המעורבות הישראלית במלחמת איראן–עיראק

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ישראל (בכתום) הייתה ספקית נשק חשאית לאיראן (בירוק) במהלך מלחמת איראן-עיראק.

המעורבות הישראלית במלחמת איראן–עיראק כללה תמיכה שסיפקה ישראל לאיראן במהלך מלחמת איראן–עיראק בין השנים 1980–1988. במהלך המלחמה הייתה ישראל אחת הספקיות העיקריות של ציוד צבאי לאיראן. ישראל גם סיפקה מדריכים צבאיים לאיראן במהלך המלחמה, ובתמורה קיבלה מודיעין איראני שסייע לה לבצע את תקיפת הכור הגרעיני בעיראק.

ישראל תמכה באיראן במהלך המלחמה על מנת שאיראן תהווה משקל נגד לעיראק, לבסס מחדש את השפעתה באיראן שישראל הפסידה עם המהפכה האיראנית ב-1979, וליצור עסקאות חדשות לתעשייה הביטחונית הישראלית. מכירת הנשק הישראלית לאיראן גם הקלה על עליית יהדות איראן לישראל ולארצות הברית. תמיכתה של ישראל באיראן במהלך המלחמה נעשתה בחשאי, ואיראן הכחישה כל שיתוף פעולה בין שתי המדינות.

אכבר האשמי רפסנג'אני (משמאל) ורוחאללה ח'ומייני (מימין). מנהיגי איראן במהלך המלחמה

רקע

המהפכה האיראנית

לפני המהפכה האיראנית ב-1979, איראן תחת השאה מוחמד רזא פהלווי הייתה בעלת ברית של ישראל וצרכנית נשק ישראלי.[1] אולם, לאחר המהפכה, הממשלה החדשה של האייתוללה חומייני הקפיאה את היחסים עם ישראל.[2] גם היחסים בין איראן לעיראק הידרדרו לאחר המהפכה. חומייני הטיף לאוכלוסיות השיעיות הגובלות באיראן להמשיך במהפכה האסלאמית. איראן ניסתה לערער את היציבות במדינות השכנות לה. העוינות של איראן הובילה להסלמה בין האייתוללה חומייני לבין נשיא עיראק סדאם חוסיין, סוני שדגל בלאומיות פאן-ערבית חילונית. עם תחילת המהפכה, סדאם חוסיין מצא הזדמנות לכבוש את מחוז ח'וזסטאן של איראן, שבו היו שדות הנפט הדרומיים של איראן ורוב ערבי. בתחילת 1980, היה ברור שמלחמה באופק.[3]

ראש ממשלת איראן הראשון לאחר המהפכה היה מהדי באזרגאן. הוא פנה לממשלת ארצות הברית כדי לקבל נשק ולעזור לו לבסס את מעמדו. עם זאת, ממשל קרטר בחר שלא להיות מעורב בענייניה הפנימיים של איראן. עד סתיו 1979 החלה הסיעה המתונה של ראש הממשלה באזרגאן להפסיד במאבק הפנימי מול הפלג הקיצוני בממשלת המהפכה. ב-4 בנובמבר 1979 תפסו גורמים מהפלג הקיצוני את שגרירות ארצות הברית בטהראן והחזיקו את עובדי השגרירות האמריקאית כבני ערובה.[4] כתוצאה מלקיחת בני הערובה, ממשלת ארצות הברית הטילה אמברגו על איראן (אנ').[5]

עסקת נשק סמויה

מאחר שלא הצליחו להשיג ציוד צבאי מממשל קרטר, האיראנים פנו לממשלת ישראל וניהלו משא ומתן על עסקת נשק חשאית ראשונית בין שתי המדינות. בתחילת 1980 התרחשה מכירת הציוד הצבאי הראשונה על ידי ישראל לממשלת איראן של האייתוללה חומייני, כאשר ישראל מכרה לאיראן מספר רב של צמיגים עבור מקדונל דאגלס F-4 פנטום. הרווח הנקי מהמכירה הוליד קרן סלוש (אנ') חוץ-תקציבית של מפלגת הליכוד וסוכנויות הביון, שגדלה משמעותית במהלך השנים הבאות.[6]

הקצין האיראני מוחמד-רזה אמיניזאדה, שביקש מקלט מדיני באנגליה ב-1985, תיאר בראיון למגזין "אל-דסתור" הלונדוני את התבוננותו במגעים הראשונים בין ישראל לממשלת חומייני. ראש הנציגות הישראלית לאיראן היה אז אלוף-משנה אורי, קצין בכיר בצבא. אמיניזאדה תיאר כיצד:

"כשהגיע [קולונל אורי] לטהראן הבאתי אותו במסוק. לאחר חמישה ימים בטהרן הוא פגש את רוב הפקידים הבכירים של הרפובליקה האסלאמית גם בזמן שהדיפלומטים האמריקאים עדיין היו בני ערובה בטהרן. שלושה ימים לאחר המשימה הוא חזר לתל אביב, מטען אחד של חברת תעופה טס ללרנקה והביא חלקי פנטום או F-14, 'טום קאט', ומאז התפתחו היחסים כך שמלבד נשק, גם תרופות, עוף, ביצים ומוצרי מזון יוצאו לאיראן".

[דרוש מקור: האם הכוונה לאורי לוברני, שגריר ישראל באיראן קודם המהפכה?]

תחילת המלחמה

ב-22 בספטמבר 1980 עיראק תקפה את איראן. עם תחילת המלחמה הייתה צריכה איראן להשיג ציוד צבאי. איראן צרכה במיוחד ציוד צבאי מתוצרת אמריקאית ובריטית, שכן הארסנל שלה התבסס על חימוש אמריקאי ועל חימוש בריטי שנרכש במהלך שלטונו של השאה.[2] משלוח שני מישראל הגיע לאיראן באוקטובר 1980. המשלוח השני הביא לסדרה חדשה של עסקאות נשק. ב-24 באוקטובר 1980 הוטסו לאיראן חלקי טנק סקורפיון ו-250 צמיגים למקדונל דאגלס F-4 פנטום. בערך באותו זמן, אספקה צבאית אחרת בבעלות ישראלית נשלחה בחשאי ממקומות אחסון באירופה לנמלים האיראניים צ'באהר (אנ'), בנדר עבאס ובושהר. האספקה הצבאית כללה חלקי חילוף למטוסי מקדונל דאגלס F-4 פנטום אמריקאים, מסוקים ומערכות טילים.[7] ממשל קרטר גילה על מכירת הציוד הצבאי ובעקבות כך לחץ על ממשלת ישראל לעצור מכירות עתידיות, בעוד ארצות הברית ניהלה משא ומתן עם איראן לשחרור עובדי השגרירות האמריקאית שהוחזקו כבני ערובה.

הסכם בין ישראל לארצות הברית

הנשיא רונלד רייגן (משמאל, מאחור) בפגישה עם היועץ לביטחון לאומי רוברט מקפרלן (מימין, מאחור).

לאחר תחילת המלחמה, ישראל ביקשה אישור מארצות הברית למכור לאיראן ציוד צבאי מתוצרת אמריקאית. ממשל רונלד רייגן החדש שנבחר בתחילת 1981 בזמן שחרור בני הערובה של השגרירות האמריקאית נתן הסכמה סמויה לישראל למכור ציוד צבאי לא מתוחכם מתוצרת אמריקאית לאיראן, למרות התנגדותו הרשמית למכירת נשק לאיראן. רוברט מקפרלן, שהיה יועץ מחלקת המדינה, ריכז את ההסכם שנחתם בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין למזכיר המדינה של ארצות הברית אלכסנדר הייג.[8]

לאחר חתימת ההסכם, ישראל החלה למכור ציוד צבאי אמריקאי לא מתוחכם לאיראן. עם זאת, במקביל, ישראל הפרה את ההסכם ומכרה גם ציוד צבאי אמריקאי מתוחכם לאיראן. על מנת ליישם את המכירות הלא מותרות הללו, המודיעין הישראלי יזם מבצע חשאי בניו יורק. המודיעין הישראלי ניהל חברה של 50 עובדים ברחוב ג'ון באזור וול סטריט.[9] המשרד שימש להכוונת רכישות חשאיות של ציוד צבאי אמריקאי למכירה חוזרת לאיראן.[8] במרץ 1982 הייתה הדלפה לניו יורק טיימס על מכירת נשק חשאי של ישראל לאיראן.[10][11] מחשש שפעילות החברה עלולה להיפגע, מבצע רכישת הנשק הישראלי החשאי הועבר ללונדון ב-1983. המבצע בלונדון ניהל רשת עולמית של סוחרי נשק פרטיים, חברות פגזים ומשלוחים שבמהלך המלחמה מכרו בחשאי עבור ישראל נשק מתוצרת אמריקאית בשווי של כמה מיליארדי דולרים לאיראן.[8]

במהלך 1982 התברר למזכירות המדינה של ארצות הברית שממשלת ישראל מוכרת באופן שוטף ציוד צבאי מתוצרת אמריקאית ללא הסכמתה של וושינגטון, שחרג מההסכם בין בגין להייג. באביב 1982, לאחר שנקבע כי שר הביטחון הישראלי אריאל שרון מפר את ההסכם, ביטל ממשל רייגן את הסכמתו למכירת כל ציוד צבאי אמריקאי על ידי ישראל לאיראן. למרות המכירות של ישראל לאיראן, ממשל רייגן המשיך לחדש את מלאי הנשק של ישראל בנשק מתוצרת אמריקאית. ההתעלמות המכוונת ממכירת הנשק של ישראל לאיראן התרחשה על אף העובדה שממשל רייגן החל ב-1983 בקמפיין ציבורי (אנ'), לעצירת מכירת נשק כלל עולמית לאיראן.[8]

מכירת נשק

1980–1982

שני חיילים איראנים עם BGM-71 טאו (נשק שנמכר על ידי ישראל לאיראן) רכובים על טויוטה לנד קרוזר במהלך מלחמת איראן-עיראק

מכירות הנשק הישראליות לאיראן הסתכמו ב-500 מיליון דולר בשנים 1981 עד 1983 על פי מכון יפו למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב.[12]  מומחי נשק אחרים העריכו את המכירות הכוללות ביותר מ-500 מיליון דולר בשנה, כולל חלקי חילוף למטוסים, ארטילריה ותחמושת.[13]  דיווחים פנימיים של ממשלת ארצות הברית הצביעו על כך שבתחילת שנות ה-80, סך מכירת הנשק הישראלית לאיראן התקרבה ל-2 מיליארד דולר בכל שנה.[14] רובו שולם בנפט איראני שנמסר ישירות לישראל.[12] לדברי אחמד חיידרי, סוחר נשק שעבד עבור ממשלת איראן, "כ-80% מהנשק שרכשה טהראן מיד לאחר תחילת המלחמה מקורו בישראל".[12] העובדה "שחיל האוויר האיראני יכל לתפקד בכלל", לדברי מארק פיתיאן, לאחר המתקפה הראשונית של עיראק ו"הצליח לבצע מספר גיחות מעל בגדאד ולתקוף מתקנים אסטרטגיים" נבעה "לפחות חלקית מההחלטה של ממשל רייגן לאפשר לישראל לתעל נשק ממוצא ארצות הברית לאיראן כדי למנוע ניצחון עיראקי קל ומוקדם".[15]

בשנה הראשונה של מכירות נשק בקנה מידה גדול בשנת 1981, ישראל מכרה לאיראן נשק בשווי 75 מיליון דולר ממלאי התעשייה הצבאית הישראלית, התעשייה האווירית וצבא ההגנה לישראל.[16][10] הציוד כלל 150 תותחים נגד טנקים M-40 (אנ') ו-24,000 פגזים, חלקי חילוף למנועי טנקים ומטוסים, 106 מ"מ, 130 מ"מ, 203 מ"מ ו-175 מ"מ פגזים וBGM-71 טאו.[16] ה-Cyprus Weekly (אנ') דיווח כי נמל התעופה הבין-לאומי לרנקה שימש להעברת הנשק מישראל לטהראן.[17] החומר הועבר במקור באוויר באמצעות מטוסים חכורים של חברת התעופה הארגנטינאית Transporte Aéreo Rioplatense (אנ') ולאחר התאונה בארמניה ב-1981 (אנ'), בספינה.[16]

יעקב נמרודי, שהיה הנספח הצבאי בשגרירות ישראל בטהראן מ-1955 עד 1979, חתם ביולי 1981 על עסקת נשק עם משרד ההגנה של איראן.[2][13] נמרודי הסכים למכור לאיראן נשק בשווי 136 מיליון דולר, כולל MGM-52 Lance, פגזי Copperhead (אנ') וMIM-23 הוק.[2][14] עיתון צרפתי פרסם על המכירה עם צילומי החוזה לעסקת הנשק בסך 136 מיליון דולר.[17] במרץ 1982, הניו יורק טיימס ציטט מסמכים המצביעים על כך שישראל סיפקה מחצית או יותר מכל הנשק שהגיע לטהרן ב-18 החודשים שלפני כן, בהיקף של לפחות 100 מיליון דולר.[10] השבועון "פנורמה" (אנ') ממילאנו דיווח כי ישראל מכרה לאיראן 45,000 תת-מקלעים עוזי, משגרי טילים נגד טנקים, טילים, הוביצרים וחלקי חילוף למטוסים. "חלק גדול מהשלל מאש"ף במהלך מלחמת לבנון הראשונה סיים בטהרן".[2][13]

1982–1984

ראש הממשלה מנחם בגין עם שר הביטחון לעתיד אריאל שרון

אריאל שרון, שר הביטחון של ישראל, היה הראשון שחשף בפומבי מכירה ישראלית של ציוד צבאי לאיראן במהלך ביקורו בארצות הברית במאי 1982.[18] במסיבת עיתונאים בפריז ב-28 בספטמבר 1983, אמר שרון כי ישראל מוכרת נשק לאיראן בהסכמת ארצות הברית. שגריר ישראל בארצות הברית משה ארנס אמר באוקטובר 1982 כי מכירת נשק ישראלית לאיראן מתבצעת בהסכמת הדרגים הגבוהים ביותר של הממשל האמריקאי.[18] דו"ח ממרץ 1982 קבע כי פקידים ישראלים הודו שמכרו נשק לטהראן וחומיני עצמו אישר את עסקת הנשק עם ישראל.[17]

בשנת 1983 מכרה ישראל נשק לטהרן בשווי של יותר מ-100 מיליון דולר.[13] ההיקף או מכירת הנשק היו כה גדולים עד שמשרד מיוחד הוקם בקפריסין כדי להקל על העברת הנשק. המיליארדר הסעודי עדנאן ח'אשוקג'י היה ממובילי עסקת הנשק.[19]

באביב 1984, קנצלר מערב גרמניה הלמוט קוהל התלונן בפני ממשלת ארצות הברית על מכירת נשק ישראלית בשווי 500 מיליון דולר לאיראן.[17] מאוחר יותר ביולי 1984, נפגש יעקב נמרודי בציריך עם בכירים איראנים ועם רפעת אל-אסד, אחיו של נשיא סוריה חאפז אל-אסד. הפגישה הביאה להסכם משלוח 40 משאיות של נשק ביום מישראל לאיראן, דרך סוריה וטורקיה.[2] באופן דומה ב-1984, אחד מסוחרי הנשק האירופיים הרבים של ישראל, משוודיה, שלח מאות טונות של חומרי נפץ ודינמיט בשווי של למעלה מ-500 מיליון קרונות שוודיות דרך ארגנטינה לאיראן.[13] עד 1985, ספינות משא דניות שנשכרו על ידי ממשלת ישראל וסוחרי נשק פרטיים ביצעו למעלה מ-600 משלוחי נשק מתוצרת אמריקאית בין נמל אילת בים סוף לנמל האיראני בנדר עבאס במפרץ הפרסי.[8]

1985-1986

ישראל הקלה בין השנים 1985 ל-1986 על משלוחי נשק מארצות הברית לאיראן במסגרת פרשת איראן-קונטראס.[12]

פרשת איראן-קונטראס החלה בסוף 1984 כאשר נציגי ישראל ואיראן נפגשו כדי לדון בדרכים לפתיחת ערוץ נשק עם ארצות הברית לנשק מתוחכם מתוצרת אמריקאית. הדיון התקיים בישראל בין סוחר הנשק האיראני מנוצ'ר גורבניפר (אנ') לבין נציגים ישראלים: יעקב נמרודי, סוחר נשק שהיה הנספח הצבאי לשעבר באיראן, אל שווימר, מייסד תעשיית המטוסים בישראל, שהיה מקורב לראש הממשלה שמעון פרס, ודוד קמחי, מנכ"ל משרד החוץ. ג'ורבניפר אמר שיש פקידים איראנים שמחפשים אוריינטציה פרו-מערבית יותר, ומכירות של כלי נשק מתוחכמים מתוצרת אמריקאית יעזרו להם לגבור על הפלג הקיצוני ולצבור שליטה על רוחאללה ח'ומייני.[20][21]

ב-1986 נעצרו גם חמישה גברים בעלי קשרים לישראל שניסו למכור נשק בשווי 2.6 מיליארד דולר לאיראן בברמודה. אחרים נעצרו בניו יורק באותן האשמות.[2][17] במרכז המשפט עמד האלוף הישראלי אברהם ברעם. התיק נודע בשם תיק הנשק Brokers of Death (אנ').[22] ממשלת ישראל הכחישה מעורבות.[2][17]

תקיפת הכור הגרעיני בעיראק

ערך מורחב – תקיפת הכור הגרעיני בעיראק
תוכנית מבצע אופרה שהשביתה את תוכנית הנשק הגרעיני של עיראק.

ב-7 ביוני 1981, טייסת של מטוסי קרב ג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון של חיל האוויר הישראלי, בליווי מקדונל דאגלס F-15 איגל, הפציצה ופגעה קשות בכור הגרעיני אוסיראק בעיראק.[23][12]  במבצע חרב צרובה, איראן הפציצה את כור אוסיראק בספטמבר 1980, אך ההתקפה פגעה רק במבנים משניים.[24] הכור היה חלק מתוכנית הנשק של עיראק כפי שדווח ב-8 בספטמבר 1975, סגן הנשיא סדאם חוסיין הכריז בפומבי כי רכישת הכורים הצרפתיים היא הצעד הממשי הראשון בייצור נשק אטומי ערבי. על פי הדיווחים, העסקה עם הצרפתים כללה בתחילה משלוח של 7% אורניום מועשר, אך בוטלה לאחר "לחץ כלכלי כבד" שהופעל על הצרפתים מהעיראקים העשירים בנפט כדי לכלול במקום זאת 75 ק"ג של 93% אורניום מועשר טהור. מהן מספיק תאורטית לייצור של "חמש או שש" פצצות גרעיניות, והיה מקרב את העיראקים הרבה יותר לייצור של נשק כזה.[25] המהפכה האיראנית האיצה את התעניינותו של סדאם בפצצות אטום והוא הורה למדענים שלו בדצמבר 1979 לבנות אותן. לדברי העיתונאי ניקולס קריסטוף, אלמלא המתקפה הישראלית "עיראק הייתה משיגה נשק גרעיני בשנות ה-80, ואולי היה לה כעת מחוז בשם כווית וחלק מאיראן, והאזור עלול היה לסבול מהרס גרעיני."[23] ארצות הברית הייתה מעדיפה שעיראק, הנשלטת על ידי מה שהם רואים כמשטר פחות הפכפך מאיראן, תחליף את איראן כ"כוח מייצב" מרכזי באזור, ולכן נמנעה מלהתנגד לשאיפות הגרעיניות של המדינה.[25]

סיוע אחר

לפי ג'ון בולוך (אנ') והארווי מוריס, הישראלים תכננו וייצרו את גושי הפוליסטירן הענקיים וקלי המשקל, שכוחות התקיפה האיראניים נשאו איתם כדי לבנות מסלולים מאולתרים על פני הגנות המים העיראקיות הרדודות מול בצרה. ישראל השאירה מטוסים איראנים כשירים לטוס למרות מחסור בחלפים, ומדריכים ישראלים לימדו מפקדים איראנים כיצד להדריך חיילים.[19]  ג'רארד בו, עיתונאי של לוקסמבורג RTL, שהיה בקו החזית כשפרצה המלחמה בין איראן לעיראק, כתב שבשנת 1980 כ-350 טכנאים ישראלים עבדו בבסיסי אוויר איראניים כדי לסייע בתפעול מקדונל דאגלס F-4 פנטום, נורת'רופ F-5 ו-F-14 וכן להכשיר מומחים מקומיים.

למרות שמנהיגים איראנים גינו את ישראל בתפילת יום השישי, ישראל סיפקה לאיראן מדריכים וסיוע.[19] יועצים צבאיים ואזרחיים ישראלים הגיעו לאיראן שלושה ימים לאחר תחילת המלחמה כדי לסייע לפיקוד הצבאי של איראן.[7][26][19]

באוגוסט 1982, דיווח Aviation Week & Space Technology כי תמיכתה של ישראל גורלית לשמירה על טיסת חיל האוויר של איראן נגד עיראק.[13] המכירות הישראליות כללו חלקי חילוף למטוסי מקדונל דאגלס F-4 פנטום מתוצרת ארצות הברית. ניוזוויק דיווח כי לאחר שעריק איראני הנחית את מטוס ה-F-4 שלו בסעודיה ב-1984, מומחי מודיעין קבעו שרבים מחלקיו נמכרו במקור לישראל, ולאחר מכן יוצאו מחדש לטהראן בניגוד לחוק האמריקני.[13]

ישראל סייעה לאיראן במכירת הנפט שלה. ממשלת איראן התמודדה לאחר המהפכה עם קשיים משמעותיים במכירת נפט לשווקים בינלאומיים מכיוון שרוב החברות האירופיות נטשו את איראן. מארק ריץ' שלח את אחד ממנהליו לאיראן שבוע לאחר המהפכה, והפך לסוחר החשוב ביותר של הנפט האיראני במשך 15 שנה.[27] ריץ' מכר נפט איראני לישראל דרך צינור סודי.[28] על פי החשד, ריץ' גם היה שותף למכירת נשק לאיראן, אך אף אחד מהאישומים בכתב האישום נגד ריץ' מ-1983 לא התייחס לסחר בנשק.[29] בגין העלמת מס, ריץ' הוכנס לרשימת המבוקשים של ה-FBI במשך שנים רבות עד שנשיא ארצות הברית ביל קלינטון חנן אותו ביומו האחרון בתפקיד.[28] ראש המוסד לשעבר שבתי שביט כתב באופן אישי לקלינטון בקשת חנינה.[30][31][32][33]

מטרות

לדברי רונן ברגמן, מטרותיה של ישראל היו: לשקם את השפעתה באיראן שאבדה כאשר השאה הופל ב-1979. למנוע מעיראק לכבוש את איראן מכיוון שחששו מסדאם חוסיין, וליצור קונים לתעשיית הנשק הישראלית.[16]

ראשי ממשלת ישראל מנחם בגין (מימין), יצחק שמיר (לא מוצג) ושמעון פרס (משמאל) היו המנהיגים המרכזיים בישראל במהלך המלחמה

טריטה פארסי כתב שישראל סיפקה לאיראן נשק ותחמושת משום שראתה בעיראק סכנה לתהליך השלום במזרח התיכון. אריאל שרון סבר שחשוב "להשאיר צוהר קטן פתוח" לאפשרות של יחסים טובים עם איראן בעתיד.[12] לדברי דוד מנשרי מאוניברסיטת תל אביב, מומחה מוביל לאיראן, "לאורך שנות ה-80 איש בישראל לא אמר דבר על איום איראני - המילה אפילו לא נאמרה".[12] פארסי הסביר שלמרות הרטוריקה האנטי-ישראלית שהציגה איראן בפומבי, למעשה, שתי המדינות היו תלויות בחשאי בתמיכה זו כדי להתמודד עם ההתנגדות עיראק וברית המועצות. הוא מביא כראיה את העובדה שמערכת היחסים הזו נמשכה למרות הרטוריקה שהביאה המהפכה האסלאמית באיראן, עד להתמוטטות ברית המועצות והשמדת הצבא העיראקי על ידי ארצות הברית במלחמת המפרץ ב-1991. למרות שהוא טוען שאיראן השתמשה מזה זמן רב בישראל כאמצעי ליצור סנטימנט פאן-אסלאמי ואנטי-ישראלי שבאמצעותו ניתן לאחד את כל המדינות המוסלמיות באזור בהנהגה איראנית, ישראל ואיראן, הוא טען, החלו לראות זה את זה כיריבות אסטרטגיות לאחר שהאיום מצד ברית המועצות נפל, ולאחר שעיראק לא יכלה עוד לשמש ככוח אזורי.[34]

מקור אחר טוען שישראל ראתה במלחמת איראן–עיראק הזדמנות להבטיח את שלומם של יהדות איראן שהייתה בסכנה. בזמן המהפכה באיראן היו במדינה 80,000 יהודים. הם היו מיעוט מוכר יחד עם נוצרים וזורואסטרים, שבאופן כללי לא סבלו מרדיפה והצליחו להמשיך את ענייניהם באין מפריע. הפונדמנטליזם של חומייני סיכן את כל זה. תמיכה חשאית באיראן הבטיחה את ביטחונה של הקהילה היהודית ואפשרה לאלפים להגר ממנה. היא גם תרמה במידה ניכרת להגנתה המוצלחת של איראן על גבולותיה.[19]

הכחשה איראנית

במהלך ואחרי המלחמה הכחישו גורמים איראנים שקיבלו עזרה מישראל, שאותה כינו "מדינה לא לגיטימית".[12] האייתוללה רוחאללה ח'ומייני, מנהיג איראן במהלך המלחמה, הכחיש שנשק ישראלי נשלח לאיראן. בנאום ב-24 באוגוסט 1981 הוא טען שאויביה של איראן מנסים לערער את המהפכה האסלאמית על ידי הפצת שמועות שווא על שיתוף פעולה ישראלי-איראני. הוא טען שבעוד שישראל ביצעה את תקיפת הכור הגרעיני בעיראק, הסיבה לכך היא שסדאם חוסיין היה למעשה בן ברית של ישראל ש"אילץ" את ישראל להרוס את מתקני הגרעין שלו:[12] 

מאשימים אותנו בייבוא נשק מישראל. זה נאמר נגד מדינה שמאז הקמתה התנגדה לטענה הציונית הזו... במשך למעלה מעשרים שנה, בנאומים ובהצהרות, דיברנו על ישראל ועל דיכויה, בעוד שהרבה מאוד מדינות איסלמיות אפילו לא עשו צעד בדרך זו בהתנגדות לישראל. האיש הזה, סדאם, שהכריח את ישראל להפציץ את המרכז [הגרעיני] שלו כדי להציל את עצמו מהחרפה שהוא עצמו יצר בתקיפת איראן האסלאמית - מטרתו לעשות זאת הייתה להסוות את הפשע הזה. לתת את הרושם שישראל מתנגדת לסדאם... זו שטות ילדותית.[12]

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ Sciolino, Elaine; Special To the New York Times (1986-04-01). "Documents Detail Israeli Missile Deal with the Shah". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. ארכיון מ-2019-12-08. נבדק ב-2020-01-06.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 Jane Hunter, November 1986, Washington Report on Middle East Affairs, Israeli Arms Sales to Iran (אורכב 12.12.2013 בארכיון Wayback Machine)
  3. ^ Unnamed Person (1987). Iran-Iraq: Determining who started the Iran-Iraq War (PDF). Central Intelligence Agency. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2017-01-23. נבדק ב-2019-10-20.
  4. ^ Ben-Menashe, Ari (2015-10-01). "Groundwork (Chapter 4)". Profits of War: Inside the Secret U.S.–Israeli Arms Network (באנגלית). Trine Day. p. 59. ISBN 9781634240505.
  5. ^ Korte, Gregory. "Obama renews a 35-year Iran emergency for 36th year". USA Today. ארכיון מ-15 באפריל 2016. נבדק ב-25 בנובמבר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ Ben-Menashe, Ari. (2015). "Groundwork (Chapter 4)". Profits of War : Inside the Secret U.S.–Israeli Arms Network. Chicago: Trine Day. p. 66. ISBN 978-1-63424-050-5. OCLC 912235679.
  7. ^ 7.0 7.1 Permanent Mission of Iraq (16 בספטמבר 1981). "Letter dated 16 September 1981 from the Charge d'Affaires a.i. of the Permanent Mission of Iraq to the United Nations addressed to the Secretary-General". UN Document A/36/518. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 Hersh, Seymour M. (1991-12-08). "The Iran Pipeline: A Hidden Chapter/A special report; U.S. Said to Have Allowed Israel to Sell Arms to Iran". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. ארכיון מ-2018-07-28. נבדק ב-2019-09-09.
  9. ^ Ben-Menashe, Ari (2015-10-01). Profits of War: Inside the Secret U.S.–Israeli Arms Network (באנגלית). Trine Day. p. 106. ISBN 9781634240505.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 Gelb, Leslie H.; Times, Special To the New York (1982-03-08). "Iran Said to Get Large-Scale Arms from Israel, Soviet and Europeans". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. ארכיון מ-2019-10-25. נבדק ב-2019-10-25.
  11. ^ Gelb, Leslie H.; Times, Special To the New York (1982-03-09). "East–West rivalry for influence in Iran: U.S. has weak hand; News Analysis". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. ארכיון מ-2019-10-23. נבדק ב-2019-10-23.
  12. ^ 12.00 12.01 12.02 12.03 12.04 12.05 12.06 12.07 12.08 12.09 Parsi, Trita (2007). Treacherous Alliance: The Secret Dealings of Israel, Iran, and the United States (באנגלית). Yale University Press. ISBN 978-0300120578. נבדק ב-2018-07-02.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 13.4 13.5 13.6 Marshall, Jonathan; Scott, Peter Dale; Haapiseva-Hunter, Jane (1987). The Iran–Contra connection: secret teams and covert operations in the Reagan era. Internet Archive. Boston, MA: South End Press.
  14. ^ 14.0 14.1 Hersh, Seymour M. (1991-12-08). "The Iran Pipeline: A Hidden Chapter/A special report.; U.S. Said to Have Allowed Israel to Sell Arms to Iran". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. ארכיון מ-2018-07-28. נבדק ב-2019-09-13.
  15. ^ Phythian, Mark (1997). Arming Iraq: How the U.S. and Britain Secretly Built Saddam's War Machine (באנגלית). Northeastern University Press. p. 20. ISBN 978-1-55553-285-7.
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 Bergman, Ronen (2008). The secret war with Iran: the 30-year clandestine struggle against the world's most dangerous terrorist power. Internet Archive. New York: Free Press. pp. 40-48. ISBN 9781416558392.
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 17.4 17.5 Abadi, Jacob (2004-01-01). Israel's quest for recognition and acceptance in Asia: Garrison state and diplomacy. pp. 38–39. doi:10.4324/9780203504147. ISBN 9780203504147.
  18. ^ 18.0 18.1 Beit-Hallahmi, Benjamin (1988). The Israeli Connection: Whom Israel Arms and why (באנגלית). I.B.Tauris. p. 13. ISBN 9781850430698. ארכיון מ-2017-01-07. נבדק ב-2018-07-02.
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 19.4 Bulloch, John; Morris, Harvey (1989). The Gulf War: its origins, history and consequences (באנגלית). London: Methuen London. ISBN 0413613704.
  20. ^ Gwertzman, Bernard; Times, Special To the New York (1987-01-11). "McFarlane Took Cake and Bible to Tehran, Ex-CIA Man Says". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. ארכיון מ-2019-09-28. נבדק ב-2019-09-28.
  21. ^ "Contra Arms Plan Is Laid to Israelis : Reagan Officials Say Peres Started Sales to Iran Also". Los Angeles Times (באנגלית אמריקאית). 1987-01-11. נבדק ב-2020-01-10.
  22. ^ William C. Rempel, 12 Freed of Charges in 'Brokers of Death' Arms Case, Los Angeles Times, ‏1989-01-05 (באנגלית אמריקאית)
  23. ^ 23.0 23.1 Kristof, Nicholas D. (15 בנובמבר 2002). "Nicholas Kristof, The Osirak Option, New York Times, Nov. 15, 2002, p. A31". The New York Times. ארכיון מ-2017-07-29. נבדק ב-2017-02-19. {{cite news}}: (עזרה)
  24. ^ Jones, Nate (2012-03-09). "Document Friday: When Iran Bombed Iraq's Nuclear Reactor". NSA Archive. ארכיון מ-28 באפריל 2012. נבדק ב-4 במאי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ 25.0 25.1 Dowell, William (31 ביולי 1980). "Iraqi–French nuclear deal worries Israel". The Christian Science Monitor. ארכיון מ-3 באפריל 2015. נבדק ב-25 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ Souresrafil, Behrouz. (1989). Khomeini and Israel (2nd ed.). [London]: C.C.(Press). p. 61. ISBN 1-872302-01-7. OCLC 26892738.
  27. ^ Ammann, Daniel (2009). The King of Oil: The Secret Lives of Marc Rich. New York: St. Martin's Press. ISBN 978-0-312-57074-3.
  28. ^ 28.0 28.1 Rankin, Jennifer (2013-06-26). "Marc Rich: controversial commodities trader and former fugitive dies aged 78". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. ארכיון מ-2019-07-14. נבדק ב-2019-09-13.
  29. ^ United States Congressional Serial Set, No. 14778, House Report No. 454, Justice Undone, Clemency Decisions in Clinton White House, V. 1-2 (באנגלית). Government Printing Office. pp. 110, 252. ארכיון מ-2017-12-31. נבדק ב-2019-09-13.
  30. ^ Cowan, Alison Leigh (11 באפריל 2001). "PLOTTING A PARDON; Rich Cashed In a World of Chits to Win Pardon". The New York Times (באנגלית). ארכיון מ-2017-02-03. נבדק ב-2018-07-02. {{cite news}}: (עזרה)
  31. ^ Berke, Richard L. (23 בפברואר 2001). "THE CLINTON PARDONS: THE DEMOCRATS; This Time, Clintons Find Their Support Buckling From Weight of New Woes". The New York Times (באנגלית). ארכיון מ-2017-02-03. נבדק ב-2018-07-02. {{cite news}}: (עזרה)
  32. ^ Reports, Times Wire (2001-02-21). "Carter Calls Pardon of Rich 'Disgraceful'". Los Angeles Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0458-3035. ארכיון מ-2013-12-03. נבדק ב-2018-07-02.
  33. ^ ""King of oil" discloses his "secret lives"". SWI swissinfo.ch (באנגלית). ארכיון מ-2012-10-20. נבדק ב-2018-07-02.
  34. ^ "Trita Parsi: "Treacherous Alliance" (Yale) - Diane Rehm". Diane Rehm (באנגלית אמריקאית). ארכיון מ-2018-07-02. נבדק ב-2018-07-02.
איראןאיראן הסכסוך האיראני-ישראלי ישראלישראל
גופים מעורבים
ישראלישראל ישראל המוסד • צה"ל • בתמיכת: ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
איראןאיראן איראן משמרות המהפכה האסלאמית • חזבאללהחזבאללה חזבאללה • חמאסחמאס חמאס • הג'יהאד האסלאמי הפלסטיניהג'יהאד האסלאמי הפלסטיני הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני • חות'יםחות'ים חות'ים
פעולות טרור נגד ישראל הפיגועים בקופנהגן (1985) • הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה (1992) • הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה (1994) • פרשת טננבוים (2000) • הפיגוע באוטובוס בנמל התעופה בורגס (2012)
מערכות בין גופי הפרוקסי המערכה ברצועת הביטחון • סכסוך ישראל חזבאללה בשנים 2000–2006 • מלחמת לבנון השנייה (2006) • סכסוך ישראל-חזבאללה ממלחמת לבנון השנייה עד מלחמת חרבות ברזל (2006–2023) • תקיפת הכור הגרעיני בסוריה (2007) • מבצע עופרת יצוקה (2008–2009) • מבצע ארבעת המינים (2009) • מבצע חוק ברזל (2011) • הסכסוך האיראני-ישראלי במהלך מלחמת האזרחים בסוריה (2012–היום)
תקריות עימות ישירות התקיפה הישראלית בסודאן (2009) • תקיפת מפעל התחמושת "ירמוכ" בסודאן (2012) • התקיפה האווירית בגבול ישראל-סוריה (ינואר 2015) • העימות האווירי בין ישראל לסוריה ואיראן (פברואר 2018) • תקיפת שדה התעופה T-4 (אפריל 2018) • תקיפת מחסני התחמושת האיראניים בסוריה (אפריל 2018) • מבצע בית הקלפים (מאי 2018) • תקיפות ישראל בעיראק (2019) • תקיפת ספינת הביון האיראנית (2021) • המערכה הימית בין ישראל לאיראן (2019-2021) • מתקפת הטילים בארביל (2022) • מתקפות הכטב"מים באיראן (2023) • ההתנקשות במוחמד רזא זאהדי (2024) • ההשתלטות האיראנית על אוניית המכולות MCS Aries • המתקפה האיראנית על ישראל (אפריל 2024) • התקיפה הישראלית באיראן (אפריל 2024) • הפשיטה הישראלית במסיאף (2024) • המתקפה האיראנית על ישראל (אוקטובר 2024) • מבצע ימי תשובה (אוקטובר 2024)
תוכנית הגרעין האיראנית הסכם הגרעין (הסכם ז'נבה, הסכמות לוזאן) • ההתנגדות לתוכנית הגרעין האיראנית • סטקסנט • נאום בנימין נתניהו בקונגרס האמריקאי (2015) • השגת מסמכי תוכנית הנשק הגרעיני של איראן וחשיפתם (2018) • הפיצוצים באיראן (2020) • החבלה במפעל הצנטריפוגות בנתנז (2021)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38467106המעורבות הישראלית במלחמת איראן–עיראק

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=המעורבות_הישראלית_במלחמת_איראן–עיראק&oldid=2573218"