חניאל
 הכניסה למושב חניאל
| |
| מדינה |  ישראל
|
| מחוז | המרכז |
| מועצה אזורית | עמק חפר |
| גובה ממוצע[1] | 31 מטר |
| תאריך ייסוד | 1950 |
| תנועה מיישבת | תנועת המושבים |
| סוג יישוב | מושב |
| נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2022[1] | |
| - אוכלוסייה | 916 תושבים |
| - שינוי בגודל האוכלוסייה | 1.4% בשנה |
(למפת נתניה רגילה)   חניאל | |
| מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021[2] |
9 מתוך 10 |
חַנִּיאֵל הוא מושב בעמק חפר סמוך לנתניה ולכפר יונה, בתחום המועצה אזורית עמק חפר.
היישוב הוקם ב-1950כמושב עובדים על ידי עולים מרומניה[3] על אדמות הכפר הערבי קאקון שנכבש וננטש במלחמת העצמאות.[4] בשנים האחרונות מתפרנסים רבים מתושבי המושב ממקצועות חופשיים. במושב נבנתה הרחבה שהגדילה את האוכלוסייה ל-170 משפחות. בכפר 72 משקים (נחלות), 5 משקי עזר וכ-80 משפחות שהקימו את ביתם במסגרת החלטת מועצת מקרקעי ישראל להרחבת היישוב הכפרי בין השנים 1993–2000.
מקור השם
היישוב קרוי על שם חניאל בן אפוד, נשיא שבט מנשה,[3] אחד מעשרת הנביאים שחילקו את ארץ ישראל לשבטים "בְנֵי יוֹסֵף לְמַטֵּה בְנֵי-מְנַשֶּׁה נָשִׂיא חַנִּיאֵל בֶּן-אֵפֹד" (במדבר פרק לד' פסוק כג').
תחילה נקרא המושב "בורגתה ב'[3] מכיוון שמיקומו היה סמוך למושב בורגתא שהוקם כשנה קודם לכן .
היסטוריה
תנופת ההתיישבות שחלה עם הקמת המדינה לא פסחה גם על עמק חפר, אם כי היה העמק מיושב בצפיפות גם קודם לכן. השטחים הנוספים בעיקר בגבולותיו המזרחיים אפשרו להקים רשת נוספת של יישובים, למטרת התיישבות והגנה גם יחד. חניאל הוקם כחלק מסדרה של 15 יישובים (גאולי תימן, אמץ, בארותיים, בורגתא, גן יאשיה, עולש, אליכין, אחיטוב, יכון, שושנת העמקים, בחן ולאחר פילוג הקיבוצים יד חנה וגבעת חיים) שהוקמו בעמק חפר מאז קום המדינה ועד סוף שנת 1954. סדרת יישובים זו למעשה מייצגת גל יישובים חדש אשר הצטרף ליישובים הקיימים בעמק חפר מאז שנרכשה אדמת האזור ב-20 במרץ 1929 על ידי הקרן קיימת לישראל. גל יישובים זה הכפיל את האוכלוסייה בעמק חפר (1947- 6,200 מתיישבים וב-1954 15,976 מתיישבים).לפני גל היישובים היו 10 ישובים ו-6 קיבוצים בעמק חפר.[5]
המתיישבים הראשונים
המתיישבים הראשונים של חניאל היו עולים מרומניה, רווקים ומספר משפחות. המתיישבים עלו לארץ באנייה 'טרנסילבניה' ששטה מחופי רומניה עד נמל חיפה. תחילה מוקמו העולים ב"שער עלייה" בסמוך לחיפה, לאחר מכן הועברו למחנה אוהלים על גבעת חול, בסמוך ליישוב בורגתא א'. האנייה 'טרנסילבניה' עשתה את דרכה לרומניה וחזרה, כך שבכל שבוע הייתה מביאה גל עולים חדש. רבים מהעולים היו אנשים אשר גורשו מבתיהם במלחמת העולם השנייה, הועברו למחנות ריכוז ואחרי המלחמה רצו לעלות לארץ ולהתחיל חיים חדשים. בין המתיישבים היו צעירים שהגיעו לארץ במסגרת עליית הנוער בשנים 1946–1947. כשהוריהם הגיעו לחניאל, הם עזבו את כפרי הנוער ואת הכשרתם החקלאית ובאו למושב. לא הייתה זו בחירתם החופשית של המתיישבים אלא תוצאה של מדיניות המוסדות המיישבים, שמטרתם הייתה ליצור יישוב הומוגני מבחינת ארץ המוצא.
כמו בשאר מושבי העולים, הוצמדו לחניאל מדריכים ממושבים ותיקים. הם הדריכו את העולים בעבודה חקלאית וניהול המשק המשותף, והמדריכות הדריכו את נשות המושב בניהול משק בית וייעצו בגידול ילדים. במשך מספר חודשים הייתה במושב חניאל "חברה מתחלפת": התנאים הקשים הביאו רבים לעזיבה מידית, ובמקומם הגיעו אחרים. ארעיות זו החלה להתפוגג כעבור חודשים ספורים, כשהחלו לבנות את הבתים הראשונים. הבית נתן תחושת יציבות, שהלכה והתחזקה כשהחלו להגיע אמצעי יצור חקלאיים: פרד אחד לכל שתי משפחות, שתי פרות לכל יחידה משקית, ארבע תרנגולות ושק בצלים.[6]
ראשית היישוב
תחילה היישוב היה קובץ אוהלים על גבעת חול, על האדמה היו צינורות מים, השירותים והמקלחות היו משותפים לכל היישוב. לאחר תקופה מסוימת התקבלה ההחלטה לבניית בתי קבע. קבלנים מהסוכנות היהודית עסקו במלאכה, הם העסיקו את גברי היישוב כבנאים תמורת לירה וחצי לשעת עבודה. הבתים לא נבנו למשפחה מסוימת, אלא נבנתה שורת בתים. מספר הבתים לא היה כמספר המשפחות אשר התגוררו שם באותה תקופה, מכיוון שהייתה תחלופה גדולה של התושבים. נבנו בתים בני חדר וחצי ובתים בני שני חדרים שנועדו למשפחות הגדולות שלהן שני ילדים ויותר.
עם בניית הבתים החלה החלוקה הראשונית ליחידות משקיות, כל משק קיבל שמונה דונם שעליהם ניטעו פרדסי שמוטי ולימון, כל משק קיבל ארבע פרות ושלושים וששה אפרוחים. היו ארבעה אנשים שקיבלו בית ללא משק, הם היו אמורים להיות עובדי הציבור. אחרי שנבנו הבתים הייתה נקודת מים משותפת לכל שתי משפחות, ממנה מלאו מים למקלחות ולכל שאר צורכי החיים. השירותים מוקמו מחוץ לבית, במבנה עץ מעל בור, כשהוא עלה על גדותיו העבירו את המבנה לבור סמוך.[6]
תחילה התפרנסו בני היישוב מעבודות דחק: ניקוי שולי כבישים, סלילת כבישים, עבודות בנין בנתניה ובניית הבתים הראשונים במושב. לאחר מכן, עם בניית הבתים והחלוקה למשקים עברו התושבים להתפרנס מחקלאות. רק בשנת 1955 חובר היישוב לרשת החשמל.
שנות ה-70–80
בשנות ה-70 וה-80 חברי מושב רבים מכרו את משקיהם, ובמקומם באו אנשים מבחוץ. נוצרה הפרדה בין ה'ותיקים' ל'חדשים'. רבים מהאנשים החדשים הגיעו מתחום החקלאות הקיבוצית, אך רצו לשנות את העבודה בקיבוץ למשק משפחתי או פרטי, לנהל את העניינים הכספיים ללא תלות באגודה שיתופית. בשונה ממושבים אחרים באותה תקופה, חניאל היה פתוח לרעיון ואפשר כלכלה כזו. בתקופה זו עדיין לא היו תשתיות יציבות ביישוב, ובבתים רבים היו בעיות מים וביוב.[6]
בתקופה זו הייתה פריצת דרך בענף הפרחים. תחילה גידלו ציפורן וגיפסנית ובהמשך השנים נוצר מגוון של פרחים וענפים ירוקים ליצוא, שגודלו תחת כיפת השמים, בחממות וברשתות צל.
לקראת סוף שנות ה-80 חל משבר בענף. מדיניות הממשלה השתנתה, התנאים השתנו, הוצאות הייצור עלו, מחירי המים האמירו ועקב כך רבים נטשו את ענפי החקלאות ועברו לענפים אחרים .
שנות ה-90
בראשית שנות ה-90 התקבלה החלטה באספה הכללית, על הצורך בשינוי, שינוי זה היה מאורגן ובעל אופי קהילתי. התוכנית נקראה "ההרחבה"- במסגרתה הגיעו לחניאל עשרות משפחות. מטרת התוכנית הייתה להגדיל את מספר תושבי היישוב ולחזק את הקהילה המקומית. בבסיס ההחלטה עמדה הטענה, כי לחלק מבני המושבים אין אפשרות לבנות את ביתם במקום בו גדלו, מאחר שבמשק ההורים ניתן להקים יחידה נוספת אחת לבן ממשיך. האישור ל"הרחבה" ניתן: הוקצו כ-100 מגרשים ובין השנים 92–2000 הוקמו כ-100 בתי מגורים נוספים נבנו על מגרשים בני 500 מטר. "ההרחבה" הזרימה דם צעיר ליישוב, היוותה מנגנון לפיתוח שטחי ציבור ושיקום תשתיות, והעלתה את ערך הנכסים ביישוב, הן של בעלי הנחלות והן של בעלי המגרשים. רבים מבני המקום הצליחו להקים את ביתם בסמוך לבית הוריהם.
מבני ציבור
המחלבה
מאז יסודה שימשה המחלבה כמרכז תרבותי. פעמיים ביום, היו הרפתנים נפגשים ומחליפים חוויות ומידע, תולים מודעות, מתייעצים ועוד. כיום המחלבה לא משמשת ליעודה המקורי, יש בה מועדון נוער ונערכים בה פעילויות במסגרת תנועת הנוער 'בני המושבים'.[6] בסמוך למלחלבה נמצאים מגרשי הספורט, בית העם והצרכניה.
הספרייה
תחילה הייתה ספרייה ניידת אשר הייתה מגיעה ברכב מסחרי גדול. ציבור הקוראים היה מגיע לרכב ובוחר לו ספר. בשנת 1969 ביוזמת 2 מהתושבים, הובאו ארגזי ספרים, בימי השאלה נשלפו הספרים מהארגזים וילדי המושב היו עומדים בתור להשאלה. לאחר מכן קיבלו מפעילי הספרייה את המבנה ששימש עד אז כמועדון נשפים, אך נאלצו לחלוק מבנה זה עם בית הכנסת. כיום הספרייה בנויה בראש גבעה בכיכר הכניסה למושב, ולמרגלותיה מדשאה בצורת תיאטרון.
אנדרטה לזכר אלי לופו
בשנת 1997 נחנכה אנדרטה בגן האורנים שבמושב לזכרו של אלי לופו, יליד המושב (1951) אשר ב-1973 נרצח באכזריות על ידי חולייה של מחבלים בכניסה למושב. אלי גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1970 והתנדב לצנחנים. לאחר סיום הטירונות עבר קורס צניחה שבסיומו הוענקו לו כנפי צניחה. אחר כך עבר קורס נהגים ולאחריו הוסיף והשתלם בקורס נהגי רכב כבד. ביום כ"ו בכסלו תשל"ד (21.12.1973) לאחר מלחמת יום הכיפורים יצא אלי לחופשה, שממנה לא חזר ועקבותיו לא נודעו. רק כעבור חודשים, כאשר נחשפה חולית מחבלים בשכם, התברר כי בין יתר מעלליה, חטפה את לופו בדרכו לביתו, ורצחה אותו באכזריות. ביום כ"ו בכסלו תשל"ד (21.12.1973), נפל סמל-ראשון לופו בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בנתניה. השאיר אחריו הורים, ארבע אחיות ושלושה אחים.[7]
במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "נזכור תמיד את רוחו האיתנה ואת עבודתו המסורה והנאמנה. חבריו ומפקדיו ביחידה ישאו את זכרו של אלי בגאווה כחבר לנשק וכחיל מסור"
גן ילדים
בשנת 1950 נבנה גן הילדים הראשון בצריף על הגבעה. הגן היה מקום המפגש והמשחק של ילדים בגיל 3–9. הגננת הייתה בת 17, והייתה מגיעה יום יום מנתניה. אחת המשימות המרכזיות של הגננת הייתה ללמד את הילדים עברית: לשיר בעברית, לחגוג את החגים בעברית ולשחק בעברית.
בית ספר
בשנת 1952 נבנה בית ספר בחניאל, הוא היה בן 3 כיתות וכיום הוא משמש מועדון לנוער. בבית הספר למדו ילדי כיתות א' ב' (במחזור הראשון היו 3 בנים ו-5 בנות), הכיתות הבוגרות יותר למדו בבית ספר בבורגתא. בשנת 1954 עברו כל הילדים לבית ספר "עמי אסף" בבורגתא. היו בבית ספר זה 5 כיתות, הילדים היו מחולקים לפי רמת הידע בעברית ולא לפי גילאים. בשנת 1975 נסגר בית הספר "עמי אסף" בבורגתא מפאת מיעוט תלמידים ומדיניות חדשה של משרד החינוך, הילדים עברו ללמוד בבית יצחק.
ארכאולוגיה
במאי 2003 נערכה חפירה בשוליים הצפוניים מזרחיים של תל אשקף אשר בתחומי המושב, לקראת סלילת כביש 4571. החפירה מטעם רשות העתיקות ובמימון מע"צ נוהלה על ידי א' סגל. נמצאו חרסים מתקופת הברזל, הפרסית, ההלניסטית, הביזנטית ומימי הביניים. מיקומו של התל בקרבת נחל אלכסנדר משך אליו מתיישבים כבר בתקופות הקדומות. בקרבת התל התגלו שלושה אתרים (תל שטרי בבורגתא, עולש, ואתר ליד נחל אמץ) ובית קברות מהתקופה הכלקוליתית (בקיבוץ מעברות).
נמצאו אמפורות מהתקופה הרומית, מאזור קמפניה שבאיטליה, קערה שמקורה בפרגמון. מהתקופה הביזנטית נמצאו באתר גת, כלי בישול וקנקנים.[8]
מהחפירה אפשר ללמוד על חשיבות המסחר ותעשיית היין מהתקופה הרומית הקדומה ומהתקופה הביזנטית.
ממזרח לחניאל צמוד לכביש 57 בשטחה של בורגתא ישנו מבנה צלבני שנותר ממנו קיר שנישא לגובה 10 מטרים.[3]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף אוגוסט 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2022.
- ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 זאב ענר, כל מקום ואתר, משרד הביטחון, 2000
- ^ נגה קדמון, בצידי הדרך ובשולי התודעה, דחיקת הכפרים הערבים שבתרוקנו ב-1948 מהשיח הישראלי, ספרי נובמבר, 2008
- ^ מיכאל אבי יונה, עמק חפר, ירושלים: המועצה האזורית עמק חפר, 1955
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 רינה ברנר, אפרת וייס, אורית ינאי, יובל לחניאל, מערכת "קיבוץ דליה", 2000
- ^ משרד הביטחון, אלי לופו, באתר יזכור :אתר הנצחה לחללי מערכות ישראל
- ^ סגל אורית, תל אשקוף דוח סופי, חדשות ארכאולוגיות 120, 2008
| ||||||||||||||
