מבצע חרב צרובה
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות |
מבצע חרב צרובה (בפרסית: عَمَلیاتِ شمشیرِ سوزان) היה כינוי לתקיפת הכור הגרעיני אוסיראק כ-17 ק"מ דרום מזרחית לבגדד בעיראק על ידי חיל האוויר האיראני.
שמונה ימים לאחר שפרצה מלחמת איראן-עיראק, בבוקר ה-30 בספטמבר 1980, חצו ארבעה מטוסי מקדונל דאגלס F4 פנטום איראנים את הגבול האווירי לתוך עיראק. שניים מהפנטומים עזבו את המבנה, ירדו לגובה נמוך להימנע מגילוי מכ"ם והמשיכו למרכז המחקר הגרעיני טווית'ה שם נבנה הכור הגרעיני אוסיראק[1].
היה זה המקרה הראשון של תקיפת-מנע כנגד כור גרעיני, במטרה למנוע מהעיראקים לאיים על איראן בנשק גרעיני[2].
המתקן והכור נפגעו בתקיפה זו אך המבצע לא מנע את יכולתם של העיראקים להמשיך בפעילות בתחום הגרעין. הכור אוסיראק הושמד שמונה חודשים לאחר מכן, ב-7 ביוני 1981, במבצע אופרה, שבוצע על ידי חיל האוויר הישראלי.
תוכנית הגרעין העיראקית
ערך מורחב – תוכנית הנשק להשמדה המונית של עיראק
במהלך שנות ה-60 עיראק הקימה תוכנית למחקר בתחום הגרעין ובאמצע שנות ה-70 ניסתה להרחיב אותה באמצעות רכישת כור גרעיני[3]. ממשלת עיראק לא הצליחה לשכנע את ממשלת צרפת למכור לה כור תרבית וגם לא את ממשלת איטליה למכור להם כור מדגם צ'ירנה. לבסוף נעתרו הצרפתים למכור לעיראקים כור מחקר מסוג אוסיריס. הרכישה כללה גם כור קטן יותר מסוג איזיס, וכן 72 ק"ג של אורניום מועשר ב-93% והכשרת כוח אדם. העלות הכוללת הוערכה בכ-300 מיליון דולר. בנובמבר 1975 חתמו שתי המדינות על הסכם לשיתוף פעולה גרעיני ובשנת 1976 אושרה עסקת המכירה סופית.
בניית הכור הגרעיני בהספק של 40 מגה-וואט החלה ב-1979 במתקן המחקר הגרעיני אל טווית'ה, ליד בגדד[4]. הכור הראשי כונה בפי הצרפתים אוסיראק המשלב את שם הכור עם שם המדינה. בעיראק נודעו הכורים כתמוז 1 ותמוז 2. ביולי 1980, עיראק קיבלה מצרפת משלוח של כ-12.5 קילוגרם של דלק אורניום מועשר (HEU) לכור. המשלוח היה הראשון מתוך שישה משלוחים מתוכננים בהיקף כולל של 72 ק"ג. על פי הדיווחים נקבע בהסכם הרכישה כי בכל זמן נתון לא יהיו בעיראק יותר מ-25 ק"ג של דלק מועשר.
עיראק וצרפת טענו כי הכור העיראקי נועד למחקר מדעי בדרכי שלום בלבד. עיראק הייתה חתומה על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני, והציבה את הכורים תחת אמצעי ההגנה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א).
תכנון המבצע האיראני
איראן וישראל, עוד כשהיו בעלות ברית, עקבו אחר התקדמות בנייתו של הכור הגרעיני של עיראק. לאחר המהפכה האסלאמית הגבירה הממשלה החדשה של איראן את המעקב אחר הכור (עד כדי כך שיחסי החוץ שלה מול צרפת, נפגעו). למרות העוינות הרשמית בין חומייני לישראל והרטוריקה האנטי-ישראלית, גורמים מסוימים באיראן ובממשלת ישראל המשיכו לעיתים לסייע זה לזה בחשאי מול האויב המשותף: עיראק.[5]
כאשר פרצה מלחמת איראן-עיראק, איראן חששה מכך שעיראק תפתח נשק גרעיני לשימוש נגדה. טרם פרוץ המלחמה הייתה לאיראנים תוכנית מגירה לתקוף את המפעל אך לאחר המהפכה נוצרו בעיות חדשות.
איראן, שהייתה לפני המהפכה הצבא החמישי בעוצמתו בעולם, איבדה את ספק אמצעי הלחימה העיקרי שלה, ארצות הברית. מחסור חמור בחלקי חילוף הביא לקניבליזציה של מטוסים רבים. גם סיוע חשאי שהתקבל מישראל וכלל חלקי חילוף לחיל האוויר, לא הספיק. לאחר המהפכה, בוצע טיהור וחוסלו רבים מהטייסים והקצינים של חיל האוויר של איראן. בנוסף, לאיראנים לא הייתה גישה לצילומי לווייני ריגול אמריקאים כדי לתכנן את המבצע.[6]
חיל האוויר האיראני יזם תוכנית חדשה לתקיפת אוסיראק. מהחשש שהכור כבר מתודלק החליטה איראן, בעצה כנראה עם ישראל להתמקד במעבדות המחקר, בבניין בקרת הכור ובמתקני האימונים ולא בכור עצמו מחשש לנשורת רדיואקטיבית. סביב המתקן והכור הוצבה הגנה אווירית שכללה סוללת טילי SA-6 כ-2 ק"מ מדרום מזרח לאתר, שלוש סוללות טילי רולנד-2 שהותקנו כ-500 מטר סביב הכור, וכן 40 עמדות תותחים נגד מטוסים (מונחי מכ"ם 23 מ"מ ו-57 מ"מ). אמצעי הלוחמה האלקטרונית שעל מטוסי התקיפה האיראנים יכלו לשבש רק את סוללת ה-SA-6 אך לא את סוללות הרולנד העיראקיות. בשל כך, מתווה התקיפה דרש טיסה במהירות גבוהה ובגובה נמוך מעל המטרה.
הבעיה העיקרית הייתה היעדר מודיעין - עקב קריסת הקשרים הביטחוניים מול ארצות הברית, לאיראנים לא היו צילומי לוויין מעודכנים של אתר הבנייה, וגם לא היו תמונות שצולמו מהקרקע.
התקיפה
בבוקר ה-30 בספטמבר, המריאו ארבעה מטוסי פנטום F-4 של טייסת 33 מבסיסם ליד המדאן. בטיסה במסלול דרום-מערבי, התקרב המערך תחילה לגבול עיראק על מנת לפגוש מטוס תדלוק אווירי בואינג 3–707, בליווי זוג מטוסי F-14 טומקט. כל פנטום היה חמוש בשש פצצות MK-82, שני טילי אוויר-אוויר AIM-7 ספארו ותחמושת 20 מ"מ עבור תותחי M61 וולקן.
לאחר החציה לעיראק בגובה נמוך מאוד, המערך טיפס כדי לצבור גובה לצורך הטעיית מכ"מי החיפוש העיראקים, ולאחר מכן המבנה חזר לגובה נמוך בו העיראקים לא יכלו לאתרם. בהמשך המבנה פוצל, הזוג המוביל המשיך באותו הכיוון, לעבר תחנת כוח דרומית לבגדד, בעוד שני הפנטומים האחרים פנו לכיוון טווית'ה, דרומה יותר. כ-4 ק"מ לפני אתר תמוז, נסק זוג המטוסים לגובה ושחרר את 12 פצצות ה-Mk.82 שלהם בתוך שש שניות בלבד. במקביל, שני מטוסי הפנטום האחרים פגעו במטרה שלהם, והשביתו את אספקת החשמל לבגדד למשך היומיים הבאים. עדי ראייה דיווחו כי לפחות שתי פצצות פגעו בכור עצמו, בעוד שהפצצות האחרות גרמו לשריפה שפגעה בכל שאר המתקנים במתחם, כגון משאבות הקירור, המעבדות ומתקני תמיכה נוספים.[7]
לאחר התקיפה
במערב נתפסה התקיפה ככזו שגרמה ל"נזק קל" בלבד, וכך גם לפי הודעה שהוציאו גם העיראקים. עם זאת, התברר שהתקיפה הצליחה בבירור לשבש את תוכנית הגרעין העיראקית. העיראקים גינו מיד את איראן על "שיתוף הפעולה עם האויב הציוני" ואף טענו שייתכן שהמטוסים האיראנים הגיעו מישראל.
סדאם חוסיין הצהיר שמטוסים ישראליים כבר טסו מעל עיראק ואף תקפו בבגדד ב-27 ביולי 1980. הדבר נעשה לכסות על ההשפלה העיראקית.
גם שירותי הביון הצרפתיים דיווחו מאוחר יותר, באופן שקרי, כי התקיפה ב-30 בספטמבר על המתקנים בוצעה על ידי "שני פנטומים ישראלים לא מזוהים" או מטוסים עם סימנים של חיל האוויר האיראני שהוטסו על ידי טייסים ישראלים. ישראל הכחישה בתוקף את כל ההאשמות הללו.
ב-30 בנובמבר 1980, לאישוש תוצאות הפשיטה, שיגרה איראן 3 מטוסי פנטום, מהם אחד מטוס צילום RF-4E במשימת סיור מעל טווית'ה. אל המטוסים נורתה אש נגד מטוסים. לאחר שיצאו מהיעד, חברו שני מטוסי ה-F-4E וליוו את ה-RF-4E חזרה לאיראן. צילומי האוויר של הפנטום הוכיחו כי התקיפה הצליחה, והציגה את התשתית הפגועה של המתחם הגרעיני.
למרות שמועות וניסיונות כיסוי, העובדות הציגו תקיפה אווירית מוצלחת, שהשיגה את מטרתה העיקרית לעכב ולפגוע בתוכנית הגרעין העיראקית. התקיפה עצרה את התוכניות להעשיר חומר בקיע בכור. כ-400 מדענים, טכנאים ומהנדסים צרפתים שעבדו על הכור בזמן התקיפה עזבו את המדינה מיד לאחריה.
התוצאות היוו חשיבות מכרעת עבור ישראל בהכנותיה לתקיפה ב-7 ביוני 1981, במבצע אופרה, כמעט תשעה חודשים לאחר המבצע האיראני הזה.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Nate Jones, כאשר איראן הפציצה את הכור הגרעיני של עיראק, באתר THE NATIONAL SECURITY ARCHIVE BLOG, 9 במרס 2021
- ^ Dan Reiter, תקיפות מנע נגד תוכניות גרעין ו"ההצלחה" באוסיראק, באתר www.diplomatie.gouv.fr
- ^ פרופ' עמוס פרלמוטר, מיכאל הנדל ואורי בר יוסף, Two Minutes over Baghdad, 2008, עמ' 40
- ^ שלמה אלוני, Israeli F-15 Eagle Units in Combat, Aloni, Shlomo. Israeli F-15 Eagle Units in Combat. Osprey Publishing, 2006. p. 35.: Osprey Publishing, 2006, עמ' 35
- ^ ג׳ורדן מיכאל סמית׳, כאשר ישראל ואיראן היו חברות, SALON, 5 בפברואר 2012
- ^ טום קופר, פרזד בישופ, המטרה: הכור של סדאם, Air Enthusiast 110, מארס 2004
- ^ סבסטיאן רובלין, כיצד איראן וישראל שיתפו פעולה לחיסול תכנית הגרעין העיראקית, The International Interest, 4 באוגוסט 2019
39240475מבצע חרב צרובה