האחיות צ'ונג

האחיות צ'ונג (וייטנאמית: Hai Bà Trưng‏; 12–43 לערך) היו מנהיגות צבאיות, שלחמו באזור וייטנאם כנגד השלטון הסיני במאה הראשונה לספירה. הן נחשבות גיבורות לאומיות בווייטנאם המודרנית כיוון שהובילו מרד מוצלח נגד שושלת האן הסינית, והשיגו שלטון עצמאי למשך שלוש שנים.

האחות הבכורה צ'ונג צ'ק (Trưng Trắc) והצעירה צ'ונג ני (Trưng Nhị) נולדו בצפון וייטנאם, בכפר קטן בשולי הפריפריה של מחוז מה לין, למשפחה בעלת מסורת צבאית. אביהן היה ראש המשטרה המחוזית. הן קיבלו חינוך צבאי מילדות, שכלל לימוד תורות לחימה ותרגול אמנויות לחימה. מחוז מה לין היה נתון בתקופה זו לשליטת הסינים, והאחיות היו עדות לאורך ילדותן ליחס המשפיל והאכזרי לו זכו המקומיים מצד האצולה הסינית האזורית.

בביקור של ראש משטרה ממחוז שכן פגשה צ'ונג צ'ק את בנו, טי סק (Thi Sách), ובהמשך הם נישאו. טי סק ניסה להנהיג מרד בסינים, בתגובה ליחסם הנוקשה, אך הוא נכשל והוצא להורג בפומבי. צ'ונג צ'ק החליטה למלא את מקומו עם אחותה, ולהצית את המרד מחדש. בעקבות המרד שהובילו האחיות הצליחו התושבים לגרש כוח סיני מקומי בשנת 39 לספירה.

לאחר מכן החלו האחיות להקים צבא גדול, שלפי הגרסה המסורתית היה מורכב מנשים בלבד. הכוח כבש כ-65 מבצרים וגירש את הסינים מממלכת נאם וייט. לפי הדיווחים, האחיות בחרו 36 נשים (כולל אמן) והכשירו אותן להיות מפקדות הצבא.

במשך השנתיים הבאות משלו האחיות כמלכות בממלכה, והצליחו להדוף את כל ההתקפות הסיניות עליה.

עם זאת, שלטונן לא ארך ימים. הסינים גיבשו כוח צבאי רב, והצליחו להביס את הכוחות הווייטנאמיים. על פי הגרסה המסורתית, אחת הדרכים שבהן הם עשו זאת היא באמצעות כניסתם של חיילים סיניים ללא בגדים לשדה הקרב, דבר שגרם לחיילות צבא האחיות להתבייש ולברוח, והקל על הסינים להשמיד את שאר הכוחות, שכבר היו מוחלשים. כשהבינו האחיות שלא יוכלו להדוף את הסינים, הן התאבדו בטביעה בנהר, כדי לא ליפול לידי הסינים. חלק מלוחמיהן המשיכו בקרבות עד תבוסתם, וחלק התאבדו כמוהן. תאריכי לידתן ומותן של האחיות אינם ברורים, אולם משערים שהן התאבדו בסביבות שנת 43 לספירה.

סיפורן של האחיות מוערך מאוד בווייטנאם, כמנהיגות תנועת המרד הראשון בסינים לאחר 247 שנות שלטון סיני. מקדשים רבים בווייטנאם מוקדשים להן, ובכל שנה בפברואר מתקיים יום זיכרון לציון מותן. על שמן נקראים אזור האי בה צ'ונג במחוז האנוי, וכן מספר בתי ספר ורחובות ראשיים בערים הגדולות. באמנות הן מאוירות ומפוסלות לרוב כשהן רוכבות על פילים במהלך קרב.^[1]

סיפורן של האחיות, לצד מספר סיפורים נוספים על לוחמות שנודעו במסורת הווייטנאמית, מצוטטים על ידי היסטוריונים כרמזים לכך שהחברה הווייטנאמית בתקופה זו הייתה מטריארכלית בחלקה, כלומר נשים יכלו לתפוס תפקידי מנהיגות שונים ולא הוצבו בפניהן מכשולים לכך בשל מינן.