רוק מזרחי

רוק מזרחי הוא ז'אנר מוזיקלי המתייחס בעיקרון למוזיקה המשלבת בין רוק למוזיקה מזרחית. להגדרה זו משתייכים כל אמני הרוק המשלבים ביצירתם אלמנטים מזרחיים, וגם זמרים השייכים לזמר המזרחי אשר בשיריהם מורגשות השפעות של רוק מערבי, כלומר רוק אמריקאי, בריטי או ישראלי. ניתן להכליל את המונח גם על זמרי רוק ממוצא מזרחי שאינם משלבים השפעות של מוצאם בעבודתם, וזאת מכיוון שלא קיימת תפיסה ברורה ואחידה בנוגע לסגנונם, כאשר חלק מסווגים אותם כזמרי רוק וחלק כזמרים מזרחיים. למעשה, רובם המכריע של אמני הרוק המזרחי הם ממוצא מזרחי, והם אלה שפרסמו את הסגנון מאז היווצרותו ועד היום.

התפתחות הסגנון בישראל

"רוק מזרחי" הוא אחד הסגנונות המוזיקליים הייחודיים למוזיקה הישראלית. במדינות מערביות אחרות, קיימים אמני רוק המשלבים מוטיבים אוריינטליים בשיריהם, אך השילוב הזה נובע מרצון להתפתח מבחינה מוזיקלית ואומנותית, בעוד שבישראל השילוב נוצר כתוצאה מהקרבה בין התרבויות המזרחיות והמערביות, שהגיעו עם העולים שבאו לארץ לפני ובמהלך שנות קיומה. במדינות ערב, קיימות להקות רוק שנותנות ביצירתן ביטוי להשפעות מקומיות, אך השילוב של רוק במוזיקה מסורתית שם מגיע בעקבות חלחול התרבות המערבית למדינות הערביות, ובגלל רצונם של צעירים במדינות אלו להתמרד כנגד הממסד והחברה השמרניים שם. אפילו אם מחשיבים להקות אלה כלהקות רוק מזרחי, השמרנות היחסית כלפי מוזיקה במדינות ערב לא מאפשרת לסגנון להתפתח אלא רק בצורה מחתרתית. הפתיחות המוזיקלית בישראל לעומת מדינות ערב הפכה את ישראל למקום בו הסגנון מסוגל להתפתח ואף לזכות בהצלחה בקרב הקהל הרחב.

שנות ה-70: פופ רוק

תחילתו של הרוק המזרחי בישראל היא בשנות ה-70. בתקופה זו, השילוב בין רוק למוזיקה מזרחית לא היה נפוץ, בעיקר מכיוון שהמוזיקה המזרחית לא הייתה סגנון מקובל בארץ אז, וגם הרוק התקשה להפוך לפופולרי, לפחות בתחילת העשור. לכן, רוב האמנים שפעלו בשנות ה-70, הנחשבים כאמני רוק מזרחי, היו למעשה אמני רוק ממוצא מזרחי, שלא נתנו ביטוי ביצירתם להשפעות של מוצאם.

אחד האמנים הללו, ואחד החשובים שבהם, היה ניסים סרוסי. בשנות ה-60, סרוסי היה חבר במספר להקות קצב, שניגנו בעיקר חידושים ללהיטים לועזיים. סרוסי שר באותה תקופה, גם בלהקות הקצב וגם כסולן, שירי פופ ידועים באנגלית, צרפתית ואיטלקית. ב-1973, לאחר כמה שנים בהן נטש את תחום המוזיקה, הוא שלח למוזיקאי ירון גרשובסקי הקלטות דמו לשיריו "איני יכול" ו"מול חלון ביתי". גרשובסקי עיבד את השירים לתזמורת, ובאמצע השנה "איני יכול" נהפך ללהיט ברדיו, אבל לא הגיע למצעדי הפזמונים העבריים השנתיים. סגנון הפופ הצרפתי והאיטלקי, שניכר גם ב"איני יכול", היה הסגנון השולט ביצירתו של סרוסי, אך היו לו גם שירי רוק מובהקים, בייחוד "אשליות" מ-1974. למרות שלא שר מוזיקה מזרחית, סרוסי הפך לסמל של קיפוח המוזיקה המזרחית בישראל, כנראה בגלל מיעוט ההשמעות של שירים מאלבומו השלישי, "מטוקיו באהבה", ב-1975. עדיין קיים ויכוח אם באמת קופח בשל מוצאו, או שפשוט חלה ירידה בפופולריות שלו, מכיוון שהסגנון שלו נשמע מעט מיושן. הוכחה אחת לטענות על הקיפוח היא התארחותו של סרוסי בתוכניתו של ירון לונדון "טנדו" ב-1975, תוכנית בה לונדון הציג את מילות שיריו של סרוסי באופן מזלזל ושאל אותו איך זמר "נמוך ולא מלך היופי" מסוגל לזכות בהצלחה. סרוסי עזב את הארץ וירד לצרפת כעבור שנה, למעשה לא בגלל הראיון, אלא כי הרגיש שבצרפת יש לו סיכוי גדול יותר להצליח. הוא נשאר לגור ולהופיע בצרפת, כאשר מדי פעם ביקר בישראל והוציא כמה אלבומים בעברית, שלא זכו להצלחה וביססו את הטענות על קיפוח. מאז תחילת הקריירה של סרוסי ועד היום, "אשליות" נשאר השיר שלו המייצג בצורה הטובה ביותר את הרוק המזרחי ואת יצירתם של המוזיקאים ממוצא מזרחי בארץ בשנות ה-70.

מלבד ניסים סרוסי, היו עוד זמרים ממוצא מזרחי שזכו להצלחה בשנות ה-70, אם כי קשה לקבוע בוודאות אם הם זמרי רוק או פופ. בין זמרים אלו, ניתן למנות את אבנר גדסי, ששירו "נפרדנו כך" הפך ללהיט גדול כשיצא ב-1972; גבי שושן, שהצליח מאוד עם שירו "שש עשרה מלאו לנער" מ-1973, ואף פעל בסגנון הרוק המתקדם בתחילת העשור כחבר בלהקת אחרית הימים; ג'קי אלקיים, שמוכר בזכות "המנון מכבי תל אביב" שהקליט ב-1977; ושימי תבורי, שזכה להצלחה ב-1977 עם אלבום הבכורה שלו, "חיפשתי שירים לצאת לעולם". תבורי (שנולד כשמשון טווילי) החל באותה שנה בשיתוף פעולה עם עוזי חיטמן, שהוביל ליצירת האלבום והלהיטים מתוכו, כמו: "אין לי אהבה", "לילה בלי כוכב", "עוד סיפור אחד של אהבה" ועוד. אגב, יוזם שיתוף הפעולה בין תבורי לחיטמן היה דוד חלפון, ששמע את תבורי שר בחתונה שיר שכתב חלפון. השיר היה "אשליות" של ניסים סרוסי.

אמנם אמני הרוק המזרחי של שנות ה-70 היו בעיקר זמרים ממוצא מזרחי ששרו רוק, היו גם כמה אמנים שניסו והצליחו לשלב בין רוק למוזיקה מזרחית. השילוב התאפשר מכיוון שאמנים אלה פעלו בדרך כלל בסגנון אמצע הדרך, סגנון שהוא בעיקרון סוג של רוק קל. סגנון אמצע הדרך, בו לא קיימות הגיטרות הרועשות והנגינה העצמתית של הרוק הכבד - שאגב, כבר החל להתפתח בעצמו בארץ בשנות ה-70 - סיפק מעין מצע נוח ליוצרים להניח עליו מאפיינים ממגוון סגנונות, בין השאר מוזיקה מזרחית.

מבין אמנים אלה, בולטים כמה שזכו להצלחה גדולה בשנות ה-70, כשהראשון שבהם הוא בועז שרעבי. כמו ניסים סרוסי, וגם כמו גבי שושן, שרעבי היה חבר במספר להקות קצב בשנות ה-60, כזמר ובעיקר כמתופף (זהו המקום לציין כי בלהקות הקצב ככלל לא היה מקום להשפעות מזרחיות או לכל השפעות אחרות שאינן מתחום הפופ/רוק. היו כמה להקות שפעלו בתחום הרוק הפסיכדלי, והיו פתוחות לסגנונות מוזיקליים מגוונים, אך מספרן בישראל היה קטן לעומת מספר הלהקות שפשוט ביצעו חידושים לשירים לועזיים). בנוסף, שרעבי ליווה בנגינה להקות מחול רבות. באפריל 1971, יצא לרדיו שיר ראשון בביצועו של שרעבי, "פמלה". בשיר, שרעבי לוּוה בגיטרה אקוסטית, ליווי שהדגיש את קולו המיוחד של שרעבי, וגם את המבטא שהעיד על מוצאו. מלבד המבטא, שרעבי שילב סלסולים בפזמון, מאפיין בולט של הזמר המזרחי, שלא היה מקובל לשמוע אז במוזיקה הפופולרית. עם זאת, אולי בגלל האופי השקט והרגוע של השיר, "פמלה" הפך ללהיט גדול ותרם בהפיכתו של שרעבי לאחד הזמרים המצליחים ביותר במוזיקה הישראלית. אחרי "פמלה", יצאו גם השירים "רינגולי", "מציאות" ו"זירו זירו", וכולם שילבו בין רוק, פופ ומוזיקה מזרחית. שיר נוסף שבו ניכר השילוב הוא "חייך וחיי", אותו שר שרעבי בפסטיבל הזמר ב-1972. בבית הראשון של השיר המאפיין העיקרי הוא תיפוף על טנבור, כלי נגינה שהיה כלי מזרחי מובהק. השתתפותו ב"חייך וחיי" מדגימה את תרומתם של אמני הרוק המזרחי להשתלבותם של כלי הנגינה המזרחיים בזרם המרכזי, בנוסף להשתלבות האמנים עצמם. אך שרעבי גם יצר שירים שאין בהם מאפיינים של מוזיקה מזרחית שהצליחו, כמו "את לי לילה", שהושמע רבות בגלי צה"ל ב-1977. שירים כמו "את לי לילה" גרמו לסיווגו של בועז שרעבי כזמר נשמה, דבר שלמעשה אינו שגוי לחלוטין, כיוון שביצירתו של שרעבי קיימים גם מאפיינים של מוזיקת נשמה מערבית, בעיקר אמריקאית. מלבד היותו זמר מצליח, שרעבי גם בלט כמלחין, ושירים רבים שהלחין בשנות ה-70 זכו להצלחה, לדוגמה: "חופשי ומאושר" שביצעו אילן ואילנית, "הלילה הארוך ביותר בעולם" שביצע ששי קשת ועוד. שרעבי הצליח גם ובעיקר בשנות ה-80, לאחר שחזר ב-1983 מחופשה של 5 שנים בארצות הברית.

זמר נוסף שהיה אחד מאמני הרוק המזרחי המצליחים ביותר בשנות ה-70 אשר שילבו בין רוק למוזיקה מזרחית הוא יגאל בשן. בניגוד לשרעבי, בשן (שנולד כיגאל בשארי) הפך לכוכב עוד בשנות ה-60 עם שירי פופ כמו "בינינו", "אין לי יותר מה לומר" ו"שיר לפנות ערב". ב-1969 הצטרף בשן ללהקת פיקוד הצפון, והפך לאחד הכוכבים הגדולים בה, כאשר הוא מוציא כל סממן מזרחי מאישיותו, הופעתו החיצונית ושירתו. המגמה הזו הייתה קיימת גם בקריירת הסולו של בשן בשנות ה-70, שהחלה עם אלבום הבכורה שלו, "יגאל בשן", שיצא בשנת 1971. שנה אחר-כך השתחרר מלהקת פיקוד צפון, והוציא את אלבומו השני "להשתחרר". באותה תקופה, הוא הגיע למעמד של אליל נוער, נבחר לזמר השנה והופיע בפסטיבל פלרמו באיטליה. ב-1973 טס עם אשתו לארצות הברית, שם פגש את ידידו לואי להב, טכנאי ומפיק מוזיקלי ישראלי שעבד באולפן הקלטות בלוס אנג'לס. באולפן בו עבד להב, בשן הקליט שני שירים בליווי להקת דם, יזע ודמעות, והחוויה השפיעה עליו וגרמה לו לשנות את סגנונו לרוק. ב-1974, יצא האלבום "קפה אצל ברטה", בו החל בשן לשלב בין קאנטרי-רוק אמריקאי לבין מקורותיו התימניים. השילוב ניכר בעיקר בשיר הסוגר את האלבום, "לקראת שבת". המסורת התימנית משתקפת במילות השיר, שנכתבו על ידי אבי קורן ומתארות את ליל שבת בבית של משפחה כלשהי, ככל הנראה משפחתו של בשן, וגם בסלסולים בפזמון. אך הליווי היה יותר חדשני, וכלל חצוצרות וכינורות בהתאם לרוק והפופ של התקופה. גם שינוי המקצב בגשר (קטע המעבר בין הבית לפזמון) הוא מאפיין של מוזיקת רוק, בה שינויי מקצב היו מקובלים בשנות ה-70. אבל הפריצה הגדולה של בשן כמשלב בין רוק למוזיקה מזרחית הגיעה ב-1975, עם צאת האלבום "יש לי ציפור קטנה בלב". בלהיט הגדול של האלבום, "יש לי ציפור קטנה בלב", הפזמון היה מורכב מסלסולים בלבד, ולמרות שכבר נעשה שימוש ברעיון הזה ב"לקראת שבת", כאן הניגוד בין שני הסגנונות הורגש יותר, כיוון שבעוד "לקראת שבת" הוא לא בדיוק שיר רוק, "יש לי ציפור קטנה בלב" הוא שיר רוק לחלוטין. למרות הניגוד, הסלסולים השתלבו בצורה יוצאת מן הכלל בשיר, עד שהם נהיו לחלק המוכר ביותר מתוכו, ועזרו בהפיכת השיר לאחד המזוהים עם בשן. אבל לא כולם התלהבו מהחידוש שהציע בשן, והוא זכה לביקורות קשות מכל עבר. מצד אחד, מזרחים טענו שהחדרת אלמנטים מסורתיים לשיריו פוגעת במסורת, ומצד שני, אשכנזים טענו שהכיוון הזה הוא לא מסחרי וכדאי לא לוותר עליו. למרות הביקורת, בשן המשיך בשילוב מאפיינים של זמר מזרחי בשיריו, וגם בעיבודים עדכניים לשירים עממיים-מסורתיים. המהלך התגלה כמשתלם, כיוון שמאז בשן זכה בתואר "זמר השנה" מספר פעמים, השתתף בפסטיבלים רבים ודורג במקומות גבוהים, וקנה לעצמו גדודי מעריצים ואמנים שהושפעו מיצירתו.

שנות ה-90 והמאה ה-21: רוק מתקדם

מאז שנות ה-90 חלו התפתחויות משמעותיות ברוק המזרחי. השפעות הפופ של העשורים הקודמים של הרוק המזרחי התחלפו בהשפעות רוק מתקדם וגל חדש, והליריקה עברה תמורות דומות, חדלה מהפשטניות והחלה להיות רוויית מטפורות ואמצעים אמנותיים אחרים, תוך שמירה על האותנטיות המקומית. חלוצי הזרם הן הלהקות יוצאות שדרות, כנסיית השכל וטיפקס, אשר החלו להתמקד בנושאים פריפריאליים. סולן טיפקס, קובי אוז תרם מניסיונו להצלחת כנסיית השכל. כנסיית השכל החלה לחקור שילובים של מוזיקה פופולרית עם רוק אוונגרדי ואווירה מלנכולית עם אלמנטים מגרביים, בעוד שטיפקס התמקמה כלהקת פופ ודאנס קצבית וקליטה יותר. חיים אוליאל, גם הוא יוצא שדרות, שילב גם הוא מוזיקת רוק עם מוזיקה מרוקאית מסורתית.

להקת נוספת היא אלג'יר אשר הוציאה את אלבומה הראשון בשנת 1995, ובשנת 2004 את אלבומה השני "מנועים קדימה" המשלב רוק פסיכדלי מלנכולי. בעיקר בולטת ההתעסקות בפריפאליות ובשולי החיים באלבומי הסולו של גיטריסט הלהקה, גבריאל בלחסן. בשנת 2009 סולן הלהקה לשעבר אביב גדג' הוציא את אלבום הסולו "תפילה ליחיד" אשר סגנונו דומה לסגנון אלג'יר, שהתפרקה בשנת 2006.

אצל ברי סחרוף, אחד מאמני הרוק המצליחים והמוערכים ביותר בישראל, החלו להתפתח בהדרגה אלמנטים מזרחיים מאז שהחל את קריירת הסולו שלו, אשר היו ניכרים עוד בלהקה "מינימל קומפקט" בה היה חבר בשנות ה-80. הרוק האתני והאלמנטים המזרחיים מופיעים בבירור בכל אלבומיו האחרונים, והפכו למזוהים עם המוזיקה שלו.

דודו טסה התפרסם בשנת 1990 כאשר שר את הלהיט "אני שר" כשהיה בן 13 בלבד, וסומן כילד הפלא של המוזיקה המזרחית. בד בבד החל טסה ללמוד לנגן על גיטרה ובעשור הבא חזר ליצור מוזיקה, הפעם בתור מוזיקאי רוק פופולרי. באלבומו "בסוף מתרגלים להכל" משנת 2009 מתארח בנגינה ג'וני גרינווד גיטריסט רדיוהד (בשיר "איזה יום"), לצד גרסת כיסוי לשיר של אהובה עוזרי ("אמי אמי", מתוך פרויקט עבודה עברית). בשנת 2011 הוציא את האלבום "דודו טסה והכוויתים" המכיל ביצועים חדשים בשילוב הקלטות מקוריות לשירים של סבו ואחיו של סבו, דאוד וסאלח אל-כוויתי, שהיו מוזיקאים מפורסמים בעיראק במחצית הראשונה של המאה ה-20. האלבום והמופע זכו להצלחה מסחרית ואמנותית, וב-2015 יצא האלבום השני של דודו טסה והכוויתים. מאז השפעות המוזיקה המזרחית ניכרות ביתר שאת ביצירתו של דודו טסה, למשל באלבומו משנת 2016, "הגולה".

כמו כן טפטפו השפעות של מוזיקת רוק לאמני מוזיקה מזרחית (כדוגמת עמיר בניון) והשפעות מוזיקה מזרחית לאמני רוק (כדוגמת אביב גפן, בשיר שתיקה).

ראו גם

• מטאל מזרחי
• פולק רוק

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28783295רוק מזרחי