דוושירמה
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
הדוושירמה (מטורקית עות'מאנית: دوشيرمه, איסוף; ביוונית: Παιδομάζωμα - איסוף הילדים; ברומנית: Tribut de sânge; בסרבית: Danak u krvi, בבולגרית: Кръвен данък - מס הדם) הייתה שיטת גיוס של הצבא והממשל של האימפריה העות'מאנית. הנוצרים שחיו תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית היו מחויבים לספק מס קבוע של נערים צעירים ששועבדו להיות עבדים של הסולטאנים העות'מאניים.
נערים אלה אוסלמו על ידי העות'מאנים ואומנו להיות עבדים נאמנים לסולטאן, בדומה למוסד הממלוכי. בתהליך הכשרתם מוינו הנערים, חלקם הוכשרו לשרת במנגנון האדמיניסטרציה של האימפריה בעוד החזקים פיזית אומנו להיות לוחמים יניצ'רים. היניצ'רים היו חיל שכולו הורכב מחיילים שגויסו בשיטת הדוושירמה.
למרות השימוש במילה 'עבדים', מי שגויסו בשיטת הדוושירמה היו מקבלים בחסות הסולטאן חינוך והשכלה גבוהה או הכשרה צבאית מקצועית, וכן משכורת גבוהה.
תחילת הדוושירמה
את הדוושירמה התחיל הסולטאן מורט הראשון, שייסד את כוחות הקאפי-קולו ("נערי השער", הכוונה לשער הנשגב בארמון הטופקאפי). מהות השיטה הייתה איסוף נערים מאזורים שהוגדרו דאר אל-חרב, כלומר, אזורים שלא נמצאים תחת שלטון מוסלמי, ולקחת אותם לדאר אל-אסלאם, ("בית האסלאם") לתת לילדים חינוך מוסלמי וצבאי בחסות הסולטאן ולהכשירם להיות עבדים שלו ובעלי תפקידים חשובים בצבא ובארמון, כמפקדים או כפקידי-מנהל.
מושג ה"עבדות" בדוושירמה
"עבדי הסולטאן" באימפריה העות'מאנית היו רכושו של הסולטאן, אך בהקשרו של הדוושירמה, למושג לא נלוויתה סטיגמה שלילית. אדרבה, לעבדי השער היה מעמד יוקרתי. העבד נהנה מיתרונות רבים שאפילו אדם חופשי לא נהנה מהם, כמו משכורת גבוהה במיוחד, ובשל אלה, ניסו הורי הילדים לשלוח את ילדיהם לדוושירמה, או להביאם להסתנן לשורותיו מרצונם החופשי. מהדוושירמה יצאו פקידים בכירים מאוד, ובהם לא מעט ווזירים גדולים.
תהליך האיסוף
האוספים היו לוקחים 2.5% מאוכלוסיית הילדים בערי הבלקן, ומעבירים אותם לאיסטנבול בקבוצות של 200-100 ילדים תחת שמירה כבדה. הילדים היו עוברים תהליך של רישום במטרה למנוע שחיתות או חטיפות. כשהיו צריכים לעצור בדרכם לבירת האימפריה, הם היו עוצרים בערים הגדולות ובח'אנים בשעות הלילה. כשהגיעו לאיסטנבול עברו תהליך של מיון (Çekme - "משיכה"). ראשית, היו מקבלים אותם האע'א (מפקד היניצ'רים) של אנטוליה והאע'א של רומליה, ביחד עם רופא (שהיה מל אותם). אלה שהיו נאים במיוחד זכו לחינוך בארמון, והיו להם סיכויים גבוהים יותר להתקדם לתפקידי פקידות ומנהל. אלה שנראו חזקים יותר הוחכרו באופן סמלי לחקלאים עות'מאניים מקומיים (אך נותרו רכוש הסולטאן), ונלקחו לעבוד בגן הסולטאן בארמון. במקביל, הם קיבלו השכלה דתית וצבאית. עבודת האדמה ארכה כשבע עד שמונה שנים, כדי שיעריכו אותה וייקשרו אליה, כדי שיתחזקו בגופם וכדי שילמדו את התרבות העות'מאנית והמוסלמית. לאחר מכן, היו מחזירים אותם לארמון לעבודות נוספות, ובשכרן קיבלו אקצ'ה ליום. לבסוף, הם הגיעו לצבא, והיו ללוחמים נאמנים לסולטאן. רוב המגויסים הצטרפו לחיל היניצ'רים שפעל במסגרת חיל-הרגלים.
הצדקה דתית, חברתית וחוקית
מכיוון שנוצרים הם מוגנים מפני פגיעת האסלאם במסגרת מגבלות מסוימות שהוגדרו בתנאי עומר, נראה כי ישנה סתירה בין מוסד גיוס הנערים כמס לבין מעמדם של נוצרים כבני חסות (ד'ימים). את הסתירה הזו יישבו בתירוץ כי הנוצרים של הבלקן התאסלמו לאחר עליית האסלאם ומאוחר יותר המירו דתם בשנית לנצרות; כיוון שהם דחו את האסלאם באופן פעיל, והעדיפו את הנצרות על פניו, מעמדם הפך לשונה ממעמד הד'ימים שהוגדר על ידי הח'ליף עומר. לתירוץ זה אין בסיס היסטורי; האסלאם הגיע לראשונה לבלקן רק ב-1354, עם הפלישה העות'מאנית לגליפולי, ולפני כן הוא נשלט על ידי האימפריה הביזנטית וממלכות נוצריות אחרות. אומנם להגנתו של תירוץ זה צוין כי יהודים וארמנים לא אולצו להעלות את המס הזה - כי, לפי הטענה, הם לא התאסלמו בעבר. עם זאת, נראה כי ההסבר האמיתי לאפליה זו הוא שהאוכלוסייה הסלאבית בבלקן נתפסה כלוחמנית הרבה יותר מהיהודים והארמנים, שנחשבו ל"רכרוכיים", ועל כן העדיפו העות'מאנים לקחת דווקא מקרבם לוחמים לצבאם. ההצדקה החוקית לגיוס הנערים מתבססת על חוקי הקאנון, הוא החוק הסולטאני, אשר פעמים רבות גבר על החוק השריעי (החוק הדתי האסלאמי).
הבוסנים
מוצאם של הילדים, כאמור, היה נוצרי, מכיוון ששעבוד מוסלמים נאסר על פי השריעה. אולם קבוצת הבוסנים הייתה יוצאת דופן, והורכבה ממוסלמים אשר הציעו את עצמם ואת בניהם למוסד הדוושירמה. הם התקבלו בברכה כיוון שהסולטאן נזקק לכוח אדם רב, ובאמצעות צווים מלכותיים שונים, הוא הצליח להתגבר על הקושי הדתי. החיל הבוסני (Bostancı Ocağı) היה ידוע בכוח הלחימה שלו ונחשב לנאמן מאוד לסולטאן. בוסנים התיישבו גם באזור קיסריה ובלא-מעט מקומות בגולן ובלבנון. כשהשלטונות העות'מאניים לא הצליחו לשלוט בשבטים הבדווים, הם השתמשו בבוסנים ובצ'רקסים כדי לשמור על הסדר והביטחון.
שקיעת מוסד הדוושירמה
המקור של המגויסים, כאמור, היה מאזורי דאר אל-חרב. כשהאימפריה העות'מאנית כבשה אזורים נוצריים (בעיקר), היו מצרפים אזורים אלה לדאר אל-אסלאם, ובכך הם קיבלו הגנה מהאימפריה. הגנה זו לא מאפשרת על פי השריעה דוושירמה, נתינים אלו שילמו ג'יזיה בתמורה להגנתם, ולא גויסו. הפתרון של האימפריה העות'מאנית היה הרחבת שטח הכיבוש - בכך הייתה אפשרות לגייס עוד ועוד חיילים מאזורים חדשים. הבעייתיות החלה כאשר הכיבושים של האימפריה העות'מאנית נעצרו, והמקור העיקרי של המגויסים הפך להיות דליל מאוד. הארמונות וההרמונות באותה תקופה ביקשו יותר ויותר כוח-אדם (לעומת מקורות האספקה). העות'מאנים ניסו להביא או לקנות עבדים ממקומות אחרים כדוגמת סודאן או טטרסטן, אך עבדים אלה לא סיפקו את צורכי הסולטאן, והייתה פגיעה באיכות היניצ'רים והפקידים. שקיעת האימפריה קשורה גם לירידה באיכות מוסד הדוושירמה. בשלב מאוחר יותר, היניצ'רים, שהיו לפועל יוצא של הדוושירמה, החלו להתחתן למרות האיסור שהוטל עליהם, ובכך להתרחק מתפקידם בחיל ואף לעסוק בשחיתות כדי להבטיח תפקידים בחיל לילדיהם. כמו כן, מוסלמים התחילו להיכנס לחיל באמצעות תשלום שוחד והצטרפות לא חוקית, זאת בעקבות ההטבות שניתנו ליניצ'רים. המוסלמים היו חיילים פחות נאמנים ופחות חזקים, כיוון שלא עברו את תהליך הדוושירמה במלואו.
קישורים חיצוניים
- היניצ'רים - חיילי העילית העותמאניים, ומערכת גיוס ה-דוושירמה, היסטוריה ללא צנזורה.
דוושירמה37791496Q815841