מיאו (קבוצה אתנית)
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| 11–12 מיליון | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
|
 אוסטרליה 2,190 (2010)[2] | |
| שפות | |
| שפות המונגיות, מנדרינית, קנטונזית תקנית, וייטנאמית, שפות תאי-קדאיות (לאית, תאית) וצרפתית | |
| דת | |
| הרוב: דת המיאו העממית, המיעוט: דאואיזם, אתאיזם, חוסר דת, נצרות ובודהיזם |
מְיַאוֹ (במנדרינית תקנית: 苗族; בפין-יין: Miáozú) או גם המונג היא קבוצה אתנית שבניה מתגוררים בדרום-מזרח אסיה, בסין, בווייטנאם ובתאילנד. בני הקבוצה מונים כ-12 מיליון, והם הקבוצה האתנית השישית בגודלה מבין 55 הקבוצות האתניות המוכרות על ידי ממשלת סין. מיאו הוא מונח סיני שאינו משקף את ההגדרה העצמית של קבוצות עממים, הכוללות את המונג, המו (Hmu), שונג (Xong), וא-המאו (A-Hmao). הממשלה הסינית קיבצה את הקבוצות האתניות האלה, ועמים אחרים שאינם מיאו, לקבוצה אחת, שחבריה לא בהכרח חולקים שפה או תרבות, אם כי הרוב דוברי משפחת שפות המונג-מיין (אנ') שכוללת את השפות המונג, המוב, שונג וא-המאו, והרוב אכן חולקים קווי דמיון תרבותיים. קבוצות מיאו רבות אינן יכולות לתקשר זו עם זו בשפת האם שלהן, ויש להן היסטוריות ותרבויות שונות. קבוצות רבות שמוגדרות כמיאו על ידי הרפובליקה העממית של סין, אינן מסכימות אפילו שהן שייכות לאותה קבוצה אתנית, אם כי חלק מקבוצות מיאו, כמו למשל המונג, מסכימות עם הקבצתן לקבוצה אתנית אחת – המיאו.
הם חיים בעיקר באזורים ההרריים של דרום סין, במחוזות סין העממית יונאן, סצ'ואן, גוויג'ואו, חוביי, חונאן, גואנגדונג, האינאן וגואנגשי. כמה קבוצות משנה של המיאו, והבולטות בהן ההמונג, היגרו מסין לדרום-מזרח אסיה (מיאנמר (בורמה), צפון וייטנאם, לאוס ותאילנד). בעקבות ההשתלטות הקומוניסטית על לאוס בשנת 1975, התיישבה מחדש קבוצה גדולה של פליטי המונג במספר מדינות מערביות, בעיקר בארצות הברית, צרפת, ואוסטרליה.
מינוח: מיאו והמונג
המונח "מיאו" קיבל מעמד רשמי בשנת 1949 כ"קבוצה אתנית" (民族, בפין-יין Mínzú, "מִינְדְזוּ") שהקיפה קבוצה של מיעוטים אתניים בדרום-מערב סין הקשורים לשונית. זה היה חלק ממאמץ גדול יותר לזהות ולסווג קבוצות מיעוטים כדי להבהיר את תפקידן בממשלה הלאומית, כולל הקמת אזורי מנהל אוטונומיים והקצאת מושבים לנציגים בממשל המחוזי והלאומי.
מבחינה היסטורית, המונח "מיאו" מיושם באופן עקבי על מגוון עמים שאינם האן. חוקרים מערביים מוקדמים השתמשו בשמות המבוססים על סינית בתעתיקים שונים: מיאו, מיאו-צי, מיאו-צז, מיו, מיו, מו, מיאו-צו וכו'. בדרום-מזרח אסיה, מילים שמקורן ב"מיאו" בסינית נתפסו כפוגעניות על ידי תת-הקבוצה המונג המגוררת באזור זה. קיימת נטייה של בני המונג המתגוררים בארצות הברית לקבץ את כל הקבוצות הקרויות מיאו ביחד תחת המונח המונג בגלל התחושה שמיאו היא מילת גנאי. עם זאת, שם זה אינו מכיר בכך שהמונג הם רק תת-קבוצה בתוך המשפחה הלשונית והתרבותית הרחבה יותר של אנשי מיאו, ורובם המוחלט של אנשי המיאו אינם מסווגים את עצמם כהמונג, ויש להם שמות משלהם לעצמם. אולם בסין אין למונח הקשר פוגעני כזה והוא משמש את אנשי מיאו עצמם, מכל קבוצה.[4]
הנוכחות המוגברת של תת-הקבוצה של ההמונג מחוץ לסין הובילה למצב שלפעמים מכונה בטעות כל המשפחה הלשונית-תרבותית של המיאו כהמונג במקורות בשפה האנגלית. בעקבות האינטראקציה המוגברת לאחרונה של ההמונג במערב עם המיאו בסין, דווח כי חלק מהמיאו שאינם שייכים לתת-קבוצת ההמונג, שלא היו מודעים לחלוטין למונח האנגלי "המונג", אף החלו להזדהות בטעות כהמונג בגלל קידום המונח באנגלית על ידי בני המונג המתגוררים בארצות הברית.[4] עם זאת, מרבית המיאו שאינם המונג בסין אינם מכירים את המונח כמתייחס לכל הקבוצה שלהם, וממשיכים להשתמש ב"מיאו", או בהגדרה אתנית נפרדת משלהם.
אף על פי שהמיאו עצמם משתמשים בכינויים עצמיים שונים, הסינים מסווגים אותם באופן מסורתי לפי הצבע האופייני ביותר של בגדי הנשים. הרשימה שלהלן כוללת כמה מהכינויים העצמיים הללו, את הצבעים ואת האזורים העיקריים בהם מתגוררות ארבע הקבוצות העיקריות של מיאו בסין:
- גאו שונג (Ghao Xong)/שו שיונג (Qo Xiong) – שונג, מיאו אדומים, שו שיונג מיאו: מערב חונאן
- גה נה (Gha Ne)/קה נאו (Ka Nao) – המוב, מיאו שחורים, מהוב מיאו: דרום-מזרח גוויג'ואו
- א-המאו (A-Hmao) – מיאו פרחים גדולים: מערב גוויג'ואו וצפון-מזרח יונאן
- גה-מו (Gha-Mu) – המונג, מיאו לבנים, מיאו ירוקים/כחולים, מיאו פרחים קטנים: דרום ומזרח יונאן, דרום סצ'ואן ומערב גוויג'ואו
דמוגרפיה
על פי מפקד האוכלוסין בשנת 2000 נאמד כי מספר בני המיאו בסין היה כ-9.6 מיליון איש. מחוץ לסין מתגוררים בני תת-הקבוצה המשפחתית הלשונית/תרבותית של המיאו או אומת ההמונג בתאילנד, לאוס, וייטנאם ומיאנמר עקב הגירה במאה ה-18. כתוצאה מהגירה מאוחרת יותר בעקבות מלחמות הודו-סין ווייטנאם בשנים 1949–75, מתגוררים כיום בני המונג רבים בארצות הברית, גיאנה הצרפתית, צרפת ואוסטרליה. בסך הכול ישנם כ-8 מיליון דוברים במשפחת שפות המיאו. משפחת שפות זו, המורכבת משש שפות וכ-35 ניבים (חלקם מובנים הדדית) שייכת לסעיף המונג/מיאו של שפות המונג–מיין.
ההמונג חיים בעיקר באזורים ההרריים הצפוניים של דרום-מזרח אסיה, כולל תאילנד, לאוס ווייטנאם, ובדרום-מערב סין בעיקר במחוזות יונאן, גואנגשי, ובמידה מוגבלת מאוד בגוויג'ואו. בסין ישנם כמיליון וחצי עד 2 מיליון המונג.
- הערה: אזורי מיאו במחוז סצ'ואן הפכו לחלק מהמחוז העירוני צ'ונגצ'ינג שהוקם בשנת 1997.
מרבית בני מיאו חיים כיום בסין. גידול אוכלוסיית מיאו בסין:
- 1953: 2,510,000
- 1964: 2,780,000
- 1982: 5,030,000
- 1990: 7,390,000
3,600,000 בני מיאו, כמחצית מכלל אוכלוסיית בני המיאו בסין, חיו בגוויג'ואו בשנת 1990. בני המיאו בגוויג'ואו ואלה בששת המחוזות הבאים מהווים למעלה מ-98% מכל בני המיאו בסין:
- חונאן: 1,550,000
- יונאן: 890,000
- סצ'ואן: 530,000
- גואנגשי: 420,000
- חוביי: 200,000
- האינאן: 50,000 (מוכרים כמיאו אבל מבחינת אתנית הם בני יאו ולי)
במחוזות דלעיל יש שש נציבויות אוטונומית (בשותפות עם מיעוט אתני אחר)
- "הנציבות האוטונומית צְ'ייֵנְדונְגְנָאן של המיאו והדונג" (黔东南 : Qiándōngnán) בגוויג'ואו
- "הנציבות האוטונומית צְ'ייֵנָּאן של הבואיי והמיאו" (黔南:Qiánnán) בגוויג'ואו
- "הנציבות האוטונומית צְ'ייֵנְשִׂינְאָן של הבואיי והמיאו" (黔西南 : Qiánxīnán) בגוויג'ואו
- "הנציבות האוטונומית שְׂיָאנְגְשִׂי של הטוג'יה והמיאו" (湘西 : Xiāngxī) בחונאן
- "הנציבות האוטונומית וֶנְשָׁאן של הגְ'וָאנְג והמיאו" (文山 : Wénshān) ביונאן
- "הנציבות האוטונומית אֶנְשְׁה של הטוג'יה והמיאו" (恩施 : Ēnshī) בחוביי
בנוסף יש 23 נפות אוטונומית של מיאו.
כמה אלפי בני מיאו עזבו את מולדתם כדי לעבור לערים גדולות יותר כמו גואנגג'ואו ובייג'ינג. ישנם 2,000,000 בני המונג הפרוסים ברחבי צפון וייטנאם, לאוס, מיאנמר, וביבשות אחרות. 174,000 בני המונג מתגוררים בתאילנד, שם הם אחד מששת שבטי ההרים.
היסטוריה
היסטוריה על פי אגדה סינית
על פי האגדה הסינית בני המיאו הם צאצאים מהשבט גְ'יוֹלִי בהנהגת צ'ה-יואו (蚩尤, בפין-יין Chīyóu) שהובס בקרב ג'וולו (涿鹿, Zhuōlù, נציבות שאינה קיימת כיום בגבול בין המחוזות חביי וליאונינג), על ידי קואליציה צבאית בראשות הקיסר הצהוב, מנהיג שבט חְווָאשְׂיָה (華夏, Huáxià), כששני השבטים נאבקו על השליטה בעמק הנהר הצהוב.
תגליות ארכאולוגיות
לדבריהם של הבוטנאי והאנתרופולוג הצרפתי אנדרה-ז'ורז אודריקור (André-Georges Haudricourt; 1911–1996) ודייוויד סטרקר (David Strecker), שהתבססו על מידע מוגבל ממקורות משניים, היו המיאו בין התושבים הראשונים שהתיישבו בסין של ימינו.[5] לטענתם, לוו בני ההאן (מרבית תושבי סין) מילים רבות משפת המיאו בכל הקשור לגידול האורז. דבר זה מצביע על כך שהמיאו היו בין מגדלי האורז הראשונים בסין. בנוסף, חוקרים אחרים קישרו את המיאו לתרבות הדאשי (לפני 5,300 שנה) באזור נהר היאנגצה התיכון.[6] החוקרים המערביים ייחסו לבני תרבות דאשי (אנ') את ההישג של היותם בין המגדלים הראשונים של האורז במזרח הרחוק. עם זאת, בשנת 2006 נמצא כי גידול האורז היה קיים בתרבות יְוֵּגְ'וָאנְג במחוז שנדונג עוד יותר מוקדם מתרבות הדאשי.[7] אף על פי שתרבות יְוֵּגְ'וָאנְג טיפחה אורז, מדובר יותר בליקוט של אורז בר, ולא באורז שגודל ובוית כמו זה של הדאשי.
מחקר מערבי מזכיר כי לבני המיאו (בעיקר המיאו-חונאן) יש DNA כלשהו מאנשי סין הצפונית-מזרחית, אך מקורותיו בדרום סין. דגימות DNA אחרונות של זכרי מיאו סותרות תאוריה זו. להמונג הלבן יש את הקשר החלש ביותר עם אוכלוסיית האן.
שושלות צ'ין והאן
המונח "מיאו" היה בשימוש על ידי סינים בני האן בתקופה שקדמה לשושלת צ'ין (במילים אחרות לפני 221 לפנה"ס) על מנת להגדיר קבוצות שאינן בני האן בדרום. לעיתים קרובות הם השתמשו בצירוף שכלל את המילה מיאו, כדוגמת "נאנמיאו", "מיאומין", "יואומיאו" ו"סנמיאו" (三苗, Sānmiáo).
שושלות מינג וצ'ינג
במהלך שושלות מינג וצ'ינג (1368–1911) נעשה שימוש בשני המונחים "מיאו" ו"מאן", המונח השני שימש כנראה לתיאור בני היאו (傜, Yáo). שושלות יואן, מינג וצ'ינג לא יכלו להטמיע לחלוטין או לשלוט בעמים הילידים.
במהלך מרד מיאו (שושלת מינג), כאשר שבטי המיאו התמרדו, ריסקו כוחות של המינג, שכללו בני האן, חווי ואויגורים, את המורדים והרגו אלפים מהם.[8]
במהלך שושלת צ'ינג התקוממו המיאו שלוש פעמים כנגד האימפריה. ב-1735 במחוז הדרום-מזרחי של גוויג'ואו התמרדו המיאו כנגד ההטמעה בכוח של הממשל. שמונה נפות הכוללות 1,224 כפרים לחמו עד 1738 כשהמרד הסתיים. לדברי פרופסור וו מאוניברסיטת שיאנגטנג הושפעה מחצית מאוכלוסיית המיאו מהמלחמה.
מרד המיאו השני בשנים 1795–1806 התרחש במחוזות גוויג'ואו וחונאן. את המרד הובילו שְׁה סָאנְבָּאו ושְׁה לְיוֹדֶנְג. גם מרד זה נכשל, אבל נדרשו 11 שנים לדכא את התקוממות.[9]
המרד השלישי היה הנרחב ביותר, והתרחש בין 1854 ל-1873. את המרד הוביל גָ'אנְג שְׂיוֹ-מֵיי עד שנלכד והוצא להורג בצ'אנגשה בחונאן. מרד זה השפיע על יותר ממיליון איש ובכל המחוזות השכנים. פרופסור וו ציין שעד תום המלחמה רק 30 אחוז מהמיאו נותרו באזורי מגוריהם. תבוסה זו הובילה לכך שבני ההמונג היגרו מסין.
בתקופות צ'ינג הוקמו יותר קסרקטינים צבאיים בדרום-מערב סין. חיילים סינים בני האן עברו להתגורר באזור טָאיְגְ'יָאנְג שבגוויג'ואו, התחתנו עם נשות מיאו והילדים חונכו כמיאו.[10] למרות המרד נגד האן, מנהיגי ההמונג כרתו ברית עם סוחרי האן.
פוליטית וצבאית המשיכו המיאו להיות עצם בגרונה של האימפריה הסינית. הממשלה הקיסרית נאלצה להסתמך על אמצעים פוליטיים כדי לזכות בשיתוף פעולה של בני ההמונג. הם יצרו מספר עמדות מתחרות בעלות יוקרה משמעותית עבור אנשי מיאו במטרה שישתתפו וייטמעו במערכת של ממשל צ'ינג. בתקופות מינג וצ'ינג נוצרה המשרה הרשמית של "קיאטונג" (Kiatong) בהודו-סין. המיאו עתידים היו להשתמש במבנה הממשלתי של ה"קיאטונג" עד שנות ה-20 של המאה העשרים, כאשר הם נכנסו לפוליטיקה הקולוניאלית הצרפתית בהודו-סין.
המאה ה-20
במהלך הקמתה של הרפובליקה העממית של סין מילאו בני המיאו תפקיד חשוב כאשר הם עזרו למאו דזה-דונג לברוח מהקוומינטנג במצעד הארוך, ונתנו לו אספקה וסיפקו מדריכים בשטחם.
בווייטנאם, מנהיג המונג חזק בשם וונג צ'ין דוק (Vuong Chinh Duc), שכונה מלך ההמונג, סייע במערכה של הו צ'י מין נגד הצרפתים, ובכך הבטיח את מעמד ההמונג בווייטנאם.[11]
במהלך מלחמת וייטנאם, נלחמו בני המיאו עבור שני הצדדים, כשההמונג בלאוס בעיקר למען ארצות הברית, אבל מעבר לגבול בווייטנאם עבור הקואליציה של צפון-וייטנאם, כשמיאו הסינים עבור הקומוניסטים. עם זאת, לאחר המלחמה היו הווייטנאמים אגרסיביים מאוד כלפי ההמונג שסבלו שנים רבות של פעולות תגמול ורצח עם. גם מרבית ההמונג בתאילנד תמכו בהתקוממות הקומוניסטית הקצרה במהלך המלחמה.
המקורות הסיניים של החמולות של המיאו
חלק ממקורות שמות החמולות של ההמונג והמיאו הם תוצאה של נישואיהם של נשות המונג לגברים הסינים בני האן.[12][13] עם חמולות ושושלות ייחודיות ממוצא האן סיני, המתרגלות מנהגי קבורה של ההאן במקום קבורה בסגנון המונג.[14] חמולות אלו נקראו "המונג האן סיניות" ("Hmong Sua") בסצ'ואן, וקיבלו הדרכה בטקטיקות צבאיות על ידי המורדים האן סינים הנמלטים.[15] "קבוצות שמות משפחה" סינים כאלו בנות השוואה לחמולות המונג המבוססות על הקשר מצד האב שבהם אקסוגמיה הייתה מקובלת.[16]
חיילים האן סיניים שנלחמו נגד מרידות מיאו במהלך שושלות צ'ינג ומינג היו ידועים שנישאו לנשים שאינן בנות האן כמו המיאו מכיוון שנשות האן לא היו זמינות.[17][18][19] חמולת ואנג, שקמה בתוך ההמונג בנפת גונְגְשְׂייֵן במועצה יִיבִּין בסצ'ואן, היא דוגמה לחמולה כזו וניתן לעקוב אחרי מקורות החמולה כתוצאה מנישואים כאלו סביב דיכוי מרד אה (Ah) בתקופת שושלת מינג.[20] ניקולס טפ (Nicholas Tapp) כתב כי על פי "סיפור מלכי הא" (The Story of the Ha Kings) בכפר, אחד האבות הקדמונים היה ואנג וו.[21] צוין גם כי בני חמולת ואנג תמכו מסורתית בסינים נגד בני מיאו שהתמרדו נגד הסינים.[22][20]
יש חוקרים הטוענים כי בני האן מג'יאנגשי היו האבות הקדמונים של המיאו מדרום-מזרח גוויג'ואו, ושילדי מיאו רבים נולדו לנשות מיאו רבות שנישאו לחיילים סינים בני האן בנפת טָאיְגְ'יָאנְג בגוויג'ואו לפני המחצית השנייה של המאה ה-19.[23]
מקורם של בני הקבוצה האתנית המכונה טוּנְבָּאו הוא בשושלת מינג כאשר חונגוו, קיסר סין שלח ב-1381 300,000 חיילים בני האן לכבוש את יונאן, כשחלק מהחיילים נישאו לבנות יאו ומיאו.[24][25]
נוכחותן של נשים המפקחות על חתונות הייתה תכונה שצוינה בנישואים ב"דרום-מזרח אסיה", כמו למשל בשנת 1667, כאשר אישה מבנות מיאו ביונאן התחתנה עם פקיד סיני.[26] מידה מסוימת של סיניזציה אירעה. ביונאן בתו של צ'יף מהמיאו נישאה למלומד במאה ה-17 שכתב שהיא הייתה מסוגלת לקרוא, לכתוב ולהאזין בסינית ולקרוא את הקלאסיקות הסיניות.[27]
תפוצה
המפקד של שנת 2000 תיעד 8,940,116 בני מיאו ברפובליקה העממית של סין.
- תפוצת בני מיאו בסין על פי מחוזות
| המחוז | % מאוכלוסיית מיאו בסין | % מסך האוכלוסייה במחוז |
|---|---|---|
| גוויג'ואו | 48.10% | 12.199% |
| חונאן | 21.49% | 3.037% |
| יונאן | 11.67% | 2.463% |
| צ'ונגצ'ינג | 5.62% | 1.647% |
| גואנגשי | 5.18% | 1.056% |
| חביי | 2.40% | 0.360% |
| סצ'ואן | 1.65% | 0.179% |
| גואנדונג | 1.35% | 0.142% |
| האינאן | 0.69% | 0.810% |
| אחרים | 1.85% | אין נתונים |
אמונה ודת
לא ניתן לאפיין אנשי המונג עכשוויים כמשויכים למערכת אמונה אחת. מיסיונרים שנשלחו לדרום-מזרח אסיה המירו אנשים רבים של המונג לנצרות החל מהמאה ה-19, ורבים אחרים נהפכו לנוצרים מאז שהגרו מדרום-מזרח אסיה למערב. עם זאת, מרבית אנשי המונג, גם באסיה וגם במערב, ממשיכים לשמור על מנהגים רוחניים מסורתיים הכוללים שמאניזם והערצת האבות הקדמונים.
אמונות רוחניות אלה משולבות באמונותיהם הקשורות לבריאות ומחלות. באמונות המסורתיות של ההמונג, אין הפרדה בין רווחתו הגופנית של האדם לבין בריאותו הרוחנית; התחום הרוחני הוא בעל השפעה רבה ומכתיב את המתרחש בעולם הפיזי. על פי אמונות אלה, בכל דבר יש רוח, חפצים חיים וגם דוממים כאחד. יש איזון עדין בין שני העולמות הללו; לפיכך ההכרח לכבד ולהוקיר את האבות הקדמונים בתמורה להדרכה והגנה. הרוחות של האבות הקדומים נחשבים כמשפיעים על רווחתם ובריאותם של החיים. אנשים מבצעים טקסים הכוללים הצעת אוכל, שפיכת נסך ושריפת קטורת כדי לפייס את הרוחות ולזכות בחסדיהם.[28]
תפקיד – הגבר שהוא ראש משק הבית מבצע את הפולחן של הסגידה לרוחות האבות. עם זאת, אין זה מפתיע למצוא נשים גם כן משתתפות בתפקיד זה. טקסים המבוצעים על ידי ראש משק הבית "לכבוד רוחות האבות" המיועדים לקבלת טובות פרטיות נעשות בדרך כלל בחגיגות ראש השנה של המונג. בעיקר לקרוא לרוחות הבית לשמור על הבית.
על פי האמונה לכל אדם יש 12 נשמות עיקריות. על הנשמות הללו להישאר בהרמוניה כדי שהאדם ישאר בריא. יש נשמות שיש להן תפקידים ספציפיים. אחת מ-12 הנשמות העיקריות היא גלגול נשמות לאחר המוות בעוד נשמה עיקרית אחרת חוזרת לבית האבות הקדמונים. נשמה עיקרית נוספת נשארת ליד קברו של המנוח. נשמות של אנשים חיים יכולות להידרדר לחוסר הרמוניה ואף עשויות לעזוב את הגוף. אובדן נשמה או נפש עלול לגרום למחלה קשה. מספר הנשמות שאבדו קובע עד כמה המחלה קשה. טקס קריאת החזרת הנשמה יכול להתבצע על ידי שמאן, כאשר הנשמה ברחה מהגוף, בתוך הקהילה כדי לפתות את הנשמה לשוב הביתה בזמירות והצעות אוכל. השמאנים מבצעים טקסים מכיוון שהם אלה שיש להם גישה מיוחדת ליצור קשר עם נשמות או רוחות, או במילים אחרות, העולם האחר. טקסים מבוצעים בדרך כלל כדי לגרום להחלמה של אדם או משפחה, ולקרוא לנשמה הנודדת לשוב הביתה. לקריאת נשמה ישנם כמה טקסים שונים; אחד נעשה בדרך כלל על ידי ראש משק הבית ואחד על ידי השמאן.
לדוגמה: כאשר נולד תינוק, בתוך היומיים הראשונים, חייבים להיקרא לנשמתו (או נשמתה) הביתה. בדרך כלל, ראש משק הבית יהיה זה שיקרא לנשמתו של התינוק כאות שהוא מתקבל בסבר פנים יפות במשפחתו. עם זאת, זה לא סוף תהליך קבלת הפנים של תינוק חדש לביתם. עדיין יש את הטקס ששמאן צריך לבצע. השמאן מבצע טקס זה, שמבוצע בדרך כלל חודש-חודשיים לאחר לידתו של התינוק, כדי להודיע לאבות הקדמונים על בואו של תינוק חדש. השמאן אומר לרוחות האבות כי עליהם להגן על נשמתו של התינוק בעולם הרוחות שכן הוא בן משפחה חדש.
אנימיזם ושמאניזם
עבור חסידי הרוחניות המסורתית של ההמונג, השמאן, הפועל כמתווך בין הרוח והעולם החומרי, הוא המתקשר העיקרי עם העולם האחר, מסוגל לראות מדוע ואיך מישהו חלה. בימי קדם נאמר שבני האדם והרוחות נהגו לחיות זה עם זה. עם זאת, עקב קונפליקט בין שתי הישויות השונות מאוד, האל "סאוב" עיוור את השתיים כך שאינן מסוגלות לראות האחת את השנייה. עם זאת, יש טוב ורע בשני העולמות, ולכן בכל פעם שבני אדם באים במגע עם הרוע של העולם האחר, נדרש שמאן לביצוע טקסים כדי להציל או להחזיר את רוחו של האדם החולה או לחפש את הסיבה מדוע האדם כל כך חולה. תפקידו האמיתי של שמאן הוא "לשחזר ולהשיב את האמונה",[29] ולא באמת לטפל בבריאות הגופנית, אף על פי שזה אולי נראה כך. טקסים המשמשים כטיפול עשויים לכלול צמחי מרפא או הצעות של נייר ג'וס או בעלי חיים. במקרים של מחלה קשה השמאן נכנס לטראנס ומטייל בעולם הרוח כדי להבחין בסיבה לבעיה ולטיפול בה, לרוב מדובר באובדן נפש.
מחקרים שנעשו במסגרת הקהילות האמריקאיות של ההמונג מראים כי המונג רבים ממשיכים להתייעץ עם שמאנים בנוגע לבעיותיהם הבריאותיות.
למשק בית יש תמיד מזבח, כאשר בבואו של השמאן הוא מבצע את הטקס מולו. בדרך כלל נעשים גם פולחנים ביתיים מול המזבח. מזבח זה משמש כמגן הראשי של הבית. זה המקום, בכל מקום בו משק בית מחליט למקם אותו, בו סוגדים, מעלים מנחות (נייר ג'וס, חיה וכו') ומבצעים טקסים. בנוסף, לשמאנים יש גם מזבח אישי משלהם המחזיק בכלים המיוחדים שלהם. במהלך טקס, או כששמאן נמצא תחת טראנס, אסור ללכת בין המזבח לשמאן כאשר השמאן מדבר ישירות עם העולם האחר.
לא כול אחד זוכה להפוך לשמאן; הם חייבים להיבחר על ידי הרוחות כדי להפוך למתווך בין ממלכת הרוחות לעולם הגשמי. בשמאניזם של ההמונג, שמאן יכול להיות גבר או אישה. בדרך כלל, יש סיכוי גדול לאדם להפוך לשמאן אם ההיסטוריה המשפחתית שלו מכילה שמאנים. זה נובע מהאמונה שרוחות האבות, כולל רוחות שמאנים, מתגלגלים לאותו עץ משפחה. לאחר שהתברך בכוחותיו של שמאן, הפרט הספציפי יצטרך לחפש מורה (שהוא שמאן) והוא יתחיל להתאמן להפוך לשמאן רשמי שהחברה תוכל לזמן. בדרך כלל משך הזמן להיעשות שמאן באימונים תלוי באפוטרופוסים הרוחניים המדריכים את השמאן בתהליך ביצוע הטקסים.
אנשים היורשים את הכישורים להפוך לשמאן חווים לעיתים קרובות תסמינים של מחלה גופנית בלתי מוסברת, אישיות דו-קוטבית, וסכיזופרניה. על פי אמונות המונג המסורתיות, תסמינים אלה הם תוצאה של רוחות שמאניות שמנסות לעבור לשמאן לעתיד. עבור אלה שעדיין מאמינים בשמאניזם, הם מסוגלים לזהות תסמינים אלו ולרפא את יקיריהם בכך שהם עוזרים להם להתפתח לשמאנים מן המניין. עבור אלה שבורכו להפוך לשמאן ואינם רוצים לעסוק בשמאניזם, הם פונים לעיתים קרובות לגירוש שדים נוצרי, לרפואה מערבית ולמחלקות פסיכולוגיות. עבור המעטים שמקבלים על עצמם להפוך לשמאנים, זה נחשב לכבוד לעזור להם. בקהילת המונג השמאנים זוכים לכבוד רב.
טיפולים ומנהגים
המונג רבים עדיין פועלים לפי המסורת של שימוש בצמחי מרפא. נוהג נפוץ בקרב נשות המונג הוא ביצוע דיאטה קפדנית לאחר הלידה. היא מורכבת מאורז חמים, עוף טרי מבושל עם עשבי תיבול, עשב לימון ומעט מלח. הן מאמינות כי מדובר בתהליך ריפוי עבור הנשים. למשך 30 יום היא תקפיד על תזונה זו כדי לנקות את גופה מדם שנשאר ולהימנע ממחלות עתידיות.[30]
סוג נוסף של טיפול קרוי "קוו", והוא כולל שימוש בקצה של מטבע או כף מכסף על מנת לגרד את העור. התהליך מתחיל במריחת של משחת טיגריס על האזורים שנועדו לגירוד, כביכול במטרה לעזור לפתוח את הנקבוביות בגוף ולשחרר כביכול רעלים.[31]
תפקידים מגדריים
מעמד הנשים
בהשוואה לעקרונות הקונפוציאניים המופעלים באופן מסורתי על נשים בשאר סין, תרבות מיאו היא בדרך כלל נוקשה פחות בסיווג תפקידי נשים בחברה. נשות מיאו זוכות יחסית ליותר עצמאות, ניידות וחופש.[32] הן נתפשות כפראיות ומסוכנות, ומשתתפות באופן פעיל בעבודות החקלאות, כשהן עובדות קשה בשדות כשרגליהן אינן כרוכות.[32]
הכנת תכשיטים מכסף הם אומנות ידועה של אנשי מיאו. מלבד היותה מסורת תרבותית, היא מסמלת גם את עושרן של נשות מיאו.[33] כדברי המאמר של בני המיאו, "אם אינה מעוטרת בכסף או רקמה, ילדה איננה ילדה". נשות המיאו מסווגות מדי פעם על ידי כמות תכשיטי הכסף שהן עונדות או בבעלותן.[33] חשוב במיוחד ללבוש כיסוי ראש ותכשיטים כבדים ומורכבים מכסף באירועים ופסטיבלים משמעותיים, במיוחד במהלך חתונות, לוויות וחגיגת אביב.[33] תכשיטים מכסף הם מרכיב חיוני בנישואים של בני המיאו, במיוחד לכלה.[33] משפחות מיאו היו מתחילות לאגור תכשיטים מכסף לילדות בגיל צעיר, במטרה שבנותיהן יתחתנו בתנאים הטובים ביותר עם כמות גדולה של תכשיטי כסף המייצגים את עושר המשפחה.[33] אף על פי שאוכלוסיית המיאו העוברת מאזורי מיאו הכפריים לערים הולכת וגדלה, הדור החדש מכבד את מורשת הכסף של המשפחות, ומוכן להעביר את המנהג כמסורת תרבותית יותר מאשר כחלון ראווה של עושר משפחתי.[33]
כוח עבודה והכנסה
אף על פי שההתנהגות של נשות המיאו אינה מפוקחת בקפדנות, מעמדן החברתי נתפס לעיתים קרובות כנמוך מזה של הגברים. בין אם זה בכלכלה בת קיימא או אחרת, גברים הם כוח העבודה העיקרי ומספקים את מקור ההכנסה היציב למשפחה. נשים עוסקות בעיקר בעבודות הבית, ובנוסף מייצרות הכנסה משלימה.[32]
ככל שהתיירות הפכה לפעילות כלכלית משמעותית עבור קבוצה אתנית זו, צברו נשות המיאו יותר הזדמנויות להצטרף לכוח העבודה, ולהרוויח כסף בעצמן. נשים נכנסות לרוב לעבודות הדורשות אישיות נגישה וחביבה, לדוגמה, מכירת מזכרות, זרי פרחים והשכרת תלבושות אתניות.[32] עבודות אלה מחייבות כוח שכנוע והסברת פנים ונראות רבה יותר בציבור, אך מספקות הכנסה שאינה בטוחה ואינה יציבה.[32] לעומת זאת, גברים בני המיאו בוחרים בעבודות הדורשות יותר כוח פיזי ופחות נראות בציבור, כמו משיכת ריקשה, שייטים של סירות טיולים ונהגים. משרות אלה מספקות בדרך כלל הכנסה יציבה ורווחית יותר.
הדוגמה שלעיל לחלוקת עבודה לא שוויונית מדגימה, שלמרות השינויים הסוציו-אקונומיים בעידן האחרון, הגברים עדיין נחשבים לעמוד התווך הכלכלי של המשפחה.[32]
נישואים ומשפחה
אף שלאנשי המיאו הייתה תרבות ייחודית משלהם, האידאולוגיה הקונפוציאנית השפיעה השפעה משמעותית על קבוצה אתנית זו. מצופה שגברים יהיו הדמויות הדומיננטיות והמפרנסים במשפחה, בעוד שנשים חולשות על הפעילות בבית.[32] ישנן אמות מידה חברתיות מחמירות על נשים המחייבות אותן להיות "נשים מוסריות ואימהות טובות", ולכבד את "שלושת הציותים וארבע הסגולות", הכוללות מפרט מוסרי תרבותי של התנהגות נשים.[32]
לאישה בת המיאו יש גם יותר חופש תרבותי בנישואים לגבר שבחרה.[32] עם זאת, ישנם נוהגים תרבותיים קפדניים בנישואים, אחד מהם הוא אקסוגמיה מהחמולה. אסור להתחתן עם מישהו עם אותו שם משפחה, גם כאשר בני הזוג אינם קשורים בקשרי דם או מאותה קהילה.[32]
בניגוד למקובל בזכות הירושה השייכת לבן בכור, הירושה של המיאו מוענקת לבן הצעיר ביותר.[32] הבנים הגדולים עוזבים את המשפחה ובונים מגורים משלהם, בדרך כלל באותו כפר וקרוב למשפחה.[32] הבן הצעיר אחראי לחיות עם הוריו ולטפל בהם, גם לאחר הנישואים.[32] הוא מקבל חלק גדול יותר ממורשת המשפחה ואוסף תכשיטי הכסף של אימו, המשמש כעושר כלה או כנדוניה.[32]
מטבח
דג מיאו
מנת דג מיאו (苗鱼 miáo yǘ) היא דרך מיוחדת להתססה ולבישול דגים על ידי אנשי המיאו. הוא הוכר כסוג של מטבח מקומי: מנה שהיא תערובת של דגים, פלפלים ירוקים, פרוסות ג'ינג'ר ושום, המשתמרת לטענת אנשי המיאו לעשר שנים.[34]
לקריאה נוספת
- Enwall, Jaokim. Thai-Yunnan Project Newsletter, No. 17, Department of Anthropology, Australian National University, June 1992.
- Schein, Louisa (2000). Minority Rules: The Miao and the Feminine in China's Cultural Politics (illustrated, reprint ed.). Durham, North Carolina: Duke University Press. ISBN 082232444X.
- Gina Corrigan (2001). Miao textiles from China. Seattle: University of Washington Press. ISBN 0-295-98137-7.
- Nicholas Tapp (2002). The Hmong of China: Context, Agency, and the Imaginary. Boston: Brill Academic Publishers. ISBN 0-391-04187-8.
- Nicholas Tapp; Jean Michaud; Christian Culas, eds. (2004). Hmong/Miao in Asia. Silkworm Books. ISBN 974-9575-01-6.
- David Deal; Laura Hostetler (2006). The Art of Ethnography: a Chinese "Miao Album". Seattle: University of Washington Press. ISBN 978-0295985435.
- Jin Dan; Xueliang Ma (2006). Miao (Hmong) Creation Epics from Guizhou, China. Indianapolis, IN: Hackett Publishing Company. ISBN 978-0872208490.
- Thomas Vang (2008). A History of The Hmong: From Ancient Times to the Modern Diaspora. Lulu.com. ISBN 978-1435709324.
- Feng, Xianghong. (2013). Women's Work, Men's Work: Gender and Tourism among the Miao in Rural China. Anthropology of Work Review. 34. p. 4–10.
- Tomoko Torimaru (September 1, 2008), One Needle, One Thread: Miao (Hmong) embroidery and fabric piecework from Guizhou, China, University of Hawaii Art Galle
- Ch'ien Lung (emperor of China) (1810). The conquest of the Miao-tse, an imperial poem ... entitled A choral song of harmony for the first part of the Spring [tr.] by S. Weston, from the Chinese. London: Printed & Sold by C. & R. Baldwin, New Bridge Street, Black Friars.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Elizabeth M. Hoeffel, Sonya Rastogi, Myoung Ouk Kim, Hasan Shaid.(2010) The Asian Population: 2010. 2010 Census Briefs.
- ^ Coughlan, James E. (30 במרץ 2010). "The countries of birth and ethnicities of Australia's Hmong and Lao communities: an analysis of recent Australian census data". Journal of Lao Studies: 55–85.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Yang, Kou (2010). "Commentary: Challenges and Complexity in the Re-Construction of Hmong History" (PDF). www.ingentaconnect.com (באנגלית).
- ^ 4.0 4.1 Tapp, Nicholas. "Cultural Accommodations in Southwest China: the 'Han Miao' and Problems in the Ethnography of the Hmong." Asian Folklore Studies, Vol. 61, 2002: 77-104.
- ^ Haudricourt, Andre; Strecker (1991). "Hmong–Mien (Miao–Yao) Loans in Chinese". T'oung Pao. 77 (4–5): 335–341.
- ^ Wen, Bo; Li, Hui; Gao, Song; Mao, Xianyun; Gao, Yang; Li, Feng; Zhang, Feng; He, Yungang; Dong, Yongli; Zhang, Youjun; Huang, Wenju; Jin, Jianzhong; Xiao, Chunjie; Lu, Daru; Chakraborty, Ranajit; Su, Bing; Deka, Ranjan; Jin, Li (2005). "Genetic Structure of (H)mong-Mien Speaking Populations in East Asia as Revealed by mtDNA Lineages". Oxford Journal of Molecular Biology and Evolution. 22 (3): 725–734. doi:10.1093/molbev/msi055.
- ^ Crawford, G. W.; X. Chen; J. Wang (2006). "Houli Culture Rice from the Yuezhuang Site, Jinan". Kaogu [Archaeology] (בסינית). 3: 247–251.
- ^ Frederick W. Mote; Denis Twitchett; John King Fairbank (1988). The Cambridge history of China: The Ming dynasty, 1368-1644, Part 1. Cambridge University Presslocation=. p. 380. ISBN 0521243327.
- ^ Elleman, Bruce A. (2001). "The Miao Revolt (1795–1806)". Modern Chinese Warfare, 1795-1989. London: Routledge. pp. 7–8. ISBN 978-0415214742.
- ^ Dan Jin; Xueliang Ma; Mark Bender (2006). Butterfly mother: Miao (Hmong) creation epics from Guizhou, China. Hackett Publishing. p. xvii. ISBN 0872208494.
- ^ Nevison, Leslie. "In Search of a Hmong King"
- ^ Tao Tao Liu; David Faure (1 במרץ 1996). Unity and Diversity: Local Cultures and Identities in China. Hong Kong University Press. pp. 88–. ISBN 978-962-209-402-4.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Nicholas Tapp (2010). The Impossibility of Self: An Essay on the Hmong Diaspora. LIT Verlag Münster. pp. 100–. ISBN 978-3-643-10258-4.
- ^ Stephan Feuchtwang (2004). Making Place: State Projects, Globalisation and Local Responses in China. Psychology Press. pp. 141–. ISBN 978-1-84472-010-1.
- ^ Nicholas Tapp (2001). The Hmong of China: Context, Angency, and the Imaginary. BRILL. pp. 204–. ISBN 0-391-04187-8.
- ^ David Levinson (1993). Encyclopedia of world cultures. G.K. Hall. p. 93. ISBN 978-0-8168-8840-5.
- ^ Louisa Schein (2000). Minority Rules: The Miao and the Feminine in China's Cultural Politics. Duke University Press. pp. 61–. ISBN 0-8223-2444-X.
- ^ Susan Brownell; Jeffrey N. Wasserstrom (1 בינואר 2002). Chinese Femininities, Chinese Masculinities: A Reader. University of California Press. pp. 392–. ISBN 978-0-520-21103-2.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Brackette Williams (2 בדצמבר 2013). Women Out of Place: The Gender of Agency and the Race of Nationality. Routledge. pp. 98–. ISBN 978-1-135-23476-8.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 20.0 20.1 Tao Tao Liu; David Faure (1 במרץ 1996). Unity and Diversity: Local Cultures and Identities in China. Hong Kong University Press. pp. 86–. ISBN 978-962-209-402-4.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Nicholas Tapp (2001). The Hmong of China: Context, Angency, and the Imaginary. BRILL. pp. 327–. ISBN 0-391-04187-8.
- ^ Nicholas Tapp (2001). The Hmong of China: Context, Angency, and the Imaginary. BRILL. pp. 333–. ISBN 0-391-04187-8.
- ^ Mark Bender (10 במרץ 2006). Butterfly Mother: Miao (Hmong) Creation Epics from Guizhou, China. Hackett Publishing. pp. xvii–. ISBN 1-60384-335-3.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Tunbao people spring preformance [sic]". English--People's Daily Online. 27 בפברואר 2005.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ James Stuart Olson (1 בינואר 1998). An Ethnohistorical Dictionary of China. Greenwood Publishing Group. pp. 340–. ISBN 978-0-313-28853-1.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Barbara Watson Andaya (2006). The Flaming Womb: Repositioning Women in Early Modern Southeast Asia. University of Hawaii Press. pp. 205–. ISBN 978-0-8248-2955-1.
- ^ Barbara Watson Andaya (2006). The Flaming Womb: Repositioning Women in Early Modern Southeast Asia. University of Hawaii Press. pp. 20–. ISBN 978-0-8248-2955-1.
- ^ Religion and expressive culture – Hmong. Everyculture.com.
- ^ THE SPLIT HORN: Shamanism. PBS.
- ^ Rice, Pranee Liamputtong (2000). "Nyo dua hli– 30 days confinement: traditions and changed childbearing beliefs and practices among Hmong women in Australia". Midwifery. 16 (1): 22–34. doi:10.1054/midw.1999.0180. PMID 11139859.
- ^ "Culturally Appropriate Geriatric Care: Fund of Knowledge". Stanford School of Medicine. Stanford School of Medicine.
- ^ 32.00 32.01 32.02 32.03 32.04 32.05 32.06 32.07 32.08 32.09 32.10 32.11 32.12 32.13 Feng, Xianghong (18 ביוני 2013). "Women's Work, Men's Work: Gender and Tourism among the Miao in Rural China". Anthropology of Work Review. XXXIV: 4–10. doi:10.1111/awr.12002.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 33.0 33.1 33.2 33.3 33.4 33.5 Yu, Runze (13 באוקטובר 2017). "Where women can't marry without silver". BBC Travel: 1–10.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "舌尖上的中国：正宗苗家古法腌鱼，可保存上10年不变质". 3g.163.com (בסינית).
29485724מיאו (קבוצה אתנית)