מוזיקה ערבית
מוזיקה ערבית (בערבית: الموسيقى العربية) היא המוזיקה של העמים בעולם הערבי ובארצות האסלאם.
המוזיקה הערבית מאופיינת בדגש על מלודיה ומקצב (בניגוד להרמוניה במוזיקה המערבית). משותפים לה: מערכת צליל הכוללת מלודיה - המקאם, מבני קצב, כלי נגינה ותרבות מוזיקלית.
היסטוריה
התקופה הקדם-אסלאמית
המוזיקה הערבית בתקופה הקדם-אסלאמית דמתה למוזיקה במזרח הקדום. נראה שהתקיימו צורות שונות של מוזיקה בחצי האי ערב בתקופה שבין המאה החמישית והמאה השביעית לספירה. עיקר המידע מתקופה זו נוגע בעיקר לכלי נגינה ומסגרות ביצועה של המוזיקה.[1] משוררים ערבים נקראו "שעראא' אלג'אהליה" (شعراء الجاهلية) או "משוררים ג'אהלים" (משוררי תקופת הבערות). הם נהגו לדקלם שירים בצלילים גבוהים.
על פי אמונת התקופה שדים חשפו שירים למשוררים ומוזיקה למוזיקאים. המקהלה שימשה ככלי פדגוגי שבו המשוררים המשכילים דקלמו את שיריהם. השירה עצמה לא כפעילות אינטלקטואלית ועל כן ניתנה לנשים בעלות קולות יפים על מנת שילמדו לנגן עם כלי התקופה - כגון תוף, עוד או רבאב - וישירו תוך כדי שמירה על משקל השיר. היצירות היו פשוטות וכל זמר שר במקאם אחד.
התקופה האסלאמית הקדומה
בתקופת בית אומיה ידוע על מוזיקאים אשר היו פעילים בחצרות הח'ליפים או במרכזים עירוניים.[1]. בתקופת בית עבאס המוזיקה הערבית זכתה לשגשוג רב. המרכז התרבותי שכן בבגדאד שהייתה מפגש בין העולם הערבי והעולם הפרסי.
המוזיקה התבססה על מערכת המקאם. המקאם יכול להתממש במוזיקה ווקאלית או אינסטרומנטלית, ואינו כולל מרכיב קצבי.
הפילוסוף אל-כנדי (801-873 לספירה) היה התאורטיקן הגדול הראשון של המוזיקה הערבית. הוא היה מייצגה של האסכולה הפיתוגיראית במוזיקה. "אל-קינדי התמקד בקשר שבין ארבעת מיתרי העוד ויסודות העולם. הוא טען לקיומה של זיקה בין המיתרים וארבעת המרכיבים הבסיסיים של העולם: אדמה, מים, אוויר ואש... לכך היו, לדעתו, השלכות על משמעותה, כוחה והשפעתה של המוזיקה"[1]. הוא הציע להוסיף מיתר חמישי לעוד ודן במשמעויות הקוסמולוגיות של המוזיקה. הוא פרסם חמש-עשרה מסות בתאוריה של המוזיקה, מתוכן שרדו חמש. באחד מחיבוריו מופיעה לראשונה בערבית המילה מוזיקה.
אבו אלפרג' (897-967) כתב ספר על מוזיקה בשם "ספר השירים" (كتاب الأغاني). זהו אוסף של שירים ופזמונים שכולל מעל 20 כרכים במהדורות מודרניות.
הפילוסוף אל-פאראבי (872-950) כתב ספר בשם "ספר המוזיקה הגדולה" (كتاب الموسيقى الكبي) בו תיאר את מערכת הצליל הערבית. הוא תיאר כיוונונים שונים של האוקטובה לפי כלים.[1] התאוריה בספר זה נמצאת בשימוש עד היום.
אל-ע'זאלי (1059-1111) כתב מסה על מוזיקה בפרס ובה כתב ש"אקסטזה היא מצב שנוצר מהאזנה למוזיקה".
בשנת 1252, סאפי אלדין פיתח צורה ייחודי של תווים שבה מקצבים מיוצגים באופן גאומטרי. דבר דומה לא הופיע במערב עד לשנת 1987, כאשר פורסמה שיטה לייצוג קצב כגרף דו-ממדי.
אל אנדלוס
ערך מורחב – מוזיקה אנדלוסית קלאסית
במאה ה-11 אל-אנדלוס הפכה למרכז ייצור כלי נגינה. כלים אלו הגיעו לרחבי צרפת והשפיעו על הטרובדורים הצרפתים. משם הם הגיעו לכל אירופה. השפעה זו ניכרת במבנה כלים במוזיקה הקלאסית ובשמותיהם: הלאוטה מעוד, הרבק (אב קדמון של הכינור) מרבאב, הגיטרה מקיטרה אשר הגיעה מהטאר הפרסי, נקר (תוף קטן), מקורו של הטימפני מנקרה (نقاره), אורגן מיוונית אורגנון (ὄργανονn) ועוד. כמו כן, ישנה השערה כי מקור שמות התווים הוא באותיות בערבית שנכתבות בנפרד: דאל (דו), רא (רה), מים (מי), פה (פה), סאד (סול) ולאם (לה).
עזרא פאונד מציין באחד מכתביו שוויליאם מאקיטן, טרובדור מוקדם "הביא את השיר מספרד עם הזמרים והרעלות ...". ויליאם השמיני, אביו של ויליאם, הביא לפואטייה מאות אסירים מוסלמים וכנראה שמסורת הטרובדורים נוצרה על ידי ויליאם לאחר מפגש עם אמנות המורים בעת שנלחם בספרד.
התקופה העות'מאנית
החל מהמאה ה-10 החל הגירת עמים טורקיים למזרח התיכון. במאה ה-11 השתלטו על בגדד. מבחינה תרבותית הם אימצו את המוזיקה הפרסית: כלים, מודוסים וסגנונות. מאוחר יותר התפתחה מוזיקה טורקית עצמאית.[1]
המאה ה-20
מוזיקה ערבית קלאסית
במאה ה-20 מצרים הייתה המדינה הערבית הראשונה בה הופיעה לאומיות והיא הפכה לעצמאית לאחר אלפיים שנות שלטון זר. המוזיקה הטורקית אשר הייתה פופולרית בתקופת שלטון האימפריה העות'מאנית באזור, הוחלפה במוזיקה לאומית-חילונית. קהיר הפכה למרכז חדשנות מוזיקלי. הזמרת הבולטת בגל זה היא אוּם כולת'וּם, אשר זכתה לפופולריות רבה ונחשבת עד היום למופת המוזיקה הערבית.
בשנות החמישים והשישים החלה המוזיקה הערבית להשתמש יותר במאפיינים מערביים. אום כולתום ועבד אל-חלים חאפז יחד עם מלחינים כמו מוחמד עבד אל-והאב ובליר חמדי השתמשו בכלים מערביים במוזיקה המצרית.
פופ ערבי
בשנות השבעים נולד הפופ הערבי. הוא בדרך כלל מורכב משירים בסגנון מערבי יחד עם כלים ומילים בערבית. המנגינות הן לעיתים קרובות שילוב בין מזרח ומערב.
מוזיקת הפופ המערבית הושפעה בעצמה ממוזיקה ערבית בשנות השישים המוקדמות. השפעה זאת ניכרת בהתפתחות ז'אנר הסרף רוק אשר ממנו התפתחו מאוחר הגראג' רוק והפאנק רוק. חלוץ הסרף רוק, דיק דייל, גיטריסט אמריקאי לבנוני, הושפע ממוזיקה ערבית שלמד מדודו וביטא זאת על גיטרה חשמלית.
בשנות התשעים מספר אמנים השתמשו בסגנון זה: עמר דיאב, נאנסי עג'רם, הייפא והבי, מאג'דה א-רומי, אסאלה נסרי, קרול סמאחה, שב חאלד, ג'ורג' וסוף, ג'וליה בוטרוס ועוד.
בשנת 1996 עמר דיאב הוציא את "חביבי יא נור אל עין" שהתפרסם ברחבי העולם וזכה לגרסאות שונות. השיר שילב שלוש מסורות מוזיקליות: מוזיקה ספרדית: מוזיקת פלמנקו, מוזיקה צרפתית: סולו אקורדיון ומוזיקה ערבית: תופים ודאף.
השילוב של מוזיקה צרפתית וערבית הפך לפופולרי בזכות אמנים כמו דלידה (מצרים), סמי קלארק (לבנון), ואלדו מאוסטרליה. הז'אנר חוצה גבולות מוזיקליים של סגנונות ושפות, השירים בערבית משלבים איטלקית, צרפתית ואנגלית.
מוזיקה ערבית-יהודית
ליהודי בגדאד היה בית ספר מיוחד לעיוורים בו נלמדו בעיקר תחומי הנגינה והשירה, וכך מספר רב של יהודים היו מפורסמים בשל כישוריהם המוזיקליים. בתחרות המוזיקה של העולם הערבי אשר נערכה בשנות ה-40 בקהיר זכתה המשלחת העיראקית, שהורכבה ממוזיקאים יהודים וזמר אחד מוסלמי. בקרב מוסלמים בעיראק, מקצוע המוזיקה נחשב בתקופה זאת למקצוע ירוד, ולכן היהודים היו דומיננטים בסצנת המוזיקה. יהודים זכו להרכיב את התזמורת הממלכתית העיראקית. ביניהם הכנר הנודע והמלחין ששון עבדו, המלחין ונגן הקאנון בעל שם עולמי יוסף זערור שהיה מנהל תזמורת רשות השידור בעיראק, נגן הקאנון אברהם סלמאן והחלילן אלברט אליאס.
רבים מהמוזיקאים עלו לישראל בשנות החמישים והמשיכו את יצירתם המוזיקלית בדרך לא דרך. ביניהם המהנדס והמלחין סלים אל נור, נגן העוד יוסף שם טוב, נגן העוד והזמר אליאס שאשא, האחים סלאח ודאוד אל כוויתי המלחינים והנגנים הידועים, הזמר פילפל ג'ורג'י, הכנר והזמר שלמה בנאי ונגן העוד אלי שגב. האחרונים ניגנו בחפלות של התזמורת העיראקית (צ'לרי) בשיתוף עם נגני תזמורת קול ישראל בערבית.
התזמורת המזרחית של רשות השידור הישראלית בניצוחו של זוזו מוסא (יליד מצרים) הייתה למעשה מורכבת מנגנים עיראקים. התזמורת ביצעה שירים ערבים באיכות גבוהה ביותר. על המחלקה העיראקית בתזמורת היה אחראי הכנר ששון עבדו. התזמורת ביצעה הקלטות רבות של שירים מוכרים בעולם הערבי, הקלטות שירים עיראקים והקלטות מקוריות.
סגנונות נוספים
סגנונות נוספים משלבים מוזיקה מערבית עם כלים מסורתיים.
- מוזיקה אלקטרונית ערבית - זוכה לפופולריות בעיקר במועדוני לילה
- ג'אז ערבי - רביע אבו ח'ליל, דאפר יוסף, איברהים מעלוף
- רוק ערבי - משרוע ליילה (לבנון)
- היפ הופ ערבי
- ראפ ערבי
מאפייני המוזיקה הערבית
המוזיקה ערבית מתאפיינת במלודיה ובמקצב שלה, זאת בניגוד לדגש על הרמוניה במוזיקה המערבית. המוזיקה הערבית מבוססת על המקאמים, תבניות מוזיקליות קבועות, המקבילות לסולמות במוזיקה המערבית. עם הדגש על המלודיה והקצב ובניגוד למוזיקה המערבית, המקאם מוגדר על צליל מסוים, ועשוי להכיל מרווחים של רבעי טונים, מרווחים לא נפוצים במערב. ישנם מספר סגנונות פוליפונים, אך בדרך כלל, המוזיקה הערבית היא הומופונית.
חביב חסן תומא (1996) מונה חמישה מרכיבים לאפיון המוזיקה הערבית:
- מערכת צליל המתבססת על מרווחים ומבנים שנוסחו על ידי אל-פאראבי במאה ה-10.
- מבנים קצביים-זמניים בעלי מגוון עשיר של דפוסים קצביים (מכונים: وزن, משקל).
- כלי נגינה משותפים בעלי בעלי מערכת טון אחידה, טכניקת נגינה דומה ודמיון בבנייה ובעיצוב.
- הקשרים חברתיים תרבותיים המשפיעים על סגנון המוזיקה: עירונית, כפרית או בדווית.
- "מנטליות מוזיקלית ערבית" אשר אחראית להומוגניות אסתטית של מבנים טונאלים מרחביים קצבים וזמניים בכל העולם הערבי בין אם מולחנים או מאולתרים, אינסטרומנטלים או ווקאלים, חילונים או דתיים.
סגנונות
במוזיקה החילונית: מקאם עיראקי, נובה, מוושש, קסידה, לילי, מואל, תקסים, פסרב, סמאי, תחמילה, דולאב, סאוט, ליווה.
במוזיקה הדתית: מוזיקה יהודית ובפרט שירת הבקשות, מוזיקה אסלאמית, כוללת תג'ויד (קריאת הקוראן) ומוזיקה נוצרית המושפעת מהכנסיות בעולם הערבי ( סורית אורתודוקסית, קתולית, יווני אורתודוקסית, אנגליקנית, קופטית, והכנסייה המארונית).
כלי נגינה והרכבים
המוזיקה הערבית משתמשת בכינור מזרחי, הנראה בדיוק כמו הכינור המערבי, אך מכוון בקווינטה, קוורטה וקווינטה בתווים סול, רה, סול ורה, בניגוד לכינור המערבי (המכוון בקווינטות בתווים סול, רה, לה, מי). כלי נוסף הוא העוד, כלי מיתר מזרח תיכוני, אשר בניגוד לכלי פריטה מודרניים, הוא בעל צוואר ללא סריגים כדי לאפשר שימוש במיקרו טונים. משתמשים גם בריק (رق), בנאי, ובקאנון, כלי פריטה בעל 78 מיתרים.
במאה העשרים החלו לשלב גם כלים מערביים כגון גיטרה חשמלית, צ'לו, קונטרבס ואבוב.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אמנון שילוח, המוזיקה בעולם האסלאם: מבט חברתי תרבותי. ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ס 1999
- וירג’יניה דניאלסון, קולה של מצרים: אום כולת’ום, שירה ערבית, החברה המצרית במאה העשרים; תרגום: חנה עמית-כוכבי. חיפה: פרדס, תשס"ד 2003.
- דוד מועלם, הסולם והמקאם במסורת המוזיקלית הערבית, הוצאת אור-תו, 2006
- מסע אל תולדות המוזיקה הערבית בטלוויזיה הישראלית בערבית, עורך ומנחה: סמי ח'שיבון, עורכת ומפיקה לשידור: מרב כהן, במאי: יהודה כהן, חטיבת התוכניות בערבית של ערוץ 33
- Farmer, H. George, 1994 (1929) - A history of Arabian Music to the XIIIth Century. London: Luzac Oriental.
- Marcus, S., 1989 - Arab Music Theory in the Modern Period, Ann-Arbor: UMI.
- Touma, Habib H., 1996 - The Music of the Arabs. Oregon: Amadeus Press.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מוזיקה ערבית |
- רוני איש-רן, תורת המקאם במוזיקה הערבית, אתר פיוט.
- אסיקה מרקס, מבוא לתרבות המקאם, אתר פיוט.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 אמציה בר-יוסף, תולדות המקאם – רקע היסטורי ותרבותי, אתר פיוט.
23414969מוזיקה ערבית