רבי נפתלי צבי יהודה ברלין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף הנצי"ב מוולוז'ין)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רבי נפתלי צבי יהודה ברלין
לידה כ"ט בחשוון ה'תקע"ז
פטירה כ"ח באב ה'תרנ"ג (בגיל 76)
השתייכות רבנים מתנגדים, רבני רוסיה הלבנה
תחומי עיסוק תנ"ך, תלמוד, הלכה, אגדה, מדרשי הלכה, ארץ ישראל
תלמידיו

בניו, הרבנים חיים ברלין ומאיר בר-אילן והרבנים:

רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, (כונה בפי בני דורו: ר' הירש לייב) (כ"ט בחשוון ה'תקע"ז, 20 בנובמבר 1816כ"ח באב ה'תרנ"ג, 10 באוגוסט 1893) הידוע בשם הנצי"ב מוולוז'ין, היה ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19.

תולדות חייו

נערותו

הנצי"ב היה בנו הבכור של הרב יעקב, שהיה סוחר ותלמיד חכם בעיר מיר. אביו היה מיוחס מצד אביו לרבי אלחנן מברלין, אשר כונה "רבי אלחנן בעל התוספות" מחמת בקיאותו הנפלאה בתורה, שהזכיר את בעלי התוספות.[1] מצד אימו הגיע ייחוסו עד רבי מאיר אייזנשטט, מחבר שו"ת פנים מאירות. רבי שלום שבדרון סיפר[2] כי בילדותו התקשה הנצי"ב בלימוד ואביו שקל לשולחו ללמוד מקצוע, ואז הילד בכה זמן רב עד שנפתחו בפניו שערי חכמה. יש מבני משפחת הנצי"ב המכחישים בתוקף את הסיפור[3], ובגרסה אחרת מספר רבי ברוך אפשטיין בספרו "מקור ברוך"[4], כי במהלך התקופה שלאחר נישואי הנצי"ב היו זמנים שבהם חש תחושות יאוש, וחשב לעבור לעיסוק במסחר, אולם באותו זמן קשר קשרים תורניים עם רבי דוד לוריא, דבר שעודד את רוחו מאוד. הרד"ל אף העניק לו הסכמה לחלק הראשון של ספרו "העמק שאלה" שיצא בשנת ה'תרט"ו.

בגיל 11 החל ללמוד בישיבת וולוז'ין, ובגיל 13 וחצי לקחו רבי יצחק מוולוז'ין, ראש ישיבת וולוז'ין, כחתן לבתו ריינה-בתיה. עם נישואיו התמסר הנצי"ב להתעמקות בתורה במשך כעשרים וחמש שנים, והוא התבלט בשקידתו. בנו של הנצי"ב, הרב מאיר בר-אילן, מספר שבתחילה לא נודעה גדלותו המיוחדת של הנצי"ב עקב צניעותו. חליפת מכתבים בין הנצי"ב לבין הרד"ל היא זו שהעמידה את רבי יצחק מוולוז'ין על גדולתו[5]. משנת ה'תר"ז החל להעביר שיעורים בישיבת וולוז'ין.

ראשות ישיבת וולוז'ין

כשנפטר חמיו רבי יצחק מוולוז'ין בשנת ה'תר"ט התמנה חתנו הראשון, רבי אליעזר יצחק, לראש ישיבה, והנצי"ב למִשְנֶה לו. מותו בגיל צעיר של רבי אליעזר יצחק, בשנת ה'תרי"ג (1853), הביא להכתרתו של הנצי"ב כראש הישיבה. מתחרה על הנהגת הישיבה היה לו באותו זמן אבי שושלת בריסק, רבי יוסף דב בר סולובייצ'יק. השניים כיהנו זמן מה יחדיו, אך חילוקי הדעות והחיכוכים ביניהם היו רבים. הנצי"ב דגל בבקיאות ובפשטנות, ואילו רבי יוסף-דוב בפלפול ובחריפות. ארבעה מגדולי הרבנים באותו הדור, ביניהם רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, התערבו במחלוקת שנוצרה והעמידה בסכנה את קיום הישיבה, והכריעו לזכותו של הנצי"ב, שכיהן כראש ישיבה ראשי ורבי יוסף דב משנה לו. במשך 12 שנה כיהנו יחד במתכונת זו, במהלכן פרצו מפעם לפעם מחלוקות בין תלמידי הנצי"ב לתלמידי רבי יוסף דב. לאחר כשתים עשרה שנה עזב רבי יוסף דב לצורך קבלת משרת הרבנות בבריסק דליטא, וכדי להוכיח שלא עזב על רקע המחלוקת ביניהם השיא את בנו הרב חיים לנכדת הנצי"ב (בת חתנו הרב רפאל שפירא). החל משנת ה'תרי"ג הנהיג את הישיבה, עד לסגירתה בשנת ה'תרנ"ב, ובה השקיע את כל מרצו, כפי שכתב:

בה כל חיי רוחי, וגם אין איש עמדי לשאת משאה

תחת הנהגת הנצי"ב התפרסם שמה של הישיבה עוד יותר, ומספר התלמידים בישיבה גדל ממאה ליותר מחמש מאות תלמידים. מקצת מאופייה של הישיבה השתקף ב"המתמיד" שכתב חיים נחמן ביאליק.

בשנת ה'תרל"א נפטרה אשתו ריינה בתיה, ממנה נולד בנו רבי חיים ברלין. לאחר מותה נשא הנצי"ב את בת אחותו, בתיה מרים אפשטיין, בתו של בעל ה"ערוך השולחן", רבי יחיאל מיכל אפשטיין, שהייתה צעירה ממנו בכשלושים שנה. לזוג נולדו שני הבנים: רבי יעקב ורבי מאיר ברלין (לימים בר-אילן).

בזקנותו, רצה מאוד לעלות לארץ ישראל, ועל כן ביקש למנות במקומו את בנו, רבי חיים, רבה של מוסקבה, אך חלק מהתלמידים התנגדו, כי רצו שרבי חיים סולובייצ'יק יהיה ראש הישיבה. תסיסה זו גרמה בסופו של דבר להלשנה לשלטונות על "תפקודה הלקוי" של הישיבה, שהביאה להתערבות שר ההשכלה הרוסי.

ישיבת וולוז'ין נסגרה בסופו של דבר בשל הלחץ הבלתי פוסק שהפעילו השלטונות הרוסיים על הנצי"ב. הטענה הרווחת היא שהנצי"ב החליט לסגור את הישיבה, כדי שלא ילמדו בה רוסית, אך למעשה הוא הסכים ללימוד של השפה הרוסית מחוץ לכותלי הישיבה, כפי שהוא כותב: "אם יצטרכו על פי המלכות ללמוד לימודי חול גם כן, יהא בהשגחה מהרב וראשי ישראל, שיהא המורה ירא אלוקים"[6], אולם דבר זה לא סיפק את שר החינוך הרוסי, שדרש בה'תרנ"א (1891), שעות לימוד רבות ללימודי חול, משעה 9 בבוקר ועד שעה 3 אחר הצהריים, שלא יהיו לימודים בערב, שלא ילמדו יותר מעשר שעות ביום ושכל הצוות של הישיבה יהיו בעלי דיפלומות[7]. לדרישות אלו לא יכול היה הנצי"ב להסכים, והישיבה נסגרה. עם סגירת הישיבה בשבט ה'תרנ"ב (פברואר 1892) גורשו גם ראשיה מהאזור. סגירת הישיבה, בה השקיע את כל כוחותיו במשך 38 שנים, הרעה את בריאותו, כמו גם הדאגה מהחובות על סך 9,000 רובל שהותירה. מצבו הגיע עד לשיתוק[דרוש מקור]. בריאותו הירודה מנעה ממנו להגשים את חלומו לעלות לארץ ישראל. כעבור כשנה וחצי, בבוקר ביום חמישי כ"ח באב ה'תרנ"ג (10 באוגוסט 1893) נפטר בהיותו בוורשה. הוא נקבר למחרת בבית הקברות היהודי בוורשה[8]. מאוחר יותר נקבר לצדו בעל נכדתו רבי חיים סולובייצ'יק.

בנו רבי חיים ברלין שימש כרבה של מוסקבה וכשעלה לארץ ישראל לאחר פטירת אביו היה לרבה של קהילת הפרושים בירושלים לאחר פטירת ר' שמואל סלנט, ואילו בנו הרב מאיר בר-אילן, היה מדמויותיה הבולטות של הציונות הדתית וממנהיגיה. על שמו נקרא קיבוץ עין הנצי"ב ובו שלושה מעיינות על שמו, עין נפתלי, עין צבי ועין יהודה.


תקופת חייו של רבי נפתלי צבי יהודה ברלין על ציר הזמן
ציר הזמןתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרונים
ציר הזמן

פעילותו בתנועת חיבת ציון

קברו של הנצי"ב בבית הקברות היהודי בוורשה
אוהל קבריהם של הנצי"ב מוולוזי'ן ור' חיים מבריסק בבית הקברות היהודי בוורשה

הנצי"ב רחש אהדה רבה למפעל ההתיישבות בארץ ישראל, והיה חבר פעיל בתנועת חיבת ציון.  הנצי"ב הדגיש את חשיבות האחדות, ויצא נגד הרבנים שקראו להיבדל מן יהודים שאינם במדריגה הרוחנית הראויה, וכתב כי עצתם "קשה כחרבות לגוף האומה ולקיומה". הנצי"ב אחז שעלינו להשתדל להושיב ארץ ישראל בכל סוגי בני ישראל, והקביל זאת לעלייה בתקופת עזרא, שבין העולים היו גם מחללי שבת, ונשואים לנוכריות. אמנם במכתב מאוחר יותר, כתב: שכשם שעזרא ונחמיה הבדילו את עולי הגולה מנשותיהם הנכריות ומחילול השבת, כך עלינו "חובבי ציון" להזהר ולרשום בתקנת הישוב, להשתדל שיהיו העולים לארץ ישראל שומרי תורה הכתובה והמסורה, בלי שום התחכמות חס ושלום.[9] 

על ארגון כל ישראל חברים כתב שהם החטיאו את המטרה, כי נתייסדו על רוח אהבת הלאומיות, ולא על רוח אהבת ה' ודתו הקדושה.[10]  

אמנם עם כל אהדה הרבה שרחש למפעל ההתיישבות בארץ, התנגד נחרצות לאלו שראו בעסק הישוב סימן גאולה. וכתב: אסור לנו להזכיר רעיון של גאולה בענין ישוב הארץ, דבלי ספק ישמעו התוגר ושריו דישוב הארץ על ידי ישראל אתחלתא דגאולה היא, ויפריעו ח"ו עיקר הישוב, ושארי מלכויות יחושו לדבר ויגזרו גזירת המן רח"ל, וחלילה לנו להראות בעסק הישוב סימני גאולה, ורק העיר ה' בלבנו להשיב שממות הארץ ולעשותה לישוב, ויותר מזה לא ידענו מאומה".[11]  

אם אמנם לא חשב בתחילה הנצי"ב לפעול במסגרת התנועה, בשל עומס עבודת הישיבה, נמשך אט אט לתוך פעילות התנועה, עד שנבחר בועידת דרוסקניק (תרמ"ז) לאחד משלושת "הגבאים היועצים" להנהגת התנועה. בשלהי השנה הוציאו מכתב חוזר לכל רבני הקהילות בעניין העמדת קופות צדקה לשם איסוף כספים ליישוב ארץ ישראל. מתוקף תפקידו פעל הנצי"ב להחדרת ערכי הדת בתנועה. במכתביו קבל על "תקלות" שאבחן בפעילות התנועה, ולא אחת עורר את זעמם של מנהיגי התנועה החילונים. למשל, כאשר רצו להעמיד בראש התנועה את יהודה לייב פינסקר התנגד נמרצות בשל ריחוקו מהדת. בייחוד סערה רוחו בעקבות השמועות שנפוצו על התנהגותם החילונית של הבילויים מתיישבי גדרה. הנצי"ב דרש לפעול באמצעים נגדם, עד כדי הוצאתם מהמקום. לבסוף, חזר בו מדרישה זו.

בוועידת "חובבי ציון" בוילנא בשנת תרמ"ט, נבחר שוב לגבאי-יועץ. אותה שנה הייתה שנת שמיטה, והנצי"ב נמנה עם האוסרים את העבודה בשביעית באמצעות היתר המכירה. את נימוקיו ביאר ב"קונטרס דבר השמיטה". בראשית תרנ"א קרא במאמרו "אחרית כבראשית" להתגייס לעבודת היישוב אם בפעולה חומרית, בעבודת האדמה או בחרושת המעשה או במסחר, אם בפעולה רוחנית, היינו הדפסת ספרים מועילים לעניין הנשגב. כמו כן הדגיש את מחויבותם של גדולי ישראל לתהליך שיבת ציון.

כל פעילותו ב"חיבת ציון" התנהלה כולה מחוץ לכותלי הישיבה, כי הישיבה הייתה בעיניו קודש ללימוד תורה בלבד. לא לחינם הוקמו אגודות סתרים של חיבת ציון בישיבה שלו. הראשונה בשם "נס ציונה" שנוסדה בתרמ"ה (1885) שלא בידיעתו ונסגרה לאחר שהמשטרה גילתה אותה, והשנייה בשם "נצח ישראל" שנוסדה בתר"ן (1890) בידיעתו.

שיטתו בלימוד תורה

יוצאת דופן הייתה התעסקותו במדרשים התנאיים, כמו הספרי ובספרות הגאונים. את חיבורו החשוב "העמק שְאָלָה" כתב על ספר השאילתות של רב אחאי גאון. בשיטתו היה קרוב לבית מדרשו של הגאון מווילנה (שבהשפעתו נוסדה ישיבת וולוז'ין) וכמוהו עשה שימוש רב בהגהות נוסח. בעוד שהלימוד הישיבתי לעיתים מנותק מפסיקה הלכה למעשה, היה הנצי"ב מפורסם גם כמשיב תשובות הלכתיות.

בהקדמותיו הארוכות לכל אחד מחלקי "העמק שאלה" פורש הנצי"ב את שיטתו בלימוד. לימוד התורה עשוי, לדבריו, משני יסודות: הקבלה (המסורת) והפלפול. (בלשונו- "אש-דת", הדת היא המסורת, והאש היא הפלפול המשתלהב). הגאונים, מתוך קרבתם לתקופת התלמוד "כל דבריהם דברי קבלה". לעומתם הראשונים נזקקו להגיע לפירושיהם מתוך היקש שכלי ופלפול. בלימודו שילב את שתי הדרכים, חתר אל יסודות הגאונים והשלימם בסברות הראשונים, אגב השוואות, ובירור עומקן של סברות והלכות בשכלו הפשטני. את יסודותיו תמך תמיד בשאלתות, בה"ג והרי"ף. השיבה לראשונים הקדומים באה אצלו מתוך הכרה ברורה, כי בדבריהם יש לחפש את המפתח להבנת ההלכה כולה.

העיון בדברי הראשונים הקדומים הביא אותו לחקר נוסחאות ולחיפוש אחריהן, ובתחום זה התגלה כבעל חוש מדעי מפתיע. בחיפושיו אחר הנוסחא המדויקת ביותר של השאילתות, רכש לעצמו כתבי יד שונים ונדירים.

יוצא דופן היה עיסוקו במקרא. בכל יום הוא לימד בישיבה את פרשת השבוע, מה שהפך לימים לפירוש "העמק דבר". לימוד זה היה לחידוש כלפי הנהוג בישיבות אז. הוא קבע כללים לפיהם ניתן להסיק דברים מהמקרא. נאמן לשיטתו המחברת את החידושים המאוחרים לטקסטים הקדומים, הסמיך את דברי חז"ל במדרשי ההלכה והאגדה אל התורה שבכתב, על ידי דקדוקים לשוניים ועניינים. בפירושו לתורה הוא מתגלה כבלשן מובהק. על חיבור זה אמר לימים בנו הרב מאיר בר-אילן:

ספר הקובע ברכה בשיטה שלימה ומסודרת, בתכנית מהוקצעת ומעובדת על חיי עם ישראל מראשיתו ועד אחרית ימים

.

רעיונותיו מקוריים. בשיח על יהדות ומוסר חשוב הסברו על השם שניתן לספר בראשית - "ספר הישר", על היות האבות ישרים בדרכי העולם. בתיאור מגדל בבל הוא מציג חברה טוטליטרית, המבקשת להקים מגדל על מנת לאפשר תצפית ושליטה מהודקת על בני האדם. הוא מתאר כיצד חברה כזו תתפאר בשלום ובלכידות בתוכה, אבל למעשה תרדוף ותשפוך דמו של כל שיעז להתנגד.

כתביו

בחייו התפרסמו ספריו "העמק שאלה" על שאילתות דרב אחאי ופירושו העמק דבר על התורה ורינה של תורה על שיר השירים. בנוסף, כתב שו"ת בשם "משיב דבר", וספר חידושים על הש"ס בשם "מרומי שדה" (על פי הפסוק: "ונפתלי על מרומי שדה", שופטים ה', י"ח) שיצאו לאור לאחר פטירתו. בניו, המוציאים לאור את חידושיו על הש"ס, סירבו לכתוב את תולדות אביהם בפתח הספר, מאחר שהוא ראה בסיפורי קורות רבנים ביטול תורה ועל כן "עצת היצר".

שאר הספרים יצאו על פי כתבי היד על ידי נכדו רבי ישראל איסר שפירא, ובנו (נין הנצי"ב) הרב צבי שפירא, ועוד צאצאים.

ספריו:

משפחתו

בניו מאשתו הראשונה, ריינה בתיה (בתו של רבי יצחק מוולוז'ין):

בניו מאשתו השנייה, מרים (בתו של הרב יחיאל מיכל אפשטיין):

מתלמידיו

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ישיבת וולוזין / הרב ד"ר שמואל ק. מירסקי, באתר www.daat.ac.il
  2. ^ "שאל אביך ויגדך", חלק ב', עמ' ט"ו. הסיפור מובא גם כאן בשם רבי ברוך בר ליבוביץ
  3. ^ ר' יעקב קוסובסקי-שחור, צפונות י"ב, תמוז תשנ"א, עמוד קט, באתר היברובוקס.
  4. ^ חלק ד', עמוד תתמ"ב, באתר היברובוקס.
  5. ^ הרב מאיר בר-אילן ,'רבן של ישראל', עמ' 25
  6. ^ שו"ת משיב דבר, א, סי' מ"ד, בסוף העמוד, באתר היברובוקס.
  7. ^ ברוך הלוי אפשטיין, מקור ברוך עמ' תתר"ג
  8. ^ הרה"ג הגדול מו"ה נפתלי צבי יהודה ברלין ז"ל, הצפירה, 10 באוגוסט 1893.
  9. ^ מכתב ב' מהנצי"ב "שיבת ציון" עמ' 8, באתר נדפס גם בה"המגיד", תרמ"ז, גיליון 15
  10. ^ מכתב ב' מהנצי"ב, "שיבת ציון" עמ' 7
  11. ^ "אגרות הנצי"ב מוולאזין" איגרת ק"ז

30654449נפתלי צבי יהודה ברלין