לטביה

לטביה
Latvijas Republika

דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
מוטו לאומי	לארץ אבותינו ולחופש
המנון לאומי	אלקים יברך את לטביה
ממשל
משטר	רפובליקה
ראש המדינה	נשיא
שפה רשמית	לטבית
עיר בירה	ריגה 56°58′N 24°8′E (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
שטח יבשתי	64,589 קמ"ר (126 בעולם)
אחוז שטח המים	1.5%
אזור זמן	UTC +2
היסטוריה
הקמה
- עצמאות - הכרזה - הכרה - מחודשת - הכרזה	מהאימפריה הרוסית 18 בנובמבר 1918 11 באוגוסט 1920 מברית המועצות 21 באוגוסט 1991
דמוגרפיה
אוכלוסייה (הערכה 1 בדצמבר 2024)	1,864,173 נפש (151 בעולם)
צפיפות	28.86 נפש לקמ"ר (188 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים 0 10 20 30 40 50 60 70 80 גילאי 0 - 14 15.41% גילאי 15 - 24 10.26% גילאי 25 - 54 38.85% גילאי 55 - 64 13.75% גילאי 65 ומעלה 21.74%
כלכלה
תמ"ג (2023)	43.63 מיליארד $ (98 בעולם)
תמ"ג לנפש	23,403$ (61 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי (2022)	0.879 (37 בעולם)
מטבע	אירו
שונות
סיומת אינטרנט	lv
קידומת בין־לאומית	371
(למפת לטביה מוגדלת)   ריגה דאוגבפילס ילגבה יורמלה לייפאיה אלוקסנה ונטספילס יקבפילס רזקנה ולמירה בלארוס רוסיה אסטוניה ליטא הים הבלטי לטביה (למפת לטביה רגילה)   ריגה דאוגבפילס ילגבה יורמלה לייפאיה אלוקסנה ונטספילס יקבפילס רזקנה ולמירה בלארוס רוסיה אסטוניה ליטא הים הבלטי לטביה

הרפובליקה של לַטְבִיָה (בלטבית: Latvijas Republika) היא רפובליקה בצפון-מזרח אירופה. היא גובלת בים הבלטי, וידועה כאחת המדינות הבלטיות יחד עם אסטוניה וליטא, שגובלות בה מצפון ודרום בהתאמה. במזרח היא גובלת ברוסיה ובלארוס (בלארוסיה).

במשאל עם שנערך ב-20 בספטמבר 2003 הצביעו הלטבים בעד הצטרפות לאיחוד האירופי, והצטרפותה של לטביה נכנסה לתוקף ב-1 במאי 2004. לטביה גם הצטרפה לנאט"ו ב-29 במרץ 2004.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של לטביה

אזור לטביה נודע בעבר בשם 'ליבוניה' (Livonia) ו'לטגליה' (Latgalia) - ארצות בהן שכנו שני עמים בלטים אשר מהם יצא העם, התרבות והשפה הלטבית. רוב האזור היה תחת השפעת מסדר האבירים הטבטונים הגרמני החל מהמאה ה-13. במאות ה18 וה-19, השתלטה רוסיה על לטביה ואזורים סמוכים ולטביה הפכה לחלק מהאימפריה הרוסית. לאחר התמוטטות האימפריה הרוסית בעקבות מהפכת אוקטובר ומלחמת העולם הראשונה הכריזה לטביה על עצמאותה בנובמבר 1918. תקופת העצמאות הזו נמשכה זמן קצר בלבד, לאחר שברית המועצות סיפחה את המדינה ב-17 ביוני 1940 בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב משנת 1939.

פרט לתקופת כיבוש נאצי קצרה במהלך מלחמת העולם השנייה, נשארה לטביה סובייטית עד שרפורמות בקומוניזם הסובייטי כמו הגלאסנוסט גירו את תנועת העצמאות הלטבית, ולטביה זכתה לעצמאות מחודשת ב-21 באוגוסט 1991, זמן קצר לפני התפרקות ברית המועצות. מאז עצמאותה חיזקה לטביה את קשריה עם המערב, הורידה את תלותה ברוסיה לאפסית והפכה לחברה בנאט"ו ובאיחוד האירופי בשנת 2004.

שורשיו של העם הלטבי

התרבות הלטבית המוכרת כיום מורכבת ומושפעת בבסיסה משתי תרבויות עיקריות וידועות בהיסטוריה הלטבית- התרבות הליבונית והלטגלית. העם הליבוני היה ברובו על שפת הים הבלטי באזור המוכר כיום כמפרץ ריגה- התרבות הליבונית הייתה מורכבת ומושפעת משתי תרבויות-פינית ובלטית, התרבות הפינית השפיעה על שפתם הליבונית- שפה אוראלית פינית אשר דומה בעיקר לאסטונית, פינית והונגרית. העם הליבוני, מנהגיו ודרכיו היו דומים יותר לעמים הבלטים שישבו באותם הזמנים (תחילת המילניום השני) באזור לטביה וליטא העכשווי. כיום כמעט ואין עדויות לתרבות ולעם הליבוני ולשפתו פרט לכמה מוזיאונים קטנים ברחבי לטביה ו-12 כפרים קטנים אשר מוגדרים כליבונים ברחבי לטביה, כדוגמת הכפר יאונציאמס בפאתי ריגה, והשפה מדוברת בפי לא יותר מ-200 איש. התרבות השנייה אשר השפיעה באופן משמעותי על התרבות הלטבית היא התרבות הלטגלית, תרבות של עם אשר התיישב ברוב האזור המזרחי של לטביה כיום. העם הלטגלי היה מושפע גם בשפתו הלטגלית וגם בתרבותו מהתרבויות הבלטיות באזור בלבד ומעט מאד מהצפוניות. בניגוד לליבונים ללטגלים יש עדויות רבות ושפתם עדיין מודברת בפי 200,000 איש ברחבי לטביה וברוסיה בגבול הלטבי. השפה הלטגלית נחשבת כיום כבת או אחות לשפה הלטבית כאשר הדמיון ביניהן עצום. כמו כן דרכיהם ומנהגיהם של הלטגלים דומים מאד לאלו של הלטבים.

שלטון רוסי וסובייטי

במשך כ-200 שנה^{[דרושה הבהרה]} רוב לטביה הייתה בשלטון עצמי והגופים הסובבים אותה היו פרוסיה אשר שלטה בליטא וכן האימפריה הרוסית. כאשר התעצמה האימפריה הרוסית והייתה בעלת מספיק כוח היא נלחמה בפרוסיה^{[דרושה הבהרה]} על מנת להשיג שליטה במזרח אירופה (אוקראינה, בלארוס והמדינות הבלטיות- כיום) וניצחה, וכך לטביה נכבשה על ידי הכוחות הרוסים והפכה לחלק מהאימפריה הרוסית.

במשך כמעט 170 שנים שלטו הרוסים בלטבים עד אשר קרסה האימפריה הרוסית בעקבות מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר ולטביה זכתה לעצמאות מחודשת לאחר זמן רב מאוד. עצמאות זו לא האריכה ימים. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה חולקו רוב מזרח וצפון-מזרח אירופה בין גרמניה הנאצית וברית המועצות. בשנת 1940 פלשו הסובייטים אל לטביה וכבשו אותה ואילו שנה לאחר מכן נכבשה על ידי גרמניה הנאצית. במשך שנתיים הייתה לטביה תחת משטר נאצי, כחלק מנציבות הרייך אוסטלנד, עד לכיבושה מחדש ב-1943 על ידי הצבא האדום.

עם הכיבוש מחדש הוקמה רפובליקה סובייטית שנקראה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הלטבית. במשך השנים סבל העם הלטבי מהשלטון הסובייטי ופיתח שנאה של ממש כנגד השלטון וכנגד הרוסים שקיבלו אהדה מהשלטון להיישב בלטביה^{[דרוש מקור]}. בסוף שנות השמונים של המאה העשרים החלו פעולות לאומיות בכמה מהרפובליקות של ברית המועצות. תנועת העצמאות הלטבית קיבלה גירוי והחלה במאבק כנגד השלטון הסובייטי עד להכרזת העצמאות של לטביה ב-21 באוגוסט 1991 וכך הוקמה הרפובליקה של לטביה (בלטבית:Latvijas Republika).

הרפובליקה הנוכחית

לאחר הכרזת העצמאות חזרו הסמל והדגל לשימוש לטבי רשמי ונוצר יחס שלילי כלפי הרוסים ברחבי המדינה. הרשויות הקשו מאד על הרוסים לקבל את הזכות להתיישב בלטביה ולקבל אזרחות ודרשו מהם לעבור מבחנים רבים בשפה הלטבית על השפה, התרבות וההיסטוריה הלטבית על מנת לקבל את הזכות הזו. במשך השנים הראשונות של העצמאות גם היו רעיונות, קריאות ואהדה רבה מצד העם הלטבי לגרש את כל האזרחים והתושבים הרוסים חזרה לרוסיה, אך מעשים אלה סוכלו על ידי לחץ רב של רוסיה באו"ם. לטביה התקבלה לאו"ם והחלה לשפר ולהדק יחסיה עם מערב אירופה וצפון אמריקה על ידי יצירת קשרים חדשים ויחסי מסחר. הדבר הוביל להורדת התלות ברוסיה לאפס מרצון ולהתנתקות ממנה. עם השנים יחסים אלו התהדקו כאשר לטביה נכנסה לברית נאט"ו ולאיחוד האירופי.

פוליטיקה

ערך מורחב – פוליטיקה של לטביה

ה"סאימה" (Saeima) הוא הפרלמנט של לטביה, המונה 100 מושבים ונבחר בבחירות ישירות כל ארבע שנים. הסאימה בוחר את הנשיא, וזה ממנה ראש ממשלה שיחד עם ממשלתו מהווים את הרשות המבצעת של הממשל. ראש המדינה הוא הנשיא ובידיו נמצאות רוב סמכויות השלטון. בנוסף, ביכולתו לפזר את הפרלמנט ולהכריז על בחירות מוקדמות.

יחסי חוץ

המדינות הבלטיות

אחד הקשרים החשובים ביותר של לטביה הוא עם שאר המדינות הבלטיות: אסטוניה וליטא אשר גובלות בה מצפון ומדרום בהתאמה. רוב הייצוא של לטביה הוא למדינות אלו וגם חלק מכובד מהייבוא למדינה הוא ממדינות אלו. מדי שנה נערכת "פסגת הבלטיות" באחת משלוש המדינות בהם נפגשים שלושת הנשיאים והשרים החשובים, כגון שרי החוץ ושרי הביטחון. בפסגה זו הם נוהגים לתכנן פעילויות צבאיות וכלכליות משותפות. אחד מההחלטות הצבאיות העיקריות הוא "חיל האוויר הבלטי": שילוב של שלושת חילות האוויר הבלטיים במטרה להגן על הנתיבים האוויריים של המדינות. עם השנים גם נאט"ו עזרה והשתתפה בתוכנית זו.

יחסי לטביה-ישראל

לאחר הכרזת העצמאות של לטביה, הכירה בה ישראל ב-4 בספטמבר 1991. לישראל יש שגרירות בריגה וללטביה יש שגרירות בתל אביב ושלוש קונסוליות: בחיפה, אשדוד ואילת. בשנת 2008 ביקר נשיא לטביה ואלדיס זאטלרס בישראל. בביקור זה נפגש עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, ציפי לבני ואהוד ברק. הפגישה הרשמית האחרונה הייתה בביקורו של שר החוץ הישראלי אביגדור ליברמן ביולי 2010 בריגה עם הנשיא הלטבי ואלדיס זאטלרס, ראש הממשלה ואלדיס דומברובסקיס, שר החוץ ובכירים נוספים בממשל הלטבי.

צבא וביטחון

ערך מורחב – הכוחות המזוינים הלאומיים של לטביה

מחוזות

מחוזות לטביה

ערך מורחב – מחוזות לטביה

לטביה מחולקת ל-109 מחוזות המכונים "נובדס" (novads). ל-9 ערים יש מעמד "רפובליקני":

• דאוגבפילס
• יקבפילס
• ילגבה
• יורמלה
• לייפאיה
• רזקנה
• ריגה
• ולמירה
• ונטספילס

כלכלה

לאחר פירוק ברית המועצות והקמת מדינה עצמאית בוצעו רפורמות נרחבות בכלכלה. בשנת 1999 לטביה נכנסה לארגון הסחר העולמי.

כלכלת לטביה התאוששה מהמשבר הפיננסי של שנת 1998 ברוסיה, בעיקר בזכות הקפדת הממשלה על משמעת פיסקלית והמעבר ההדרגתי ליצוא למדינות האיחוד האירופי, מה שהקטין את התלות המסחרית ברוסיה. רוב החברות, הבנקים ונכסי הדלא-ניידי עברו הפרטה. לטביה הצטרפה לארגון הסחר העולמי בפברואר 1999 ולאיחוד האירופי במאי 2004. הגירעון המסחרי הגדול הוא הדאגה הכלכלית העיקרית כעת. עד למשבר הכלכלי ב-2008 לטביה זכתה לאחת הצמיחות הגבוהות ביותר באירופה שהגיע בממוצע של 8.4% לשנה.

המשבר הכלכלי ב-2008

בעקבות המשבר הכלכלי העולמי ב-2008, מחירי הנדל"ן בלטביה צנחו ב-45% ממחירם לפני המשבר, דבר המציב את לטביה במקום הראשון בנפילת מחירי הנדל"ן. האבטלה, (בדומה לליטא), עלתה ל-17.8%, והכלכלה כולה הצטמצמה ב-18%. נתונים אלו הציבו את לטביה כאחת המדינות שנפגעו בצורה הקשה ביותר מהמשבר באירופה^{[דרוש מקור]}.

כתוצאה מהמשבר הכלכלי, אחוז הבלתי מועסקים גדל מכ-5.4% בשנת 2007 לכ-22% באפריל 2010. עם זאת, החל מקיץ 2010 מורגשת התאוששות של הכלכלה. בשנת 2010 דורגה לטביה במקום הראשון בעולם בעליית מחירי הנדל"ן, כאשר רשמה עלייה של 21.18%.

תחבורה

בשטח המדינה קיימות כ-2263 ק"מ מסילות רכבת, מהם כ-258 ק"מ מחושמלות. תנועת הרכבות החלה כבר בשנת 1860 ורכבת חשמלית פועלת משנת 1966.

נמל תעופה ראשון נבנה בשנות ה-20 של המאה ה-20. החל משנת 1937 החלו לפעול טיסות מסחריות סדירות. נכון לעתה, נמל תעופה בינלאומי היחיד הוא נמל התעופה הבינלאומי ריגה.

הנמלים הראשיים של המדינה נמצאים בריגה וונטספילס. כמו כן פועלות מעבורות המקשרות את נמלי נוסעים עם ערים לחופי הים הבלטי.

אורך הכבישים הכולל מגיע לכ-20 אלף ק"מ. 15 כבישים הוגדרו כבעלי חשיבות ארצית. כמו כן דרך המדינה עוברות 5 כבישים בעלי חשיבות כלל אירופית.

גאוגרפיה

חלק נכבד משטחה של לטביה מכוסה יערות, ולמדינה יש גם יותר מ-12,000 נחלים קטנים ומעל 3,000 אגמים. רוב שטח המדינה הוא מישורים פוריים עם מעט גבעות במזרח. הנקודה הגבוהה ביותר במדינה היא "גאיזינקלנס" (Gaizinkalns), בגובה של 312 מטר.

לשון הים הרדודה שנקראת מפרץ ריגה נמצאת בצפון-מערב המדינה. הבירה ריגה נמצאת לחופי מפרץ זה, בשפך נהר הדאוגבה (Daugava). ערים מרכזיות נוספות הן דאוגבפילס (Daugavplis) שנמצאת במעלה הנהר ולִיֶפאיה (Liepāja) שנמצאת על החוף הבלטי.

האקלים הבלטי הוא ימי וממוזג, עם קייצים קרירים וחורפים מתונים רטובים.

דמוגרפיה

לאומים

בלטביה חיים, נכון לשנת 2011, 2,067,887 תושבים; לעומת כ-2.7 מיליון תושבים בשנת 1989 (כשהייתה עדיין חלק מברית המועצות). התושבים שמתחלקים ללאומים הבאים:

• 62.1% לטבים (כ-1,400 אלף שהיה 52% בשנת 1989)
• 26.9% רוסים (כ-905 אלף שהיה 34% בשנת 1989)
• 3.3% בלארוסים (כ-120 אלף שהיה 4.5% בשנת 1989)
• 2.2% פולנים (כ-60 אלף שהיה 2.5% בשנת 1989)
• 0.3% יהודים (כ-23 אלף שהיה 0.9% בשנת 1989)
• 5.2% אחרים

דתות

האוכלוסייה בלטביה מתחלקת לאמונות הבאות:

• 97% - נצרות (אם כי בהשפעת ברית המועצות, חלקם מגדירים עצמם כחסרי אמונה)
• 0.5% - יהדות
• 2.5% - אחר

האוכלוסייה היא נוצרית ברובה, ומתחלקת בין הכנסייה הלותרנית, הקתולית ואורתודוקסית. דת הדייבטוריבה, הטוענת לשורשים היסטוריים במיתולוגיה הקדם-נוצרית, התפתחה בלטביה ומרוכזת בה.

שפות

לטבית, שהיא אחת מהשפות הבלטיות, היא השפה הרשמית היחידה, אך גם רוסית נפוצה. בלטביה מדוברות גם בלארוסית, אוקראינית, ליטאית, פולנית, יידיש, עברית, אסטונית, גרמנית, ליבונית, לטגלית ואנגלית.

יהודי לטביה

ערך מורחב – יהדות לטביה

בית כנסת בסבילה

בלטביה היה ישוב יהודי כבר במאה ה-16. היהודים התרכזו בעיירות בתחום המושב, בהן הותר להם לשבת, וכן בערים הראשיות, כדוגמת ריגה, דאוגבפילס, באוסק, ילגבה ועוד. בתחילת המאה ה-20 חיו בלטביה כ-200,000 יהודים. רוב היהודים עסקו במסחר והיו מבוססים מבחינה כלכלית ברובם. בשואת העם היהודי פעלו רבים מבני העם הלטבי בשיתוף פעולה עם הגרמנים, רצחו ופרעו ביהודים שלא הצליחו להימלט או להגר קודם לכן [1]. רוב יהודי לטביה שנותרו נרצחו בבורות ההריגה, בגיטאות וביערות כדוגמת טבח יער רומבולה. בשנת 1943 כבר נותר בלטביה רק שריד מיהדות לטביה המפוארת, כ-5,000 יהודים בשלושה גטאות ובמספר מחנות עבודה. לאחר המלחמה, חזרו חלק מהיהודים שהספיקו להימלט, וגילו שרוב בני משפחתם נספו והיו אף משפחות שלא נשאר להן זכר.

ב-14.6.1941 הוגלו רבים מאזרחי לטביה לסיביר, כחלק מהטרור הסטליניסטי, בהם גם יהודים. בעקבות הגליה זאת נמנעו יהודים רבים מלברוח מהכיבוש הנאצי לרוסיה, מכיוון שעדיין לא היה ברור איזו מהסכנות גדולה יותר. בנוסף, העדרות של בני משפחה בוגרים מנעה את בריחתם של ילדים וזקנים שלא יכלו לעבור את תלאות הדרך לבדם. היהודים שנותרו בשנת 1941 בלטביה, נרצחו ברובם המוחלט בשואה. הקהילה היהודית ששרדה את השואה מנתה בעיקר את אלה מהם ששרדו את הגולאגים וחזרו ללטביה לאחר תום מלחמת העולם השנייה. בשנת 1948, הוגלו לסיביר בשנית חלק מהאנשים שחזרו משם קודם.

בשנת 1970 מנו היהודים ברפובליקה כ-36,600 יהודים. עד לשנת 1987 עלו כשליש מהם למדינת ישראל. בהתאם לנתוני מפקד אוכלוסין משנת 2005 התגוררו בלטביה 9,883 יהודים שהם כ-0.5% מאוכלוסיית לטביה.

קישורים חיצוניים

• המכון הלטבי - אתר ממשלתי רשמי המכיל עובדות על לטביה בשפות שונות.
• מידע פוליטי-חברתי מקיף על לטביה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• הממשלה
• לשכת הנשיא
• סאימה (Saeima) - אתר הפרלמנט (בלטבית)
• ברוכים הבאים ללטביה - אוסף קישורים
• LatviansOnline - קהילה וירטואלית לטבית פופולרית
• latvians.com - זהות לטבית בגלות

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0