חרב לאת
| |
| מדינה |  ישראל
|
| מחוז | המרכז |
| מועצה אזורית | עמק חפר |
| גובה ממוצע[1] | 28 מטר |
| תאריך ייסוד | 1947 |
| תנועה מיישבת | האיחוד החקלאי |
| סוג יישוב | מושב |
| נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2022[1] | |
| - אוכלוסייה | 940 תושבים |
| - שינוי בגודל האוכלוסייה | 0.8% בשנה |
(למפת נתניה רגילה)   חרב לאת | |
| מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2019[2] |
6 מתוך 10 |
חֶרֶב לְאֵת הוא יישוב חקלאי (מושב עובדים) השוכן בעמק חפר, שבמישור החוף. היישוב נמצא מדרום לעיר חדרה, ממערב לקיבוץ גבעת חיים, מצפון לכפר חיבת ציון וממזרח לפארק השרון ולכביש 4. היישוב נמצא באזור השיפוט של המועצה אזורית עמק חפר. מהבחינה הארגונית המושב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי. שטחו של המושב 1,750 דונם.
המושב נוסד על ידי ארגון 'חרב לאת' שחבריו היו חיילים משוחררים שלחמו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, חלקם ביחידה הצ'כית.
החברים התארגנו במסגרת הארגון "חרב לאת" אשר שם לו למטרה הקמת יישובים בארץ ישראל. ארגון זה הקים בין היתר את היישוב בצרה ואת הכפר הקרוי על שמו. מקור השם חרב-לאת נלקח מספר ישעיה, פרק ב', פסוק ד': ”וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת--לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה” והוא הוצע על ידי זאב וילנאי עקב העובדה שהמתיישבים הראשונים היו חיילים משוחררים שהחליטו להיות חקלאים והמירו את נשקם בעבודת הקרקע.
בסיוע של "האיחוד החקלאי" (תנועה מיישבת המאגדת יישובים חקלאיים, ללא כל שיוך פוליטי/מפלגתי), עלו ב-3 ביולי 1947 עשרים המתיישבים הראשונים על הקרקע בעמק חפר. חלקם היו רווקים וחלקם בעלי משפחות. רובם היו דתיים, יוצאי הונגריה, רומניה וצ'כיה. בתחילה התנהל היישוב כמושב שיתופי. המתיישבים הנשואים גרו בצריפים ואילו הרווקים גרו באוהלים, היה להם חדר אוכל משותף, מקלחת משותפת, שירותים משותפים ותורנויות שמירה וחדר אוכל. החברים עבדו בפרדס המשותף והחלו לגדל ירקות בהדרכת מדריך מהסוכנות. להשלמת הכנסתם עבדו בפרדסי האזור. ההכנסות מהעבודה הופקדו בקופה המשותפת. החיים במקום היו קשים והייתה תחלופה גדולה של מתיישבים.
בשנת 1948 הצטרפה למושב קבוצה של ניצולי שואה מפולין ומרומניה. בהדרגה התפתחו במושב ענפי משק נוספים: לולים, אווזים, ברווזים, עיזים ובקר.
בדצמבר 1950 החלה הקמת בתי הקבע הראשונים והמתיישבים עברו בהדרגה לגור בהם. בשלב זה הוחלט לפרק את המסגרות המשותפות. האדמות והרכוש חולקו בין החברים וכל משפחה החלה לפתח משק משלה. בשל הקושי להתפרנס מחקלאות השלימו רבים את הכנסתם בעבודות חוץ.
באמצע שנות ה-50 נקלטה במושב קבוצה של עולים מצפון אפריקה (רובם לא הסתגלו לעבודה החקלאית ועזבו את המושב במהלך השנים) ושל ילידי הארץ.
כל משק מורכב משטח אדמה עליו בנויים הבית ויתר המתקנים החקלאים (כגון לול, רפת וכדומה) והנקרא חלקה א' (או "החלקה הצהובה") ובצמידות אליו מצוי שטח לעיבוד חקלאי הנקרא חלקה ב'. בנוסף לכל משק יש שני שטחי אדמה (אדמת שלחין ואדמת פלחה) המעובדים במשותף על ידי אגודת חברי המושב (אדמה זו נקראת "אדמת מושע", מושג שמקורו בחוק העות'ומני מתקופת שלטון הטורקים בארץ ישראל, ונקרא "משאע", ומשמעותו שלחברי האגודה יש בעלות משותפת במקרקעין).
עם השנים הצטמצמה באורח ניכר הפעילות החקלאית של תושבי המקום. נכון להיום יש מספר מועט ביותר של תושבים מתפרנסים מחקלאות, בעיקר צמחים ופרחי נוי ליצוא. שטחי המושב המעובדים נטועים בעיקר במטעי זיתים, עיבוד שלחין ובעל. רוב תושבי היישוב עובדים מחוץ למושב במקצועות שונים ומגוונים. המושב עבר שני שלבי הרחבה וכיום מתגוררות בו כ-135 משפחות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף פברואר 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2022.
- ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
| ||||||||||||||
