המכלול:לשון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף המכלול:ל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סגנון כתיבה ועיצוב
סגנון כתיבה
סגנון עיצוב דפים

לכתיבה בעברית קווים מנחים ייחודיים, שבהם יש להתחשב, בנוסף לעקרונות ולקווים המנחים הכלליים של המכלול. עמוד זה כולל סדרה של כללים שנועדו לשפר את איכותם הלשונית של הערכים במכלול.

סגנון

ראו גם: המכלול:מדריך לכתיבת ערכים.

יחידות מידה

יחידות מידה בסמוך למספר ייכתבו בסימול הבינלאומי המקובל, באותיות לטיניות, למשל ‎1×10-16 m/s‎. לסיוע בכתיב זה משמשת התבנית:SN.

כתב נטוי והדגשות

כתב נטוי (italics) אינו חלק מהטיפוגרפיה העברית התקנית. לפיכך, יש להמנע מכתב נטוי, ובעת תרגום ערכים יש להשתמש בתחליפים הולמים.

  • שמות יצירות בטקסטים בעברית מוקפים במרכאות: "מלחמה ושלום" ולא מלחמה ושלום.
  • הדגשה לצורך חיזוק יש לעשות בעזרת אות שמנה (אות מודגשת - bold). יש למעט בשימוש בהדגשה עד כמה שניתן ולייחד אותה לסימון שם הערך בשורת הפתיחה. לעתים קרובות, עדיף ליצור את ההדגשה באמצעות ניסוח טקסט חריף יותר, במקום להשתמש בהדגשה ויזואלית. במקום ליצור רשימות עם התחלה מודגשת של כל רשומה (כאשר ישנה חשיבות שתחילת כל רשומה תהיה דווקא מודגשת, ולא רק מופרדת רק באמצעות קו מפריד (מקף ארוך)), מומלץ לפרקן לתצורה של פרקים ותתי-פרקים, שכותרותיהן מודגשות באופן אוטומטי.
  • הגדרות מופיעות לעתים בטקסט אנגלי, כשהמילה המוגדרת כתובה, בהופעתה הראשונה, בכתב נטוי. בעברית, יש להחליף זאת במרכאות (כשהמוגדר הוא מילה) או בכתב מודגש (כשהמוגדר הוא מה שהמילה מייצגת). לדוגמה:
    • "זרחן" היא מילה בת 4 אותיות.
    • זרחן הוא חומר כימי. (כך מקובל גם בפתיחת ערכים)
    • נְכַנֶּה בשם "זרחן" את החומר המתקבל. (ההתייחסות היא לשם ולא לחומר)

מקומות נוספים בהם נעשה שימוש בכתב נטוי:

השימוש בתבניות אלו חוסך לעורך עבודה רבה של עדכון ערכים בשל כל שינוי קטן בעיצוב.

"הארץ" במובן "ישראל"

הביטוי "הארץ", בעברית המדוברת בישראל, מתייחס ל"ארץ ישראל" או לפעמים "מדינת ישראל". בכתיבה במכלול, הקפידו, לפחות באזכור הראשון, לכתוב במפורש את המילה "ישראל" או "ארץ ישראל", ובהתאם לצורך ולהקשר גם הפכו אותה לקישור לישראל או לארץ ישראל. כך, לדוגמה, במקום לכתוב "עלה לארץ" יש לכתוב "עלה לישראל". אם מדובר בעלייה לארץ ישראל על ידי שומר תורה ומצוות או לשם עלייה לארץ ישראל דווקא, יש להעדיף את "ארץ ישראל" על פני "ישראל". כך גם בעליות שלפני קום המדינה, יש לכנותן עליות לארץ ישראל, ולא עלייה לישראל.

כמו כן יש להימנע מלהשתמש במילה "חו"ל" ובביטוי "בארץ ובעולם" - ישראל היא חלק מהעולם ולכן יש לכתוב: "בישראל ומחוצה לה". זכרו: המכלול איננו אינצקלופדיה ישראלית! שיטה טובה להיפטר מסגנון כתיבה ישראלי-מקומי היא לדמיין שאתם כותבים בשפה אחרת (למשל, באנגלית) והטקסט שלכם מיועד לקוראים ברחבי כל העולם.

הערה זו נוגעת גם להתייחסויות אחרות לישראל כאל מדינת המוצא של הקוראים: כאן - בתור ישראל, בצבא - במקום בצה"ל, המדינה - במקום ישראל וכו'.

כימיה

SiO2 הוא "צורן דו-חמצני" או "דו-תחמוצת הצורן"? בסוף שנות השישים נעשה המעבר בכתיבה עברית של תרכובות, מהצורה "דו-תחמוצת הצורן" לצורה "צורן דו-חמצני". קל להבין את השינוי: הצורה החדשה נותנת תיאור מדויק של מבנה המולקולה: אטום צורן ושני אטומי חמצן. הביטוי "דו-תחמוצת" הוא ביטוי מוזר, שהרי יש הבדל בין תחמוצת לבין חמצן, וברור שבמולקולה שלפנינו אין שתי תחמוצות אלא שני אטומי חמצן. בדיקה בגוגל מראה שהכתיב המודרני אכן נפוץ יותר, והוא בולט באתרים שניתן לסמוך עליהם. במכלול נכתוב, אם כן, "צורן דו-חמצני".

תוארו של אדם

במהלך חייו אדם מחליף תפקידים ותארים. בעת התייחסות לאדם יש לציין את תפקידו/תוארו בעת ההתרחשות המתוארת, ולא במועד אחר, כדי שלא ליצור אנכרוניזם. דוגמאות:

  • אין לתאר את הרב יעקב שמואלביץ: "נולד לרבי רפאל שמואלביץ, מראשי ישיבת מיר", משום שבעת לידתו לא היה אביו מראשי ישיבת מיר (אלא רק שנים לאחר מכן), ולכן יש לתקן ל"נולד לרבי רפאל שמואלביץ, אז ר"מ בישיבת חברון כנסת ישראל (ולימים מראשי ישיבת מיר)".
  • בעת ציטוט פסק דין של הרב מרדכי אליהו במסגרת כהונתו כראשון לציון יש לתארו במילים "הרב מרדכי אליהו, הראשון לציון", ואין זה נכון לכתוב "הרב מרדכי אליהו, הראשון לציון לשעבר", משום שבעת מתן פסק הדין הרב מרדכי אליהו כיהן בתפקיד זה, וטרם הפך ל"לשעבר".
  • תיאורה של ועדת אגרנט ממחיש היטב כלל זה: "בראש הוועדה ישב שמעון אגרנט, נשיא בית המשפט העליון, ולצדו ישבו השופט משה לנדוי, מבקר המדינה יצחק נבנצאל, והרמטכ"לים לשעבר יגאל ידין וחיים לסקוב". רק לרמטכ"לים מוצמד התואר "לשעבר", משום שבעת שמונו לחברים בוועדת אגרנט כבר לא היו רמטכ"לים.

בהתאם לעיקרון זה, אין להצמיד לשמו של אדם את התואר ז"ל, שליט"א או ע"ה.

במקרים של חשש מחוסר בהירות ניתן להשתמש במילה "דאז", למשל "הרב מרדכי אליהו, הראשון לציון דאז".

כאשר נשוא הערך הוא רב או בעל תואר מקביל, או שמופיע בערך מספר פעמים, יש להזכירו בתוארו בכל פעם בה מוזכר שמו, כיאה לכבוד חכמים. עם זאת, אין צורך לציין בכל פעם את התואר והתפקיד המלא. לדוגמה, ניתן לכתוב באזכור הראשון בערך: "הרב מנחם אליעזר מן שך - ראש מועצת גדולי התורה", אך באזכורים שלאחר מכן יש לקצר ולהסתפק בכתיבת "הרב שך".

השפה הכתובה שונה מהשפה המדוברת

על ההבדל שבין השפה הכתובה לשפה המדוברת עמד חיים בלנק בספרו "לשון בני אדם":

רצונך לדבר כמו כל הבריות, אמור "אני לא שומע"; רצונך לדבר כמו מיעוט בעל צביון מיוחד, אמור "איני שומע"; רצונך לכתוב כמו כל הבריות, כתוב "איני שומע"; רצונך לכתוב כמו תינוקות דבית רבן, כתוב "אני לא שומע".

כלל "בראשית ברא"

כלל "בראשית ברא" מעלה פלאים את רמת הכתיבה: במקום "בהתחלה דני הלך למכולת", רצוי לכתוב "בהתחלה הלך דני למכולת" (ובסגנון גבוה יותר: "תחילה הלך דני למכולת"). סימן לדבר מהתורה: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (ולא "בראשית אלוקים ברא את השמים ואת הארץ").

כתיבה בצורה שונה אינה נחשבת לטעות ואין לה משמעות דקדוקית, אבל היא שייכת למשלב לשוני נמוך יותר. עם זאת, תיתכן חריגה מכלל זה, כאשר יש רצון להדגיש את הנושא הדקדוקי ("אתמול, דני הלך למכולת, ולא יוסי").

כשנתקלים בביטוי שאינו פועל, הכלל אינו תקף: "כל אימת שהוא פוגש את אמו, דני מאושר", ולא "כל אימת שהוא פוגש את אמו מאושר דני" – המילה "מאושר" אינה פועל (למעשה, אם רוצים לדקדק עוד יותר, יש אומרים שהכלל לא בתוקף בכל צורת הווה – "מדי יום ה' בורא את העולם מחדש" ולא "מדי יום בורא ה' את העולם מחדש").

כדאי לשים לב לכלל זה בעת תרגום מאנגלית. למשל, אם המקור הוא:

After his birthday, Danny purchased a cat

התרגום ה"מידי" הוא:

לאחר יום הולדתו, דני קנה אופניים.

תרגום שמודע לכלל "בראשית ברא" יניב את השיפור הניכר הבא:

לאחר יום הולדתו, קנה דני אופניים.

צריך להיות מודעים להבדלי פיסוק בין השפות, ולכן:

לאחר יום הולדתו קנה דני אופניים.

בהמשך, כדאי באופן כללי לבחור במשלב מעט גבוה יותר בעת כתיבת ערכים:

לאחר יום הולדתו רכש דני אופניים.

ולבסוף, ראוי לשנות את סדר המילים כך שיתאים לעברית שבה הנושא והנשוא פותחים את המשפט בדרך כלל:

דני רכש אופניים לאחר יום הולדתו.

ביטויים מיותרים

חרף המקום המצומצם בשלט הרחוב, בחר יוצרו של שלט זה לכתוב בו את המילים המיותרות ראוי לציין ש־
  • יש הכותבים בגוף הערך עובדה מעניינת היא, או יש לציין כי. אין להשתמש בביטויים אלה – תנו לקוראים להחליט אם העובדה אכן מעניינת וראויה לציון. דבר אינו נגרע מהערך כאשר נמחקות ממנו מילות סרק אלה.[1]
  • כמו כן - מילות קישור שאפשר בלעדיהן.
  • כידוע – השימוש במילה "כידוע", למשל במשפט "כידוע, מדינת ישראל הוקמה בשנת תש"ח", מיותר מכיוון שמטבע הדברים, מילה זו/צורת התבטאות שכזו מובילה רק לאחד משני ה"תרחישים" השליליים הבאים:
    • האמור אכן ידוע, ולכן אין טעם להטריד את הקוראים בלעיסתו מחדש;
    • האמור ידוע רק לכותבים, וגורם לקוראים תחושת בּוּרוּת.
  • כמובן – כמו כידוע
  • למרבה הצער, לדאבון לב, ברוך השם, למרבה המזל – אלה ביטויים שאין מקומם באנציקלופדיה, המביאה מידע בצורה נייטרלית, ואין לערב בה את רגשות הכותבים, גם אם הם מקובלים על הכל.
  • הוא שמו – לעתים מתחיל ערך בצורה "מוצאי שבת הוא שמו של הזמן שבין צאת השבת לבין עלות השחר". המילים "שמו של" בהגדרה זו מיותרות, ויש לכתוב "מוצאי שבת הוא הזמן שבין צאת השבת לבין עלות השחר". הסיבה לכך היא שכל ערכי האנציקלופדיה עוסקים בשמות של עצמים – "אמריקה הוא שמה של יבשת גדולה", "יבשת היא מושג המתאר שטח אדמה גדול" – ככה זה כשחומר הגלם הוא מילים.
  • נולד להוריו/לאביו ולאמו – מן המפורסמות שאדם נולד להוריו, ולכן במקום לכתוב "יצחק נולד להוריו, אברהם ושרה", די לכתוב "יצחק נולד לאברהם ושרה".
  • נֶחְשָׁב – בדרך כלל זוהי מילה מיותרת. אם יש עובדות שמוכיחות כי דבר מה נכון, אז הוא לא נחשב לכזה אלא הוא באמת כזה. אם יש מישהו שלדעתו משהו הוא נכון אז יש לכתוב מיהו בעל הדעה. כשראוי לכתוב "נחשב", יש להקפיד לכתוב "נחשב ל־" ולא "נחשב כ־".
  • ראה את עצמו – אי אפשר להיכנס לראש של אדם ואי אפשר לדעת איך הוא ראה את עצמו. דוגמאות לניסוח מדויק יותר: "ראובן יצחקי הציג את עצמו כפילוסוף" או "שמעון לוי כתב במאמרו שהוא רואה את עצמו כפיזיקאי".
  • מונה לתפקיד - די לכתוב מונה ל. דוגמה: במקום לכתוב "אברהם מונה לתפקיד המנהל" עדיף לכתוב "אברהם מונה למנהל".

כפילות

יש להימנע מביטויים שיש בהם כפילות. דוגמאות:

  • אין לכתוב "בתקופת תור הזהב", אלא "בתור הזהב", משום שהמילה "תור" בביטוי "תור הזהב" פירושה "תקופה".
  • אין לכתוב "כמו לדוגמה", אלא "כמו", או "כגון".

אל תסתבכו לחינם

כותבים רבים מרגישים שבסגנון אנציקלופדי "רציני" יש להרבות ככל האפשר במילים גבוהות, בעוד שלעתים קרובות המילים האלו אינן תורמות דבר להבנת הטקסט ורק מקשות על הקריאה. לעתים הניסיון להשתמש בלשון גבוהה אף גורם לטעויות של ממש. אם אתם מתלבטים בין מילה פשוטה למילה "גבוהה" יותר, שוות משמעות, אל תהססו להשתמש במילה הפשוטה והברורה. זכרו תמיד את עצתו של הנרי דייוויד תורו: פשטות, פשטות, פשטות.

  • במקום אולם וברם אל תהססו לכתוב פשוט אבל או אך.
  • במקום "כתב העת בו התפרסם המאמר" עדיף לכתוב "כתב העת שבו התפרסם המאמר".[2]
  • במקום "שארל דה גול, אשר תיעב את האנגלים בכל לבו..." עדיף לכתוב "שארל דה גול, שתיעב את האנגלים בכל לבו..."
  • במקום "המחזה נסוב סביב חיי הנסיך הדני" עדיף לכתוב "המחזה עוסק בחיי הנסיך הדני"[3] (אלא אם כוונתכם להדגיש שחיי הנסיך הדני הם הציר המרכזי של המחזה).
  • רצוי למעט בשימוש במילה "טרם", וכאשר מחליטים להשתמש בה, יש להקפיד על שימוש נכון. אם אינכם בטוחים, עדיף להימנע משימוש במילה זו. דוגמאות לשימושים לקויים: "מחלה זו טרם מובנת עד תומה", "רקעו הצבאי וקורות חייו, בתקופה טרם הגיעו לארץ ישראל, לוטים בערפל". דוגמה לשימוש תקין, אך מסורבל ומיותר: "שיר ערש הוא שיר המושר באוזני ילדים טרם לכתם לישון". עדיף לכתוב "שיר ערש הוא שיר המושר לילדים לפני השינה". ברוב המקרים פשוט ובהיר יותר להשתמש ב"לפני" או "עד".

שימוש באוגד – הוא, הנו

בשפות אחדות, למשל באנגלית, בכל משפט חייב להיות פועל או אוגד, למשל "Washington is the capital of the USA" – "וושינגטון היא בירת ארצות הברית". באנציקלופדיה, מטבעה, מופיעות הגדרות של דברים ולכן באנציקלופדיות בשפות שבהן השימוש באוגד נדרש הוא נפוץ מאוד. בעברית, לעומת זאת, האוגד אינו נדרש תמיד וגם כשמשתמשים בו, יש להפעיל שיקול דעת – להשתמש במילה הנכונה ולעשות זאת על דרך העברית ולא להעתיק מילה במילה משפות אחרות. זה אומר, למשל, שאין סיבה לכתוב "הוא" בכל מקום שבו באנגלית כתוב "is".

האוגד המקובל בעברית בזמן הווה הוא הכינוי של גוף שלישי – הוא, היא, הם, הן: "אלי הוא הנשיא". בזמן עבר ובזמן עתיד בדרך כלל יש להשתמש בצורה המתאימה של הפועל "להיות": "אלי היה הנשיא", "אלי יהיה הנשיא לאחר שיושבע".

הימנעו ככל האפשר משימוש בפועל להוות. ברוב המקרים אפשר להחליף אותו בפועל "להיות" או באוגד (הוא, היא), בהתאם למקרה:

  • במקום: "רכס ההרים במרכז צרפת מהווה מכשול לסלילת כבישים ממזרח למערב"
  • עדיף לכתוב: "רכס ההרים במרכז צרפת הוא מכשול לסלילת כבישים ממזרח למערב".

המילים "הנו / הנה / הנם / הנן" (נכתב גם במילוי "הינו / הינה / הינם / הינן") הן המילה "הִנֵּה" בצירוף כינוי, כלומר "הנו" = "הנה הוא". טעות נפוצה היא להשתמש בהן בתור אוגד:[4]

  • לא תקני: הכוח הגרעיני החזק הנו כוח יסוד.
  • תקני: הכוח הגרעיני החזק הוא כוח יסוד.

אל תצטטו בשפה שונה משפת המקור

בעת ציטוט של ביטוי בשפה זרה, יש לוודא שאכן זו שפת המקור. למשל אין טעם לאזכר את ספרו של קופרניקוס ולציין את שם הספר באנגלית, שהרי קופרניקוס כתב את ספרו בלטינית, ולכן אין כל יתרון לשם האנגלי על פני השם העברי.

העבר חלף ואיננו

אין לכתוב על אירועי עבר בלשון הווה. לדוגמה, אין לכתוב "בתש"נ נופלת חומת ברלין", אלא "ב־תש"נ נפלה חומת ברלין". לא "בתש"ה גרמניה מובסת במלחמה, ומתחילים לשקם אותה", אלא "בתש"ה הובסה גרמניה במלחמה והחלו לשקמה".

יוצאי דופן לכלל זה הם דפי התאריכים והשנים: בדף של כ"ה בכסלו, למשל, ייכתב: "ג'תקצ"ז – יהודה המכבי והחשמונאים משחררים את בית המקדש".

המאה שעברה, המאה הקודמת, בשנים האחרונות, לאחרונה

"המאה שעברה" הוא ביטוי מבלבל, משום שלא בקלות ברור לאיזו מאה כוונתו. בעייתיים עוד יותר ביטויים תלויי זמן כגון "בשנים האחרונות", "בימים אלה" – המכלול איננו עיתון אלא אנציקלופדיה הנכתבת לשנים רבות. לפיכך אין לכתוב בה "לאחרונה" או "כיום" גם כאשר מתואר אירוע שקרה בימים האחרונים ממש. תנו תאריך שמשמעותו אינה משתנה עם כל יום שחולף. במקום לכתוב "לאחרונה יצא לאור ספרו" יש לכתוב "בטבת תשע"ו יצא לאור ספרו". חריג למקרה זה הוא סטטוס פוליטי שהשתנה באזור מסוים. במקרה זה כן מותר לכתוב "כיום". לדוגמה: עיר מסוימת שהייתה במדינה כלשהי (למשל ברית המועצות) והמדינה הזאת התפרקה ולא קיימת יותר וכעת העיר נמצאת בשטחה של מדינה שקמה על חורבותיה של המדינה הקודמת (למשל קזחסטן) במקרה זה אפשר לכתוב: "כיום בקזחסטן".

מישהו אמר משהו

יש להימנע ככל האפשר משימוש במילים "מישהו" ו"משהו". קשה להעלות על הדעת הקשר שבו שימוש במילים האלו ייראה טוב באנציקלופדיה. "מישהו" יכול להיות מוחלף ב"פלוני", "אדם זה או אחר" או ב"מאן דהוא" וכו'. "משהו" יכול לפנות מקומו ל"דבר מה".

"רבים סבורים כי..."

ביטויים מהצורה רבים סבורים כי..., המבוססים על התרשמות הכותבים ולא על סקר דעת קהל, מבטאים כשל לוגי מסוג אד פופולום. הם עלולים להטעות את הקורא ואמינותם נמוכה, לכן רצוי שלא להשתמש בהם. אין להשתמש בהם כשמדובר בעניינים רגישים:

  • ביקורת חריפה שהפנה פלוני נגד אלמוני. למשל, אי אפשר לכתוב: "רבים סבורים שמוישה זוכמיר, ראש ממשלת שטוחלנדיה, הוביל את מדינתו לאבדון". אם באמת רבים סבורים כך, צריך להביא לפחות מראה מקום אחד.
  • עניינים פוליטיים – למשל: "סקרים מראים שמפלגת 'עוז ועזוז' היא הגדולה במדינה". כאן חייבים לכתוב אילו סקרים מראים כך.
  • מידע שעלול לפגוע בקבוצת אנשים כזו או אחרת. למשל: "החוקים בשטוחלנדיה מתירים לגנוב מכל אורח תלת ממדי". במקרה כזה צריך להביא איזשהו מראה מקום לחוק.

לא להגזים בשימוש במילות תואר

העיתונאי בני ציפר כתב ("הארץ", 29 באוקטובר 2004):

כשבאתי לעבוד ב"הארץ" לפני 26 שנים קרא לי העורך אז, גרשם שוקן, והזהיר אותי מפני שימוש מיותר במילות תואר, שהן, בעיתונות הכתובה, סימן של חנופה ומניפולטיביות. לדוגמה: ייסורים היא מילה חזקה דיה, אבל כשמוסיפים לה את התואר "קשים", מתגלה מיד הזיוף שבאמירה.

כלל זה יפה גם לכתיבה במכלול.

למרות ובגלל

הצירופים "למרות ש־" ו"בגלל ש־" רווחים בכתב, אבל אינם מומלצים לדעת עורכי לשון אחדים.

במקום בגלל ש־, אפשר לכתוב כיוון ש־, מכיוון ש־,[5] משום ש־ או פשוט כי.[6]

במקום למרות ש־, אפשר לכתוב אף על פי ש־. אפשר גם לשקול לנסח מחדש את המשפט ללא ש־: "למרות שהאיש טען..." ← "למרות טענת האיש...".

שלילה – אף, כלום, שום

שגיאה שנוצרה מריבוי שלילות במשפט

בשפת הדיבור ולעתים אפילו בספרות נפוץ השימוש במילים "אף", "שום" ו"כלום" להבעת שלילה או אי־קיום. עם זאת, בשפה התקנית המילים הללו כשלעצמן אינן מביעות שלילה, ומה שמביע את השלילה הוא המילה "לא" או "אין" שמופיעה באותו משפט. באנציקלופדיה רצוי להקפיד על כך:

אף = אפילו, גם

  • אל תכתבו: אף אחד אינו יודע את זהותו.
  • כתבו: איש אינו יודע את זהותו.

כלום = משהו, דבר־מה, דבר כלשהו

  • אל תכתבו: לפרטים ניתנה ההזדמנות לתת כסף, לתת כלום או לקחת כסף.
  • כתבו: לפרטים ניתנה ההזדמנות לתת כסף, לא לתת כלום או לקחת כסף.

אם המילה "כלום" היא חלק מציטוט מילולי או משם עברי של סרט, תקליט וכיו"ב, אין לשנות אותה.

שום = כול

  • אל תכתבו: רחבעם אמר שאביו שום דבר לעומתו.
  • כתבו: רחבעם אמר שאביו הוא לא־כלום לעומתו.

סלנג

"מילון הסלנג המקיף" של רוביק רוזנטל הוא ספר מצוין – בכל המילים המופיעות בו אין להשתמש בעת כתיבת ערכים במכלול. גם הוספת מרכאות לביטוי בסלנג אינה מכשירה אותו להופעה במכלול. דוגמאות למילות סלנג שמסתננות למכלול:

תרגום מאנגלית

בתרגום מאנגלית מתגלה נטייה לתרגום מילולי במקום תרגום ענייני, המכניס לשפה העברית, לא רק במכלול, ביטויים שאינם טבעיים לה. דוגמאות:

  • התרגום שחרר במשמעות של הוציא לאור, בעקבות released באנגלית. מיקרוסופט איננה משחררת תוכנה, זמרים אינם משחררים דיסקים, ואולפנים אינם משחררים סרטים. במקום זאת, ניתן לכתוב שמיקרוסופט הוציאה תוכנה, או שהאולפן הציג סרט בהקרנת בכורה.
  • התרגום לטובת לציון העדפה, בעקבות in favor of באנגלית. כך יש לנו "ג'ופלין עזבה את טקסס לטובת סן פרנסיסקו", "עסקים שיכולים להרשות לעצמם עוזבים את העיר לטובת הפרברים". זהו סגנון גרוע ולא בהיר, שכן אין פה שום טובה (שהיא, לפי מילון אבן־שושן: "מעשה טוב, דבר חסד, פעולה חיובית ומועילה"): יש להימנע מה"טובות" האלה: אם רוצים לומר שג'ופלין עזבה את טקסס ועברה לסן פרנסיסקו, כך בדיוק יש לכתוב, בלי לערבב "טובות".
  • התרגום חייו המוקדמים (early life): יש להעדיף "ראשית חייו", "ילדותו", "נעוריו" וכדומה.

ראו הרחבה בדף המכלול:שגיאות תרגום נפוצות.

זכה לביקורת

פעמים רבות נכתב על אדם כי "זכה לביקורת" או "זכה לגינוי נרחב". אמנם נאמר בספר משלי "נאמנים פצעי אוהב", ולכן ניתן לטעון שביקורת מאוהב היא זכייה שיש לברך עליה, אך בוודאי אין לומר זאת על ביקורת משונא. לפיכך, במקום לכתוב "זכה לביקורת" יש לכתוב "ספג ביקורת".

על פי מקורות זרים

המכלול אינו אתר השייך למדינה כלשהי. לפיכך, אין טעם לדבר על "מקורות זרים". אין להשתמש במטבע לשון זה שמקורו בצורך של עיתונים ישראלים להתמודד עם מגבלות הצנזורה הצבאית.

זה בזה

הצירוף "זה בזו", לתיאור קשר בין זכר לנקבה אינו תקני. קשר כזה, כמו קשר בין שני זכרים, מתואר במילים "זה בזה" (אך אין אנו מקפידים על כך). קשר בין שתי נקבות יתואר במילים "זו בזו".

יידוע שמות עצם פרטיים

יידוע שמות עצם פרטיים הוא שגיאה נפוצה. כך למשל, תאריך לועזי, כמו "22 ביולי", הוא שם מיודע מטבעו, ועל כן יידועו בה"א הידיעה – "ה-22 ביולי" – הוא כפילות שגויה. כך גם לגבי שמות אחרים שהם מיודעים מטבעם, כמו "אוסקר", "אמי" וכדומה. אין לכתוב "פרס האוסקר" או "פרס האמי", כי אם "פרס אוסקר" ו"פרס אמי".

  • אל תכתבו: כתב העת יוצא לאור מאז ה-22 ביולי; השחקן זכה בפרס האוסקר.
  • כתבו: כתב העת יוצא לאור מאז 22 ביולי (במקום שיש צורך בתאריך הלועזי); השחקן זכה בפרס אוסקר.

בעניין זה יש יוצאי דופן. למשל "קשר העשרים ביולי" הוא צורה מיודעת שגויה, אך כזו שתפסה אחיזה בשפה העברית. הצורה "קשר עשרים ביולי" אינה מקובלת ועל כן תיקון לצורה זו יהיה לא טבעי ולא ברור.

שמות של מקומות, מחוזות וחבלי ארץ ניתן לכתוב עם יידוע או בלי יידוע. לכן הנהר "קולורדו" יכול להיכתב "נהר הקולורדו" כמו "נהר קולורדו". כך גם "הכינרת", "הגולן", "הלבנון", "הכרמל" ועוד. עם זאת, מתוך שתי האפשרויות האופציונליות, יש להעדיף את הסגנון הרווח יותר באותה מילה ולהימנע מזרויות.[7]

קיצורים וראשי תיבות

יש להמעיט בשימוש בראשי תיבות. המכלול אינו עשוי מנייר, וקיצור של מספר אותיות גורם לחיסכון זניח אך מקשה על הקריאה. אין לקצר כלל צירופי מילים נפוצים – אין בזה תועלת ולעתים זה אפילו פוגע בבהירות, משום שיש קיצורים שניתן לפרש במספר אופנים, למשל "ע"י" זה גם "על יד" וגם "על ידי". יוצאים מן הכלל ראשי תיבות שנקראים כמילה, כגון רמטכ"ל.

  • אל תכתבו: ע"י, בכ"ז, אחה"צ, ע"פ, עי"ז, כ"כ, אא"כ, בינ"ל
  • כתבו: על ידי או על יד (לפי ההקשר), בכל זאת, אחרי הצהריים, על פי או לפי, על ידי זה, כל כך, אלא אם כן, בין־לאומי

כמו כן, אין לקצר שמות של ארצות ויישובים:

  • אל תכתבו: ארה"ב, ברה"מ, רע"מ, י־ם, ת"א
  • כתבו: ארצות הברית, ברית המועצות, הרפובליקה הערבית המאוחדת, ירושלים, תל אביב

אותיות סופיות בראשי תיבות ובשנים עבריות

באופן שכן יש צורך בכתיבת מילה בראשי תיבות (כגון בהבהרה בפתיח), יש לנהוג על פי הכללים המוכרים.[8]

מילים הנכתבות בראשי תיבות ומבוטאות כמילה אחת, נכתבות באות סופית.

  • אל תכתבו: ש"צ, עב"מ, תנ"כ, נדל"נ.
  • כתבו: ש"ץ, עב"ם, תנ"ך, נדל"ן.

חורגות מכך מילים שהאות הסופית שלהן היא כ או פ דגושות, בהן לא תיכתב האות הסופית.

  • אל תכתבו: ח"ך, שב"ך, צמ"ף, שר"ף.
  • כתבו: ח"כ, שב"כ, צמ"פ, שר"פ.

מילים הנכתבות בראשי תיבות אך מבוטאות במלואן, או שנקראות באותיותיהן ("מ"ם מ"ם"), נכתבות באותיות לא סופיות.

  • אל תכתבו: חוה"ם, אחה"ץ, מ"ם.
  • כתבו: חוה"מ, אחה"צ, מ"מ.


בכתיבת שנים עבריות, שהן כמובן נכתבות בראשי תיבות, הוחלט לא לאמץ את הצעת האקדמיה ללשון העברית, ולהשתמש בהן באותיות לא סופיות[9], וכך נהוג בערכי השנים.

  • אל כתבו: ה'תר"ף, ה'תר"ץ, ה'תש"ך, ה'תש"ם, ה'תש"ן.
  • תכתבו: ה'תר"פ, ה'תר"צ, ה'תש"כ, ה'תש"מ, ה'תש"נ.

כל שכן שביטויים הכוללים שנים בתוכם, שהשנים נהגות בהן כמילה אחת. לדוגמה, מאורעות תר"פ.

מילים טעונות

מילים שיש מאחוריהן מטען רגשי או פוליטי, בחלקן קיימים קווים מנחים, חלקן הושארו כפי שהן בוויקיפדיה, ובמקרים אחדים התקבלה החלטה אד הוק. דוגמאות:

חידושי האקדמיה ללשון העברית

האקדמיה ללשון העברית אישרה יצירת צורות נקבה לכל תואר, תפקיד ודרגה שנושאת אישה, אם וכאשר יווצרו בפי הדוברים בעברית. לדוגמא: "רֹאשַׁת ממשלה", "המשנָה לנשיא בית המשפט העליון", "רב־טוראית" ו"רבת סרן".[10] למרות זאת, במכלול לא מקובל כך. גם חידושי מילים נוספים, כגון "חמרמורת" ו"מרשתת", לא נקלטו במכלול, אך "מסרון" התקבלו, וזכו שכך ייקראו הערכים העוסקים בנושאים אלה.

המסקנה היא שיש להתייחס בזהירות לחידושי האקדמיה, ולהשתמש בהם כאשר יהיו מקובלים על ציבור העורכים, כחלק מהתקבלותם בציבור הרחב. כדי לוודא את התקבלות המושג יש לקיים דיון בדף השיחה של הערך (כאשר מדובר במילה שהיא שם של ערך מסוים), או באולם הדיונים (כאשר מדובר במילה כללית).

בעבר

פעמים רבות יש נטייה להשתמש במילה "בעבר" כדי להדגיש שאירוע מסוים התרחש בעבר, למשל "בעבר כיהן כראש הממשלה". הדגשה זו מיותרת, משום שהפעלים בעברית מציינים האם מדובר באירוע שהתרחש בעבר, מתרחש בהווה או יתרחש בעתיד. בדוגמה שהבאנו, די במילים "כיהן כראש ממשלה".

כתיבת שמות הקודש

ערך מורחב – המכלול:שמות הקודש

השם המפורש (י-ה-ו-ה) אינו נהגה ככתבו, אלא בכינוי א-ד-נ-י או "השם". בעקבות זאת, נהוג להימנע מלכתוב את השם המפורש ובמקומו כותבים ה', קיצור של "השם". במכלול יש להשתמש בקיצור ה', גם בציטוטים ישירים, כגון מהמקרא. במקומות שיש הכרח להציג את השם המפורש, כדי להבהיר את הכוונה, יש להציג את השם עם הפרדה בין האותיות (י-ה-ו-ה). כך גם בשם "א-להים" יש לכותבו "אלקים", ובמקומות שיש צורך בהבהרת הכוונה - יש להציג את השם בהפרדה (א-להים).

סופרים ומשוררים

יש להשתמש במונח "סופר" רק לתיאור אדם שכתב לפחות שני ספרים (ראו באתר של אגודת הסופרים) אשר יצאו לאור בהוצאת ספרים מוכרת, או בעלי היקף מכירות מסחרי. אין הגבלה כזו לגבי המונח "משורר".

תחביר

פיסוק

בסימני הפיסוק יש להשתמש בהתאם להנחיותיה של האקדמיה ללשון העברית, כפי שהן מופיעות בחוברת כללי הפיסוק שבהוצאת האקדמיה (תשס"ב) ובתקציר שבאתר האקדמיה.

יש לשים לב לרווחים לפני ואחרי סימני הפיסוק:

  • אין רווח לפני נקודה (.), פסיק (,), נקודה ופסיק (;), מקף (־ או -), נקודתיים (:), סימן שאלה (?) וסימן קריאה (!). כן יש רווח אחד אחרי כל אחד מהסימנים הנ"ל. דוגמאות:
    • שגוי: אני כותב בעברית ,אבל עם שגיאות .אם לא אתקן אותן , זה לא יהיה טוב : הערכים שלי יהיו קשים לקריאה !
    • נכון: למדתי לכתוב ולהשתמש נכון בסימני הפיסוק, איזה יופי! עכשיו אתחיל לעשות משהו מעניין: אלך לכתוב ערכים במכלול.

מקף (־) המשמש להפרדה בין אות יחס לבין מספר יהיה תמיד צמוד ללא רווחים גם לאות היחס וגם למספר. לדוגמה: "ב־2008" או "מ־14:00 עד 16:00" או "הלכתי ל־15 הצגות". אם המקף אינו זמין במקלדת שלכם, אפשר לכתוב במקומו מינוס (-).

קו מפריד (–) דומה בצורתו למקף, אבל הוא נמצא תמיד בגובה אמצע השורה. בדרך כלל יש רווח לפניו ואחריו. כאשר הקו המפריד מסמן טווח, למשל 18:00–09:00 או אילת–מטולה, אין רווח לפניו ואחריו. הכללים המלאים לשימוש בקו מפריד רשומים באתר האקדמיה (ר' קישור למעלה). אפשר להקליד את הקו המפריד באמצעות לחיצה על אלט וסימן = בחלונות 8 וגרסאות מודרניות של לינוקס.

אלא אם יש סיבה לנהוג אחרת, השתמשו בסוגריים עגולים בכתיבה (שיפט־0 ושיפט־9), ולא בסוגריים מרובעים או מסולסלים. כמו־כן, השתמשו במירכאות כפולות לציטוטים ולשמות של יצירות, והשתמשו במירכאות בודדות כאשר יש צורך לכתוב מירכאות בתוך מירכאות. בעת שימוש במירכאות כפולות, שימו לב להשתמש במירכאות כפולות אמִתיות (", שיפט־פסיק, מימין לאות ף במקלדת) ואל תקלידו במקומן מירכאות בודדות פעמיים (''), מכיוון שמירכאות בודדות כפולות משמשות בקוד ויקי לסימון טקסט נטוי.

שימוש חוזר במילות יחס

כאשר יש כמה מושאים עקיפים, חוזרים על אותיות היחס לפני כל אחד מהם:

  • אל תכתבו: הקרקע שייכת לדני, אלי ומשה. התגוררתי בחיפה, ירושלים ותל־אביב
  • כתבו: הקרקע שייכת לדני, לאלי ולמשה. התגוררתי בחיפה, בירושלים ובתל־אביב.

יוצא מן הכלל: מקרה שבו מספר אנשים עבדו יחד:

  • אל תכתבו: "ב־1948 פורסמה תאוריה על הפיזיקה של ראשית היקום, שנכתבה בידי ג'ורג' גאמוב, בידי רלף אלפר ובידי רוברט הרמן".
  • כתבו "ב־1948 פורסמה תאוריה על הפיזיקה של ראשית היקום, שנכתבה בידי ג'ורג' גאמוב, רלף אלפר ורוברט הרמן".

הפרדה בין נסמכים ובין פעלים

אין להפריד בין הנסמך לבין הסומך. אין אומרים "במהלך ואחרי השבוע אלמד לבחינה" אלא "במהלך השבוע ואחריו אלמד לבחינה", כי "מהלך השבוע" הוא מבנה של סמיכות. אין לומר "הצעצועים פוזרו מתחת ומעל המיטה" אלא "הצעצועים פוזרו מתחת המיטה ומעליה".

אפשר לומר: "שיפצתי וטייחתי את הדירה" ולאו דווקא: "שיפצתי את הדירה וטייחתי אותה". אפשר לומר "היהודי נטל ונישק את סידורו", ולאו דווקא "היהודי נטל את סידורו ונישקו".

יש להקפיד שלא לצרף פעלים שצמודות אליהם מילות יחס שונות. "אמא חושבת על ילדיה ואוהבת אותם" ולא "אמא חושבת ואוהבת את ילדיה", שכן "חושבת" לא יכול להתייחס ל"את ילדיה". אין לומר: "לא יכולתי לעיין ולהתרשם מהספר", כי לעיין לא יכול להתייחס ל"מהספר". יש לומר: "לא יכולתי לעיין בספר ולהתרשם ממנו".

שימוש נכון בשי"ן מחברת

יש להשתמש בשי"ן כדי ליצור זיקה בין חלקי משפט:[2]

  • אל תכתבו: הדירה בה התגורר ראובן. הארץ אליה הגיעה דורותי.
  • כתבו: הדירה שבה התגורר ראובן, או: הדירה שראובן התגורר בה, או: הארץ שדורותי הגיעה אליה.

פעמים רבות משפטים כאלה כתובים עם מילת היחס "את", שמביעה יחס של מושא ישיר (אותו, אותה, אותם, אותן). במשפטים כאלה מספיק בדרך כלל לכתוב את שי"ן הזיקה ולהשמיט את מילת היחס – הן כאשר מילת היחס "את" מופיעה לבדה והן כאשר יש לפניה שי"ן הזיקה. למשל:[11]

  • אל תכתבו: הספר אותו סיים לכתוב שמעון. האנציקלופדיה שאותה כולם יכולים לערוך.
  • כתבו: הספר ששמעון סיים לכתוב. האנציקלופדיה שכולם יכולים לערוך.

פעמים רבות מחליפים שי"ן בווי"ו במילות קישור מסוימות: אך בכתיבה תקנית, יש להקפיד לכתוב "מאחר ש־" ולא "מאחר ו־".[12] יוצאת דופן היא המילה "הואיל", שאחריה באה האות ו' דווקא:

כתבו כך ולא כך
כמעט ש־ כמעט ו־
יש ש־ יש ו־
אפשר ש־ אפשר ו־
מאחר ש־ מאחר ו־
ייתכן ש־ ייתכן ו־
במידה ש־ (ר' הערה בהמשך) במידה ו־

אבל:

כתבו כך ולא כך הערה
הואיל ו־ הואיל ש־ במובן של "מכיוון ש־"
עוד מעט ו־ עוד מעט ש־ במובן של "כמעט ש־"

הביטויים היות ש־ והיות ו־ – שניהם תקינים לשונית,[13] אבל הוחלט שהכתיב המועדף במכלול הוא היות ש־.[14]

שי"ן הזיקה אינה תחליף לוי"ו החיבור. משפטי זיקה בעברית מציינים עובדה קיימת הקודמת למתואר במשפט.[15] דוגמאות:

  • שגוי: נתתי את המתנה לאמי, ששמחה בה מאד.
  • נכון: נתתי את המתנה לאמי והיא שמחה בה מאוד.

במידה

הצירופים במידה ו־ ובמידה ש־ כצירופים הפותחים משפט תנאי אינם תקניים. יש להחליף אותם במילה הפשוטה "אם".

נכון לכתוב במידה ו־ ובמידה ש־ כאשר באמת מדובר במידה של דבר־מה:[16] משפטים תקניים:

  • "הרופאים ממליצים לאכול במידה ולהתעמל כל בוקר."
  • "במידה שהאדם מודד - בה מודדים לו" (סוטה, פ"א, משנה ז')
  • "הילד אינו אוכל במידה שמתאימה לגילו"

אות השימוש ב'

  • כדי לציין תכלית, כתבו כדי ולא בכדי. פירוש הצירוף בִּכְדֵי הוא "בשיעור".[17] ניתן לומר את הצירוף "לא בִּכְדִי" שפירושו – "לא לשווא".
  • המלה בְּאִם שימשה במשפטי תנאי מסוימים בלשון ימי הביניים וקיימת גם בעברית החדשה, אבל מילון אבן־שושן, מילון ההווה ויצחק פרץ ממליצים להימנע ממנה וממילא אין בה צורך.[18] במקום "באם" יש לכתוב "אם", "האם" או "כאשר", בהתאם להקשר.

הפועל לשמש

  • יש לכתוב שימש ולא שימש כ, למשל:
  • כתבו: משה שימש יושב ראש. בתקופה הצלבנית חזרה ביירות ושימשה עיר מסחר.
  • אל תכתבו: משה שימש כיושב ראש. בתקופה הצלבנית חזרה ביירות ושימשה כעיר מסחר.

במקרים מסוימים אפשר להחליף את הפועל שימש בפועל כיהן, ולכתוב "האדון כיהן כיושב ראש". לחלופין, ניתן לכתוב גם "שימש בתפקיד": "שימש בתפקיד היושב ראש".

קפיצה מיחיד לרבים

אין לעבור מיחיד לרבים באותו משפט. לדוגמה:

  • "הסתדרות הרופאים החליטה על שביתה. הם טענו שמשכורתם נמוכה מדי". צריך להיות "הסתדרות הרופאים החליטה על שביתה. החברים בה טענו שמשכורתם נמוכה מדי".
  • דוגמה נוספת: "הקצונה הבכירה בצה"ל היא משכילה; כולם למדו באוניברסיטה לפחות כמה שנים". צריך להיות "הקצונה הבכירה בצה"ל היא משכילה; כל הקצינים הבכירים למדו באוניברסיטה לפחות כמה שנים".

משפטים ארוכים מדי

המשפט הבא, שיש בו 95 (תשעים וחמש) מילים, נלקח מהערך פרויקט הלביא:

"לאחר כשבע שנים וחצי של פיתוח מואץ בהשתתפות אלפי מהנדסים וטכנאים, החליטה ממשלתו של יצחק שמיר, ב-30 באוגוסט 1987, בעצתם של שר הבטחון יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס, לעצור את הפרויקט, ולפטר כ-6,000 מהנדסים וטכנאים, לאחר שהתברר שישראל לא תוכל לממן את ייצורו לבדה, ושהפרויקט מעלה אותה למסלול התנגשות עם האמריקנים, שסירבו בתוקף להסב אליו את כספי הסיוע האמריקני, במיוחד לאור העובדה שהוא מתחרה ביצרני המטוסים שלהם, וגורם למרמור רב אצל כוחות היבשה בצה"ל, שחששו שפרויקט זה ישאב את רוב תקציבי צה"ל בשנים הקרובות על חשבון התקציבים שיועדו להם".

משפט כזה ארוך ומסורבל, וכשהקורא מגיע לסופו הוא כבר איננו זוכר מה קרא בתחילתו. אפשר, בקלות יחסית, לשבור את המשפט באמצעו ולפצל אותו למשפטים קצרים יותר (גם הם בעצמם לא משפטים פשוטים, אבל אפשר לעקוב אחרי המבנה הלוגי שלהם) למשל כך:

"לאחר כשבע שנים וחצי של פיתוח מואץ בהשתתפות אלפי מהנדסים וטכנאים, החליטה ממשלתו של יצחק שמיר, ב־30 באוגוסט 1987, בעצתם של שר הבטחון יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס, לעצור את הפרויקט, ולפטר כ־6,000 מהנדסים וטכנאים. ההחלטה התקבלה לאחר שהתברר שישראל לא תוכל לממן את ייצורו לבדה, ושהפרויקט מעלה אותה למסלול התנגשות עם האמריקנים, אשר סירבו בתוקף להסב אליו את כספי הסיוע האמריקני, במיוחד לאור העובדה שהוא מתחרה ביצרני המטוסים שלהם. מלבד זאת גרם הפרויקט להתמרמרות רבה בקרב מפקדי כוחות היבשה בצה"ל, שחששו שפרויקט זה ישאב את רוב תקציבי צה"ל בשנים הקרובות על חשבון התקציבים שיועדו להם".

ביניהם – בהם

רבים משתמשים במילה "ביניהם" במקום שראוי להשתמש במילה "בהם". "ביניהם" באה לתאר מצב שבו עצם מסוים נמצא בין שני עצמים אחרים, למשל: ”וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר, מִזֶּה, וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר, מִזֶּה; וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם” (שמואל א, יז, ג). "בהם" באה לתאר מצב שבו עצם מסוים נכלל בקבוצת עצמים, למשל: ”וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ” (ספר ויקרא, פרק כ', פסוק כ"ז), ”אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם” (ספר במדבר, פרק י"ג, פסוק ב'), ”כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה, וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה” (ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק כ"ח). בהתאם לכך, אין לכתוב "במצב דומה היו יישובים ערביים רבים, וביניהם הכפר באסה", אלא "במצב דומה היו יישובים ערביים רבים, ובהם הכפר באסה".

ו' החיבור אחרי פסיק

  • כאשר ו' החיבור מחברת בין שמות עצם (נושא או מושא) בתוך המשפט, לא יבוא לפניה פסיק. לדוגמה: "יוסי, דני ואיציק הלכו לטייל" או "אכלתי את התפוח, את הבננה ואת האפרסק".
  • כאשר ו' החיבור מחברת בין שני חלקים של משפט מחובר והחלק השני בעל נושא אחר, כן יבוא לפניה פסיק. לדוגמה: "יוסי הלך לטייל, ואבי נשאר בבית". (אבל אם הנושא בחלק השני זהה לזה שבחלק הראשון, לא יבוא לפניו פסיק, אלא אם כן רוצים להדגיש אותו.)

מספרים

  • תחומי מספרים ייכתבו משמאל לימין, כלומר יש לכתוב "משקל 40-60 ק"ג" ולא "משקל 60-40 ק"ג". ספרותיו של כל מספר נקראות משמאל לימין, וכן המספר בשלמותו - בניגוד להחלטת האקדמיה ללשון העברית (הצורה הרשומה כאן מוצגת תקינה ברוב הדפדפנים, אך יש דפדפנים שמציגים אותה הפוכה). לכתיבה נאותה של הטווח משמש הסימן "–" (קו מפריד) שאינו נמצא במקלדת[19]. במצב עריכת קוד מקור יש בחלון העריכה מצד ימין למטה "סימני פיסוק", ובהם השני מימין הוא הקו המפריד הנדרש למטרה זו.
  • תחום של אחוזים ייכתב בצורה 30%–20%, ולא "30–20 אחוז".
  • כאשר המספר גדול מ-999 יש לכתוב אותו עם פסיקים המפרידים את הספרות לקבוצות בנות שלוש ספרות, כלומר יש לכתוב 1,000 ולא 1000. יוצא מן הכלל: תאריך ייכתב ללא פסיק, למשל 2003.
  • פי עשר או פי עשרה? : אף שבלשון הדיבור נפוצה הצורה "פי עשר", הרי לפי כללי השפה העברית יש לומר "פי עשרה", משום שפי היא צורת הנסמך של פה, ופה הוא זכר. כך גם יש לנהוג ביחס לכל מספר אחר המופיע לאחר "פי" – המספר יופיע בצורת הזכר שלו.
  • שלושה מיליון וחצי עותקים או ארבעה תפוחים וחצי?
גם וגם.
כדי לדעת היכן לכתוב את ה"חצי" (או "רבע", לצורך העניין), יש לשים לב מתי המילה "חצי" מתייחסת למספר ומתי לשם העצם שאנו סופרים. הדבר נגזר ממיקומה:
  • שלושה מיליון וחצי עותקים – הכוונה למספר 3,500,000. המילה "חצי" מתייחסת ל"מיליון". ברור שלא נכתוב "שלושה מיליון עותקים וחצי", כיוון שאז המילה "חצי" מתייחסת ל"עותקים" ונקבל 3,000,000.5 עותקים, כלומר שלושה מיליון עותקים ועוד חצי עותק – ולא לזה התכוון המשורר (עם זאת, "שלושה וחצי מיליון עותקים" הוא גם ניסוח תקין).
  • ארבעה תפוחים וחצי – הכוונה למספר 4.5. המילה "חצי" מתייחסת ל"תפוחים". בעוד זהו הניסוח המועדף, מותרת גם הצורה "ארבעה וחצי תפוחים"[20].
במקרים מסוימים יש כפל משמעות, ואז יש להקפיד ולבחון היכן ממקמים את המילה "וחצי". "תריסר תפוחים וחצי" הם 12.5 תפוחים, אבל "תריסר וחצי תפוחים" הם 18 תפוחים (12 ועוד חצי מ־12).

כתיב

כללי

בגלל ייחודו של הכתיב העברי וההבדלים המשמעותיים שבין הכתיב המנוקד והלא־מנוקד מתעוררות בעיות רבות של כתיב. כתיב חסר הוא אנכרוניסטי. כבר עשרות שנים שהכתיב המלא שולט בשפה העברית בטקסט שאינו מנוקד. כל העיתונים והספרים נכתבים בכתיב מלא - זו הנורמה. באנציקלופדיה העברית מאויתים המושגים בכתיב חסר, מפני שהם מנוקדים ומפני שזו אנציקלופדיה שנולדה לפני יותר מחמישים שנה, לפני שנקבע הכתיב המלא כנורמה. כללי הכתיב המלא מופיעים באתר האקדמיה ללשון העברית (ונקראים "כללי הכתיב חסר הניקוד"). פרק זה מנסה לענות על כמה בעיות נפוצות ולהציג כמה נושאים שבהם הנוהג במכלול שונה מהמלצות האקדמיה.

דיונים נוספים על כתיב ניתן לקיים בדפים הבאים:

מילונים

המהדורה של מילון אבן־שושן משנת תשס"ד מנוקדת באופן מלא וברוב המקרים גם מספקת את הצורה חסרת הניקוד של מילים כאשר היא שונה מהצורה המנוקדת. מילון ההווה לא מנוקד באופן מלא, אך מקפיד על כללי הכתיב חסר הניקוד. מילון ספיר ורב מילים לא מנוקדים באופן מלא ולא מקפידים על כללי הכתיב חסר הניקוד.

בודק איות

מומלץ להשתמש בבודק איות (spell checker). בודקי האיות עוזרים במקרים רבים להימנע משגיאות הקלדה וכתיב, אם כי תוך כדי השימוש בהם יש לזכור כי הם לא מושלמים מכמה סיבות:

  • המילה יכולה להיות תקינה מבחינת בודק איות, אך לא להתאים למשפט הדרוש. למשל, המשפט הבא יהיה תקין מבחינת איות, אבל לא הגיוני: "הוא נתן לו סתירה", משום שהכוונה כנראה ל"סטירה". הוא גם לא יתקן שגיאות תחביר שהוזכרו לעיל, כגון פי עשר/פי עשרה.
  • ההמלצות של בודק האיות יכולות להיות שונות מההחלטות שהתקבלו בדיונים במכלול בדפים כגון המכלול:ייעוץ לשוני והמכלול:בוט/בוט החלפות.

אם זוכרים את הבעיות הללו ולא מסתמכים על בודק האיות בעיניים עצומות, הוא יכול להיות שימושי במניעת שגיאות.

תמיכה בבדיקת איות המקפיד על כללי הכתיב חסר הניקוד מובנית בדפדפן מוזילה פיירפוקס. אם מילון האיות העברי לא מותקן, ניתן להתקין אותו כך: לחיצה ימנית בשדה עריכה ← שפות ← הוסף מילונים (באנגלית: Languages → Add Dictionaries).

כמו כן ניתן לערוך את הערך במעבד תמלילים חיצוני, כגון אופן אופיס או מיקרוסופט וורד, להשתמש בבודקי האיות שלהם ואז להעתיק את הטקסט הבדוק לחלון העריכה של המכלול. הבודק של אופן אופיס מקפיד על כללי הכתיב ואילו זה של מיקרוסופט וורד מקפיד עליהם פחות (הוא מבוסס על מילון רב מילים).

מילים שמקורן בארמית

שמות עצם שמקורם בארמית, כמו דוגמה, נוסחה, קופסה, משכנתה וכדומה נכתבו בעבר באל"ף או בה"א בסופן (דוגמא, קופסא וכולי). לפי החלטת האקדמיה ללשון העברית,[21] יש לכתוב את כל המילים שמקורן בארמית בה"א בסופן – דוגמה, נוסחה, פסקה וכדומה. במכלול לא התקבלה הכרעה לאמץ את כלל זה. יוצאות דופן המילים: סבתא, סבא, אמא, אבא שנכתבות רק עם אל"ף. בצורת הרבים מקובל כתיב עם א' או בלעדיה: דוגמות או דוגמאות, נוסחות או נוסחאות.

כן נכתבות באל"ף מילים שאולות מארמית שאינן שמות עצם, כגון דווקא, גרידא, אדרבא.

במילים שנהוג לכתוב אותן בצורת רבים ב"־ין" או ב"־ים", לא התקבלה הכרעה במכלול להעדיף "נישואים, גירושים, אירוסים" על פני "נישואין, גירושין, אירוסין".

האות וי"ו, חולם וקמץ קטן

שורוק, קובוץ וחולם – שולחן, מאוד, צוהר

לפי כללי הכתיב חסר הניקוד, כל מילה שמנוקדת בשורוק, בקובוץ, בחולם חסר או בחולם מלא תיכתב בווי"ו בכתיב חסר ניקוד:

  • אל תכתבו: רב האנשים, טוב מאד, רשות הדאר, צהר אל עולם הרפואה, אלקים, שלחן השבת
  • כתבו: רוב האנשים, טוב מאוד, רשות הדואר, צוהר אל עולם הרפואה, אלוקים, שולחן השבת

על פי כללים אלו, כשמדובר בשם תפקיד וייחוס, כמו "כוהני בית המקדש", יש לכתוב "כוהן" ולא "כהן", אלא אם כן בשם משפחה של אדם, שאם נהוג לכתוב אותו בלא וי"ו - "כהן", יש לכתוב אותו כך. כך גם הם במילה "אישה" וכיו"ב. עם זאת, בספרות החרדית והתורנית בכלל נהוג לכתוב כבלשון הקודש "כהן", ו"אשה". לא התקבלה הכרעה במכלול להעדיף "כוהני", "מאוד" ו"אלוקים", ואף המנהג להקפיד לכתוב "כהני".

ראו בסעיף "קמץ קטן" את ההערות על כתיב המילים צהריים, מחרת, כל, הכול, אמנות ואומנות ומספר מילים בעייתיות אחרות.

ו' עיצורית – ויליאם, הוועדה, תו, לוי

ע"פ האקדמיה כאשר האות ו' מסמנת את העיצורים w או v, היא נכתבת:

  • בודדת בראש מילה: ויליאם, ויסקי, ורד.
  • כפולה באמצע המילה[22] ואחרי מיליות (למעט ו' החיבור): לוויליאם, הוויסקי, הוורד; תווך (תָּוֶךְ), תקווה, תווים, עכשווי.
  • בודדת בסוף מילים בנות שתי אותיות: תו, קו, צו, וו, גו.
  • ־יו בסוף מילים ארוכות משתי אותיות: עכשיו, סתיו, יחדיו, בנותיו.

אין לכפול את הוי"ו בראש מילה אחרי ו' החיבור: יין וויסקי, סביונים וורדים.

כלל זה לא חל על שמות פרטיים או שמות משפחה של אנשים, אם נהוג לכתוב אותם אחרת, כגון "לוי".

במכלול מקובל להבדיל בין מילים שיכולות לבלבל בצורתם המקורית (לדוג' הוורד, תווך) ואז יכתבו עם ו' כפולה, לבין כאלה שלא (לדוג' תקוה, עכשוי) שיכתבו עם ו' אחת.

קמץ קטן וחטף קמץ

הצליל o נכתב בעברית במקרים מסוימים בקמץ קטן או בחטף קמץ (ר׳ הערך קמץ). הכללים לכתיבתם מורכבים מעט, ובמכלול לא התקבלו הכללים שהגדירה האקדמיה ללשון (לדוגמה: תוכנית, ולא תכנית) אלא במקרים מסויימים בלבד. להלן כללי האקדמיה:

בנטייה – רובד, צורך, שורש

במילים במשקל קֹטֶל, כגון תוכן, רובד, צורך, צליל o הופך לשווא ברבים ולכן, כמובן, הווי"ו אינה נכתבת: תכנים, רבדים, צרכים. אבל בצורת הנסמך ביחיד וברבים קיים צליל o שבכתיב בווי"ו:

  • צורת היסוד: תוכן (תֹּכֶן) – תוכן של ספר.
  • צורת הנפרד ברבים: תכנים (תְּכָנִים) – תכנים של ספרים.
  • צורת הנסמך ברבים: תוכני־ (תָּכְנֵי־) – תוכני הספרים (ולא: תכני הספרים).
  • שגוי: תכני הספרים, רבדי הלשון, צרכי השוק, קבצי מידע, עדפי ייצוא, אזני המן.
  • נכון: תוכני הספרים, רובדי הלשון, צורכי השוק, קובצי מידע, עודפי ייצוא, אוזני המן.[23]

הווי"ו נכתבת בכל הנטייה כאשר האות הראשונה של המילה גרונית: חודש חורפי, חודשים חורפיים, חודשי החורף.[24] הווי"ו נכתבת בכל הנטייה במילים אחדות נוספות: קודש – קודשים, שורש – שורשים, בוטן – בוטנים.[25]

בצורת היסוד – תוכנית, אונייה, צהריים, כל העולם, סך הכול

צורת היסוד של מילים רבות בעברית נכתבות בקמץ קטן או בחטף קמץ שנשמע כמו o האנגלית (קרי: אוֹ). לפי הנחיות האקדמיה ללשון העברית, במקרה זה אין לכתוב וי"ו גם בכתיב חסר הניקוד: "וי"ו לא תיכתב במילים שבהן תנועת o מסומנת בניקוד בקמץ קטן או בחטף קמץ שקיים בכל צורות המילה. למשל: אמנם, אפנה, יזמה, תכנית, למחרת, צהריים (לא כן מילים דוגמת חָמְרִי הנכתבת בווי"ו, משום שצורת היסוד שלה, חֹמֶר, מנוקדת בחולם)." מכאן נגזר שיש לכתוב "תכנית" ולא "תוכנית", "קרבן" ולא "קורבן", "חמרה" ולא "חומרה", "אנייה" ולא "אונייה".

למרות הנחיותיה של האקדמיה ללשון העברית, במקומות רבים כיום נכתבת וי"ו במקום הקמץ הקטן. ניתן לראות בעיתונות ובמקומות רבים אחרים שהכתיב המקובל הוא תוכניות, תוכנה, חומרה, אובדן וכדומה. גם מבחן גוגל תומך בדרך כלל בהוספת וי"ו.

במכלול מקובל להבדיל בין מילים שיכולות לבלבל בצורתם המקורית (לדוג' חומרה) ואז יכתבו עם ו', לבין כאלה שלא (לדוג' תכנית) שיכתבו עם ו' אחת.

יוצאים מן הכלל:

  • המילה אמנות (אָמָּנוּת), וזאת כדי להבדיל בינה לבין המילה אומנות (אֻמָּנוּת).
  • המילה כל, כול: כשמילה זו מופיעה בסמיכות למילה שאחריה יש לכתוב "כל", אולם כאשר המילה מופיעה שלא בסמיכות למילה שאחריה, על פי כללי הכתיב חסר הניקוד היא נכתבת בווי"ו – "כול". סימן לדבר: כאשר למילה "כל" קודמת התנועה a, בדרך כלל היא אינה בסמיכות ולכן תיכתב "כול". דוגמאות: "הכול בסדר", "הוא היה נוח לכול" – שלא בסמיכות; "לכל דבר יש סוף", "כל הכבוד" – בסמיכות. בספרות החרדית והתורנית כלל זה אינו מיושם ומקובל לכתוב תמיד "כל". במכלול מקובל לכתוב תמיד "כל".
  • המילים צהריים, מחרת, מחרתיים מנוקדות בקמץ קטן ובחטף קמץ ויש להגות אותן כאילו כתוב צוהוריים, מוחורת, מוחורתיים.[26] עם זאת, גם במכלול נהוג לכתוב אותן בלא וי"ו.

כתיב האות יו"ד

לפי כללי הכתיב חסר הניקוד של האקדמיה ללשון, הכללים העיקריים הנוגעים לאות יו"ד הם אלה:

  • יש להכפיל יו"ד עיצורית שאינה בראש מילה ושאינה סמוכה לאם קריאה (אהו"י).
  • יש לכתוב כל תנועת i באות יו"ד, אלא אם:
    • היא מופיעה לפני שווא נח בצורת היסוד של המילה.
    • היא לא מופיעה בצורת היסוד של המילה.

הניסוח הדקדוקי של הכללים האלה נשמע מעט מורכב, אך יישומם פשוט בדרך כלל והמקרים הנפוצים שלהם מפורטים בסעיף זה.

מילים לועזיות – היסטוריה, מיליון, אצטדיון

הצליל i במילים לועזיות מובהקות שנכנסו לשימוש בעברית בדורות האחרונים נכתב תמיד ביו"ד:

  • אל תכתבו: הסטוריה, אנטליגנציה, מליון (1,000,000)
  • כתבו: היסטוריה, אינטליגנציה, מיליון (1,000,000)

שימו לב: ז'אן מישל ז'אר הגיע מליון (עיר בצרפת) והוא מרוויח מיליונים מההופעות שלו.

ישנן גם מילים לועזיות שנכנסו לעברית בתקופות קדומות ובאופן מסורתי נכתבות בלא יו"ד, למשל אצטדיון (ולא איצטדיון).

מילה, סיפור, תיאור

בעבר היה נהוג לכתוב בלא יו"ד מילים רבות שנכתבות בלא יו"ד בכתיב מנוקד, כי אחרי החיריק יש דגש חזק: מִלָּה, מִדָּה, סִבָּה, כִּכָּר. עם הזמן נוצר חוסר אחידות – חלקן נכתבו רוב הזמן ביו"ד ואחרות רוב הזמן בלעדיה. האקדמיה החליטה שכל המילים הללו תיכתבנה ביו"ד:

  • אל תכתבו: מלותיו האחרונות. מלון אבן־שושן. הסבה לכך שכתב את הספור לא התבררה במדה מספקת. הוא הלך לככר העיר.
  • כתבו: מילותיו האחרונות. מילון אבן־שושן. הסיבה לכך שכתב את הסיפור לא התבררה במידה מספקת. הוא הלך לכיכר העיר.

מילים במשקל קיטול (קִטּוּל) כגון תיקון, דיבור, נכתבות תמיד ביו"ד, גם כאשר באמצען יש אות גרונית שמשנה את החיריק לצירי (תשלום דגש):

  • אל תכתבו: תאור המקרה, ברור הנסיבות, שרותים צבוריים, שעת חרום.
  • כתבו: תיאור המקרה, בירור הנסיבות, שירותים ציבוריים, שעת חירום.

מילים שמסתיימות ב"־יה"

מילים רבות מסתיימות בצירוף האותיות "־יה". מתי יש לכתוב ־יה ומתי ־ייה?

רוב המילים הלועזיות שמסתיימות ב־ia‏, iya נכתבות ביו"ד אחת: דמוקרטיה, איטליה, אילוסטרציה.[27] לעתים ניתן לכתוב מילים לועזיות ב"־ייה" כדי להדגיש את הגיית היו"ד, למשל טורטייה. כמו כן, נהוג לרשום ב"־ייה" שמות צרפתיים כגון מונפלייה, מונטסקייה, פורייה. במקרה של ספק אפשר לנהל דיון בדף השיחה או בדף הייעוץ הלשוני.

המילים העבריות שמסתיימות בצלילים iya נכתבות בשתי יו"דים: שנייה, עלייה (למעלה), גבייה (של חובות), תושייה, צרפתייה.[28] לעומת זאת, מילים עבריות שמסתיימות בצלילים eiha נכתבות ביו"ד אחת: עליה (על האישה), לגביה (לגבי האישה), ילדיה (של האישה). שימוש נכון ועקבי בהכפלת היו"ד מקל על הקריאה. למשל:[29]

  • אל תכתבו: העליה השניה. היא ידעה שהשופט כבר קיבל החלטה לגבייה. עיריית ירושלים הפעילה את הגביה בהסכמת הקואליצייה.
  • כתבו: העלייה השנייה. היא ידעה שהשופט כבר קיבל החלטה לגביה. עיריית ירושלים הפעילה את הגבייה בהסכמת הקואליציה.

מספר מילים בעברית מסתיימות ב־ya ללא תנועת i, בהן כנופיה, שוליה, אכסניה, ערבוביה. הכלל הוא: אם לפני היו"ד יש חיריק, יש לכתוב ־ייה (תּוּשִׁיָּה – תושייה), ואם לפני היו"ד יש שווא, יש לכתוב ־יה (אכסניה – אַכְסַנְיָה). במקרה של ספק מומלץ להיעזר במילון או בבודק איות.

מילים שמסתיימות ב־aya נכתבות ביו"ד אחת, מכיוון שהה"א הסופית היא אם קריאה ("ה"א שותקת"):

  • אל תכתבו: הבעייה נפתרה, בן לווייה, חווייה קשה.
  • כתבו: הבעיה נפתרה, בן לוויה, חוויה קשה.

במילים כגון יופייה, עובייה (היופי שלה, העובי שלה) היו"ד מוכפלת, משום שהיא עיצור ולא תנועה (yofyah) והה"א אינה אם קריאה ("ה"א שותקת"), אלא עיצור.[30]

מילים שמסתיימות ב־aya נכתבות ביו"ד אחת, מכיוון שהה"א הסופית היא אם קריאה ("ה"א שותקת"):

מילים שמסתיימות ב־ye אחרי עיצור נכתבות ביו"ד אחד, מכיוון שיו"ד בהם אינה אם קריאה:

  • אריה (בעל חיים), ולא "ארייה"; אבל "ארייה" הוא הכתיב הנכון של המילה אֲרִיָּה שפירושה "קטיף תאנים".
  • "מנהיג המפלגה הבטיח כי נחיה בעושר בקרוב" ולא "נחייה"; אבל נכון לכתוב בשתי יו"דים: כלב נחייה, "אנחנו נחייה את המיזם הזה" (נפיח בו חיים).

בית, דיג, גרביים, שמים, מצרים

מילים שלקראת סופן מופיעים הצלילים -ayi- נכתבות ביו"ד אחת: קיץ, זית, בית. זה מתקיים בכל הנטייה של אותה המילה:

  • אל תכתבו: ביית הרוס, חייץ מסתיר, דייג עם חכה. תנור בייתי, הולך הבייתה, אוכל זייתים.
  • כתבו: בית הרוס, חיץ מסתיר, דיג עם חכה. תנור ביתי, הולך הביתה, אוכל זיתים.

אבל במילים אחרות שגזורות מאותו השורש נכתבות לפי כללי הכתיב המתאימים: האדם ביית את הכלב (בִּיֵּת); דייג עוסק בדיג ותופס דגים ברשת (דַּיָּג). צורת הרבים של המילה "בית" נכתבת, כמובן, "בתים".

יוצאים מן הכלל מילים שבאופן מובהק מביעות מספר זוגי. אותן יש לכתוב בשתי יו"דים: גרביים, נעליים, עיניים, שיניים.[31]

מילים שנגמרות ב־-ayim, אבל אינן מילים זוגיות, נכתבות ביו"ד אחת: מים, שמים, מצרים, ירושלים:

  • אל תכתבו: יציאת מצריים. ירושליים. שמיים כחולים. עלה השמיימה.
  • כתבו: יציאת מצרים. ירושלים. שמים כחולים. עלה השמימה.

אבל: העברים והערבים הם עמים שמיים (שֵׁמִיִּים).

המספר 2 נכתב שתיים, שניים, והמספר 12 נכתב שתים עשרה, שנים עשר.

יו"ד עיצורית – מצוין, בנויה, אויב, הילדים

יש להכפיל יו"ד עיצורית באמצע ובסוף המילה כאשר אינה צמודה לאם קריאה – אות אהו"י שאינה עיצור.

לפיכך, במילה מסיים (מְסַיֵּם) יש להכפיל את היו"ד, משום שהיא עיצורית וסמ"ך ומ"ם הן לא אמות קריאה. לעומת זאת, במילה מסוים (מְסֻיָּם) אין להכפיל את היו"ד, משום שכאן האות וי"ו היא אם קריאה:

  • אל תכתבו: מסויים, מדוייק, מצויין. אוייב, עויין. ירושלים הבנוייה.
  • כתבו: מסוים, מדויק, מצוין. אויב, עוין. ירושלים הבנויה.

אין להכפיל את היו"ד אחרי מיליות:

  • אל תכתבו: איגוד הייבואנים. הוריש ליילדיו.
  • כתבו: איגוד היבואנים. הוריש לילדיו.

מקרה, מנהל, רצפה, אכפת, גלגול

מקרה נפוץ של צליל i לפני שווא נח הוא שמות עם תחיליות: מקרה, מפקד אוכלוסין, מנהל שכונתי.[32] במילים אלה אין לכתוב י', אלא אם כן מדובר בשם מסוים ומקובל, כגון מינהל מקרקעי ישראל.

ישנן גם מילים ללא תחיליות עם צליל i לפני שווא נח: רצפה, סדרה, גזרה, פסגה.[33] כך נכתבת גם המילה אכפת (אִכְפַּת):

  • אל תכתבו: נפל על הריצפה. סידרת טלוויזיה. גיזרת הצפון. אזרחים שאיכפת להם.
  • כתבו: נפל על הרצפה. סדרת טלוויזיה. גזרת הצפון. אזרחים שאכפת להם.

לפי כללי הכתיב חסר הניקוד, מילים בעלות שורשים מרובעים במשקל פִּלְפּוּל, כגון מִחְזוּר, אִגְרוּף, גִּלְגּוּל יש לכתוב בלא יו"ד, משום שהשווא בהן נח. עם זאת, במקרים בהם אפשר להתבלבל יכול להיות שבמכלול נעדיף לכתוב עם יו"ד.

"י" ו"יי" בראש מילה

יש לכתוב יו"ד כפולה[22] כאשר הצליל הוא yi (יִי):

  • אל תכתבו: ישוב, יצור, ישום, יקור
  • כתבו: יישוב, ייצור, יישום, ייקור

כמו כן, יש לכתוב יו"ד כפולה במילים במשקל הזה כאשר האות אחרי היו"ד גרונית והיו"ד מנוקד בצירי:

  • אל תכתבו: יעור, יאוש, ירוט
  • כתבו: ייעור, ייאוש, יירוט

במקרים אחרים יש לכתוב י"ד אחת:

  • אל תכתבו: ייבול, יילודה, יישועה
  • כתבו: יבול, ילודה, ישועה

לפי החלטת האקדמיה ללשון את המילים יְבוּא/יִבּוּא, יְצוּא/יִצּוּא אפשר לרשום בשני האופנים: יבוא/ייבוא, יצוא/ייצוא.

במקרה של ספק מומלץ לבדוק במילון.

"י" ו"יי" בסוף מילה

מילים עבריות שמסתיימות ב־-ay, על פי הכללים של כתיב חסר ניקוד נכתבות תמיד בשתי יו"דים: בני הקטן ובנותיי הגדולות ניגשו אליי; כולם היו בניי; לא יהיה לך אלקים אחרים על פניי. במכלול בדרך כלל מקובל כך מכיון שאחרת אפשר להתבלבל בפירוש המילה.

יוצאות דופן המילים אולי, מתי, חי, שי ודי.[34] כמו כן, נכתבים ביו"ד אחת שמות פרטיים אחדים: סיני, חגי, איתי ועוד.

כמו כן, נכתבים בשתי יו"דים שמות לועזיים כגון סטיבן פריי, דניאל דיי לואיס, בריאן מיי.

מילים בסיומת ־אי (בעיקר מקצועות) נכתבות כך: גבאי, בנאי, חשמלאי.

צורת הנסמך ברבים נכתבת ביו"ד אחת:

  • אל תכתבו: ילדיי העיר. על פניי המים. עיניי כל העולם.
  • כתבו: ילדי העיר. על פני המים. עיני כל העולם.

במילים שבהן היו"ד היא חלק מצורת היסוד של המילה יש שתי יו"דים: במתקן נערכים ניסויי טילים; ערביי ישראל.

מילים כגון לגמרי, שלהי נכתבות ביו"ד אחת (ולא לגמריי, שלהיי).

אחרי מיליות

לעולם לא תיכתב יו"ד לציון תנועת i של המיליות ב־, כ־, ל־, מ־ ושל המילית הארמית ד־, אשר משמשת בביטויים אחדים:

  • אל תכתבו: ליפני הספירה. נישמרו מיפגיעה ביכבודו. מיפני ש־. מישום ש־. מיכיוון ש־. כילאחר יד. לאחר מיכן. מיחוץ לבית. כל דיכפין. בין הייתר. העניק ליילדיו חינוך טוב.
  • כתבו: לפני הספירה. נשמרו מפגיעה בכבודו. מפני ש־. משום ש־. מכיוון ש־. כלאחר יד. לאחר מכן. מחוץ לבית. כל דכפין. בין היתר. העניק לילדיו חינוך טוב.

המילים "דְּבָעֵי" ו"כִּדְבָעֵי" נכתבות ביו"ד אחת בלבד בסופן: דבעי, כדבעי.[35] צורות הכתיב דבעיי, כדיבעי, כידבעי וכיו"ב – שגויות.

בניין נפעל – להיכנס, כנראה, הינתקות

ברוב הפעלים בבניין נפעל יש לכתוב את האות יו"ד בתחיליות בשם הפועל, בזמן עתיד ובשם הפעולה. אין לכתוב את היו"ד בזמן עבר ובהווה (בינוני).[36] דוגמאות:

כתבו כך ולא כך הערה
להיכנס להכנס שם הפועל
ייפגש יפגש זמן עתיד
נראה, כנראה ניראה, כניראה זמן עבר והווה (בינוני)
בהישארותו בהשארותו "בכך שהוא נשאר"
בהיכנסה בהכנסה "כאשר היא נכנסה"
הינתקות הנתקות שם פעולה
ייתכן, תיתכן יתכן, תתכן "אפשר", "יכול להיות"[37]

הפועל לֵהָנוֹת (לקבל הנאה) נכתב בכתיב חסר ניקוד כך: "ליהנות". גם הכתיב "להיהנות" תקין. "להנות" הוא כתיב חסר שאינו מומלץ לפי כללי האקדמיה בטקסט לא מנוקד, ואילו הכתיב "להינות" שגוי לחלוטין.[38]

זיכרונות, עקרונות, פתרונות

יו"ד נכתבת במילים במשקל קִטָּלוֹן: זיכרון, ניסיון, כישלון. לפי הכללים, כאשר היו"ד נכתבת בצורת היסוד, היא נכתבת גם בצורות הנטויות, גם אם אחרי הצליל i מופיע שווא:

  • אל תכתבו: הזכרונות של צ'רצ'יל. הוא הודה בכשלונו.[39]
  • כתבו: הזיכרונות של צ'רצ'יל. הוא הודה בכישלונו.

להבדיל ממילים במשקל קִטָּלוֹן, מילים במשקל קִטְלוֹן נכתבות בלא יו"ד, משום שיש בהן שווא נח. בגלל הדמיון בין המשקלים יש מספר מילים נפוצות שאנשים כתובים והוגים באופן שאינו תקני:[40]

משקל קִטְלוֹן (קטלון)
  • אל תכתבו: מדע בידיוני. דימיון מפותח. ייתרון יחסי. הפיתרון הסופי. שיוויון בין המעמדות.
  • כתבו: מדע בדיוני. דמיון מפותח. יתרון יחסי. הפתרון הסופי. שוויון בין המעמדות.
משקל קִטָּלוֹן (קיטלון)
  • אל תכתבו: גזרון המילה. חסרון בולט. כשרון מבוזבז. פצצת סרחון. פתיון במלכודת. רשיון נהיגה.
  • כתבו: גיזרון המילה. חיסרון בולט. כישרון מבוזבז. פצצת סירחון. פיתיון במלכודת. רישיון נהיגה.

צורות היסוד של מילים כגון עיקרון, חילזון והיגיון נכתבות ביו"ד לפי אותו הכלל, אבל הצורות הגזורות מהן נכתבות בלא יו"ד: עקרונות, חלזונות, הגיוני. זאת משום שהאותיות הגרוניות ה"א, חי"ת ועי"ן גורמות לשינוי הניקוד מחיריק לסגול: עֶקְרוֹנוֹת, חֶלְזוֹנוֹת, הֶגְיוֹנִי.

  • אל תכתבו: חילזונות הגינה. פיתרון היגיוני. חסר עיקרונות. חיסרון כיס. חיסרונות בולטים. היריונות קליניים.
  • כתבו: חלזונות הגינה. פתרון הגיוני. חסר עקרונות. חסרון כיס. חסרונות בולטים. הריונות קליניים.

במילים במשקל קִטָּלוֹן שבהן האות השנייה של השורש גרונית מתקיים תשלום דגש והאות הראשונה מנוקדת בצירי, למשל: גֵּרָעוֹן, הֵרָיוֹן. אף־על־פי־כן, בכתיב חסר ניקוד צורת היסוד שלהן נכתבת ביו"ד, אבל צורת הנסמך והצורות הנטויות נכתבות בלא יו"ד:

  • אל תכתבו: אישה בהריון. גרעון תקציבי.[41] היריונות קשים. היריון האישה.
  • כתבו: אישה בהיריון. גירעון תקציבי. הריונות קשים. הריון האישה.

נבנית, נבנתה

בפעלים מגזרת ל"ה, כגון נבנה, נהנה, גילה[42] האות יו"ד נכתבת בסיומת בזמן הווה ובזמן עבר בגוף שני:

  • אל תכתבו: בעיר נבנת שכונה חדשה. המדינה נהנת מצמיחה כלכלית. כשנגלת לי, התפעלתי ממך.
  • כתבו: בעיר נבנית שכונה חדשה. המדינה נהנית מצמיחה כלכלית. כשנגלית לי, התפעלתי ממך.

היו"ד לא נכתבת בסיומת בזמן עבר בגוף שלישי:

  • אל תכתבו: תל־אביב נבניתה בשנת תרס"ט.
  • כתבו: תל־אביב נבנתה בשנת תרס"ט.

תיבה, דעה, שינה

שמות עצם בנקבה בני שתי הברות שבראשונה בהן יש צירי ייכתבו ביו"ד, אם תנועת הצירי מתקיימת בנטייה ולא משתנה לצליל אחר, למשל:

  • משה בתיבה – תיבות דואר
  • היריון ולידה – מספר ממוצע של לידות לאישה
  • זיעה קרה – ניגב את זיעתו

אבל אין כותבים יו"ד, אם צליל הצירי משתנה, למשל:

  • מאה – מאתיים (צירי משתנה לקמץ)
  • העֵדָה האשכנזית – השסע העֲדָתִי (צירי משתנה לחטף פתח)
  • דעה צלולה – דעת הרוב (צירי משתנה לפתח; הכתיב "דיעה" – אינו תקני!)

יוצאת מן הכלל המילה שינה:

  • שינה עֲרֵבָה – שנת ישרים (הצירי משתנה לשווא, אבל היו"ד נכתבת בצורת היסוד כדי להבדיל בין שינה ובין שנה)

אין כותבים יו"ד במילים שנגזרו מזכר:

  • העד הוא איש כן וישר – העדה היא אישה כנה וישרה

יו"ד בשמות תואר

שם תואר שמסתיים ביו"ד ביחיד ייכתב בדרך כלל בשתי יו"דים ברבים:

  • אל תכתבו: אופיינים. מזערים.
  • כתבו: אופייניים. מזעריים.

מקרה יוצא דופן בולט הוא שמות תואר שמתארים השתייכות לאומית של בני־אדם, שבהם נכתבת יו"ד אחת או שתיים בהתאם להקשר: "סופרים אוקראינים" והן "סופרים אוקראיניים", אבל אין לכתוב "ספרים אוקראינים" וצריך לכתוב "ספרים אוקראיניים".[43]

  • כתבו: סופרים אוקראינים; סופרים אוקראיניים; אבל: ספרים אוקראיניים
  • אל תכתבו: ספרים אוקראינים!

מילים שנכתבות לא פעם בשגיאה

  • המילה בינתיים תיכתב ביו"ד (לא: בנתיים). ביסוד המילה "בינתיים" נמצאת המילה "בין" ("בין לבין").
  • איפוא לעומת איפה: איפוא פירושה "לכן"; איפה – תיאור מקום.
  • אם לעומת עם: מילת התנאי תיכתב באל"ף - אם; עם בעי"ן פירושה "יחד".

תיקון אוטומטי וחצי אוטומטי של שיבושי לשון

במכלול תיאורטית פועלים כלים אחדים לאיתור שיבושי לשון ולתיקונם או למתן המלצה לתיקונם, אך בפועל לא פועלים נכון להיום. כלים אלה הם:

  • בוט ההחלפות - בוט זה משמש להאחדת הכתיב של מילים שלהן צורות כתיב שונות. לדוגמה: החלפת "פיסיקה" ל"פיזיקה" או "פרוייקט" ל"פרויקט". הבוט כולל יותר מ-900 החלפות.
  • שתי שקל - בוט המציג מקרים של חוסר התאמה בין מספר למין (כגון "שתי שקל", "שלוש בחורים" ו"חמשת הספינות"), כדי לאפשר את תיקונן. הבוט אינו מתקן את הטעויות, אלא מציג רשימה שלהן לתיקון אנושי, בין השאר משום שבמקורות שונים (בעיקר מקורות ישנים) נעשה שימוש שונה מאשר בימינו (למשל: "שתיים דובים") וכן משום שלעתים למילים משמעות שונה ("לחמש עבדים בנשק").
  • כפתור הבדיקה (צ'קטי): כולל שלל בדיקות, המתבצעות בערך בעת עריכתו, בעקבות לחיצה על הכפתור "בדיקה". חלק מהבעיות (כולל אלה שמוגדרות לבוט ההחלפות) מתוקנות מיד, ועל אחרות יוצאת המלצה לתיקון אנושי.

ראו גם

לקריאה נוספת

שום מדריך סגנון, כולל דף זה, אינו "תורה מסיני" – חיבורים כאלה מושפעים מהטעם האישי של כותביהם ולעתים סותרים אחד את השני; הם גם עשויים להתיישן במהירות. עם זאת, שימוש מושכל בספרים כאלה עשוי לעורר מחשבה ולעזור לקורא לקבל החלטה נבונה ומתאימה בנושא ניסוח.

  • החלטות האקדמיה בדקדוק
  • אבא בנדויד, מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה, ירושלים תשל"ד
  • יצחק אבינרי, יד הלשון, תל־אביב, תשכ"ד – 1964
  • יצחק פרץ, עברית כהלכה: מדריך בענייני לשון, תל־אביב, 1968
  • יעקב בהט ומרדכי רון, ודַיֵּק: תיקוני לשון ושיפור הסגנון
  • לאה צבעוני, עברית כהווייתה
  • לאה צבעוני, עיינו ערך עריכה: מדריך לכותב ולעורך, תשס"ב
  • איתן אבניאון, רפאל ניר ויהודית אוריין, מילה במילה
  • אהרן מירסקי, סגנון עברי, ירושלים, תשנ"ט
  • אהרן בן־אור, לשון וסגנון, תל־אביב, תשי"ט

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אתר למנויים בלבד אלון עידן, צריך לומר ש"צריך לומר" הפך למגיפה, באתר הארץ, 10 בינואר 2014
  2. ^ 2.0 2.1 למבנה המשפט: משפט זיקה לא מקושר. החלטות האקדמיה בדקדוק סע' 4.3 א'.
  3. ^ הצורה "נסוב" נפוצה למדי בשפה הכתובה, אבל איננה תקנית. הצורה התקנית היא "נסב" (החלטות האקדמיה בדקדוק סע' 3.6 ד) ומשמעותה "פנה, נטה הצידה; הועבר; הקיף; התגלגל" (מילון אבן־שושן).
  4. ^ יד הלשון, הערך "הנה"; 'הנו' בתפקיד אוגד, אתר האקדמיה ללשון העברית
  5. ^ ההבדל בין "כיוון ש־" ו"מכיוון ש־" אינו ברור די הצורך. יש הגורסים שלביטויים משמעות שונה: "כיוון ש־" מביע זמן ו"מכיוון ש־" מביע סיבה; למעשה, בימינו שניהם משמשים בשתי המשמעויות. ראו גם: עברית כהלכה סע' 235, מילון אבן־שושן, מילון ההווה.
  6. ^ אתר האקדמיה ללשון העברית – שאלות ותשובות: בגלל ש־.
  7. ^ יוסף מנחם מרגלית, הא־הידיעה בשמות מקומות, באתר האקדמיה ללשון העברית. למאמר המלא - ראו כאן.
  8. ^ ראו החלטת האקדמיה ללשון עברית בנושא.
  9. ^ ראו בדף השיחה של הערך תש"פ.
  10. ^ פוסט בדף הפייסבוק של האקדמיה
  11. ^ מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה, עמ' 135, 246
  12. ^ עברית כהלכה סע' 265.
  13. ^ עברית כהלכה סע' 255; מילון ההווה, הערך "היות".
  14. ^ המכלול:בוט/בוט החלפות/ארכיון 10#היות ו... ← היות ש..., המכלול:בוט/בוט החלפות/ארכיון 17#היות ו-->היות ש.
  15. ^ החלטות האקדמיה בדקדוק סע' 4.3 ב'.
  16. ^ יד הלשון, הערך "במדה ו"; עברית כהלכה סע' 231; החלטות האקדמיה בדקדוק סע' 4.1.3 ו'.
  17. ^ לפי מילון אבן־שושן, הערך "דַּי".
  18. ^ אורי מור, שלוש בי"תין מפוקפקות: באם, בכדי, נקט ב־, לשוננו עח, תשע"ו, עמ' 305—333
  19. ^ יש לשים לב שהחלפת מקף בקו מפריד הופך את הסדר, כך שמספר שנכתב בימין עובר לשמאל (וההיפך), ויש למלא אחר המדיניות בנושא, הרשומה בתחילת פסקה זו.
  20. ^ האקדמיה ללשון העברית - השימוש בשם המספר
  21. ^ החלטות האקדמיה בדקדוק סע' 2.2.3.
  22. ^ 22.0 22.1 אין להשתמש בליגטורה היידית "װ" או "ײ" (בה האותיות האגודות יחד בתו יחיד. ניתן לראות כי לא ניתן לבחור עם סמן העכבר רק את אחת מהן) לשם הכפלת האותיות. ליגטורה זו מופיעה כתו בודד ומשבשת את חיפוש המילה.
  23. ^ הניקוד הוא תָּכְנֵי־, רָבְדֵי־, צָרְכֵי־, קָבְצֵי־, עָדְפֵי־, אָזְנֵי־.
  24. ^ הניקוד הוא חֹדֶשׁ, חֳדָשִׁים, חָדְשֵׁי־, כלומר חולם בצורת היסוד, חטף קמץ ברבים נפרד וקמץ קטן ברבים נסמך.
  25. ^ הניקוד הוא קֹדֶשׁ – קֳדָשִׁים, שֹׁרֶשׁ – שֳׁרָשִׁים, בֹּטֶן – בָּטְנִים.
  26. ^ באלפבית פונטי: [tsohorayim]‏, [moħorat]‏, [moħoratayim].
  27. ^ בכתיב מנוקד האות לפני יו"ד בדרך כלל מנוקדת בשווא ולא בחיריק: דֵּמוֹקְרַטְיָה, אִיטַלְיָה, אִילוּסְטְרַצְיָה.
  28. ^ בכתיב מנוקד האות לפני יו"ד מנוקדת בחיריק. חיריק הוא תנועת i והיא נכתבת באות יו"ד, והיו"ד השנייה היא יו"ד עיצורית: שְׁנִיָּה, עֲלִיָּה, גְּבִיָּה, תּוּשִׁיָּה. הכתיב ביו"ד אחת וללא ניקוד אינו שגוי לגמרי, אך הוא מנוגד להמלצת האקדמיה ללשון.
  29. ^ הניקוד הוא עָלֶיהָ, לְגַבֶּיהָ, יְלָדֶיהָ.
  30. ^ הניקוד הוא יָפְיָהּ, עָבְיָהּ – הקמץ קטן ונהגה o ובה"א יש מפיק.
  31. ^ בכתיב מנוקד הן נכתבות ביו"ד אחת: גַּרְבַּיִם, נַעֲלַיִם, עֵינַיִם, שִׁנַּיִם.
  32. ^ הניקוד הוא מִנְהָל, מִפְקָד, מִקְרֶה.
  33. ^ הניקוד הוא רִצְפָּה, סִדְרָה, גִּזְרָה, פִּסְגָּה.
  34. ^ על פי כללי הכתיב של האקדמיה ניתן לכתוב את המילה דַּי גם "דיי" ו"דאי", אבל "די" היא הצורה הנפוצה.
  35. ^ "בעי" בארמית = צריך, מבקש. לכל מאן דבעי = לכל מי שמבקש; כ־ד־בעי = כפי שצריך.
  36. ^ זהו לא כלל ייחודי לבניין נפעל, אלא יישום נפוץ של כלל שלפיו יו"ד לא נכתבת אם היא מופיעה לפני שווא נח בצורת היסוד של המילה. שווא נח מופיע בבניין נפעל בזמן עבר ובבינוני (נִכְנַס – נכנס, נִפְקָד – נפקד) ולא מופיע בעתיד, בשם הפועל ובשם הפעולה (יִשָּׁמֵר – יישמר, לְהִנָּתֵן – להינתן, הִצָּמְדוּת – היצמדות).
  37. ^ המילים ייתכן, תיתכן, ייתכנו וכו' במובן "יכול להיות" נכתבות בשתי יו"דים, מכיוון שזהו זמן עתיד של הפועל "להיתכן". "יתכן" הוא הכתיב הנכון של זמן עתיד של הפועל לְתַכֵּן (למדוד, לערוך, לקבוע, לתכנן).
  38. ^ מילון ההווה, מילון אבן־שושן, החלטות האקדמיה בדקדוק 3.2 ב'. נדון גם בבוט החלפות: המכלול:בוט/בוט החלפות/ארכיון 17#להינות --> ליהנות.
  39. ^ כתיב כזה אינו שגיאה גמורה. הוא נכון בכתיב מנוקד – זִכְרוֹנוֹת, כִּשְׁלוֹנוֹת. הוא אף נפוץ בפרסומים רבים שאינם מנוקדים. עם זאת, הכתיב חסר הניקוד התקני הוא זיכרונות, כישלונות.
  40. ^ הרשימות על פי החלטות האקדמיה בדקדוק סע' 2.1.5.
  41. ^ הכתיב "הריון", "גרעון" נכון בכתיב חסר, אולם הכתיב התקני במקרים האלה הוא "היריון", "גירעון".
  42. ^ בכתיב מנוקד: נִבְנָה, נֶהֱנֶה, גִּלָּה.
  43. ^ חרדים וחרדיים, חילונים וחילוניים – סיומת םִים לעומת סיומת םִיִּים, באתר האקדמיה ללשון