וייטנאם

וייטנאם
Cộng hoà xã hội chủ nghĩa Việt Nam
דגל	סמל סמל
	לחצו כדי להקטין חזרה שגיאה: התמונה שגויה או שאינה קיימת.
מוטו לאומי	עצמאות, חופש, אושר
המנון לאומי	המנון וייטנאם
ממשל
משטר	רפובליקה סוציאליסטית חד מפלגתית
	וו ואן ת'ונג (אנ')
שפה רשמית	וייטנאמית
עיר בירה	האנוי 21°2′N 105°51′E / 21.033°N 105.850°E
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
העיר הגדולה ביותר	הו צ'י מין סיטי (לשעבר: סייגון)
שטח יבשתי	331,210 קמ"ר (67 בעולם)
אחוז שטח המים	1.3%
אזור זמן	UTC +7
היסטוריה
הקמה
עצמאות מצרפת ; איחוד	2 בספטמבר 1945 ; 2 ביולי 1976
ישות קודמת	שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: צפון וייטנאם ; דרום וייטנאם
דמוגרפיה
אוכלוסייה; (הערכה 1 בדצמבר 2024)	101,243,289 נפש (16 בעולם)
צפיפות	305.68 נפש לקמ"ר (45 בעולם)
	אוכלוסייה לפי גילאים
גילאי 0 - 14	23.22%
גילאי 15 - 24	13.65%
גילאי 25 - 54	43.75%
גילאי 55 - 64	10.33%
גילאי 65 ומעלה	9.05%
כלכלה
תמ"ג (2023)	429.72 מיליארד $ (35 בעולם)
תמ"ג לנפש	4,244$ (141 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי; (2022)	0.726 (107 בעולם)
מטבע	דונג וייטנאמי‏ (VND)
שונות
סיומת אינטרנט	vn
קידומת בין־לאומית	84
	(למפת וייטנאם רגילה) האנוי הו צ'י מין סיטי הייפונג קאנטחו דה נאנג ביין הואה נאצ'אנג בון מא טאוט הואה טהאי נווין הרפובליקה העממית של סין לאוס תאילנד קמבודיה ים סין; הדרומי; מפרץ; טונקין; מפרץ; תאילנד; וייטנאם

הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם (בוייטנאמית: Cộng hoà xã hội chủ nghĩa Việt Nam) היא מדינה בדרום-מזרח אסיה אשר גובלת ברפובליקה העממית של סין בצפון, בלאוס ובקמבודיה במערב, ובמפרץ טונקין במזרח ובדרום. הרפובליקה במתכונתה הנוכחית קיימת משנת 1976, לאחר תום מלחמת וייטנאם וכיבושה של דרום וייטנאם על ידי צפון וייטנאם.

היסטוריה

וייטנאם הייתה מאוכלסת עוד בתקופת האבן הקדומה. אתרים ארכאולוגיים במחוז ת'אן הואה מוכיחים קיום של בני אדם באזור לפני כמה אלפי שנים. ארכאולוגים מקשרים את תחילת הציוויליזציה הווייטנאמית לסוף תקופת האבן החדשה ולתחילת תקופת הברונזה. יש עדויות לקיומה של תרבות קדומה בין השנים 2000 לפנה"ס ל-1400 לפנה"ס. גידול האורז והשימוש בברונזה הגיעו לווייטנאם בסביבות 1200 לפנה"ס. כלי ברונזה רבים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות מראים השפעה של אזור דרום-מזרח אסיה בתרבות המקומית באותן שנים. בצפון וייטנאם נמצאו הרבה מכרות נחושת קטנים עתיקים. בשנת 111 לפנה"ס נכבשה אן-וייט על ידי הסינים והפכה למחוז בממלכה. בעקבות כך נערכו מדי פעם מרידות בשלטון הסיני, ביניהן המרד של האחיות צ'ונג, בעקבותיו הפכה אן-וייט לעצמאית למשך כשלוש שנים (בשנים 40–43 לספירה, לערך). בשנת 679 שונה שם המחוז לאן-נאם.

בסוף המאה ה-11 התרחשה מלחמה הסינו-ווייטנאמית בה צבא שושלת סונג הסינית הגיע כמעט עד לעיר הבירה האנוי אך נהדף לבסוף.

עד למלחמת העולם השנייה הייתה וייטנאם, יחד עם קמבודיה ולאוס, חלק מקולוניה צרפתית שנקראה הודו-סין. במהלך המלחמה נכבשה הודו-סין על ידי האימפריה היפנית. כשזו הובסה חזרה השליטה בהודו-סין לצרפת, אלא שהפעם המציאות הייתה שונה. בזמן הכיבוש היפני התארגנה מחתרת קומוניסטית, "וייט מין" בראשות הו צ'י מין, שהכריז עם סיום המלחמה על הקמת רפובליקת וייטנאם ובירתה האנוי שבצפון הארץ. הקיסר ה-13 והאחרון של שושלת נגויין, באו דאי (Bảo Đại) ויתר ב-1945 בטקס שנערך בהואה בארמון נו מון על תפקידו כשליט לטובת ממשלה קומוניסטית שהוקמה בצפון. הצרפתים לעומת זאת לא הכירו במדינה החדשה ואל שלטונם התנגד הו צ'י מין. לכן ב-1950 תחת השפעתה החזקה של ברית המועצות, החל מאבק בין הצרפתים לבין הווייט מין.

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

המאבק הפך למלחמה (מלחמת הודו-סין הראשונה) כאשר הצרפתים השקיעו את כוחם בהגנה על אחד השרידים האחרונים של האימפריה הצרפתית. ב-1954 הצליח הווייט מין להביס את הצרפתים בקרב דיין ביין פו ואילץ אותם להעניק עצמאות למדינות הודו-סין. בקיץ 1954, בוועידת ז'נבה הגיעו נציגי המערב, ברית המועצות, סין ווייטנאם לידי הסכם קו הרוחב 17, שחילק את וייטנאם לשתי מדינות: צפון וייטנאם ודרום וייטנאם. כל אלה שרצו לעזוב את צפון וייטנאם ולהגר דרומה יכלו לעשות זאת. מאות אלפי וייטנאמים קתולים היגרו דרומה בעוד האופי הקומוניסטי בצפון התחזק.

המשטר בדרום וייטנאם התרכז סביב אישיותו הדומיננטית של נו דין דיים, שניהל משטר אוטוריטרי, מושחת ונפוטיסטי, דיכא בכח את מתנגדיו וסירב לערוך רפורמות בשלטונו. בדרום החלו להתפתח ארגוני גרילה נגד דיים הידועים בשם "וייטקונג", שהחלו לתקוף את כוחות הממשלה. האופוזיציה למשטרו של דיים התגברה, ובנובמבר 1963 אירעה הפיכה צבאית ודיים נרצח. במקביל, החל מסוף שנות ה-50 החלה מעורבות של ארצות הברית בווייטנאם, מעורבות שהלכה וגברה במהלך שנות ה-60. מ-1965 הפכה מלחמת וייטנאם, שהחלה עוד ב-1959, למאבק כולל בין צפון וייטנאם והווייטקונג לבין האמריקנים. לאחר שנים ארוכות של קרבות עקובים מדם, החל הנרי קיסינג'ר, שר החוץ של ארצות הברית, במגעים חשאיים עם נציגי צפון וייטנאם, וב-1973 נחתם הסכם להוצאת הכוחות האמריקניים מווייטנאם. ב-29 במרץ 1973 עזבו אותה אחרוני האמריקנים.

עם סיומה של המלחמה, השתלטה צפון וייטנאם על דרום וייטנאם. ב-30 באפריל 1975 נכבשה בירת הדרום סייגון והושלמה ההשתלטות. ב-2 ביולי 1976 אוחדו שתי המדינות רשמית למדינה אחת. פליטים רבים, שחששו משלטון הצפון, נמלטו מהמדינה. מאות אלפים אחרים, שנחשדו בשיתוף פעולה עם ארצות הברית, הוגלו למחנות לחינוך מחדש בהם עברו עינויים, עבודת פרך, ורבים אבדו את חייהם.

לאחר המלחמה, נשענה וייטנאם על הסיוע הכלכלי והצבאי של ברית המועצות, עד לקריסתה בשנת 1991. ב-1978 פלשה וייטנאם לקמבודיה שכנתה, עקב רציחתם של אלפי וייטנאמים גולים על ידי ה"קמר רוז" והטרור שהטיל משטרו של פול פוט, שגרם להצפת וייטנאם בפליטים קמבודים. המדינה שאך זה יצאה מ-30 שנות מלחמה עקובות מדם שעלו לה במיליוני הרוגים, כעת התבוססה בעצמה במערכה ממושכת בקמבודיה שעלתה לה בכ-50,000 חללים. הדמיון הרב של ההתבוססות הארוכה הזאת להתבוססות הארוכה של ארצות הברית בווייטנאם העניק למערכה, אשר הסתיימה רק ב-1989, את הכינוי "וייטנאם של וייטנאם". באותן שנים ממש, סין אשר תמכה במשטר בקמבודיה, פלשה לצפון המדינה עם כ-90,000 חיילים וגרמה לעוד שורה של חללים ופליטים עד אשר וייטנאם הצליחה להדוף את צבאה. החל מ-1986, בעקבות מספר רפורמות פוליטיות וכלכליות שביצעה המפלגה השלטת, החלה המדינה לזכות להכרה בינלאומית מצד מרבית מדינות העולם, ומאז שנת 2000 כלכלתה צומחת בקצב מרשים.

פוליטיקה

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

מרכז הכנסים הלאומי בווייטנאם

בווייטנאם קיים משטר חד-מפלגתי בהנהגת המפלגה הקרויה "הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם".

חוקה חדשה התקבלה בשנת 1992, ותפסה את מקומה של זו שהייתה בשימוש משנת 1975. שלטונה המוחלט של המפלגה הקומוניסטית באספקטים של החברה, הממשלה והפוליטיקה - הוטמע מחדש עם כניסת החוקה לתוקף. רק למפלגות המאושרות על ידי המפלגה הקומוניסטית יש זכות להשתתף בבחירות. בין מפלגות אלה קיימת "חזית ארץ האבות הווייטנאמית", ואיגודי פועלים וסחר.

אף על פי שבאופן רשמי דוגלת המדינה בסוציאליזם, חלק מעקרונות שיטת הממשל הזו נזנחו החל משנות ה-90.

הנשיא הוא ראש המדינה ומפקד צבא וייטנאם. תפקידו במועצה הוא שר הביטחון והשר לביטחון פנים. ראש ממשלת וייטנאם הוא הממונה על הממשלה ומועצת השרים, בה מכהנים 3 סגנים שלו ועוד 26 שרים שונים.

האספה הלאומית בווייטנאם היא הרשות המחוקקת והיא הגוף היחיד במדינה שזהו תפקידו. במועצה יושבים 498 חברים. היא ממונה גם על הרשות השופטת והרשות המבצעת במדינה. כל חברי מועצת השרים מגיעים מתוך האספה הלאומית.

האספה ממונה גם על בית המשפט העליון, הערכאה הגבוהה ביותר במדינה לערעורים. תחתיו יש בתי משפט מחוזיים ובתי משפט מקומיים. בתי משפט צבאיים במדינה מחזיקים בסמכויות נרחבות למקרים בהם מדובר בביטחון הלאומי.

כל חלקי הממשלה הווייטנאמית נשלטים על ידי המפלגה הקומוניסטית. הרוב המכריע של הבכירים בממשלה הם חברי המפלגה.

מזכיר המפלגה הוא אחד האנשים החזקים ורבי ההשפעה במדינה בהיותו אחראי על הארגון הלאומי של המפלגה, מינויים מדיניים, וקביעת מדיניות המפלגה.

במדינה פועלים מספר פעילים להגדלת חופש המידע וזכויות האדם. בעקבות פעילותה בתחום זה, פעילת זכויות האדם פאם דואן צ'אן נעצרה באוקטובר 2020, ונידונה ל-9 שנות מאסר.

צבא

"הצבא העממי של וייטנאם" הוא שמם של כל הכוחות המזוינים במדינה. מבנה הצבא שואב השראה מצבא השחרור העממי של הרפובליקה העממית של סין. הצבא מתחלק ביתר פירוט לכוחות היבשה (הכוללים כוחות עורף אסטרטגיים ומשמר גבולות), הצי העממי, חיל האוויר העממי ומשמר חופים. מאז הקמת המדינה תרם הצבא לכלכלת וייטנאם הן בתחום הביטחון והן כחלק מכוח העבודה במדינה. הצבא מסייע בתחומים נרחבים הכוללים: תעשייה, חקלאות, יערנות, דיג ואמצעי תקשורת. לפי ההערכות, משרתים בצבא כ-500,000 קצינים וחיילים. הממשלה גם מארגנת מיליציות מקומיות בפרובינציות וכוחות משטרה מקומיים. מעורבות הכוחות החמושים בחיי החברה במדינה הצטמצמה בהדרגה החל משנות ה-80.

כלכלה

רוב כלכלתה של וייטנאם מתבססת על חקלאות, אם כי רק רבע משטח המדינה ראוי לעיבוד. הגידול העיקרי במדינה הוא אורז. וייטנאם היא ממגדלות האורז החשובות והגדולות בעולם, ואף שהיא צריכה לדאוג לאוכלוסייתה הגדולה, נשארים לה עודפי אורז ליצוא. בנוסף, מגדלים במדינה גם עצי גומי, תירס, קני סוכר, פלפל, תה, טבק ובטטות. בערי הצפון, כמו האנוי והייפונג, יש תעשייה כבדה, המבוססת על מרבצי הפחם והברזל באזור. כמו כן בצפון נמצאים מרבצי מתכות אחרות, אך כרייתם נמצאת רק בתחילת דרכה. וייטנאם הייתה אחת המדינות העניות בעולם, מלחמת האזרחים הארוכה בין סוף שנות השישים עד שנות השבעים הכבידה לחלוטין על כלכלתה. היא הייתה נתונה לחרם של ארצות הברית עד שנת 1994. בשנת 1987 חל שינוי בכלכלה של וייטנאם כאשר פתחה את שעריה בפני תיירים.

בשנת 2010 נאמד היקף התוצר המקומי גולמי של כלכלת וייטנאם בכ-104 מיליארד דולר, כאשר התוצר במונחי כוח קנייה נאמד בכ-275 מיליארד דולר. בשנים שקדמו למשבר העולמי, בין 2004–2007, צמחה וייטנאם בשיעור ריאלי שנתי ממוצע של למעלה מ-8%. בשנות המשבר (2008–2009) התמתנה הצמיחה בהשפעת הירידה החדה בהיקפי הסחר העולמי, לצמיחה של 6%, כאשר בשנים הבאות צפויה וייטנאם לשמור על גידול עקבי ויציב של קצת למעלה מ-7% צמיחה.

יבוא הסחורות הכולל של וייטנאם הסתכם בשנת 2010 ב-79 מיליארד דולר, עלייה של 26% בהשוואה לשנה שעברה. בשנים הבאות צפוי גידול של 14% בהיקפי היבוא, מתון מעט יותר מזה שנרשם השנה ובשנים שקדמו למשבר העולמי (גידול ממוצע של 26% בין השנים 2004–2007) היקף הסחר בסחורות בשנה החולפת הסתכם בכ־150 מיליארד דולר, עלייה של כ־23% לעומת שנת 2009. יצוא הסחורות הסתכם בכ-71 מיליארד דולר, עלייה של 25% בהשוואה לשנה הקודמת. בשנים האחרונות מתמקד הסחר של וייטנאם בעיקר בייצוא של מוצרי טקסטיל, לבוש והנעלה, נפט גולמי, דגה ומוצרי דגה וציוד אלקטרוני, וייבוא של מכונות וציוד חשמלי, מוצרי אנרגיה ופלדה. מדינות היצוא העיקריות (על פי סדר חשיבות) הן ארצות הברית, האיחוד האירופאי, מדינות ה-ASEAN, יפן וסין כשמדינות הייבוא העיקריות הן סין, מדינות ה-ASEAN, דרום-קוריאה, יפן והאיחוד האירופאי.

גאוגרפיה

את וייטנאם ניתן לחלק לשלוש יחידות גאוגרפיות מובחנות:

דלתת הנהר האדום ורכס הפנסיפן (צפון וייטנאם).
חוף ים סין הדרומי (מרכז וייטנאם).
דלתת המקונג (דרום וייטנאם).

דלתת המקונג מאופיינת בקרקעות סחף כבדות ופוריות. המקונג, אשר זורם מפסגות ההימלאיה לאורך למעלה מ-4,000 ק"מ הסיע במשך שנים מיליוני קוב של סחף עשיר במינרלים. במרכז הדלתא הקדומה ממוקמת העיר הו צ'י מין סיטי. האזור מפורץ במאות פלגי מים וקילומטרים רבים של שדות אורז.

דלתת הנהר האדום דומה במאפייניה הגאוגרפים לדלתת המקונג, אך קטנה בצורה משמעותית, כמו כן, מלבד הגיל הגאולוגי הצעיר של הדלתא, גם הנהר האדום שונה - הוא מקבל את מימיו ממרחק של פחות מ 2,000 ק"מ ויש לו תורם מרכזי בשם הנהר השחור.

את אגן ההיקוות של שני הנהרות תוחמים רכסי הרים גבוהים ובהם הר פנסיפן - הגבוה ביותר בווייטנאם. האזור ההררי מאופיין במסלע וולקני מותמר ובאזורים הקשים לגישה ושלא נפגעו מהפצצות ארצות הברית, ניתן עדיין למצוא יערות מפותחים.

פרובינציות

ערך מורחב – מחוזות וייטנאם

בווייטנאם יש 59 פרובינציות. כמו כן יש בה 5 רשויות מקומיות בשלטון מרכזי הנמצאות באותו דרג ניהולי כמו הפרובינציות.

הפרובינציות מתחלקות לרשויות מקומיות פרובינציאליות, מרכזי ערים ומחוזות.

הדרג הבא בסולם הוא ערים. הרשויות המקומיות בעלות השלטון המרכזי מתחלקות למחוזות מנהליים ולמחוזות.

דמוגרפיה

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

ילדים בצפון וייטנאם

בווייטנאם חיים 54 מיעוטים אתניים. הקבוצה האתנית העיקרית במדינה היא וייט המהווה 86.2% מהאוכלוסייה (לפי מפקד האוכלוסין ב-1999).

קבוצות אתניות משמעותיות אחרות במדינה מורכבות משבט-על המונג, המונה את השבטים פלואר מונג, רד מונג, בלאק מונג, וואיט מונג. שבט-על טאי המונה את השבטים בלק טאי, וואיט טאי ושבטים שונים מקבוצת המון-קמר, שבטים ממוצא סיני ושבטים טיבטים אשר היגרו לווייטנאם רק במאות האחרונות.

השפה המדוברת היא וייטנאמית והכתיב המקובל היום הוא כתיב לטיני. בהיסטוריה המוקדמת הכתיב הסיני היה בשימוש. במאה ה-13 פותח כתיב מקומי, צ'ו נומ, שהיה בשימוש במשך יותר מ-300 שנים. בזמן השלטון הצרפתי בווייטנאם פותח כתיב לטיני לשפה המקומית במהלך המאה ה-17.

עם הטמעת הכתיב הלטיני הגיעה האוריינות להמונים. נכון לשנת 2004 94% מהתושבים במדינה יודעים קרוא וכתוב. הצרפתית נמצאת עדיין בשימוש אצל התושבים המבוגרים יותר במדינה כשפה שנייה, אך היא מאבדת את הפופולריות שלה בקצב מהיר.

על פי סטטיסטיקות משנת 2014 80% מתושבי וייטנאם מגדירים עצמם חסרי דת או שייכים לדת העממית המקומית. 9.6% מגדירים עצמם בודהיסטים מזרם המהאיאנה, וספציפית קהילה גדולה של מתרגלי זן (הנקרא תיאֵן בווייטנאמית). 7.7% מגדירים עצמם נוצרים.

תוחלת החיים בווייטנאם היא 70.35 שנים בממוצע. לפי מדד הפוריות לכל אישה יש בממוצע 1.89 ילדים. היחס בין נשים לגברים הוא 0.98 גברים לכל אישה.

תחבורה ציבורית

וייטנאם מכילה כמה אופציות לתחבורה, רובן לא מודרניות כמו המערב. ההתניידות הממונעת העצמית של התושבים היא לרוב באמצעות אופנועים שהם כלי הרכב הנפוץ ביותר. מלבד התחבורה הממונעת, מרבית התושבים המתגוררים בכפרים, כדוגמת העיר סאפה בצפון המדינה, מתניידים בעיקר בהליכה רגלית מכיוון שאינם מחזיקים כלי רכב או מכיוון שבתיהם בנויים על גבי גבעות שהגישה אליהן היא רגלית בלבד.

רכבת

בווייטנאם הרכבת מיושנת מאוד ולא מודרנית כמו הרכבות במערב. לאור זאת, התניידות ברכבת היא איטית ויקרה יותר מהחלופות האחרות. ברכבת ישנם קרונות שונים שמחיר הכרטיס לישיבה בהם משתנה לפי דרגתם: Hard seat (בתרגום חופשי: מושב קשה) הוא קרון שמורכב מספסלי עץ קשים, בשל המחיר היקר של הרכבת, הרוב המוחלט של המקומיים מצויים בקרון זה. Soft seat (בתרגום חופשי: מושב רך) הוא קרון שמורכב מספסלים מרופדים, נוחים יותר מספסלי העץ. בנסיעות ליליות או ארוכות ניתן לרכוש מושבים גם בקרון Hard Sleeper (בתרגום חופשי: שינה קשה) שמכיל שש מיטות בשלוש קומות, כאשר הגבוהה היא הזולה יותר והנמוכה היא היקרה יותר. כמו כן קיים קרון Soft Sleeper (בתרגום חופשי: שינה רכה) שבו קיימות ארבע מיטות וניתן לסגור את הדלת אם רוצים פרטיות.

אוטובוס שינה

בשל צורת המדינה המוארכת, צורת התניידות נפוצה ומקובלת היא אוטובוסים שנקראים Sleeping Bus (בתרגום חופשי: אוטובוס שינה) ומותאמים לשינת הנוסעים בשל זמן הנסיעה הארוך מיעד ליעד. האוטובוסים מכילים שלושה טורים של מיטות קומתיים צרות וקטנות כשלרוב בכל מיטה יש כרית קטנה ושמיכה, בייחוד אם הנסיעה נמשכת לאורך הלילה. ישנם אוטובוסי שינה המופעלים לנסיעות של 14–15 שעות, כשבאוטובוס יש גם תא שירותים יחיד. אוטובוסי שינה שמופעלים לנסיעה של פחות מ-10 שעות לא תמיד יכילו תאי שירותים, אך ככל הנראה יעצרו בדרך במקומות שבהם ניתן להתפנות. בכניסה לאוטובוס השינה, הנוסעים מתבקשים להוריד את נעליהם ומקבלים מנהג האוטובוס שקית ייעודית בשל כך. חלק מהחברות שמפעילות את אוטובוסי השינה אף מציידות את הנוסעים בבקבוק מים ובשקית חטיפים קטנה.

יחסים וסחר עם ישראל

ערכים מורחבים – יחסי וייטנאם–ישראל, קליטת פליטי וייטנאם בישראל

בשנת 1977, לאחר איחוד המדינה, נימשו כמה עשרות פליטים שספינתם נסחפה בלב ים, על ידי אוניית משא ישראלית ששייטה באזור וייטנאם, ונקלטו במדינת ישראל בהוראת מנחם בגין, אולם רק מיעוט מהם נותר בישראל.

על פי נתוני מכון היצוא היקף הסחר של וייטנאם וישראל גדל משמעותית בשנים האחרונות. בעשור האחרון זינקו היקפי היצוא של ישראל לווייטנאם פי עשרה, כשמאז 2003 לא נרשמה שנה אחת של קיטון בהיקפי היצוא, לרבות 2009, שנת המשבר העולמי הגדול ולמרות הירידה בהיקפי היבוא של וייטנאם בשנה זו. היקף הסחר עם ישראל גדל בשנת 2010 בשיעור של 10% והסתכם בכ-209 מיליון דולר. יצוא הסחורות גדל ב-9% והסתכם בסכום של כ-130 מיליון דולר. ישראל מייצאת בעיקר מוצרי טכנולוגיה עילית מתחומי תעשיות הכימיה, מוצרים רפואיים, מוצרי אופטיקה ומכונות. ישראל מייבאת מהמדינה בעיקר מוצרי חקלאות, מוצרי מזון מעובדים, מחצבים ומעט טקסטיל.

היקף הסחר בין המדינות, נכון ל-2011 הוא כ-250 מיליון דולר (יצוא ויבוא). סכום זה הוא רק כחמישית האחוז (0.2%) מהיקף הסחר הכולל של ישראל שהוא כ-117 מיליארד דולר. בנובמבר 2011, ביקר במדינה נשיא מדינת ישראל שמעון פרס, בראש משלחת כלכלית ודיפלומטית בהשתתפות אנשי עסקים רבים, לצורך קידום היחסים שבין המדינות. לדעתו של שרגא ברוש, כמו בשווקים אחרים במזרח אסיה, קיימים בווייטנאם פערים תרבותיים עמוקים מול התרבות העסקית המערבית. לעיתים קרובות חייבים אנשי עסקים להיעזר בגורמי צד שלישי, פרטיים או ממלכתיים, כדי לגשר על פערים אלו או "לשבור את הקרח" וליצור יחסי מסחר, מפאת היותו של הממשל בווייטנאם ריכוזי ובעל סממנים קומוניסטיים והדרך שבה מנהלת המדינה את עסקיה^[5].

יהדות וייטנאם

ערך מורחב – יהדות וייטנאם

היהודים הראשונים הגיעו לווייטנאם בימי השלטון הצרפתי במאה ה-19. מספר היהודים ב"הודו-סין הצרפתית" נאמד ב-1,000^[6]. בשנת 1954 עם הכרזת העצמאות למדינה, רוב היהודים עזבו את המדינה.

ריכוז גדול של יהודים היה בעת הנוכחות של צבא ארצות הברית בווייטנאם.

הקהילה היהודית הנוכחית מורכבת מבעלי עסקים ומבעלי מקצועות חופשיים, אשר הגיעו מאירופה, ארצות הברית, אוסטרליה ומישראל. הצמיחה המוגברת של כלכלת המדינה משכה אותם להתיישב בבירת המדינה.

עיקר הפעילות של הקהילה הוא מסביב לבית חב"ד שבהו צ'י מין סיטי בראשות השליח הרב מנחם הרטמן. "בית חב"ד" מפעילה מסעדה כשרה, בית ספר משלים ללימודי יהדות, בו 15 ילדים^[6] ובשנת 2012 הקים את המקווה הראשון בווייטנאם^[7]. על תהליך קליטתו של שליח חב"ד בעיר נעשה הסרט גוט שאבעס וייטנאם^[8]^[9].

בווייטנאם היהדות אינה דת מוכרת ולכן לבית חב"ד אין אפשרות לפעול בקרב התושבים המקומיים^[10], אלא עבור בעלי אזרחות חוץ בלבד. כך למשל האנוי היא אחת מערי הבירה הבודדות בעולם שבית החב"ד הפועל בה לא מדליק בה חנוכיית ענק בימי חג החנוכה. כדוגמה נוספת ניתן למנות את העובדה שהמקווה הראשון שנבנה בהאנוי ניזום על ידי סגן השגריר הישראלי^[11].