מוזיקה מזרחית

מוזיקה מזרחית/ ים תיכונית

מקורות סגנוניים	מוזיקה ערבית, מוזיקה יוונית, מוזיקה טורקית, מוזיקת פופ, מוזיקה עברית, מוזיקה בלקנית
מקורות תרבותיים	מזרחים, ישראל
כלים	מערכת תופים, חצוצרה דרבוקה, גיטרה מזרחית, עוד, שליש, קסילופון, כינור, בגלמה, חלילית, מקלדת אלקטרונית
פופולריות מיינסטרים	שנות השבעים, סוף שנות התשעים – העשור הראשון של המאה ה-21 בישראל
תת-סוגות
רוק מזרחי, מוזיקת דיכאון

מוזיקה מזרחית, או מוזיקה ים תיכונית, או הזמר המזרחי הישראלי, היא סוגה מוזיקלית בזמר העברי שנוצרה בישראל ומבוססת על המוזיקה המסורתית של בני עדות המזרח. זמר זה מושפע מהמוזיקה הערבית, תימנית, יוונית, הודית, גיאורגית, כורדית, טורקית, מרוקאית, עיראקית, איראנית ומהמוזיקה הארצישראלית ההגמונית משנות ה-30 ועד שנות ה-50.

היסטוריה

עוד מתקופת היישוב ובעשור הראשון לקיום המדינה, המוזיקה הישראלית הושפעה ממקורות שונים כולל ממקורות מוזיקליים ים תיכוניים ומזרח תיכוניים. בתקופה זו אחדים מהמקובלים שבזמרים הישראלים שרו בהדגשת ח' ו-ע' ובסלסולים תימניים או שנקראו בשמות יהודיים בני עדות המזרח (לדוגמה שושנה דמארי, פילפל אל-מסרי וג'ו עמר). אולם, לקראת סוף שנות החמישים חלה התרחקות בין מוזיקאים בעלי השפעות ים תיכוניות או ערביות לבין הממסד ששלט בכל תחנות הרדיו והטלוויזיה. שיאה של ההתרחקות הזו היה בין הראיון שהעניק ניסים סרוסי לירון לונדון, בשנות השבעים, שבו הטיח לונדון בסרוסי כי רק ישראל השנייה מאזינה לו, לבין הצלחת השיר הפרח בגני של זוהר ארגוב, בשנות השמונים. בתקופה זו כמעט שלא נשמעה מוזיקה מזרחית, או לפחות מוזיקה עם השפעות מזרחיות בולטות באמצעי התקשורת הישראליים.

בתקופה זו התפתחה המוזיקה המזרחית בנפרד מהמוזיקה הישראלית הכללית וסופקה לקהל בכמה דרכים. דרך אחת הייתה החפלות – ערבי שירה שהמפורסמים ביניהם היו בכרם התימנים.

דרך שנייה הייתה מועדונים של רוקרים מזרחיים. מרבית המוזיקאים בסוגה זו שאפו ליצור מוזיקת רוק לכל דבר אך הם נודו מהרדיו בשל השפעות מזרחיות, לפעמים קלות ביותר, שהיו במוזיקה שלהם. בעקבות הנידוי הממסדי הם נאלצו לפנות דווקא למי שמחפש מוזיקה מזרחית והחלו להדגיש אלמנטים אלה ביצירותיהם. מרבית מהמועדונים האלה היו בארץ, אך חלק מהחשובים בהם היו בניו יורק והם קלטו אליהם אמנים שנטשו את הארץ בעקבות הנידוי, כמו גבי שושן. המועדונים בניו יורק היו גם מקום חובה לסיבוב הופעות לזמרים מזרחיים מהארץ. חלק מהאמנים הישראלים שנקלעו לניו יורק כגון שלומי שבת ואלון אולארצ'יק הפכו לזמרים עם השפעה מזרחית בולטת.

הדרך השלישית והמפורסמת ביותר הייתה דוכני הקלטות, בעיקר אלה שבתחנה המרכזית הישנה של תל אביב, כשזו הייתה התחנה המרכזית היחידה של העיר. עד מהרה נוצר שם מעין ממסד מוזיקה מזרחית שגם אליו היה קשה לפרוץ ואמן שרצה להציג שם את מרכולתו היה צריך להוכיח את עצמו. עבור זמר מזרחי, הפריצה לשם הייתה קשה כמו הפריצה של זמר לא מזרחי אל הרדיו.

הדרך הרביעית היא אולמי החתונות. בניגוד למוזיקאים ישראלים אחרים, עבור המוזיקאים המזרחיים, הופעה בחתונה אינה פחיתות כבוד ואינה סימן של סוף קריירה. זהבה בן הופיעה בחתונות במהלך כל הקריירה שלה, אצל זהר ארגוב הפסקת ההופעה בחתונות הייתה סימן של סוף קריירה ואילו אלי לוזון החל את הקריירה שלו באולמי החתונות.

זמרי החפלות של כרם התימנים

החל משנות ה-60, ילידי הארץ בני הדור השני של עולי ארצות האסלאם, או כאלה שעלו לישראל בילדותם, החלו לפתח סגנונות מוזיקליים חדשים. הסגנון הראשון התפתח בשכונת כרם התימנים, במסגרתו זמרים, בעיקר מקרב יוצאי תימן החלו ליצור תמהיל מוזיקלי ששילב מנגינות של פזמונים תימניים, פזמונים מרוקאים ופזמונים ערבים עם מילים עבריות גם של משוררים או גם מן המסורת היהודית ובמיוחד שירים של שלום שבזי. הרפרטואר כלל גם ביצוע של זמר עברי בסגנון מקומי. המוזיקה בוצעה במסגרות פרטיות, בחפלות, באירועים, מועדונים ועוד והלהקה שהתחילה את החפלות האלה הייתה "צלילי שבזי" (השובלים), שבה היו חברים שלמה מורי (דובל'ה), משה משומר, שלום שובלי (דודו של הזמר רון שובל), ושמעון ישראלי (שמעוני). הם שרו שירים גם מפזמונאות תימן וכן לקחו שירי משוררים (כגון חיים נחמן ביאליק ואלכסנדר פן) להם ביצעו עיבודים מזרחיים עם כלי נגינה כמו דרבוקה ועוּד (כלי פריטה ערבי).

בתחילת שנות ה-70 החלו להקליט את החפלות, והשירים הופצו בקלטות שמע פיראטיות בכמויות קטנות בשכונות העיר תל אביב. באביב וקיץ 1975 יצאו לאור שני אלבומים של שתי הלהקות החשובות ביותר של אותה תקופה, להקות שהשפיעו רבות על ה"מוזיקה המזרחית" - צלילי הכרם וצלילי העוד. שני האלבומים יצאו בתחילה בפורמט של תקליטים ולאחר מכן בקלטות. היו אלה האלבומים הראשונים של "מוזיקת הקסטות" הישראלית. בצלילי הכרם היו חברים דקלון ומשה בן מוש, ובצלילי העוד היו חברים הסולן רמי דנוך, נגן הגיטרה החשמלית יהודה קיסר ונגן הקאנון דוד גזלה. שתי הלהקות הושפעו רבות אחת מהשנייה וחלק גדול מהרפרטואר שהגיע מן החפלות של כרם התימנים היה משותף לשתיהן. אף על פי כן, לצלילי העוד היה צליל עכשווי יותר בגלל הגיטרה החשמלית של קיסר וזאת בשילוב עם גוון ערבי של הקאנון, בעוד צלילי הכרם שמרו יותר על האותנטיות והצבע של הפזמונאות התימנית. בין השירים המפורסמים של אותה תקופה ניתן למצוא את "חנה'לה התבלבלה", "אני גדליה", "סורו ממני", "עת דודים כלה", "לנר ולבשמים", "בזוכרי ימים ימימה", "נעלה נעלה", "חסידה צחורה", "אשאל אלוקי" ועוד. שתי הלהקות הוציאו את התקליטים במסגרת שתי חברות הפקה, צלילי העוד ב"קוליפון" (האחים אזולאי), שיצא לאור באביב 1975 וצלילי הכרם ב"האחים ראובני" שיצא בקיץ 1975. שתי החברות היו, ונשארו, חברות דומיננטיות בשוק הזמר הישראלי-מזרחי.

המועדונים של "להקות הקצב"

ערך מורחב – רוק מזרחי

הערוץ השני - התפתח באמצע שנות ה-60 במועדונים ברמלה ובמתחם התחנה המרכזית הישנה של תל אביב. במסגרת המועדונים, כמו "כריש" ו"קליפסו" שברמלה, שרו הזמרים והלהקות רוק. בתחילת דרכן, הלהקות, "להקות הקצב" כפי שנקראו, שרו באנגלית. בין הלהקות ניתן למנות את "הכוכבים", "הגולדפינגרס", "האריות", "הנסיכים", "הצ'רצ'ילים", "הלורדים" ועוד. עם הזמן זמרים שהיו מחוץ לזרם המרכזי הופיעו עם הלהקות והחלו לשיר גם בעברית בסגנון איטלקי צרפתי וישראלי. במועדונים האלה התפרסמו, בין השאר, גם הזמרים גבי שושן, ניסים סרוסי, אבנר גדסי ושימי תבורי שנקראו אז זמרים מזרחיים או זמרי רוק מזרחי.

החיבור לסגנון אחד של המוזיקה הים-תיכונית והיחס אליה

בעוד זמרי החפלות התבססו על מוזיקה תימנית וארצישראלית ("חנה'לה התבלבלה" שילוב של שני שירים סאטיריים שנכתבו על ידי נתן אלתרמן ללחן כליזמרי), זמרי המועדונים התבססו על רוק בריטי ואמריקאי וכן על פזמונאות צרפתית ואיטלקית. למשל, סגנון סן רמו בשיר "איני יכול" של נסים סרוסי, וסגנון יווני. מאוחר יותר בסוף שנות ה-70 החלו שני הסגנונות להתגבש יחדיו למה שמכונה "מוזיקה מזרחית" או "מוזיקה ים-תיכונית".

התפתחות שני הערוצים והשילוב ביניהם, התלווה ליחס מפלה ומתנשא מצד ההגמוניה התרבותית והחברתית בישראל. הדבר בא לידי ביטוי בהדרת סגנון מוזיקלי זה מהמרחב הציבורי, ביחס מזלזל, ובהכלה של הסגנון המוזיקלי בתוך גטאות תרבותיות, כגון שעה מיוחדת בו הושמעה המוזיקה בערוצי הרדיו (למשל, התוכנית "על הדבש ועל הכיפק" שהחלה משודרת בגל"צ מ-1982). המוזיקה התפתחה הרחק מהמרכזים הקאנוניים, והופצה באמצעות קסטות, ומכאן גם השם "מוזיקת הקסטות". ביטוי נוסף להדרת הסגנון מוזיקלי זה הוא כינויו "מוזיקה מזרחית", בעוד המוזיקה העברית ההגמונית שמרה לעצמה את השם "מוזיקה ישראלית". זאת על אף שבמידה רבה המוזיקה המזרחית היא זו שהגשימה את רצונם של מייסדי המוזיקה העברית בישראל, כגון נח שפירא, דוד זהבי, מרדכי זעירא וידידיה אדמון, לייצר שילוב בין המוזיקה המערבית ובין המוזיקה הערבית. בפועל, אותם יוצרים ואלה שהמשיכו אותם, שלא ינקו משורשי תרבות המזרח, יצרו מוזיקה מערבית עם אלמנטים מזרחיים המופיעים כקישוט בלבד.

הכניסה לזרם המרכזי

למרות המתקפות על "הממסד האשכנזי" בשל היחס המפלה כלפי המוזיקה המזרחית, חיפשו זמרים רבים את אישורו. עדות לכך היא השתתפותם בפסטיבל הזמר המזרחי שנערך כמעט כל שנה בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. שימי תבורי השתתף בפסטיבל זה (עם השירים "שחורה אני ונאווה", "משה", "כינור דוד") וגם זוהר ארגוב העמיק את פריצתו לתודעת הציבור הרחב כשזכה במקום הראשון בפסטיבל בשנת 1982 עם השיר "הפרח בגני". הפסטיבל היה אז הדרך היחידה עבור זמרים אלה לקבל לגיטימציה ממסדית ולהביא להשמעתם התכופה יותר של שיריהם ברדיו ובטלוויזיה. באותה שנה, 1982, יצא האלבום השלישי של זוהר ארגוב, "נכון להיום". האלבום, שהכיל להיטים כמו "נכון להיום", "כבר עברו השנים", "עוד דקה את נעלמת", "בדד" ו"הפרח בגני", נחל הצלחה עצומה וביסס את זוהר ארגוב כמלך המוזיקה המזרחית. הצלחתו הרבה עוררה שוב את הדיון הציבורי בנוגע למיקומה של המוזיקה מזרחית בשמי הזמר העברי. הדובר הרהוט ביותר של "המוזיקה המזרחית" היה אביהו מדינה, שמחה על האפליה הממסדית וההתנשאות התרבותית, וביקש לראות במוזיקה המזרחית מוזיקה ישראלית לכל דבר, כזו שנוצרה בארץ ורחוקה מרחק רב ממוזיקה מזרחית או ערבית. ככזו, הוא ביקש לקרוא לה "מוזיקה ים-תיכונית". אביהו מדינה תרם רבות למוזיקה הישראלית הן כזמר ובעיקר כיוצר שכתב והלחין שירים לזמרים מובילים, כמו שימי תבורי, אבנר גדסי, זוהר ארגוב, חיים משה ועוד.

בשנת 1984 הוציאה הזמרת עפרה חזה את אלבומה "שירי תימן" כמחווה להוריה וליוצאי יהדות תימן. פחות משנה לאחר יציאתו לשווקים בישראל, החל להימכר באירופה ולהפוך ללהיט לצד המיקסים של "גלבי" ו"אם ננעלו" שעשה יזהר אשדות ומכאן החלה עפרה חזה קריירה בינלאומית מצליחה. חזה שילבה באלבומיה הבינלאומיים הבאים שירי פופ ורוק לצד מוזיקה מזרחית.

בשנת 1989 קיבלה המוזיקה המזרחית גיבוי דווקא ממקור בלתי צפוי. ירדנה ארזי שהייתה אז בשיא הצלחתה החליטה להוציא אלבום שכולו נשען על מוזיקה ממדינות ערב - "דמיון מזרחי". ארזי הייתה מזוהה בעיקר עם להיטי פופ ושירי ארץ ישראל, השונים במלודיה ובמקצבם משירי ערב, אך מהלך זה נתן זריקת עידוד לתעשיית המוזיקה המזרחית. אמן במעמדה של ארזי, יקירת הממסד והציבור הישראלי, שביצע צעד כזה היה חיזוק חיובי כיוון שאיפשר לקהל רחב יותר להתוודע לסגנון המזרחי - ים תיכוני.

סוף שנות ה-80 ועד סוף שנות ה-90 : עופר לוי בהופעות ענק

הז'אנר הטורקי ערבי – המכונה "הסגנון של עופר לוי" "שטף" את המדינה מסוף שנות ה-80 ועד לתחילת שנות ה-2000 והיה למוביל יותר בתקופה מהמוזיקה הים תיכונית, מאידך זכה להתעלמות מוחלטת מקברניטי המוזיקה הים תיכונית ומכלי התקשורת. ז'אנר זה מכונה המוזיקה המזרחית "הכבדה", "דיכאון" או המוזיקה "המזרחית האמיתית" להבדיל מהמוזיקה הים תיכונית שהיא נחשבת ל"קלילה" המושפעת מהמוזיקה המערבית (אייל גולן). עופר לוי הצליח לבצע את אחד המהלכים המשמעותיים יותר במוזיקה המזרחית שעד אז הייתה מושפעת מלחנים תימניים, וים תיכוניים "קלילים". לוי הזמר הראשון בסגנון המוזיקה המזרחית והים תיכונית שהחל בהופעות יחיד בהיכלים הגדולים הסינרמה, תיאטרון קיסריה, ובבנייני האומה ירושלים עוד בשנת 1993 וזכה להצלחה רבה, וכך פרץ את הדרך בפני האומנים מהז'אנר למקומות שהיו סגורים בפניהם עד אז, והוכיח שיש ביקוש וקהל למוזיקה המזרחית והיא לא מוזיקת שוליים בישראל.

סוף שנות ה-90 ואילך

בסוף שנות ה-90 המוזיקה המזרחית חדרה ללב המיינסטרים המוזיקלי בישראל, כאשר ביטוי מובהק לכך ניתן לראות בזכייתו אייל גולן ב-1998 בתואר זמר השנה במצעדים השנתיים, כאשר "דמעות" נבחר לשיר השנה. בשנת 1999 נבחרה שרית חדד לזמרת השנה. היום הזמר המזרחי משלב השפעות של מוזיקה תימנית, מוזיקה עיראקית, מוזיקה יוונית, מוזיקה טורקית, מוזיקה ערבית, מוזיקה צפון אפריקאית, מוזיקה צרפתית, מוזיקה איטלקית, מוזיקה קווקזית, פופ, רוק ועוד.

ב-20 ביולי 2003, ערוץ מוזיקה 24 החל את שידוריו והפך לערוץ הישראלי הראשון שמשדר מוזיקה ישראלית בלבד. ניתן לומר ששידורי הערוץ דחפו קדימה את המוזיקה המזרחית כאשר עם הזמן נוספו לערוץ תוכניות הגשה שונות ושידורים חיים כגון: "מנטה" עם ירון אילן ו- "בכפיים" בהגשת עידן יניב ורגב הוד. במסגרת עונת השידורים של ערוץ 24 נוספו תוכניות נוספות שמוקדשות אך ורק למוזיקה המזרחית כגון התוכנית "חוזרים לשכונה" עם דידי הררי, "זמר החתונות" שמתחקה אחרי זוגות המבקשים זמר מזרחי שיופיע בחתונתם ו- "שמח" בהנחיית ירון אילן. לאחר מכן המשיך הערוץ לשדר תוכניות המוקדשות לז'אנר כמו אייל גולן קורא לך ששודרה בין השנים 2011 ל-2016 ונחשבה לתוכנית עם הרייטינג הרב ביותר בערוץ, "שישי שמח" עם ירון אילן, והתוכנית "מהכרם עד קיסריה" שעלתה בדצמבר 2015, וסיקרה את המוזיקה המזרחית מכרם התימנים עד היום.

ביקורת

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

במהלך השנים ספגה המוזיקה המזרחית ביקורת מפי אנשי מקצוע ואנשי ציבור שונים, שהתמקדה בעיקר באיכותו וברמתו.

בינואר 2002 התבטא יוסף לפיד במהלך ראיון ברדיו, לאחר ששמע ברקע שיר מזרחי של עמיר בניון: "אנחנו כבשנו את טולכרם, או טולכרם כבשה אותנו?".

במרץ 2011 יצא יהורם גאון נגד "הגל העכור" של המוזיקה המזרחית וכינה אותה "זבל שהשטן לא ברא" ו"בושה לאינטליגנציה". עם זאת, הוא ציין לשבח יוצרים מזרחיים כמו אביהו מדינה ושלמה בר. לאחר שדבריו עוררו סערה, אמר כי "זאת מוזיקה משופעת בפנינים, אך לא חסר בה חצץ".

הזמרת אחינועם ניני יצאה נגד אמני המוזיקה המזרחית המתפשרים על חומר נמוך לטענתה מתוך אינטרסים מסחריים.

בעקבות השמעת שיר מזרחי בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות תשע"ג, 2013, התבטא הרב בני פרל, ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר-אילן בתל אביב כנגד המוזיקה המזרחית וכינה אותה "שירי ערסים בני שני אקורדים". לדבריו, מוזיקת הפופ המזרחית אינה מייצגת את התרבות המזרחית.

ראו גם

• מוזיקה מזרחית - מונחים
• שירה מזרחית
• זמר עברי
• מזרחים

לקריאה נוספת

• ענבל פרלסון, שמחה גדולה הלילה - מוזיקה יהודית-ערבית וזהות מזרחית, תל אביב: רסלינג, 2006.
• אדווין סרוסי ומוטי רגב, מוזיקה פופולרית ותרבות בישראל, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2014.
• סימונה וסרמן, חדשנות מוזיקלית ומיסוד בשדה המוזיקה המזרחית האמנותית בישראל, בתוך: מוזיקה בישראל (2014), עורכים מ' וולפה, ג' כ"ץ וט' פרילינג, הוצ' מכון בן-גוריון, אונ' בן-גוריון.

קישורים חיצוניים

• מתי שמואלוף, הרהורים על מוזיקה מזרחית
• בן שלו, עכבר העיר אונליין, עוּד חוזר הניגון, באתר הארץ, 2 באפריל 2009
• חגי אוזן‏, מילים זולות, באתר וואלה!‏, 13 בינואר 2010
• אבי שושן, מעסק שחור לעתיד ורוד, באתר ynet, 8 בספטמבר 2010
• אופיר טובול, שומעים מזרחית - מפלפל אל מצרי ועד דודו טסה – ציוני דרך משמעותיים במה שאנו מכירים היום כ"מוזיקה מזרחית", באתר "העוקץ", 10 במאי 2011
• ליאורה ברסלר, ‏הסגנון הים-תיכוני במוזיקה הישראלית – אידאולוגיה ומאפיינים, קתדרה 38, דצמבר 1985, עמ' 160-137
• דניאל שוייצר, המוזיקה המזרח-תיכונית שכובשת את הסצנה בישראל, מגזין המזרח הקרוב, 13 אפריל 2015
• רום אטיק, חאפלה בלי הפסקה: אחרי שלב ההתמסחרות, המוזיקה המזרחית חוזרת אל המקומות מהם היא צמחה, באתר הארץ, 8 בינואר 2016
• איתי שטרן, איזו מדינה, המדינה שלנו? הפופ הים־תיכוני בורח ממחאה כמו מאש, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2018

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0