכתוב על מצבתו תוארי כבוד. הגהותיו והערותיו על ארבעה טורים נדפסו במהדורת "שירת דבורה"[4].
משפחתו
רבי מאיר נישא ללאה בת בנימין רבינוביץ משכונת "קריית משה". להם נולדו בן אחד וארבע בנות.
- הרב רפאל צבי מיכל - נישא למרים בת הרב בן ציון ידלר. היה מגיד מישרים, מו"צ וראש ישיבת קרלין.
- באשה - נישאה לרב אליהו דוד סלוטקי בנו של הרב אהרן סלוטקי, מקובל ומחבר הספר "יד דוד".
- רבקה - נישאה לרב אברהם יעקב טורנהיים.
- חיה איטה מלכה - נישאה לרב אברהם בן ציון שרלין.
נכדו הרב משה הלר היה מו"צ בולט בירושלים והתמחה במיוחד בהלכות ארבעת המינים. בנו הוא הרב מאיר הלר, מרבני קהילת תפארת ירושלים ורב קריית חסידים בבית שמש. נכד נוסף, חתנו של הרב צבי מיכל, היה הרב מנדל כהן, אף הוא מו"צ בעדה החרדית.
פרשות הקנאות
רבי מאיר נודע בקנאותו הגדולה עוד מימיו ב"אגודת הקודש", ובעיקר במעשיו נגד הרב קוק. יש לציין שאת דרכו זו ירש מאביו ר' משה. קודם בוא הראי"ה לירושלים וקל וחומר לאחר מכן, הלך והתעצם מאבק קנאי העיר כנגד הרבנות בירושלים. עם עליית הרב קוק ארצה באלול תרע"ט, במהלך טקס "קבלת פנים" בהשתתפות מאות אנשים ונכבדי ציבור בתחנת הרכבת בלוד, הגיעו למקום הרב פנחס אפשטיין ואביו ר' משה סמניצר. האחרון מסר לידי הראי"ה כתב מחאה בשם "אגודת הקודש" לפיו קנאי ירושלים מתנגדים לרבנותו בעיר.[5]
עם זאת, באותו פרק נמנע רבי מאיר מליטול חלק במאבקים, ואף ביקש לייסד "ועד חשאים" להתכתבות עם הרב קוק "בדרך הכבוד והנימוס". לדבריו, המהפך בגישתו אירע לאחר פרסום ספר אורות בשלהי שנת תרפ"א (1921). יצוין כי בשנים שקודם לכן תמכו כלכלית ברבי מאיר - שלמה זלמן קוק ושמואל קוק, אביו ואחיו של הראי"ה קוק. מאז והלאה סירב רבי מאיר להנות מכספי הצדקה שהוענקו לו.[6] באותה עת שלח מכתב חריף אל חברו לשעבר הרב יעקב משה חרל"פ, תלמידו של הראי"ה.[7]
הרב שמואל אבידור הכהן ציין כי רבי מאיר הבן מנע פגישות בין רבי יוסף חיים זוננפלד ורבי יצחק ירוחם דיסקין לרב קוק בתחבולות שונות.[8]
כרוז "קול גדול"
רבי מאיר נהג להדפיס פשקווילים חתומים בשמו בנושאים שונים. בחודש אייר של שנת תרפ"ב הדפיס חוברת בשם "קול גדול" יחד עם הרב יוסף הופמן כנגד הרב קוק. בחוברת דברים קשים כנגד הראי"ה קוק, חברי מועצת הרבנות הראשית (המכונה בחוברת, בעיוות מכוון, "הרבנות הרשות" - כלומר "רבנות מטעם") וחברי בתי הדין בירושלים. דייני העיר הרב צבי פסח פרנק והרב פישל ברנשטיין זוכים אף הם לקיתונות בוז ונאצות, בשל תמיכתם ברב קוק. לצד זאת החוברת מעתירה שבחים על הרב יוסף חיים זוננפלד, שהוא בעיני הכותבים רבה האמיתי של העיר, וחברי בית הדין שלו הרב משה נחום ולנשטיין והרב יצחק פרנקל, "שלא הטו אחר הבצע ולא נפלו בעצת המרגלים", וכן הרב מרדכי לייב רובין. בחוברת נדפסו בין השאר ציטוטים מקוטעים מכתבי הראי"ה קוק, המוכיחים לכאורה כי אמונתו פסולה, וכן מכתבי רבנים שונים אודותיו.
קצין המשטרה דוד תדהר הצליח למנוע חלקית את הדפסת הכרוז, והוא לא הושלם מעולם והופץ חלקית.[9] בצעד נדיר אסר אף בית הדין של הרב זוננפלד על הפצת הקונטרס וקרא לגנוז אותו.[10][11] רבי מאיר נקרא עם הרב יוסף הופמן לדין תורה ברבנות הראשית, ומשלא הגיעו נערכה אספת רבנים בירושלים בה הוחלט לנדותם.[12] בהמשך נאסרו השניים על ידי המשטרה, הועמדו לדין,[13] הורשעו ונידונו למאסר או לקנס.[14] ערעורם בפני ערכאה נוספת נדחה,[15] והשניים בחרו במאסר.[16] עיתון אגודת ישראל בירושלים "קול ישראל" יצא במחאה על כך, ורבני העדה החרדית פרסמו מכתב לתפילה לשיחרורם וקראו לבטל את העונש שהושת עליהם[17].
לאחר פסק הדין, בתיווכו של הראשון לציון הרב יעקב מאיר, הוצע בפני השניים להצהיר שלא ישובו על מעשיהם ועונשם יבוטל. סמניצר ניאות לכך אולם הופמן סירב.[18] בהמשך שילם אחד מחבריהם הקנאים חלק מן הקנס והשניים שוחררו מבית הכלא.[19] אביו של האסיר, הרב משה סמניצר, פרסם כרוז תמיכה בבנו היושב בבית הכלא.[20] בהמשך ניסו הראי"ה קוק ועמיתו הראשון לציון הרב מאיר להשלים את תשלום החוב של שני משמיציהם, והראשון אף התיר להשלים את הסכום מכספים שנמסרו לכתחילה לצדקה לעניים.[21]
הכרוז נגד האדמו"ר מגור והרב קוק
הפרשה המפורסמת ביותר שנקשרה בשמו היא פרשת הפשקוויל נגד האדמו"ר מגור, ה"אמרי אמת". בקיץ של שנת תרפ"ז הגיע האדמו"ר מגור לביקור בארץ ישראל, בין השאר כדי לנסות לפייס בין הרב קוק לעדה החרדית. לקראת בואו ניסו קנאי ירושלים למנוע מפגש ידידותי בין האדמו"ר והראי"ה קוק,[22] והרב ישעיה אשר זליג מרגליות כתב אף הוא מכתב חריף לאדמו"ר מגור[23], אולם ללא הועיל. ה"אמרי אמת" ביקר אצל הרב קוק ואצל הרב יוסף חיים זוננפלד ולמעשה לא הצליח להשכין שלום בין הצדדים. לאחר פגישת האדמו"ר והראי"ה הדפיס רבי מאיר פשקוויל מבזה במיוחד כנגד שניהם[24].
ב"ה במקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. / המסביר פנים לרשע הרי זה ממרגיזי אל. / אברהם-אברהם לגזירה שוה. / לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב... אלא מפני שהוא מינו-ת. / יום ד' לסדר הבדלו מתוך העדה הזאת. / שנת תרפ"ז, התחלה, הכסף יענה את הכל.
— (שלוש הנקודות במקור)
על פי המסופר בקרב חוגי הקנאים, ביום הדפסת הפשקוויל התענה סמניצר והלך לטבול במקווה. אגודת ישראל בירושלים התנערה מסמניצר. במקביל אגודת הרבנים בפולין, בה היו חברים יותר משש מאות נושאי משרה רבנית, נידתה את סמניצר כדין "מבזה תלמידי חכמים".[25] חסידי גור תבעו מהרב זוננפלד ובית הדין של העדה החרדית להחרים את השניים ולהוציאם מוועד העיר האשכנזי. בתגובה הוציא בית הדין מכתב התנערות חריף יחסית,[26] אולם הוא לא סיפק את חסידי גור. בשל מאורעות אלו חל נתק בין חסידות גור לעדה החרדית. בהמשך[דרושה הבהרה] הגיע רבי מאיר לבקש את מחילת ה"אמרי אמת", אולם בנו רבי שמחה בונם, שפתח את הדלת - גירשו מן הבית.[דרוש מקור]
פעילויות נוספות
בקיץ של שנת תרצ"ה פרסם רבי מאיר פשקוויל בו כתב כי ראשי אגודת ישראל בירושלים אשר ערכו משא ומתן עם הוועד הלאומי, עשו זאת על דעת עצמם ופועלם הוא "נגד תורתנו הקדושה".[27] בדצמבר 1935 פרסם רבי מאיר פשקוויל נגד "הרבנים הפורצים שפרצו גדרן של חכמים ונכנסו לועד הלאומי בעד אגורת כסף". לדבריו, רבנים אלה "דינם כדין כהני הבמות ואין עומדין מפניהם ואין קורין אותם רבי ומכ"ש [=ומכל שכן] שאין לסמוך על הוראתם - ובפרט בענייני שחיטות ובדיקות".[28] כשלוש שנים לאחר מכן פרסם פרסם פשקוויל נוסף תחת הכותרת "לאפרושי מאיסורא", בו כתב כי הצורך בשר בכשרות הרבנות "מתחבר ומחזיק ידי עוברי עבירה".[29]
לקריאה נוספת
- מנדל גרליץ, מרא דארעא ישראל, כרך ב, עמ' שב-שי
- צבי ויהודה משי זהב, יעקב ישראל דה האן, ירושלים תשמ"ו, עמ' 139-145
- מנחם פרידמן, חברה ודת: האורתודוקסיה הלא-ציונית בארץ-ישראל: תרע"ח-תרצ"ו 1936-1918, יד יצחק בן-צבי 1978, עמ' 277 ואילך
- מנחם פרידמן וניצה בהרוזי ברעוז, פשקווילים - מודעות קיר וכרזות פולמוס ברחוב החרדי, יד יצחק בן-צבי ומוזיאון ארץ ישראל, 2005
- נתן אנשין, שביבים ירושלמים, קהילות המבשר מס' 281, כ"ג בטבת תשע"ה
- אוריאל ברק, 'על יחסי הרב יעקב משה חרל״פ וקנאי ירושלים: איגרת לא ידועה מאת ר' מאיר הלר', עלי ספר, כ"ד-כ"ה, אלול תשע"ה, עמ' 285-295
קישורים חיצוניים
- הקונטרס קול גדול, מתוך האתר ילקוט השבעתי אתכם
- מאמר לזכרו בביטאון "מורשה" מס' 183 של קהל פרושים
- כתבה לזכרו בביטאון הקנאי "האמת", גיליון מ', תשרי תש"ע
- לקט מכתביו אצל: צבי הירש פרידמן, צבי חמד, קונטרסים לח-לט-מ, ברוקלין תש"ך, עמ' מז-עא
- פשקוויל נגד הוועד הלאומי, באתר הספרייה הלאומית
- מדברים מהקירות, אתר INN
- הרב איתם הנקין, קובץ 'בית ועד לחכמים' סאטמר: גלגוליו של כתב-עת קנאי על רקע מאבקי הדור, המעין 209 [נד,ג], ניסן תשע"ד, עמ' 88-89
הערות שוליים
- ^ בטוב ירושלים - זכרונות המגיד הירושלמי, רבי בן ציון יאדלר, פרק י', עמ' רנח (הוצאת נצח, ה'תשכ"ז)
- ^ הרב משה סמניצר, הארץ, 5 באוגוסט 1928, עמ' 1.
- ^ על פי יעקב גליס, בית אבא.
- ^ בהקדמת הטור:"אזכיר במיוחד את ידידי החשוב הרה"ג ר' משה הלר ז"ל שהועיל למסור לנו ספרי ארבעה טורים של מר זקינו הרה"ג הצדיק ר' מאיר הלר (סעמניצער) זצ"ל אשר תוך כדי לימודו ציין רבבות מראי מקומות בכל ד' טורים וב"י ותיקן תיקונים רבים שהאירו עינינו בעבודתינו".
- ^ הרב צבי יהודה קוק, "לכבודו של גאון ישראל", הצופה, 30 באוגוסט 1946, חלק א וחלק ב; לנתיבות ישראל, כרך ב, בית אל תשע"א, עמ' תעה; מתורתו של רבי פנחס [אפשטיין], כרך ב, מכון ירושלים תשע"ח, עמ' תרב.
- ^ ראו עדותו אצל: צבי הירש פרידמן, צבי חמד, קונטרסים לח-לט-מ, ברוקלין תש"ך, עמ' נח-ס.
- ^ אוריאל ברק, 'על יחסי הרב יעקב משה חרל״פ וקנאי ירושלים: איגרת לא ידועה מאת ר' מאיר הלר', עלי ספר, כ"ד-כ"ה, אלול תשע"ה, עמ' 285-295.
- ^ הרב שמואל אבידור הכהן, האיש נגד הזרם, ירושלים תשכ"ב, עמ' קנט-קסא.
- ^ חלול השם, דואר היום, 16ביוני 1922, עמ' 3.
- ^ צילום פסק הדין המקורי (י"ב אב תרפ"ב), בכתב ידם של חברי בית הדין - הרבנים רובין, פרנקל ומשה חיים קריוואינסקי - באתר בית המכירות בידספיריט.
- ^ שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה, כרך ג, ירושלים תשס"ו, עמ' 417-418.
- ^ החרמת מחברי כתב-הפלסתר, דואר היום, 20 ביוני 1922, עמ' 3.
- ^ היאומן כי יסופר?, דואר היום, 7 ביולי 1922, עמ' 3.
- ^ נוסח פסק-הדין, דואר היום, 1 באוגוסט 1922, עמ' 4.
- ^ הערעור של מחברי כתב הפלסתר, הארץ, 21 באוגוסט 1922, עמ' 3.
- ^ למשפט מחברי כתב הפלסתר, הארץ, 21 באוגוסט 1922, עמ' 4.
- ^ מכתב העדה החרדית.
- ^ ניסיון לבטל את המשפט, דואר היום, 21 באוגוסט 1922, עמ' 3.
- ^ אצל ראש הרבנים, דואר היום, 29 באוגוסט 1922, עמ' 3.[דרושה הבהרה]
- ^ מנחם מנדל וצבי משי זהב, האיש על העדה: נוהג כצאן יוסף, ירושלים תש"ע, עמ' ת-תא.
- ^ יצוין כי לפי עדות הרב משה צבי נריה, הראי"ה קוק שידע על מצבו הכלכלי הקשה, היה שולח אל סמניצר בצנעה מדי חודש תמיכה כלכלית. בתקופה בה שהה בארצות הברית, אף שלח מכתב אל מזכירו הרב שמואל אהרן שזורי, בו פקד עליו להמשיך בהענקת הכספים (בשדה הראי"ה, תל אביב תשמ"ז, עמ' 405).
- ^ המחלוקת בין החרדים מתחדדת, דבר, 5 ביולי 1927, עמ' 4.
- ^ גם בספרו אשרי האיש, עמודים כח - לב, כותב על הנושא ברמזים.
- ^ מנשה אונגר, המחלוקת "לשם שמים" בירושלים: אחרי ביקורו של האדמו"ר מגור, הארץ, 26 ביולי 1927, עמ' 3
- ^ קונטרס עיתונאי, וורשה כסלו תרפ"ח, עמ' ב.
- ^ מן המקור, כרך ב, עמ' 84. מסמכים הנוגעים בביקור ובמפגש נדפסו אצל מנחם פרוש, שרשרת הדורות בתקופות הסוערות, כרך ג, ירושלים תשס"א, עמ' 281-287.
- ^ בנימין קלוגר, מן המקור, כרך ד, ירושלים תשמ"ה, עמ' 51. במקביל שלח יחד עם חבריו הרב דוד בהר"ן והרב ברוך הולמינר מכתב מחאה בנושא אל ראשי הוועד האשכנזי (מרא דארעא דישראל, כרך ב, "נספחים לפרק כיבוש הקהילות", מסמך 8).
- ^ תורת רבי עמרם, כרך ב, ירושלים תשל"ז, סי' לח; קימי קפלן, עמרם בלוי, ירושלים תשע"ז, עמ' 141.
- ^ מן המקור, שם, עמ' 26; תורת רבי עמרם, שם, סי' מ.
מאיר הלר32638981Q20502044