כוח המשלוח הברזילאי
.svg)
כוח המשלוח הברזילאי (בפורטוגזית: "Força Expedicionária Brasileira" ובקיצור - FEB), היה חיל משלוח בן כ-25,300 חיילים שהוקם על ידי ממשלת ברזיל בראשותו של הדיקטטור ז'טוליו ורגאס, כלל כוחות רגלים, ארטילריה ואוויר, ונלחם כחלק מבעלות הברית במערכה האיטלקית במלחמת העולם השנייה, בשנים 1944–1945.
רקע היסטורי
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שמרה ברזיל על נייטרליות וסחרה הן עם בעלות הברית והן עם מדינות הציר. נראה היה כי "המדינה החדשה" ("Estado Novo") של הרודן ורגאס היא מדינה פשיסטית נוסח המדינות הפשיסטיות האירופיות, אך היה זה רושם חיצוני, ולמעשה היה שיתוף פעולה מסוים בין אנשי מפלגתו של ורגאס ובין נציגים קומוניסטים, על אף שרשמית הייתה פעילותם אסורה. נראה כי הגורם המכריע היה כניסתה של ארצות הברית למלחמה. בשנת 1941 התירה ממשלת ברזיל לארצות הברית להציב בתחומה בסיסי חיל אוויר וצי במדינות באהיה, פרנאמבוקו וריו גראנדי דו נורטי. בסיסים אלו היוו "מקפצה" חשובה לכוחות בעלות הברית שנלחמו בצפון אפריקה והיו בסיס שילוח לפטרולים אוויריים שאבטחו את הדרכים הימיות בדרום האוקיינוס האטלנטי. בנוסף, התגייסה הכלכלה הברזילאית, בעיקר באזור מדינת סאו פאולו, למאמץ המלחמתי, ומינרלים שונים, כמו גם גומי שהפיקו עשרות אלפי "חיילי הגומי" באמזונאס[1], סייעו לתעשיית המלחמה הצפון אמריקאית.
שיתוף הפעולה הגובר עם בעלות הברית הוביל את הממשלה הברזילאית להכריז ב-28 בינואר 1942 על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, יפן ואיטליה.
ביולי 1942 הוטבעו שלוש עשרה ספינות סוחר ברזילאיות בידי צוללות גרמניות. כמאה אנשים נהרגו בהתקפות אלו, רובם אנשי צוות הספינות. בה בעת החליט ורגאס שלא לנקוט בצעדים נוספים נגד מדינות הציר, כדי להימנע מסחף שיוביל למעורבות ישירה במלחמה.
באוגוסט 1942 הטביעה צוללת גרמנית אחת, U-507, חמישה כלי שיט ברזילאים בתוך יומיים, וגרמה למותם של שש מאות אנשים. הדבר הוביל לכעס רב בברזיל. בריו דה ז'אנירו החלו אנשים בפעולות נקמה כנגד בעלי עסקים ממוצא גרמני. נראה כי עמדתה הפסיבית של הממשלה לא היה בה די כדי להרגיע את הרוחות הסוערות. לבסוף הכריזה ברזיל מלחמה על מדינות הציר ב-22 באוגוסט 1942.
פיקוד וארגון
"הדיוויזיה הברזילאית הראשונה" של ה-FEB הוצבה תחת פיקוד "קבוצת הארמיות ה-15" הבריטית-אמריקנית, עליה פיקד הפילדמרשל הרולד אלכסנדר, ולאחר מכן הגנרל מארק קלארק. במסגרת קבוצת הארמיות הייתה הדיוויזיה נתונה לפיקודה של הארמייה האמריקנית החמישית, עליה פיקד בתחילה הגנרל קלארק ולאחר מכן הגנרל לוסיאן טראסקוט. במסגרת הארמייה הייתה היא תחת פיקוד הקורפוס הרביעי עליו פיקד גנרל ויליס קריטנברגר. רכיבי חיל האוויר שנכללו בחיל המשלוח היו תחת פיקוד "הפיקוד האווירי הטקטי ה-22" שהיה חלק מ"חיל האוויר הטקטי של בעלות הברית באזור הים התיכון". מטה חיל המשלוח תפקד הן כמטה פיקודי והן כמטה אדמיניסטרטיבי, וסיפק את הקשר לפיקוד העליון של צבא ברזיל ולשר המלחמה גאספר דוטרה, אשר לאחר נפילתו של הרודן ורגאס, בשנת 1945, החליפו בנשיאות ברזיל. מפקד כוח המשלוח היה הגנרל מסקרנייס דה מוראייס, וכן הגנרלים זנוביו דה קוסטה (מפקד דיוויזיית הרגלים הראשונה), וקורדיירו דה פריאס (מפקד כוחות הארטילריה).
יחידות החי"ר של חיל המשלוח אורגנו כיחידות חי"ר של צבא ארצות הברית, בכל מובן, לרבות הלוגיסטיקה, שכללה יחידות דואר ושירותי בנקאות. חיל המשלוח הורכב מרגימנטי החי"ר הראשון, השישי והאחד עשר של צבא ברזיל. לכל רגימנט היו שלושה גדודים ולכל גדוד שלוש פלוגות רובאים, שהורכבו מארבע מחלקות, ופלוגה מסייעת.
בנוסף כללה הדיוויזיה, גדוד הנדסה, גדוד רפואה, אגד ארטילרי ובו שלוש סוללות תותחי 105 וסוללה אחת של תותחי 155, פלוגת סיור ממונעת וכן מספר יחידות קטנות יותר, כגון יחידת תצפיתנים ארטילריים אוויריים. הדיוויזיה מנתה כ-15,000 לוחמים ובנוסף להם שירתו באיטליה כ-10,000 חיילים נוספים שנועדו להחליף את הנפגעים. מסיבה זו כלל כוח המשלוח הברזילאי יחידות רבות שלא נכללות בדיוויזיה בדרך כלל.
המערכה באיטליה
מיד לאחר הכרזת המלחמה של ברזיל על מדינות הציר, החל גיוס על מנת ליצור כוח שיהיה בידו להגיע לאירופה ולהשתתף שם בלחימה. גיבושו של כוח המשלוח, על מגויסיו והיחידות השונות שלקחו בו חלק, נמשך כשנתיים. בתחילת יולי 1944 יצאו לדרכם 5,000 החיילים הראשונים, על גבי ספינה אמריקנית, ונחתו בנאפולי, שם שהצטרפו לכוחות האמריקנים שלחמו באזור. בסוף יולי הגיעו שני משלוחים נוספים של חיילים ברזילאים לאיטליה, ושניים נוספים הגיעו בנובמבר 1944 ובפברואר 1945.
את השבועות הראשונים באיטליה בילו החיילים הברזילאים בקבלת מדים אמריקנים ובאימונים, שכן המדים הברזילאים לא תאמו את האקלים באיטליה. הכוחות נעו לטארקיניה, 350 ק"מ צפונית לנאפולי, שם נמצא עיקר כוחו של הגנרל קלארק. הכוחות חברו לקורפוס הרביעי של קריטנברגר. בתחילה הוטלו על הכוחות משימות סיור בלבד. המשלוח הראשון הורכב בעיקר מרגימנט החי"ר השישי וזה החל לפעול בספטמבר אל מול כוחות גרמנים נסוגים.
הברזילאים מילאו את מקומם של כוחות צרפתים ואמריקאים שהועברו מהחזית האיטלקית לדרום צרפת. בנובמבר 1944 הגיע כוח המשלוח לכוחו המלא והחל לפעול כדיוויזיה לכל דבר. הכוחות כבשו את העיירות מאסארוסה וקמאיורה, ולאחר מכן את מונטה פראנו באזור קאסלנואובו די גראפאנה ושלטו בעמק הנהר סרצ'יו, וזאת ללא התקלות בהתנגדות של ממש. הכוח המשיך לפעול במורדות הרי האפנינים, במזג אוויר קשה, ואל מול הגרמנים שנערכו בקו ברנהרדט ובקו גוסטב.
עם תום מגננת החורף שנמשכה במהלך החורף האיטלקי הקשה יצאו בעלות הברית להתקפה באמצע פברואר 1945. חיל המשלוח פעל לצידה של הדיוויזיה ההררית העשירית של צבא ארצות הברית במשימה מסוכנת של פינוי שדות מוקשים באזור מונטה בלבדר. המשימה בוצעה תוך חשיפת החיילים למארבים, לאש מרגמות ומכונות ירייה. בסוף פברואר 1945, תקפו הברזילאים את מונטה קסטלו בפעם החמישית והפעם יכלו לגרמנים וקרב מונטה קסטלו היה לקרב המפורסם ביותר של כוח המשלוח. לאחר מכן המשיכו הברזילאים להתקדם ולסייע לדיוויזיה העשירית באגפה וכבשו את העיר קסלנואובו וב-5 במרץ את העיר מונטזה בקרב עקוב מדם. הנסיגה הגרמנית הגדולה בצפון איטליה החלה. בתוך כמה ימים כבשו בעלות הברית את פארמה ואת בולוניה, והתרכזו במרדף אחר הגרמנים הנסוגים. הברזילאים תפסו מספר רב של שבויים גרמנים בעיר קולצ'יו, ונערכו על שפת הנהר טארו אל מול הצבא הגרמני הנסוג, כשהם מקבלים את כניעתם של כוחות גדלים והולכים ובהם 20,000 חייליה של דיוויזיה גרמנית שלמה שנכנעה בפני הברזילאים. הייתה זו הדיוויזיה הגרמנית היחידה בכל הזירה האיטלקית שנכנעה בשלמותה לפני בעלות הברית.
ב-2 במאי הגיעו הברזילאים לטורינו ונפגשו עם כוחות צרפתים על הגבול. בהרי האלפים המשיכו כוחות של חיל המשלוח הברזילאי לרדוף אחר הגרמנים הנסוגים. באותו היום התקבלה הידיעה על מותו של היטלר, ובשעות שלאחר מכן נכנעו כל הכוחות הגרמנים שלחמו עדיין באזור.
היחידה האווירית
ב-18 בדצמבר 1943 הוקמה היחידה האווירית של חיל המשלוח, מ-350 מתנדבים, מהם 43 טייסים בוגרי חיל האוויר הברזילאי ("Força Aérea Brasileira"). הכוח נשלח לפנמה לאימונים.
על אף תאונת אימונים שהביאה להרוגים הראשונים מקרב הכוח, הוכרז הכוח ככשיר ב-11 במאי 1944, וצויד במטוסי קרטיס P-40. הכוח שימש להגנת אזור תעלת פנמה.
ב-22 ביוני נשלח הכוח לארצות הברית לשם הסבה למטוסי P-47D ת'נדרבולט. ב-19 בספטמבר נשלחה הקבוצה לאיטליה. שם הגיעה לליבורנו וצורפה לקבוצת מטוסי הקרב ה-350 של חיל האוויר של ארצות הברית, שהוקמה ב-1942 על אדמת בריטניה, לחמה בצפון אפריקה ולאחר מכן סייעה בפלישת בעלות הברית לאיטליה. הקבוצה קיבלה תג יחידה משלה, ועליו סמל היען שהיה לסמלם ולכינויים של הטייסים הברזילאים.
הטייסים הברזילאים נטלו חלק בכל פעולות קבוצת מטוסי הקרב ה-350, וזאת באופן עצמאי. בשלב זה היה כוחו של הלופטוואפה באיטליה מזערי, ומטוסי ה-P-47 שימשו הן כמטוסי קרב והן כמפציצים, מטוסי סיור, ומטוסי סיוע למטרות הקרקע של הארמייה החמישית של צבא ארצות הברית, לה היו מסופחים כוחות הקרקע של ה-FEB.
ב-16 באפריל 1945 החלה הארמייה החמישית במתקפה גדולה בעמק הפו. בשלב זה מנתה הטייסת 25 טייסים, שכן כמה מהטייסים נהרגו, כמה הופלו ונפלו בשבי, וכמה הוכרזו כבלתי כשירים מבחינה רפואית. כל טייס טס בממוצע בשתי משימות מדי יממה.
ב-19 באפריל נשבר קו החזית הגרמני, ועובדה זו נצפתה לראשונה על ידי מטוסי הסיור הברזילאים, דבר שאיפשר את הקמת ראש הגשר של בעלות הברית מצדו השני של נהר הפו, בטרם יחצו אותו הכוחות הגרמנים. בפעולה זו סייעו גם המטוסים הברזילאים בפעולות הפצצה וריכוך באזור שיועד לצליחה. 22 באפריל 1945 היה היום שבו פעלו הכוחות באופן המוצלח ביותר, הפציצו שיירות גרמניות, אסדות ונקודות מבוצרות גרמניות באזור הצליחה, כאשר הטייסים ביצעו 44 גיחות והשמידו מעל מאה כלי רכב. יום זה מצוין עד היום בצבא הברזילאי כ"יום הטייס הברזילאי". בפעולות אלו ניזוקו שני מטוסים, ואחד הופל.
בסך הכול ביצעה הטייסת 445 משימות, שכללו 2,550 גיחות אישיות ו-5,465 שעות טיסה, בין 11 בנובמבר 1944 ו-4 במאי 1945. הפיקוד הטקטי האווירי ה-22 הכיר בכך שעל אף שהיחידה טסה רק 5% ממספר הגיחות במסגרת היחידה, בין 6 ל-29 באפריל 1945, היא השמידה אחוזים רבים וניכרים יותר מן המטרות. ב-22 באפריל 1986 העניק שגריר ארצות הברית בברזיל, ומפקד חיל האוויר של ארצות הברית, לטייסי היחידה שנותרו בחיים, ציון לשבח מטעם נשיא ארצות הברית. פרט ליחידות של צבא ארצות הברית, ולשתי טייסות אוסטרליות, לא ניתן ציון לשבח זה לאף יחידה אחרת.
סיכום הפעולות
במהלך שמונת חודשי פעולתו הקרבית של חיל המשלוח, לקחו חייליו בשבי 20,753 שבויים מקרב מדינות הציר, לרבות שני גנרלים, ו-892 קצינים. בפעולות אלו נהרגו 443 לוחמים ברזילאים ושמונה טייסים.
בתחילה נקברו הלוחמים בבית קברות על אדמת איטליה, אך לאחר מכן הועברו גוויותיהם לאנדרטה לחללי מלחמת העולם השנייה בריו דה ז'אנירו, שנחנכה ב-24 ביולי 1960.
כינויה של היחידה
בשל חוסר-נכונתו של המשטר הברזילאי להשתתף בקרב, נפוצה האמרה ש"סביר יותר שנחש יתחיל לעשן מאשר שכוח המשלוח הברזילאי יצא למלחמה". כמחווה אירונית, לבשו חיילי היחידה תגי כתף שעליהם נחש המעשן מקטרת. עד היום משמש הביטוי "a cobra vai fumar" - "הנחש יעשן" במשמעות של "צפה פגיעה".
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
