תוספות גורניש

תוספות גּוּרְנִישׁ^[1] הוא קובץ מאוחר של חידושים על התלמוד מאת חכמי יהדות אשכנז מהמאה ה-15, הערוך בדומה לקבצי ה"תוספות", אך שונה מהם בתכליתו: בעוד שהתוספות התמקדו בפרשנות התלמוד המשלבת מגמה הלכתית בדרך של לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, הרי שמטרת תוספות גורניש היא ללבן באופן דיאלקטי את לשון התלמוד ומפרשיו הראשונים. יש ששיערו את זמן עריכת התוספות לבין השנים ה'ק"ך-ה'ק"ע (1360 - 1410)^[2].

רקע

ערך מורחב – תוספות

התוספות הן חיבורים קולקטיביים רבים של "בעלי התוספות" על התלמוד, שעריכתם נפרסה על פני תקופה של כמאתיים שנה, במאות השתים עשרה והשלוש עשרה. מרביתם מחוג תלמידי רש"י באשכנז ובצרפת ומיעוטם באנגליה ובאיטליה.

כל דור הוסיף וערך את חיבורי התוספות מן הדור הקודם. כך חוברו תוספות חכמי איוורא, בידי רבי יצחק ורבי משה בני שניאור מאיוורא, ותוספות חכמי אנגליה. בתקופה מאוחרת יותר נערכו התוספות (בעיקר תוספות שאנץ) בידי רבי אליעזר מטוך^[3], רבנו פרץ מקורביל, ורבנו אשר בן יחיאל (הרא"ש).

עיקר עיסוקם של בעלי התוספות היה ביישוב סתירות בתלמוד, כמקור להסקת דינים חדשים, בין השאר על ידי פלפול ואוקימתות שונות.

היווצרות שיטת הפלפול

ערך מורחב – שיטת הפלפול

באמצע המאה ה-14, לקראת תום תקופת הראשונים, חל מפנה בדרך לימודם של חכמים רבים בישיבות אשכנז, בעיסוק שיטתי בגוף נוסח התלמוד, רש"י ותוספות, בחשיבה תיאורטית שאינה נוגעת לפסיקת הלכה. יסודה בהנחה שהטקסט של התלמוד ומפרשיו מדוקדקים בתכלית ואין בהם שום חסר ויתר, והמקשן והתרצן הם שני בני אדם בעלי גישה שונה, ולא דרך דידקטית להצעת דברי התלמוד בדרך שאלה ותשובה. חוקרים רבים רואים בכך ההופעה המוקדמת ביותר של שיטת הפלפול בימי הביניים.

בישיבות מסוימות באשכנז בתקופה זו עסקו כמעט רק בדיוק דקדקני בלשון התלמוד, בסדרם ובסמיכותם של עניינים, העלאת אפשרויות של קושיות ואוקימתות אחרות, הסברת עמדותיהם של המקשן והתרצן, ודיוק בדבריהם של רש"י ובעלי התוספות שקדמו להם. בדרך לימודם זה הם הפרידו בין הלימוד העיוני לבין פסיקת הלכה.

כבר בשלב זה היו מי שתהו על דרך הלימוד, כך רבי יוחנן ב"ר מתתיה^[4], שפעל בצרפת 10 שנה לפני הגירוש ב-1394, שאינו מוצא צורך מתודי ליישב את הסתירות, שכן לו היו המחברים עצמם מתכוונים למסקנות שהמעיינים מדקדקים בדבריהם, היו כותבים את המסקנות בפירוש. אך הוא נותן הסבר עקרוני להצדיק את הדקדוקים מבחינה מיסטית^[5], וזאת מבלי להתחשב בכוונת המחבר עצמו, משום ש"הגדולים אשר נתן ה' בדעתם לחבר ספרים... שם ה' בפיהם ברוח הקודש לקצר או להאריך" לפי צורך השעה והזמן, וזימנו להם משמים לכתוב לשון שלם ללא חיסרון, ולכן אפשר לדקדק בדבריהם מה שלא עלה בדעתם^[6]. ויש שאף השמיעו ביקורת על דרך הלימוד, כך למשל בספר מרדע, ספר מוסר אנונימי מתחילת המאה ה-15^[5].

הדיוקים, החילוקים והפלפולים לא עוצבו כחיבורים, כשאר חיבורי התוספות, אלא נשארו בגדר "ליקוטים", "קונטרסים" ו"גליונות". חלק מהם הוכנסו ל"שיטה מקובצת" של רבי בצלאל אשכנזי, אף שהוא זלזל בהם, כלשונו: "ואני כותב לשון הקונטריסין לחדד התלמידים, הגם כי המעמיק בדבריהם - רוב דבריהם אין בהם ממש, והמקום ידיננו לכף זכות כי לאהבתם אני טורח לכתוב באורך"^[7].

סגנון תוספות גורניש

תוספות גורניש אינו מתייחס רק לדברי התלמוד ופירוש רש"י, אלא מתעסק רבות גם עם דברי ה'תוספות' הראשונים עצמם שערך ר' אליעזר מטוך, וכן ב'גיליונות' שהאחרון הוסיף עליהם^[8], המכונים בתוס' גורניש "גי'".

הסגנון בתוספות גורניש הוא ייחודי, ואין לו אח ורע בקבצי התוספות המוכרים. בעוד שרוב קטעי התוספות נכתבו כדי ללבן את הסוגיה ולהתאימה עם סוגיות אחרות, הרי שכל קטעי תוספות גורניש שזוהו – מלבנים אך ורק את הסוגיה המקומית, ללא היקש או מובאה מסוגיות אחרות כלל. כך גם אין בהם כלל חידושי דינים או דיון בסברת הלכה ובטעמיה.

מקום נכבד תופס החישוב היסודי של פרטי הסוגיה והתאמתם זה עם זה, באופן המזכיר את שיטת לימודם של המהרש"א ומהר"ם^[9]. מלבד זאת, ישנה מגמה בולטת ב"תוספות גורניש" והיא למצות את "מאחורי הקלעים" של הסוגיות. בחיבור נידונות בארוכה שאלות דיאלקטיות, כמו מדוע המקשן לא קיבל את תירוצו של התרצן, וכן להיפך – מדוע סובר התרצן בכל זאת שיש לתרץ כך; מה החילוק שבין ההווה אמינא והמסקנה ומהו נקודת המחלוקת ביניהם. כמו כן, ישנו עיסוק רב בשאלות טכניות, כמו מדוע הקדים המקשן שאלה אחת לשאלה אחרת דבר שבעיני בעלי התוספות נעשה בצורה דווקנית. כך דנים גם בדברי ה"תוספות", מדוע הקדימו הנחה מסוימת לקושיתם, בעוד לשיטתם היא מיותרת, וכך הלאה^[10].

אף שקטעים מסוימים בתוספות מופיעים אף למסכתות אחדות, וכן בתוספות רבנו פרץ המזכירים בסגנונם את הסגנון של תוספות גורניש, הרי שרק בתוספות גורניש זהו הסגנון הבלעדי^[11]. כאמור לעיל, עצם שיטת הפלפול קדמה כבר ל"תוספות גורניש", אך חשיבותו של "תוספות גורניש" היא בהיותו החיבור הראשון מסוגו בספרות הראשונים^[12].

זהות בעלי התוספות ומחברן

הראשון שניסה לזהות את בעלי תוספות גורניש הוא החיד"א בשם הגדולים^[13], ששיער שמדובר בתלמידי רבינו פרץ, לאור קטעים זהים בשיטה מקובצת בשם רבנו פרץ, וב'גופי הלכות' לרבי שלמה אלגאזי בשם "גורניש". יש שהדגישו את המצויין בחלק מהמקורות שמדובר ב"בתוספות גורניש אשכנזיות", להבדיל מתוספות גורניש הספרדיות שהיו בסגנון שונה, בדומה לשיטת הפלפול הספרדית בימי הביניים^[14].

החכמים הנזכרים בתוספות גורניש ליבמות הם: מהר"ם (או הר"ם או הר"מ גורניש) שמצטט את: ריב"י, רבי אברהם מבורגיל^[15], רא"ף, רי"ם, רבי יוסף מטנוי, רבי חיים, רבי יעקב מקולמנא, ורבי זעליקמן. בקובצים אחרים הוא מזכיר גם את רבי עוזר, מהר"ן, רבי שלום, מהר"ז, רבי פרץ, רבי הלל ור' מנחם, כולם בדור רבותיו של רבי ישראל איסרלן^[16] חכמים רבים נוספים, מוזכרים בקבצים למסכתות השונות, חלקם מזוהים וחלקם לא. החוקרים משערים שהיות וחלק מדבריהם עוסקים ב"גליונות התוספות", שהם הוספות לתוספות טוך שחוברו לכל המאוחר ב-1290, שנת פטירתו של רבי אליעזר מטוך, הרי שליקוט הספר היה לכל המוקדם במאה ה-15^[17]. השערה תוחמת-זמן מפורשת יותר היא השערת הרב ישראל פלס ששיער את זמן עריכת התוספות בין השנים ה'ק"ך-ה'ק"ע (1360 - 1410)^[2].

א"א אורבך ניסה לזהות את החכמים הבולטים בתוספות גורניש עם אישים המופיעים בספר לקט יושר^[18]. להשערתו, 'רבי זעליקמן' הוא רבי זעלוקמן הלוי ציון, שגר בעיר אנדרנך עד 1446, והיה הרב בבינגן; הריב"י מזוהה עם מהר"י וייל או עם רבי ישראל ב"ר יואל זוסלין בעל "תוספות אלפסי"; את מהר"ם – בעל התוספות המרכזי – הוא מזהה עם רבי מיישטרליין, חברו של בעל התרומת הדשן ותלמידו של רבי אהרן פלומיל הקדוש; את הרא"ף הוא מבקש לזהות עם רבי אהרן פופנהיים אחיו של רבי אייזיק שטיין, ואת הרי"ם כרבי יעקב מרגליות. כך גם משער כי רבי עוזר הוא רבי עוזר משלזיא, ומהר"ן הוא רבי נתן איגרא, רבותיו של התרומת הדשן^[19].

מאידך, הרב אברהם חבצלת והרב ישראל פלס מזהים את הרא"ף עם רבי אליעזר פירנא – אותו זיהו עם רבי אליעזר בן הקדוש רבי אפרים. הם גם מזהים את רבי ישראל ב"ר יואל זוסלין כאחד מהמוזכרים בתוספות, אך לא בתור ריב"י, אלא בתור "מהר"ז", עקב כינויו "רבי זוסלין". לדבריהם רבי ישראל הוא בעל התוספות המרכזי אותו מהר"ם מצטט יחד עם תלמידיו, ולפעמים הוא מופיע בשמו "תלמידיִ הר"ר ישראל" או "תלמידי הר"י". את מהר"ם הם מזהים כרבי מאיר בן ברוך הלוי מוינה. ר' מנחם משוער שהוא רבי מנחם בר פינחס ממירזבורק, מחבר הספרים "מעיל צדק" ו"נימוקי מהר"ם מירזבורק", בן־דורו של מהר"ם הלוי^[20]. "מהר"ם" נוסף שמהר"ם מצטט מזוהה כמהר"ם מרוטנבורג^[21] ובמקרים אחרים כרבי מאיר מאיגר^[2].

מסקנתם לאור האמור היא שהחכמים המוזכרים ב"תוספות גורניש" פעלו בעיקר בעיר ארפורט שבמרכז גרמניה וסביבותיה, שם הקימו מחדש את מרכז התורה באשכנז לאחר הרדיפות בגלל מגפת המוות השחור בשנת 1349, שעה שמרכזי התורה במערב נהר הריין התרוקנו עקב הפרעות. חכמים אלו תלמידי תלמידיהם של מהר"ם מרוטנבורג, רבינו פרץ ורבי חזקיה ממאגדבורג, והם אפוא ממשיכי בעלי התוספות^[20].

מקור השם

מקור השם "גורניש" אינו ברור. יש ששיערו שמדובר בשם מקום, וביקשו לזהות אותו עם העיר נוריץ' שבאנגליה, או עם גורנאי (צר') שבצרפת^[22]. השערות אלו מקבלות חיזוק מהמופיע בשער הספר מהררי נמרים^[23] – "מהר"ם מגורני"ש". אחרים דחו נסיונות אלו, וטענו כי אין אף מקור ל"מהר"ם מגורני"ש" בספרות כלל מלבד אזכור זה^[24].

יש שהעלו סברה כי בשלב זה של ימי הביניים כינו את שיטת הפלפולים "דברים"^[25], מלשון דין-ודברים, כלומר ויכוחים המאפיינים את הפלפולים, ובתרגום סלאבי למילה דברים - "גורניש" בניקוד גְוַרְנִישׁ (המילה Gwary בצירוף הסופית היידישאית "ניש")^[26].

ישראל מ' תא שמע תהה כיצד כל המובאות המוקדמות של "תוספות גורניש" הן רק במקורות בעלי זיקה לשיטת הפלפול הספרדית בימי הביניים^[27], מבית מדרשם של רבי יעקב בירב ורבי אהרן ששון, כשבספר "מהררי נמרים" אף מוזכר "מהר"ם מגורני"ש" בשער הספר^[28], בעוד שהוא לא מוזכר כלל במקורות אשכנזיים, כפי שמצופה מתוספות המתוייגות כאשכנזיות^[29]. כתוצאה מתמיהה זו ועוד הסיק א"א אורבך כי זהו בכלל כינוי ספרדי לסגנון לימוד זה, מלשון ביצור ושמירה. ההסבר לכך הוא ששיטת הפלפול מבקשת לבאר כיצד נשמרו האמוראים בגמרא, וכן רש"י ותוספות, מהדעה השניה או מהקושיא או התירוץ. כלומר, שהתוספות גורניש, או גורניץ, מבארים את דברי התלמוד ומפרשיו כיצד כל צד נשמר וביצר את עצמו^[30].

השפעה ותפוצה

המקורות הראשוניים להימצאותם של "תוספות גורניש" הם בספר "מהררי נמרים"^[23], וכן בספר המתודולוגי "כלל קצר" (קושטא ה'רצ"א) לרבי יהודה בולאט^[31], ממגורשי ספרד, שהזכיר את ה'גורניש' בשלשלת קורות הלימוד התורני: "אשר הלכו בדרכו אחריו – בעלי התוספות והחידושים והגורני"ש ושאר בעלי השיטות..."^[32]

תוספות אלו היו בבית מדרשם של המהרי"ל, רבי ישראל איסרלין, ותלמידו רבי אייזיק שטיין^[33].

הקובץ הראשון של "תוספות גורניש" שנדפס הוא על 28 דפיה הראשונים של מסכת יבמות, מעשי ידי מלקט אחד שאסף חומר מדור קודם ומבני תקופתו ממקורות אחדים^[12] הוא הודפס לראשונה בסוף שו"ת מהר"ם גלאנטי (ויניציה ה'שס"ח)^[34], ולאחר מכן הודפס בירושלים (תשי"ח) מתוך כתב יד אחר השוכן באוניברסיטת מוסקבה, בסופו נרשם "ע"כ מצאתי". מאוחר יותר הודפסו קבצים נוספים בעלי סגנון זהה, מכתב יד פאריס הנמצא בהספרייה הלאומית בירושלים. כתב היד כולל חידושים על חלקי מסכתות: בבא קמא, בבא מציעא, יבמות, שבועות וחולין^[35].