רדוקסיון

רדוקסיון (בספרדית: Reducción) הוא צורת התיישבות המאפיינת את המושבות הספרדיות בעולם החדש. יישובים אלה אוכלסו בתושביהם הילידים של המושבות במטרה להטמיע בהם את התרבות הספרדית ולבצע פעילות מיסיונרית.

כבר בראשית הקולוניזציה הספרדית של אמריקה, ראה הכתר הספרדי חשיבות בהטמעת התרבות הספרדית ובהפצת הנצרות בקרב הילידים ובדחיקתם של תרבויותיהם הם. חוקי בורגוס מ-1512 קבעו כי על הילידים לגור בסמוך לערים הספרדיות המוקמות ביבשת, כדי להבטיח הליך מתמשך של המרת דת, באמצעות הגעתם של הילידים לכנסיות והתבוננות באורח החיים הספרדי. עיקרון זה נבע הן מאופייה האוונגליסטי של הכנסייה הקתולית, והן ממורשת תהליך הרקונקיסטה בספרד. לעיקרון הייתה גם חשיבות דמוגרפית, כלכלית ופוליטית, שכן הדבר אפשר שליטה אפקטיבית יותר בילידים, וכן גביית מסים יעילה יותר.

ב-1531 הוציאה מלכות המשנה של ספרד החדשה הנחיות להקמת הרדוקסיונים. לפי ההנחיות, בכל רדוקסיון יש להקים כנסייה ובה כומר אחראי. כן נקבע בהן כי הרדוקסיונים ינוהלו באופן קומונלי, וכי משאביהם, לרבות האדמות עליהם יוקמו, יהיו שייכים להם.

מרבית הרדוקסיונים הוקמו בידי הכתר הספרדי, אך כמה מהם הועברו לאחריותם של אנשים פרטיים, שהפעילו אותם בהתאם לעקרונות האנקומיינדה. כל קבוצת רדוקסיונים נקראה קורחימיינטו (Corregimiento), שעליה היה אחראי הקורחידור. הקורחידורים לא קיבלו שכר, והשררה בה נשאו ללא תמורה גרמה למעשי שחיתות רבים.

המסדר הפרנציסקני והמסדר הישועי הקימו אף הם רדוקסיונים, בעיקר במלכות המשנה של פרו. רדוקסיונים אלה היו למפותחים ולמשגשגים ביותר, במיוחד אלה שבאזור פרגוואי של ימינו ובסביבתה, כדוגמת המיסיונים הישועיים בצ'יקיטוס, במזרח בוליביה של ימינו, או המיסיונים הישועיים של הגוארני באזור מדינת פראנה שבברזיל של ימינו ופרובינציית מיסיונס הארגנטינאית, שאף קרויה על שמם.