רגליים לדבר
רגליים לדבר הוא ביטוי שנתנו חז"ל בהלכה לאומדנא המתבססת על צירוף שני מקרים שנראה כי יש קשר ביניהם ועשויים להורות על מעשה מסוים או על תופעה מסוימת.
דוגמאות
- בהלכות איסור והיתר: על פי ההלכה, קיים כלל כי "אין דבר שבערווה פחות משניים", כלומר לא ניתן להתיר או לאסור אשה אלא על סמך עדותם של שני עדים. לעומת זאת, קובעת התורה כי אשה שבעלה התרה בה "אל תסתרי עם פלוני" (פעולה הנקרתא "קינוי") ונתייחדה עמו ("סתירה") היא נאסרת על בעלה לא רק מספק שמא זנתה עמו, אלא עשו ספק זה כוודאי לכל דבר. ההסבר לכך הוא שרגליים לדבר שזינתה עם הנואף שעמו נסתתרה, שהרי הבעל ביקש והזהיר אותה לא להתייחד עמו ומשנתייחדה עמו למרות זאת נראה כי אכן זינו יחד[1].
- בהלכות טומאה וטהרה: "שכונת קברות" הוא מושג הלכתי, החל על כל מקום שבו נמצאו שלושה מתים במרחק של בין ארבע לשמונה אמות. במסכת אהלות[2] נפסק, דרך הבדיקה של המוצא מת. כאשר אדם מת, עליו לקחת רק את גופו ואת עפר תבוסתו, בו נספגת הליחה שבגופו, - כל העפר התיחוח שמתחתיו, בנוסף לשלושה טפחים שאותם הוא חופר מתחת לעפר התיחוח. אך אם מצא שלושה מתים, ובין מת לשני יש מרחק של בין ארבע לשמונה אמות, יש להניח כי ככל הנראה במקום זה הייתה מערת קבורה, הנקראת בלשון חז"ל "שכונת קברות". במקרה כזה, קובעת המשנה כי יש לבצע בדיקת עשרים אמה מכל צדדי המת לבדוק אם אין מת נוסף. אם מצא מת נוסף, המצב חמור יותר: שכן, למרות שאכן ייתכן שהמת שייך לאותה מערה שנקבר הראשון, (שהרי לשם כך מתבצעת הבדיקה, כדי לגלות האם המערה ממשיכה עד העשרים האמות הבאות), הרי שחז"ל חששו שמא מת זה שייך למערה אחרת, חדשה, כך שמדובר בשתי מערות נפרדות.
בעצם, חשש זה אינו מובן, שהרי לו היה נמצא אותו מת עצמו לבדו, בשדה אחר, לא היה עלינו לבצע בדיקת עשרים אמה. אלא שאת ההסבר לכך, שבמקרה שהמת נמצא באותה שדה בו נמצא מת אחר, קובעים חז"ל שרגליים לדבר; כלומר, 1. כאשר אנו מוצאים מערת קבורה במקום מסוים, ייתכן מאד שיש בשדה זה מערות קבורה נוספות. 2. צירוף העובדה, שכבר נמצא עוד מת, הרי שקיים חשש יותר מסביר, שקיימת בשדה זו מערת קבורה נוספת, ולכן עלינו לבצע בדיקת עשרים אמה נוספת, עד שימצאו עשרים אמה ריקות מקבר[3].
- עוד כלל בהלכות טומאה וטהרה: גבר שנטמא בטומאת זב, על פי התורה, עליו להמתין עד שיעברו שבעה ימים רצופים ללא זיבה ("שבעה נקיים"), ואז עליו לטבול במעיין ולהקריב קורבנות.
מכיוון שטומאת זיבה חלה רק כאשר הזיבה נגרמת כתוצאת ממחלה בגופו ולא בחולשה כללית של הגוף וגם לא זיבה הנגרמת כתוצאה מגורם חיצוני (שאינו מחלה), לכן, אם ידוע שגופו נחלש כתוצאה מאכילה או שתייה מרובה או שאכל ושתה דברים הגורמים לכך, או שהתאמץ לסחוב דברים כבדים או שקפץ, או שהרהר מחשבות בענייני יחסי אישות או שראה מראה של אשה שדבר זה עשוי להשפיע על הזיבה, אין הוא נחשב לזב. קיימות אף דעות מקלות יותר של רבי יהודה ורבי עקיבא, רבי יהודה סובר שאף הרואה בהמה חיה או עוף מתעסקים זה עם זה או שראה בגדים נאים צבועים של נשים ניתן לתלות בכך את הזיבה, והגדיל להקל רבי עקיבא הסובר שכל שהזב אכל או שתה משקה כל שהוא באותו יום בו ראה את הזיבה, ניתן לתלות באכילה או שתייה מועטת זו את הזיבה.
אם כי, כלל זה קיים רק לפני שחלה על הזב טומאת זיבה. אך משהחלו לחול עליו דיני טומאת זיבה, לאחר שראה בוודאי זיבה יום אחד, אם ראה שוב זיבה שנייה אין בודקים אם אכל או שתה הרבה, אלא רגליים לדבר שהוא חולה במחלת הזיבה וששני המקרים קשורים זה לזה[4].