היסטוריה של פרגוואי

ההיסטוריה של פרגוואי היא מראשית ההתיישבות האנושית בשטחה ועד לימינו. ניתן לחלק את ההיסטוריה לשלוש תקופות עיקריות; התקופה הפרה-קולומביאנית, התקופה הקולוניאלית והתקופה הרפובליקנית.

התקופה הפרה קולומביאנית

השטח, אשר חלקו סובטרופי פורה ומיוער, ובחלקו, באזור הצ'אקו הנרחב, הוא צחיח למחצה, בו שוכנת כיום מדינת פרגוואי, אוכלס על ידי ראשוני האדם בתקופת ההגירה של שבטי האינדיאנים אל דרומה של היבשת, לפני אלפי שנים. השרידים הוותיקים ביותר של פעילות אנושית באזור זה מתייחסים לתקופה של לפני כ-5,000 שנה, ושרידים ראשונים של פעילות חקלאית, המתחילה כאן את התקופה הניאוליטית, מלפני כ-3,000 שנה. החל מאותה תקופה היה השטח מאוכלס לאורך ימי קדם על ידי מספר רב של שבטי אינדיאנים נוודים למחצה, כאשר במזרח, באזור המיוער, שכנו בעיקר דוברי דיאלקטים שונים של גוואראני, אשר פיתחו ארגון שתיאם בין השבטים, בעיקר למטרות כלכלה ומלחמות כנגד שבטים חיצוניים, אף על פי שלעיתים גם היו נלחמים בינם לבין עצמם. דתותיהם השונות משבט לשבט היו פוליתיאסטית.

מעט מאוד מידע נותר בידינו לגבי תקופה זאת. תושבי האזור לא החזיקו בדרך כלשהי של שפה כתובה ונותרו מעט מאוד ציורים או דרכי הבעה ויזואליות אחרות שידועות לנו, רובן נחקקו על סלעים באזור הר גואסו (Cerro Guazu) שהיה מרכז תרבותי של שבטי הגוארני ומוזכר במיתולוגיה שלהם כמקום שבו הופיע על פני האדמה אבי המין האנושי. עקב כך עיקר המידע מתבסס על שרידים שנמצאו בחפירות, שרידים שמצביעים על אורח חיים, ולא על תכנים מחשבתיים והתרחשויות חברתיות ופוליטיות. לצד זה נותרו בידינו עדויות ותיאורים של מסורות מקומיות ותיאורי אורח חיים ואמונות שתועדו בידי המתיישבים האירופאים שהגיעו בעת החדשה לפרגוואי. תיאורים אלו באופן טבעי, מתמקדים במה שמשך את תשומת הלב של הכותבים, כלומר נקודות הייחוד התרבותיות של המקומיים ביחס לתרבות האירופאית, ופחות לגבי היסטוריה במובנה הפוליטי.

ידוע לנו כי בתחילת ההתיישבות חיו האינדיאנים כמלקטים וציידים שנדדו מאזור לאזור. עם הזמן תורבתו צמחים מקומיים והאינדיאנים עברו בהדרגה להתיישבות קבע. בין השאר מגלות חפירות כי הם גידלו את צמח הז'רבה מאטה, את הדלעת והמניוקה.

בין הקולוניזציה הספרדית להכרזת העצמאות

בתחילת המאה ה-16, כאשר החלה החדירה הספרדית ליבשת דרום אמריקה, עדיין לא היו הפרדות פוליטיות או אחרות בין האזורים שבימינו מהווים מדינות נפרדות. האזור של פרגוואי היה למעשה חלק מהשטח העצום של מרכז היבשת שבחלקיו הצפוניים ומזרחיים היה מכוסה ביער טרופי או סובטרופי, ובמעבר אל חלקיו הדרומיים והמערביים הפך יותר ויותר צחיח. המתיישבים גילו עניין יחסי מועט באזור זה, עיקר תשומת הלב שלהם הלכה אל מקורות העושר הכלכלי, שהם מרחבי הפמפס שאיפשרו גידולים חקלאיים נרחבים, מכרות הזהב והכסף, בעיקר אלה של פוטוסי שבבוליביה של ימינו, ואזורי החוף שאיפשרו הקמת נמלי מים עמוקים דוגמת בואנוס איירס וריו דה ז'ניירו. אל האזורים המרכיבים היום את פרגוואי הגיעו המתיישבים דרך שיט בנהרות העולים מהריו דה לה פלטה שבין ארגנטינה לאורוגוואי של היום, בדרך כלל הרפתקנים שבאו מתוך חיפוש אחר מקורות עושר, או מגלי ארצות שהגיעו לשם החלת החוק הספרדי על טריטוריות חדשות. ביניהם היו גם אנשי דת שביקשו אוכלוסיות מקומיות על מנת לנצר אותן.

האירופאי הראשון אשר חקר שטח זה היה הספן הפורטוגזי, אלחו גרסיה, בשנת 1524. אחריו חקר את האזור הספן האיטלקי סבסטיאן קבוט (הידוע אף כסבסטיאנו קבוטו), שפעל בשירות ספרד, והעמיק לאורך הנהרות פרנה ופרגוואי בין השנים 1526–1529.

ב-15 באוגוסט 1537 ייסד הספרדי חואן דה סלסר את העיר אסונסיון, שנקראה בתחילה אסונסיון דל פרגוואי, על שם תאריך ייסוד העיר - חגא נוצרית בשם "אסונסיון", ונהר הפרגוואי שעל גדותיו נוסדה. בחירת השמות של הערים שנוסדו החל מתקופת ההגעה של הספרדים מעידה על הגישה הנוצרית שלהם, ולצד שמה של עיר הבירה ניתן לפגוש שמות נוספים מהאמונה הקתולית דוגמת אנקרנסיון (Encarnacion) וקונספסיון (Concepcion). לצד זאת מרבית השמות של אתרי טבע, כמו למשל הרים ונהרות, שמרו על שמם האינדיאני המקורי דוגמת הפרנה, פרגוואי, איטאיפו, הר גואסו, מפלי האיגוסו ועוד.

בין 1537 ל-1811 הייתה פרגוואי תחת שלטונו של מלך ספרד, בתחילה תחת שלטונו של המשנה למלך שישב בלימה, ולאחר מכן תחת שלטונו של המשנה למלך שישב בבואנוס איירס. בשנים אלו הוקמה מדינה ישועית עצמאית למחצה בשטחי הספר, בעוד שבערים החלה האוכלוסייה העירונית לדרוש את עצמאותה.

המדינה הישועית של הגוואראני

הקמת הרדוקסיונס

בשנת 1609 החל מסדר הישועים לפעול בפרגוואי. הישועים הקימו עיירות, שנקראו "רדוקסיונס" (Reducciones), שבהן חיו בני הגוואראני תחת הארגון החברתי וכלכלי, והנהגתם הדתית והתרבותית של כמרים ישועים.

המידע שמצוי בידינו לגבי התקופה הזאת מוגבל למה שמצוי בכתבי הישועים, שהיו יודעי הקרוא וכתוב היחידים באזור זה, ומטבע הדברים שמידע אותו רשמו מוטה לטובת העניין שלהם ושל המסדר שלהם. אנו יודעים כי הם פעלו לנצר את התושבים המקומיים בצורה רחבה, ועם הזמן, לאחר שנוצרה קהילה אינדיאנית קתולית גדולה הם הקימו יישובים שמרכז פעילותם היה דתי, כחלק מתפיסת העולם של המסר שראה עצמו כשליחי האפיפיור להרחבת השליטה הקתולית בעולם האנושי.

קיימת מחלוקת לגבי הדרך לראות את תולדות ההתיישבות הזאת. יש הרואים באורח החיים שקיימו הגוואראני בשנים אלה הגשמת חלום נוצרי ואנושי, ויש הרואים באורח חיים זה תאוקרטיה אכזרית שבה שולטים הם האירופאים והנשלטים הם המקומיים. הגוואראני מצאו בערים אלו מסגרת מאחדת, לאחר שבמשך כל תולדותיהם היו מפולגים לשבטים המאוחדים רק במשפחת הלקונות והדיאלקטים שלהם, מצאו אפיק להתחבר אל התרבות שהביאו האירופאים אשר נתפסה כעליונה בשל ההישגים הטכנולוגיים, הארגוניים והצבאיים שלה, אל הדת שלהם, וכמו כן מקלט מרדיפות הספרדים, ומסחר העבדים הגואה. בתחילת המאה ה-18 היו כשלושים רדוקסיונס מסוג זה פזורים בשטחי הספר בברזיל, פרגוואי וארגנטינה.

כנראה שמתכונת זו התפתחה באזור פרגוואי וסביבותיה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם החדש משום שאזור זה, אשר היה קשה להגעה באופן יחסי, היה פחות מתאים לחקלאות ובלי מכרות משמעותיים, וזכה לפחות תשומת לב ועניין מהאירופאים מאשר אזורים אחרים, הגיעו אליו פחות מהגרים מחפשי עושר, אשר דחקו במקומות אחרים את רגלי האינדיאנים, והנזירים הישועים, אשר היו מוכנים לעשות מאמץ והקרבה עצמית במסגרת השליחות שבה הם ראו את חייהם, היו בין הבודדים לאורך שנים שהגיעו לשם והיו יחסית חופשיים לעשות שם על פי רצונם ושליחותם.

אורח החיים ברדוקסיונס

הרדוקסיונס היו מבחינה חיצונית הכלאה בין עיר ספרדית וכפר גוואראני. בכל אחד מהם הייתה כנסייה ובית ספר. החברה הגוואראנית באותה התקופה הגיעה לשיעורי אוריינות שעברו אף את יבשת אירופה.

"המדינה האינדיאנית הנוצרית" בהשגחתם של הישועים קיימה צבא משלה, מערכת חינוך משלה, ודאגה לכל צרכי תושביה, לרבות הגנה מפני התנכלויות השודדים וסוחרי העבדים.

המערכת הכלכלית ברדוקסיונס הייתה יוצאת דופן, מעין סוציאליזם פרימיטיבי בהשגחת הכנסייה. מערכת זו דאגה לחלוקת פירות האדמה בין התושבים באופן שדאג לאלמנות וליתומים, לחולים ולנכים, שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם כמו גם לצרכי הכלל הרחבים יותר - אספקת זרעים לשנה הבאה וכיוצא בזה. הרכוש הפרטי שימש למעין סחר חליפין פרימיטיבי באמצעותו יכלה החברה לקיים עצמה באופן שסיפקה את כל צרכיה.

המדינה הישועית הייתה בעלת חקלאות מפותחת יחסית לתקופה זאת, פיתחה מלאכה לצורכי המתיישבים, ובה בין השאר ייצור של מרכיבים שהיו דרושים לצורך הבניה המרשימה של בניני ציבור וכנסיות ולצורכי החקלאות, וקיימה שוויון מלא בין הגזעים. שיעור העירוב בין הגזעים ברדוקסיונס היה גבוה ביותר. ניתן לשער את מידת המשמעת, שנדרשה על מנת להפוך את שבטי הגוואראני הנוודים והלוחמניים לחברים מן המניין בקהילה מסוג זה המתאפיינת במשמעת והתיישבות קבע.

חיסולה של המדינה הישועית

בשנת 1750 חתם המלך פרננדו השישי מספרד על הסכם עם פורטוגל (המכונה "הסכם מדריד"), ובו ויתר על שטח נרחב בברזיל לטובת פורטוגל. הישועים לא הסכימו להסכם זה, אשר העביר מספר רב של רדוקסיונס אל פורטוגל, שהייתה אויבתם המושבעת של אנשי הרדוקסיונס. כן קבע ההסכם כי הרדוקסיונס בשטח שהועבר לפורטוגל יעתיקו את מקומם לשטחים, שנותרו בשליטת ספרד. בתחילה ניסו הישועים להלחם בגזירה באמצעים דיפלומטיים, אך משאמצעים אלו לא הועילו, פרצה בשנת 1758 מרידת גוואראני כנגד ההסכם. המרידה דוכאה באכזריות על ידי כוח צבא ספרדי-פורטוגזי.

בשנת 1767 חתם המלך קרלוס השלישי מספרד על צו המורה על גירוש הישועים מכל השטחים שבשליטת ספרד, וזאת כחלק מן המסע העולמי לחיסולו של המסדר הישועי, שהקים לו אויבים רבים. לצד זה גם פעלו בעלי עניין כלכלי, ובהם סוחרי עבדים שרצו לשעבד אינדיאנים, למען גירוש הישועים וחיסול המסגרת הישועית שהגנה על המקומיים שחסו בצילה. היה זה סופה של "המדינה האינדיאנית הנוצרית" בפרגוואי.

אירועים אלו היוו את הרקע ההיסטורי לסרט הבריטי "המיסיון" משנת 1986.

השלטון הספרדי בערים ומרד הקומונרוס

מחוץ לאזורי הכפר בהם שלטו הישועים (במיוחד בדרום-מזרח המדינה), המשיך השלטון הספרדי בערים, שנוצרו (במיוחד בצפון) על פי הקווים המסורתיים של הכיבוש הספרדי - הטמעת השפה והדת הנוצרית קתולית, תוך עירוב עם האוכלוסייה. בין השנים 1537–1776 היה שטח פרגוואי כפוף למשנה למלך ספרד אשר ישב בלימה, פרו. בשנת 1721 החלה מרידת אזרחים כנגד שלטונו העריץ של המושל מטעם המשנה למלך באסונסיון, דייגו דה לוס רייס. את האזרחים המורדים הוביל חוסה דה אנטקרה אי קסטרו. אנטקרה ואנשיו נקראו "קומונרוס", כינוי ששימש בהיסטוריה של ספרד כשם לאזרחי עיר המורדים בשלטון מלכותי מאז מרידתם של תושבי קסטיליה כנגד הקיסר קרלוס החמישי^{[דרושה הבהרה]} בשנת 1720. אנטקרה הרחיק לכת והצהיר כי "רצון העם הוא ריבוני אף כלפי המלך עצמו". על מעשים אלו שילם בראשו, ולאחר דיכויה האלים של המרידה בשנת 1731 נערף. תנועתו הייתה אחת התנועות הראשונות לעצמאות משלטון ספרד באמריקה הלטינית ועד מהרה יבואו אחריו רבים, שילכו בדרך זו.

בשנת 1776 עברה פרגוואי לשלטון המשנה למלך בבואנוס איירס.

עצמאות

בסוף המאה השמונה עשרה היה הכוח במדינות דרום אמריקה, שהיו תחת כיבוש ספרד, נתון בידיה של אליטה אירופית, שהיוותה מיעוט בקרב המוני העם, שהיו (במיוחד בפרגוואי) בני גזע מעורב, וכונו "מסטיסים".

המגבלות על הסחר והמיסוי הגבוה, שהיו תוצאתו של שלטון על ידי מדינה שמעבר לים, לצד ראיה של התושבים המקומיים כנתינים שאינם חלק מהמעגל הפוליטי, הניכור הנוצר עם הזמן כאשר המתיישבים המקומיים פיתחו תרבות וזהות נפרדות מאלה של ספרד, כמו גם תפיסות העולם החדשות שנשבו בעיקר מדעותיהם של הוגים אירופאים דוגמת וולטר, לוק, רוסו ודידרו, ואירועי המהפכה הצרפתית, וכן מלחמת העצמאות של ארצות הברית והחוקה האמריקאית הביאו למפנה בדרך בה ראו עצמם עמי דרום אמריקה. בד בבד החלישו מלחמותיו של נפוליאון את ספרד והרסו את כלכלתה אחרי 3 מאות של כיבוש ספרדי. הייתה זו שעת כושר לעמי אמריקה הלטינית להכריז על עצמאותם.

בשנת 1806 כבש צבא בריטי את בואנוס איירס, אך גורש מספר חודשים לאחר מכן, בידי כוח של תושבי המקום. שלטונו של המשנה למלך מטעם ספרד נמשך לאחר אירוע זה עוד שנים מספר, עד להסכמתו של המשנה למלך לתביעתו של נפוליאון, אשר השתלט על ספרד בשנת 1808 לקבל את הפיקוח על המושבות. בשנת 1810 הדיחו המשפחות הקריאוליות הדומיננטיות בבואנוס איירס את המשנה למלך האחרון, והכריזו, ב-25 במאי 1810 על הקמת מועצה לשלטון עצמי ב"מדינות המאוחדות של לה פלאטה". שטח "המדינות המאוחדות" כלל גם שטחים נרחבים מאורוגוואי ואת פרגוואי. שטחה של בוליביה המודרנית, וכן פרו נותרו בשליטת הספרדים, והחלה מלחמה שעד מהרה הקיפה שטחים נרחבים בדרום אמריקה.

בתחילה היו אנשי פרגוואי נאמנים לשלטון "המשנה למלך", וביצעו פעולות התנגדות לצבאות ארגנטינה, שחדרו לשטח המדינה, אך לאחר מכן, ב-14 במאי 1811 התפטר המושל הספרדי האחרון של פרגוואי, וב-14 באוגוסט 1811 הכריזה פרגוואי על עצמאותה, כחלק מ"המדינות המאוחדות" בהנהגת ארגנטינה והכריזה על עצמאות.

שלטונו של פרנסיה

עם השחרור מהשליטה הספרדית נוצר מצב חדש מבחינת הזהות של תושבי האזור. מצד אחד הם חלקו תכנים והיסטוריה משותפת עם המתיישבים מדרום להם שהקימו את הרפובליקה הארגנטינאית, הם כולם היו נתינים לשעבר של האימפריה הספרדית, הם השתתפו במלחמה לשחרור מהשלטון האירופאי ודיברו אותה שפה, ספרדית. מצד שני הייתה לתושבי האזור של פרגוואי גם היסטוריה נפרדת עקב המורשת של המדינה הישועית והתרבות הגווארנית שחלחלה אל התרבות המקומית והתמזגה עם התרבות האירופאית יותר מאשר באזורים אחרים, עד כדי שימוש בשפה המקומית האינדיאנית כשפה שגורה ויומיומית.

לאחר הכרזת העצמאות שלטה למעשה בפרגוואי חונטה צבאית מקומית. הנהגתה של החונטה הייתה בדילמה באשר ליחסי פרגוואי - ארגנטינה. האיחוד לו הסכימו נראה עתה בלתי כדאי, והיטמעותה של פרגוואי הקטנה על ידי ארגנטינה הגדולה והחזקה, נראתה בלתי נמנעת אם יימשך המצב כמות שהוא. אנשי החונטה חיפשו דרך להתנתק מארגנטינה. בשלב זה התבלט הדיפלומט חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה, אשר השתלט על אנשי החונטה הצבאית, ובספטמבר 1813 הביא לישיבה של הקונגרס של פרגוואי, בה הוכרז באופן סופי על "הרפובליקה של פרגוואי", בנוכחות נציג ממשלת ארגנטינה, שנשלח על מנת לנהל "משא ומתן" עם אנשי פרגוואי. במעמד זה הוכרז פרנסיה ל"קונסול ראשון" בנוסח, שנלמד היטב מממשלו של נפוליאון מעבר לים. כוחו של פרנסיה לא הסתמך מעתה על האליטה הצבאית, כי עם על תמיכתם הישירה של המוני העם.

פרנסיה היה בקיא בכתבי הפילוסופים הצרפתים של תקופתו, והתיימר לבסס את שלטונו על האמנה החברתית בנוסח ז'אן-ז'אק רוסו ועל מורשת המהפכה הצרפתית. בפועל דמה יותר לרובספייר ולנפוליאון. שלטונו היה שלטון דיקטטורי, והוא כינה עצמו "קאודיליו" (Caudillo), כלומר שליט צבאי ופוליטי, כינוי שנעשה בו שימוש בשלטונו של פרנקו בספרד ושלטונם של רודנים צבאיים רבים במדינות אמריקה הלטינית. בבסיס שלו עומדת ההיסטוריה של מדינות האזור, אשר שוחררו מהשלטון הזר בידי צבא מונהג על ידי גנראלים, מה שיצר בתודעה הציבורית את הציפייה שהמצביא בעל הדרגות הוא זה שיביא סדר ויציבות, ואל דמות כזאת היו פונים כל אימת שהיה מתקיים מסבר. שלטון אישי דיקטטורי זה נמשך עד למותו של פרנסיה בשנת 1840, והוא היווה צורת ממשל אשר ממנה לא הצליחה פרגוואי להשתחרר באופן מתמשך עד לשנות התשעים של המאה ה-20

פרנסיה היה מצד אחד בעל תפיסת עולם שוויונית וליברלית מאוד יחסית לאותה תקופה, בהשראת הפילוסופים של "המאה של האורות" באירופה, ומצד שני פעל על מנת למנוע קיום מרכזי כוח שיאתגרו את השליטה שלו במדינה הצעירה, ובהם אינטלקטואלים, אנשי דת ומשפחות בעלות עוצמה. שילוב זה יוצר תערובת ייחודית של צעדים שחלקם פונים לכיוונים הנראים כסותרים זה את זה.

חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה הוציא אל מחוץ לחוק את החינוך הגבוה, אך הרחיב את מערכת בתי הספר. הוא ביטל את העיתונות ואת הדואר. הוא ביטל את העבדות (והיה הראשון ביבשת דרום אמריקה, שעשה כן) וייסד משטרה חשאית. הוא הלאים את רכושה של הכנסייה הקתולית, וייסד על אדמותיה חוות חקלאיות קולקטיביות, אשר היו להצלחה. הוא הכריז על עצמו כראש הכנסייה בפרגוואי, ובתגובה לכך הכריז האפיפיור על נידויו מן הכנסייה. כראש הכנסייה החליט פרנסיה, כי הוא אישית ינהל את כל טקסי הנישואין במדינה, והטיל מיסוי כבד והגבלות מרובות על הנישואין. בין היתר אסר על המעמד הגבוה מן המוצא הספרדי הטהור להתחתן בינם ובין עצמם. לשם שמירת היציבות בפרגוואי וחדירת השפעות מן החוץ שיציבו אתגר של שליטה בפני שלטונו הכריז פרנסיה על גבולותיה של המדינה כסגורים, ונמנע מלקיים יחסים דיפלומטיים עם מדינות זרות.

כיום יש הרואים בפרנסיה את האחראי לבנייתה של פרגוואי חזקה ועצמאית מבחינה מדינית וכלכלית, ולכך שכוחן של האליטות הישנות, מן המוצא הספרדי הטהור דעך. הכנסייה איבדה את אחיזתה במדינה, דבר שאיפשר את איחודה של פרגוואי לידי ישות מדינית אחת. יש הרואים בו דיקטטור אכזר ובעל מוזרויות, אב טיפוס לדיקטטורים מסוגו בכל אמריקה הלטינית.

שלטונה של משפחת לופז

קרלוס אנטוניו לופז

לאחר מותו של פרנסיה עלה לשלטון בפרגוואי אחיינו, קרלוס אנטוניו לופז. שלטונו היה תקופה שלווה של שגשוג ויציבות לאחר הנחת המסד לעצמאות על ידי דודו המנוח. למרות שבאופן רשמי, היה נשיא של רפובליקה, שפעל על פי החוקה, היה זה למעשה שלטון אישי דיקטטורי, אשר מבחינה זאת לא היה שונה בהרבה מבחינה זו משלטונו של פרנסיה. לעומת זאת הוא פנה לדרך חדשה בכך שפתח את המדינה לקשרים בינלאומיים, מן הסתם על מנת לפתח את הכלכלה שלה בעזרת מסחר בינלאומי, ולאפשר מעורבות של פרגוואי בפעילותן של מדינות אחרות. על מנת להימנע מהכפפה של מדינתו לכוחן של מדינות אחרות, אחד הדברים שגרמו חשש לשליט שקדם לו, הוא השקיע מאמץ בבניית צבא שימנע זאת.

עקב כל אלה תחת שלטונו של לופז נפתחה פרגוואי לעולם ופיתחה קשרים עם מדינות שכנות, כמו גם עם מדינות שמעבר לים ועם ארצות הברית. הוא התערב בנעשה במדינות שכנות ולעיתים העמידה פעלתנותו המדינית של לופז את המדינה בסכנת מלחמה, עם זאת הצליח לופז לשמור על השלום בתקופתו, ובנה צבא חזק, חמוש ומאומן היטב, שנתן לפרגוואי כוח ועמידה גדולים בהרבה מהמתבקש עקב הגודל המצומצם שלה בשטח וכוח אדם, וכוח יחסי זה והמורשת של ארגון צבאי יעיל המשיכו ללוות אותה לאורך המשברים שנכונו לה בימי השליטים הבאים.

פרנסיסקו סולנו לופז

עם מותו של קרלוס אנטוניו לופז בשנת 1862 עלה לשלטון בנו פרנסיסקו סולנו לופז. בן זה היה רדוף שגעון גדלות, וחזיונות על תהילה צבאית, כמו גם נתון להשפעתה של הרפתקנית אירית בשם "מאדאם לינץ'", אשר הביא עמו מאחד ממסעותיו באירופה. עד מהרה הפכה מאדאם לינץ' לאישה העשירה והמשפיעה ביותר בפרגוואי. לופז הבן המשיך במשטר העריצות של אביו, ובחיזוק הצבא. מאוכלוסייה של כחצי מיליון איש, גויסו כחמישים אלף גברים. היה זה הישג יוצא דופן, כי בדרך כלל חברות לא מסוגלות לגייס יותר מאחוזים בודדים מאזרחיהן לצבא. אפילו ארצות הברית גייסה רק כ-7% מאזרחיה בימי מלחמת העולם השנייה. צבא זה היה החזק ביותר באזור, אך גם בו לא היה די על מנת להגשים את חזיונותיו של לופז.

מלחמת הברית המשולשת

ברקע המלחמה עמדה מתיחות גאו פוליטית ששטפה את האזור. מצד אחד, כבר מתקופת פרנסיסקו סולנו לופז, הייתה פרגוואי מעורבת בסכסוכי גבול עם שכנותיה ארגנטינה וברזיל. מן העבר השני התעוררה באורוגוואי שאיפה להשתחרר מהשליטה בידי מעצמות אלו, במיוחד ארגנטינה, מה שהציב את פרגוואי בקרבת אינטרסים אל כוחות השחרור של אורוגוואי.

ב-1864 התערבה ברזיל בענייניה הפנימיים של אורוגוואי, וסייעה למנהיג מפלגת ה"קולורדוס" להדיח את מנהיג מפלגת "הבלנקוס". לופז, מנהיג פרגוואי, ראה בכך הפרה של מאזן הכוחות באזור ואולי אף זיהה חולשה של ברזיל והכריז עליה מלחמה.

בתחילת הלחימה הייתה ארגנטינה נייטרלית במאבק זה, אך לאחר שכוחות פרגוואי חדרו לשטחה בדרכם אל אזורי הקרבות, ולאחר שבאורוגוואי חל מהפך במאזן הכוחות הפנימי וכוחות ה"קולורדו" הפרו-ברזילאים השתלטו על המדינה והכריזו אף הם מלחמה על פרגוואי, הכריז ברטולומה מיטרה, נשיא ארגנטינה, על ברית משולשת עם ברזיל ועם אורוגוואי, וב-1 במאי 1865 הכריזה הברית מלחמה על פרגוואי. מלחמה זו זכתה לכינוי מלחמת הברית המשולשת La guerra de la triple alianza.

שליט פרגוואי הכריז על משטר צבאי במדינה ורתם את כל משאביה ואנשיה לטובת הלחימה. מרבית הגברים גויסו, וכל משאבי המדינה גויסו למען הכוחות הלוחמים, גם כאשר פירושו הדבר היה להותיר את האוכלוסייה האזרחית בלי מזון. אנשים שסירבו להתגייס, סירבו לתת את תוצרתם למדינה או ערקו מהצבא הוצאו להורג.

בתחילת המלחמה זכו הכוחות הפרגוואיים, אשר נהנו ממשאבים רבים מאוד ביחס לגודל מדינתם, להישגים צבאיים והביסו את הכוחות שניצבו מולם, אך בהמשך הלחימה, לאחר שההתמודדות מול כוחות עדיפים פי כמה ומשאבים גדולים בהרבה שחקה את משאביה המידלדלים של המדינה, הובסו מול כוח האדם העודף של יריבותיה. בפברואר 1868 פרצו ספינות מלחמה משוריינות ברזילאיות את הגנת פרגוואי במצודת הנהר הומאיטה, ליד שפך הנהרות פרנה ופרגוואי, ופרצו לבירה אסונסיון והחלו להפגיז אותה. במערכה המכונה "לומס ולנטינס", בחודש דצמבר, הושמד הצבא הפרגוואי בצורה מלאה. הנשיא לופז נמלט לצפון המדינה, וניהל משם מלחמת גרילה בראש הכוחות הנותרים עד שנהרג ב-1 במרץ 1870.

המלחמה, אשר הציבה את הכוחות הפרגוואים מול צבאות גדולים בהרבה מצד אחד ומול כוחות המשטר של לופז מצד שני, בלי יכולת כניעה או הימלטות גם כאשר המצב היה נואש ואבוד, הקטינה את אוכלוסיית פרגוואי מאוכלוסייה בת 525,000 איש עם פרוץ המלחמה, לאוכלוסייה בת 221,000 איש ב-1871, מהם רק 28,000 היו גברים. לא רק הלחימה עצמה הכתה באוכלוסיית פרגוואי. במהלך המלחמה סבל העם גם מרעב, מחלות והפגיעה מצד כוחותיו של לופז, אשר החרימו את המזון ועינו ורצחו את מי שהתנגד או ניסה להשתמט מכך.

זיכרון המלחמה הזאת וההרג וההרס שהיא הטילה על פרגוואי צרובים בזיכרון תושבי המדינה עד עצם היום הזה כשואה שעברה עליהם ואסון בממדים היסטוריים אשר לעיתים קרובות הם משווים אותו לשואה של העם היהודי תחת שלטונו של היטלר.

שלטון הקולורדוס

במשך חמש שנים בין 1871 ו-1876 איבדה פרגוואי את עצמאותה, וצבאות זרים חנו בשטחה. בשנת 1876 יצאו הצבאות הברזילאיים מפרגוואי, ומגעים עם ארגנטינה הובילו לנסיגת צבאות ארגנטינה, ולהעברת הסכסוך הטריטוריאלי עם ארגנטינה (שנגע לחבל הצ'אקו) לבוררות בינלאומית כאשר הבורר שנבחר היה נשיא ארצות הברית, ראת'רפורד בירצ'רד הייס.

בשנת 1878 הכריע הייס בבוררות, כי חבל הצ'אקו הוא חלק בלתי נפרד מפרגוואי. על כך נערץ עד היום הייס כגיבור לאומי בפרגוואי ואחד הגדולים במחוזותיה נקרא "פרזידנטה הייס" על שמו (וזאת על אף שלא הותיר חותם משמעותי בהיסטוריה של ארצו הוא).

בתקופה זו נוסדו שתי המפלגות, שעתידות היו להתמודד על השלטון בפרגוואי במשך שנים רבות. ה"קולורדוס" (הצבעוניים או האדומים), שהייתה מפלגה שמרנית, שייצגה את האינטרסים של בעלי האחוזות הגדולות, מעמד שנוצר לאחר המלחמה עקב ספסרות פרועה בקרקעות, וה"ליברלים" או הכחולים. התקופה שבין 1876 ובין 1904 ראתה את שלטון הקולורדוס תחת שלטונם של נשיאים מתחלפים, לרוב מרקע צבאי. ב-1900 הראה סקר דמוגרפי, כי המדינה חזרה לאיתנה מבחינה דמוגרפית. השוויון המספרי בין המגדרים הושג (לאחר שכמעט כל הגברים הבוגרים מתו במהלך מלחמת הברית המשולשת) והאוכלוסייה עלתה מעל 600,000 נפש. עם כניסתה של המאה ה-20 החלה גם התיישבות יהודית בפרגוואי. המשפחות הראשונות, שהגיעו לפרגוואי היו משפחות ספרדיות מטורקיה ומאזור הבלקן.

שלטון המפלגה הליברלית

בשנת 1904 הובילה מרידה ליברלית לקיומן של בחירות. גם אלו לא הובילו ליציבות, הליברלים לא הצליחו להתאחד ועד מהרה הפכו לפלגי מפלגות הלוחמים זה בזה. השנים 1904 עד 1912 היו שנים של אי יציבות פנימית וחילופי משטרים תכופים (לא פחות מארבעה נשיאים התחלפו בשנת 1912 לבדה), אשר החלישו את המדינה, הציגו אותה כחלשה ופגיעה וגרמו לצד גורמים אחרים להשתלטותה של בוליביה על חבל הצ'אקו. בעת שפרגוואי הייתה עסוקה במלחמות פנימיות והזניחה חבל ארץ זה, השתלטה עליו בוליביה, פיתחה וביצרה אותו.

ב-1912 עלה לשלטון הנשיא אדוארדו שרר, אשר הצליח לספק למדינה יציבות פנימית, והיה הראשון מזה זמן רב, שהשלים תקופת כהונה בת ארבע שנים. לאחריו עלה בצורה מסודרת לשלטון הנשיא מנואל פרנקו. תקופת היציבות של שרר ופרנקו נשמרה עד שנת 1920, אז עלה לשלטון הנשיא מנואל גונדרה, שהיה שייך לפלג שונה של המפלגה הליברלית מאשר הפלג של שרר ופרנקו. הליברלים התפצלו ל"גונדריסטס" ו"שרריסטס", אשר החלו בלוחמה אקטיבית זה בזה, שנמשכה כשנה בין 1922 עד 1923. במלחמה ניצחו ה"גונדריסטס". ב-1924 ירש את גונדרה הנשיא אאוסביו איאלה. ה"גונדריסטס" בראשותו נקטו במדיניות שוק חופשי פרועה, אשר דרדרה את מצבם הכלכלי של תושבי המדינה, כאשר השלטון מייצג אך אליטה קטנה של בעלי אדמות פאודלים כמעט.

מלחמת הצ'אקו

גילויו של נפט למרגלות הרי האנדים, הוביל את הגאולוגים להאמין, כי חבל הצ'אקו עשוי להיות עשיר בנפט. בשנת 1929 החלה בוליביה להפיק נפט בחבל זה, אשר מחדליהן של הממשלות הליברליות בפרגוואי בתחילת שנות העשרים הובילו לאובדן חלק ניכר ממנו. ב-15 ביוני 1932 כבש צבא בוליביה את העיירה פיטיאנטוטה במרכז חבל הצ'אקו. הייתה זו אך תקרית גבול אחת מני רבות, שאירעו לאורך כל שנות העשרים, אך תקרית זו הובילה למלחמה כוללת, כאשר הבינו שליטי פרגוואי, כי בוליביה עומדת להיות מדינת נפט עשירה על חשבון הפסדיהם הטריטוריאליים בחבל הצ'אקו. הייתה זו תחילתה של מלחמה, שהייתה הארוכה ביותר והעקובה מדם ביותר במאה העשרים בחצי הכדור המערבי, וכונתה מלחמת הצ'אקו.

מלחמה זו הייתה אסון לשני הצדדים. השכבה האירופית השלטת בבוליביה כפתה את הגיוס על יתר האוכלוסייה, אשר לא חשה הזדהות עם המדינה. למרות שפרגוואי הצליחה לייצר להט לאומני, היו חייליה לא מאומנים, ובלתי מוכנים לתנאים הקשים של האקלים בהם נתקלו. למעשה, מתו יותר חיילים ממגפות כמלריה מאשר בלחימה בפועל.

במלחמה נעשה שימוש בציוד מודרני - חיל אוויר, טנקים ושריוניות. פרגוואי זכתה כמעט בכל הקרבות החשובים במלחמה, באמצעות כיתור כוחות בוליביאניים עודפים מבחינה מספרית. הנהגה עדיפה והיכרות עם השטח היו הגורם המכריע לטובת פרגוואי. עם זאת, היו מגבלותיה של פרגוואי חומריות - עובדה היא כי מתחילת המלחמה, לאחר הקרבות הראשוניים, הסתמך צבא פרגוואי על שלל בוליביאני, כך שרוב המשאיות, הארטילריה, מכונות הירייה והנשק האישי של צבא פרגוואי היו מתוצרת בוליביה.

ב-1935 כבשה פרגוואי את כל השטח השנוי במחלוקת. הפוליטיקאים בפרגוואי ביקשו להמשיך את הלחימה אל תוככי בוליביה. בוליביה, מצידה, הייתה נחושה להחזיר את שאיבדה, ונשענה על עתודות ענקיות של כוח אדם.

לבסוף הבינו הצדדים כי יש להפסיק את המלחמה. פרגוואי שבתה 300,000 בוליביאנים, שכלכלתם הייתה עליה. המלחמה הביאה לידי מיצוי את כוח האדם של פרגוואי, והיא לא יכלה לסבול עוד אבדות.

כאשר השכילו הצדדים להסכים על הפסקת אש, ב-12 ביוני 1935, פרגוואי הייתה בעלת שליטה במרבית האזור. שליטה זו הוכרה באופן רשמי בהסכם הפסקת האש משנת 1938 שנחתם בארגנטינה, ובו קיבלה פרגוואי את השליטה בשני שלישים מחבל המריבה. לאחר מכן התברר כי אין כל נפט בחבל הצ'אקו. מחיר המלחמה היה שלושים אלף הרוגים מצבא פרגוואי, וכשישים אלף הרוגים מצבא בוליביה.

חוסר יציבות, מלחמת אזרחים

לאחר מלחמת הצ'אקו מאס עמה של פרגוואי בשלטון הרקוב של המפלגה הליברלית. בשנת 1936 עלה לשלטון כוח שלישי, קיצוני, שהחזיק בעמדות שהיו צירוף של פאשיזם וסוציאליזם. את המפלגה הנהיג הקולונל רפאל פרנקו, טייס לשעבר בחיל האוויר של פרגוואי, אשר חזר מגלות פוליטית בארגנטינה. המפלגה החדשה שייסד פרנקו, "פברסיסטס", הכריזה על הלאמת אמצעי הייצור, ואיסור על מפלגות פוליטיות מתחרות. ללא תמיכה עממית של ממש, החזיקה המפלגה בשלטון בכוח במשך כמה חודשים, אך משניסה פרנקו ליישם סעיף בהסכם השלום עם בוליביה, לפיו תורשה לבוליביה העברת סחורות עד לנהר פרגוואי, הביא הדבר להדחתו. הוא הוחלף בידי אזרח בשם פליקס פאיווה, אשר היה אך כיסוי לשלטון הצבא. בשנת 1939 תפס את השלטון הגנרל חוזה מריה אסטיגריביה, שהיה מפקד הצבא בעת מלחמת הצ'אקו. אסטיגריביה פעל לשיקום המשטר הדמוקרטי, אך נהרג בתאונת מטוס בשנת 1940.

בשנת 1940 עלה לשלטון הדיקטטור איחיניו מוריניגו. הוא שלט מכוח צו נשיאותי בין השנים 1940 עד 1946, כאשר ממשלתו היא צירוף בלתי אפשרי של פברסיסטס וקולורדוס. ממשלתו עמדה בפני התנגדות עממית נרחבת, שכללה שביתות כלליות, אך הוא הצליח לשמור על נאמנותו של הצבא הפרגוואי, לו הקצה 45% מתקציב המדינה, וכך לשמור על שלטונו במשך שש שנים. משטרו היה מעין תמונת ראי, ולעיתים אף גרורה של משטרו של חואן דומינגו פרון בארגנטינה.

בשנת 1946 פרשו הפברסיסטס מן הממשלה, שכן הרגישו כי מוריניגו מעדיף את הקולורדוס על פניהם. הם יצרו ברית עם המפלגה הליברלית והמפלגה הקומוניסטית של פרגוואי, ועד מהרה הדרדר המצב למלחמת אזרחים בשנת 1947. למרות שחלקים גדולים של הצבא תמכו במורדים, הצליח מוריניגו להשתלט שוב על המדינה עד סוף אותה שנה. בשנת 1948 התפטר מוריניגו לאחר הפיכה של תומכיו, ויצא לגלות בארגנטינה. את מקומו תפסו מנהיגים חלשים ומתחלפים, עד לעליית מפלגת הקולורדו בראשות פדריקו שאבס. שלטון זה החזיק מעמד בין שנת 1949 ו 1954.

אלפרדו סטרסנר

בשנת 1954 הוביל הגנרל אלפרדו סטרסנר מרד צבאי כנגד משטרו של הנשיא שאבז. סטרוסנר, שעמד בראש הצבא, חבר אל כוחות אזרחיים, שחששו כי הנשיא בן ה-73 ינהיג משטר של דיקטטורה עממית נוסח חואן פרון בארגנטינה. כחודשיים לאחר המרידה הצבאית, הכריזה מפלגת "קולורדו" על סטרוסנר כמועמדה לנשיאות, וב-15 באוגוסט 1954 נבחר סטרוסנר לנשיאות, והחל את השלטון הדיקטטורי הארוך ביותר בתולדות אמריקה הלטינית.

שיטת הממשל של סטרוסנר נשענה על הקפאת החוקה הדמוקרטית (מכוחה, כביכול, נבחר) לטובת צווי חירום "זמניים" אשר היו מוסרים אחת לארבע שנים על מנת לקיים בחירות נוספות, בהן היה זוכה סטרוסנר ברוב של 90% מהקולות. "בחירות" אלו נערכו שמונה פעמים. כל התנגדות לשלטונו של סטרוסנר, ובמיוחד מרידות עממיות ומרידות סטודנטים בשנים 1958–1959 דוכאו ביד רמה. כן יש המאשימים את המשטר ברצח האינדיאנים משבט האשה (Ache), ששכנו באזור עשיר במינרלים ועמדו בדרכו של סטרוסנר לפיתוח האזור באמצעות תאגידים בינלאומיים.

מדיניות החוץ של סטרוסנר הייתה של תמיכה ללא סייג בארצות הברית (ובתמורה קבלת סיוע חוץ נדיב, ועזרה לייצוב משטרו), וכן של שיתוף פעולה עם ברזיל בהקמת המפעל הענק של סכר איטאיפו, שתחנת הכוח שלו, הגדולה מסוגה בעולם, היא מקור הכנסה עיקרי לממשלת פרגוואי עד היום. משטר זה הואשם בשיתוף הפעולה עם מנהיגים נאצים נמלטים. במשך שנים הייתה שמועה, כי פרגוואי משמשת מקלט לבכירים נאצים. בין אלו ששמם הוזכר, היה רופא המוות ממחנה אושוויץ, ד"ר יוזף מנגלה.

ב-3 בפברואר 1989 כוחות בפיקודו של סגנו של סטרוסנר, הגנרל אנדרס רודריגז, תפסו לפתע את מרכזי הכוח בבירה אסונסיון. בלחימה, שהתפרצה נהרגו 300 אנשים. סטרוסנר הושם במעצר בית, אך הורשה לו לאחר מכן לצאת לגלות. סטרוסנר חי בשנותיו האחרונות בברזיל ומת בשנת 2006.

פרגוואי לאחר סטרוסנר

שלטונו של הגנרל רודריגז הוביל לקבלת חוקה ביוני 1992. החוקה יצרה מערכת ממשל דמוקרטית, והגנה על זכויות האדם. במאי 1993 מועמד מפלגת הקולורדו חואן קרלוס ווסמוסי נבחר להיות נשיאה האזרחי הראשון של פרגוואי במשך ארבעים שנה, בבחירות שהוגדרו על ידי משקיפי חוץ כחופשיות והוגנות. בשנת 1996 ערך מפקד הצבא לינו אוביידו ניסיון הפיכה, אשר דוכא בעזרת ארצות הברית והמדינות הסמוכות לפרגוואי, והדמוקרטיה במדינה התחזקה מאוד.

אוביידו הפך למועמד מפלגת הקולורדו לנשיאות בבחירות בשנת 1998 אך בית המשפט העליון של המדינה קבע, כי עקב מעורבותו בניסיון הפיכה אינו כשיר לתפקיד והוא הושם במעצר בית. מפלגת הקולורדו העמידה לבחירות את ראול קובס, ובמאי 1998 נבחר קובס לנשיא פרגוואי. תקופת נשיאותו הקצרה עמדה בצלו של הסכסוך באשר לגורלו של אוביידו, שנותר בעל השפעה בפוליטיקה הפרגוואית והביא לכך שקובס, הנשיא, הודיע כי חנן אותו ושחרר אותו ממעצרו. בית המשפט העליון קבע כי פעולות אלו של הנשיא אינן חוקיות. סכסוך זה הוביל לרציחתו של סגן הנשיא, ויריבו של אוביידו, לואיס מריה ארנייה, ב-23 בפברואר 1999, למחרת היום הדיח הפרלמנט את קובס מתפקידו. ב-26 במרץ נרצחו שמונה סטודנטים שהפגינו כנגד הממשלה, והיה ברור, כי מעשה זה נעשה על ידי תומכי אוביידו. קובס התפטר מיזמתו ב-28 במרץ. נשיא הסנאט לואיס אנחל גונזלס מקצ'י הושבע לנשיא באותו היום. קובס ואוביידו חיים היום בגלות.

גונזאלס מקצ'י הציע משרות בממשלה לכל הנציגים משלוש המפלגות הגדולות על מנת ליצור קואליציה. על אף פרישתה של המפלגה הליברלית בפברואר 2000, ממשלתו של גונזאלס מקצ'ה השיגה יציגות והובילה לרפורמות כלכליות. בשנת 2003 החליף את מקצ'י בתפקיד הנשיא ניקנור דוארטה פרוטוס. בשנת 2008, לראשונה מזה 61 שנה, נבחר לנשיא פארגוואי מועמד שאיננו ממפלגת הקולרדו, הנשיא המכהן פרננדו לוגו.

אחד האסונות הגדולים בתולדותיה של פרגוואי אירע ב-1 באוגוסט 2004 כאשר סופרמרקט באסונסיון עלה באש, ו-464 אנשים נהרגו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של פרגוואי בוויקישיתוף

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27754067היסטוריה של פרגוואי