הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה
 | ||||||||||||||
| נחיתת בעלות הברית בסאלרנו, ספטמבר 1943 | ||||||||||||||
| מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||
| תאריכים | 10 ביולי 1943 – 2 במאי 1945 (שנה ו־42 שבועות) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | איטליה | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לבעלות הברית | |||||||||||||
| ||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה היא כינוי מקובל לסדרה של מבצעים צבאיים של בעלות הברית בשטח איטליה, שנערכו מסתיו 1943 ועד לתום המלחמה ביבשת אירופה. הפיקוד העליון של בעלות הברית חשב, שניתן יהיה להשלים את כיבוש איטליה תוך זמן קצר, אך המערכה באיטליה הפכה במהרה למלחמת התשה, במהלכה נאבקו כוחות בעלות הברית להתקדם באיטיות צפונה במעלה חצי האי האפניני מול התנגדות גרמנית עיקשת. המערכה הצבאית באיטליה נחשבה לזירת לוחמה משנית במסגרת מלחמת העולם השנייה. היא עמדה בצילן של המערכות הצבאיות הגדולות יותר, שהתנהלו בחזית המזרחית, ובמערב אירופה (לאחר הפלישה לנורמנדי). יחד עם זאת, הייתה לזירה זו חשיבות מורלית וחשיבות אסטרטגית מסוימת, והיא ריתקה כוחות גרמניים חזקים. במהלך המערכה באיטליה ספגו הצדדים היריבים אבדות כבדות, שהוערכו בכ-90 אלף הרוגים בצד בעלות הברית, וכ-100 אלף הרוגים לכוחות הציר.
רקע אסטרטגי
המצב האסטרטגי בשנת 1943
בשנת 1943 לאחר הניצחון הרוסי בקרב סטלינגרד ולאחר הניצחונות במערכה בצפון אפריקה לא שררה הסכמה בקרב בעלות הברית המערביות על האסטרטגיה הטובה ביותר שיהיה בה כדי להביס את מדינות הציר.
הבריטים, ובמיוחד וינסטון צ'רצ'יל, טענו כי יש לנקוט באסטרטגיה עקיפה המבוססת על יתרונן של בעלות הברית בזירת הים התיכון, תוך שימוש בכוחות קרקע מצומצמים, אך בכוח ימי גדול. הייתה זו האסטרטגיה הבריטית המסורתית כנגד אויב המבוצר ביבשה, להילחם כחלק מקואליציה, ולהכות באויב במספר מבצעים באזורים משניים, על מנת להחלישו בהדרגה. ארצות הברית, שהזרימה לאירופה כוחות יבשתיים גדולים, העדיפה מבצע ישיר כנגד הכוח העיקרי של האויב. מבצע כזה היה תלוי בניצחון מוחץ בקרב בזירה האטלנטית, מערכה ימית שהגיעה לשיאה בין החודשים מרץ ומאי בשנת 1943.
אי ההסכמה האסטרטגית הייתה עמוקה, וראשי המטות של ארצות הברית שתמכו בפלישה לצרפת מוקדם ככל האפשר, נתקלו בהתנגדות עזה של הבריטים, שתמכו במערכה בים התיכון. האמריקנים האמינו כי פלישה רבתי לצרפת מוקדם ככל האפשר הייתה הכרחית על מנת להביא את המלחמה באירופה לסיומה, ושאין לנקוט בכל מאמץ משני שעלול להביא לדחיית המערכה העיקרית. הבריטים טענו כי נוכחות כוחות גדולים של בעלות הברית, המאומנים בפלישה מן הים, איפשרה פלישה בהיקף מצומצם באזור הים התיכון, וכי הזדמנות זו יש לנצל.
לבסוף החליטה המנהיגות הפוליטית של בעלות הברית להתחייב לפלישה בהיקף נרחב לצרפת ב-1944, אך להקדים לה מבצע מצומצם באיטליה. רוזוולט רצה לשמור על נוכחות פעילה של חיילי ארצות הברית בזירה האירופית בשנת 1943, וכן קסם לו הרעיון להוציא את איטליה מרשימת המדינות המשתתפות במלחמה.
היה ברור כי העם האיטלקי כבר אינו נלהב מהמלחמה, שהמיטה עליו אך אסונות, והביאה למותם של בניו בשדות קרב רחוקים באפריקה ובסטלינגרד, וניתן היה לצפות כי פלישה תביא להתמוטטות המשטר הפשיסטי, וליציאתה של איטליה מן המלחמה. בנוסף לרווח התעמולתי שניתן היה להפיק מחיסולה של בעלת בריתו הבולטת של היטלר בזירה האירופית, ניתן היה לצפות כי התמוטטותה של איטליה תביא לשליטה מוחלטת של הצי הבריטי בים התיכון, ולרווח אסטרטגי נוסף בכך שגרמניה תיאלץ להעביר חיילים מחזית המזרח על מנת להגן על איטליה, ועל חופה הדרומי של צרפת, וזאת בשעה בה עמד הוורמאכט במגננה לאחר כישלונו בקרב קורסק. כן ניתן היה לצפות כי העסקתם של חיילים גרמנים רבים באיטליה תמנע את חיזוק הביצורים במערב צרפת, המקום שתוכנן לפלישה היבשתית הגדולה בשנת 1944.
הפלישה לסיציליה
ערך מורחב – פלישת בעלות הברית לסיציליה
ב-10 ביולי 1943 פלש כוח משימה בריטי-קנדי-אמריקני לסיציליה במבצע ימי ואווירי, שכונה "מבצע האסקי". המבצע נערך במפרץ ג'לה וצפונית לסירקוזה, בדרום מזרח סיציליה. הגרמנים לא יכלו למנוע את הפלישה לאי, ונפילתו, אך הצליחו לפנות את רוב חייליהם אל היבשת, עד ל-17 באוגוסט. מבצע זה העניק לבעלות הברית ביטחון בעליונותן בזירה, וביכולתן לקיים מבצעי נחיתה מן הים ומן האוויר, תוך שילוב כוחות ממספר מדינות.
נפילתו של מוסוליני וכניעת איטליה
- ערך מורחב – הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה
ב-24 ביולי 1943, הצביעה המועצה הפאשיסטית העליונה, לפי הצעת יושב ראשה, דינו גראנדי על הדחתו של בניטו מוסוליני. מוסוליני הוחלף במרשל פייטרו באדוליו. באדוליו החל במשא ומתן חשאי עם בעלות הברית, שהתכוננו לכניעת הכוחות האיטלקים ללא תנאי. בשיחות אלו בין באדוליו ובין בעלות הברית דובר אף על הצטרפות איטליה למלחמה כנגד בעלת בריתה גרמניה.
בעוד שהגרמנים הכירו באופן רשמי בממשלה האיטלקית החדשה, הם שלחו במקביל יחידות של הוורמאכט לאיטליה, הן על מנת להתכונן לפלישה הצפויה, והן על מנת להעמיד את באדוליו, שהיה עדיין מבחינה פורמלית קשור בברית עם גרמניה, במקומו. ב-3 בספטמבר 1943 חתמו בחשאי נציגיו של באדוליו על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית בסיציליה הכבושה.
ב-8 בספטמבר ניתן פומבי להסכם, כאשר הכריז באדוליו על כניעתה של איטליה. היטלר שהיה מודע למצב לאשורו, פעל באופן מיידי והורה לכוחות הגרמנים להשתלט על צפון איטליה ומרכזה. פעולה זו בוצעה ללא התנגדות. באדוליו נמלט מרומא, ולא הותיר כל הוראות לצבא האיטלקי, שהתמוטט ונפל על ציודו בידי הגרמנים המתקדמים. במקביל, החלו בעלות הברית לנחות בדרומה של איטליה.
לאחר שאותר מוסוליני, שהוסתר בידי שוביו במלון בהרי האפנינים, הוקמה בראשותו ממשלת בובות פרו נאצית, שכונתה "הרפובליקה של סאלו", ש"שלטה" בשטח שלא הוחזק בידי בעלות הברית מדרום, ושלא סופח לגרמניה בצפון.
הכוחות האיטלקים היו עדיין פרוסים בבלקנים ובאזורים נוספים בדרום מזרח אירופה. הצבאות האיטלקים בבלקנים נכנעו לגרמנים, חלקם לאחר לחימה. בדודקאנס נערך ניסיון בריטי לחבור אל הצבא האיטלקי ולמנוע את נפילת האיים האסטרטגיים בדרום הים האגאי לידי הגרמנים. מערכת הדודקאנס שנמשכה בין ספטמבר לנובמבר 1943 הסתיימה בתבוסת הכוחות הבריטים והאיטלקים, ובנפילת האיים לידי גרמניה.
הפלישה לאיטליה היבשתית
- ערך מורחב – פלישת בעלות הברית לאיטליה
כוחות הארמייה השמינית של הצבא הבריטי נחתו ב"עקב המגף" האיטלקי ב-3 בספטמבר 1943 במבצע שכונה "מבצע בייטאון". ב-9 בספטמבר נחתו כוחות הארמייה החמישית של ארצות הברית, בפיקודו של הגנרל מארק קלארק (שבדצמבר 1944 קיבל את הפיקוד על כל כוחות בעלות הברית באיטליה, והיה המפקד הבולט של כוחות בעלות הברית באיטליה) בסלרנו ב"מבצע אוואלאנש", וכוחות בריטים נוספים נחתו בטאראנטו ב"מבצע סלפסטיק", שכמעט ולא נתקל בהתנגדות. ניתן היה לצפות כי כניעת הממשלה האיטלקית תביא לייצוב קו גרמני בצפון, וכי היטלר סבור שאין לדרום איטליה חשיבות אסטרטגית. אך על אף התקדמות נאה של הארמייה השמינית לאורך חופה המזרחי של איטליה, כניעת הנמל החשוב בבארי ושדות התעופה האסטרטגיים שליד פוג'ה, גילו הגרמנים התנגדות וכמעט והצליחו להדוף את הפלישה באזור סלרנו. המאמץ העיקרי של בעלות הברית במערב התרכז בתחילה בנמל נאפולי, שהיה הנמל הצפוני ביותר בו ניתן היה לקיים פעילות מבצעית של בעלות הברית בכיסוי מלא של מטוסים שפעלו מבסיסים בסיציליה.
ככל שהתקדמו בעלות הברית לצפון, כן הפכו פני השטח לקשים יותר, ומאופיינים בנהרות מהירי זרימה ובמצוקים תלולים, וההתנגדות הגרמנית מנעה את ההתקדמות המהירה של תחילת הפלישה.
קו החורף, אנציו ומונטה קאסינו
בתחילת אוקטובר 1943 היטלר שוכנע על ידי מפקד צבאותיו בדרום איטליה, גנרלפלדמרשל אלברט קסלרינג שהקרבות באיטליה צריכים להיערך רחוק ככל האפשר מהגבול הגרמני. לשם כך ניתן היה להיעזר בפני השטח ובקווי המגננה הטבעיים במרכז איטליה, ולמנוע מבעלות הברית שימוש בשדות תעופה שיקלו עליהן את משימות ההפצצה בגרמניה. היטלר השתכנע שנפילתה של דרום איטליה תעניק לבעלות הברית קרש קפיצה לפלישה אל הבלקנים, שהיוו מקור חיוני לנפט, בוקסיט ונחושת שהיו הכרחיים להמשך הלחימה.
קסלרינג קיבל את הפיקוד על כל צבאות כוחות הציר באיטליה, ומיד הורה על הכנת סדרה של קווי מגננה לאורכה של איטליה מדרום לרומא. שני קווים "קו וולטורנו" ו"קו ברברה" נועדו על מנת לעכב את התקדמות בעלות הברית ולהרוויח זמן על מנת לבצר את קו המגננה העיקרי קו החורף, השם הכולל ל"קו גוסטב" ושני קווי הגנה נוספים מערבית להרי האפנינים, "קו ברנהרדט" ו"קו אדולף היטלר". קו החורף הפך למכשול עיקרי בפני בעלות הברית בהתקדמותן בשנת 1943, ועצר לחלוטין את התקדמות הארמייה החמישית במערב איטליה. על אף שקו גוסטב נפרץ בחזית הארמייה השמינית, סופות שלג וראות לקויה בסוף דצמבר הביאו אף לעצירת התקדמותה של ארמייה זו.
תשומת לבן של בעלות הברית הופנתה אל הלחימה במערב איטליה, ונראה כי פריצה דרך עמק לירי תיתן אפשרות להתקדמות הנכספת עד רומא. הנחיתה בחוף אנציו, מצפון לקו גוסטב, נועדה לאלץ את הגרמנים לפנות במהירות את הקו, אך התקווה לפריצה מהירה מראש הגשר באנציו, שתנתק את מגיני קו גוסטב מעורפם, לא התגשמה. הכוח הנוחת באנציו רותק למקומו בראש הגשר הקטן, והדף בקושי שורת התקפות נגד גרמניות עזות. רק לאחר ארבע מתקפות שנערכו בין ינואר ומאי 1944 הצליחו בעלות הברית לפרוץ לבסוף את קו גוסטב, במתקפה משולבת של כוחות הארמייה החמישית והארמייה השמינית, שהסתייעו בכוחות צרפתים, פולנים וקנדים. הקו נפרץ בחזית בת 32 קילומטר, בין מונטה קאסינו ובין הים במערב.
במקביל לפריצת "קו גוסטב" על ידי צבאות בעלות הברית באמצע מאי 1944, הצליחה גם הארמייה החמישית לפרוץ מראש הגשר שלה באנציו, אך ניסיונה לכתר את הארמייה הגרמנית העשירית, שנסוגה מקו גוסטב, נכשל. בין השאר, משום שמפקד הארמייה, גנרל מארק קלארק, הורה לכוחותיו לנוע במהירות לכיוון רומא, במקום לתת עדיפות לכיתור הגרמנים הנסוגים. רומא הוכרזה כעיר פרזות על ידי הצבא הגרמני, ונכבשה על ידי בעלות הברית ב-4 ביוני 1944.
שלבי המערכה האחרונים
המערכה באיטליה הייתה תמיד זירת לחימה משנית בחשיבותה, ולאחר הפלישה לנורמנדי ביוני 1944 עובדה זו קיבלה משנה תוקף. יחידות של צבאות בעלות הברית, שצברו ניסיון רב במהלך הלחימה באיטליה, הועברו משם כדי להשתתף בפלישה לדרום צרפת (מבצע דרגון). בין מאי לספטמבר 1944 המשיכו צבאות בעלות הברית להתקדם צפונה באיטליה, כבשו את אורבייטו ביוני 1944[1], את ליבורנו ביולי 1944[2] ואת פירנצה באוגוסט 1944[3] והתקרבו לקו הגנה נוסף שבנו הגרמנים, שכונה בשם "הקו הגותי"[4].
קו הגנה זה שנבנה מדרום לבולוניה, נפרץ חלקית במהלך הלחימה בסתיו 1944[5], אך ההתקדמות של בנות הברית הייתה איטית[6]. במזרח פעלה הארמייה השמינית שבתחילת דצמבר 1944 הצליחה לכבוש את רוונה[7]. הקרבות נמשכו ולאחר כחודש הצליחו כוחות המחנה השמיני להתקדם כ-14 קילומטר צפונה מרוונה[8]. במערב איטליה פעלה הארמייה החמישית שהתקדמה באיטיות בגלל מזג האוויר החורפי[9]. הגרמנים הוציאו מתקפת נגד באמצע דצמבר 1944, והצליחו להדוף את הארמייה החמישית אחורה מספר קילומטרים, אך בסוף דצמבר שבו כוחות בעלות הברית וכבשו את אשר הפסידו קודם לכן[10]. עד אפריל 1945 לא השיגו בעלות הברית התקדמות משמעותית נוספת בחזית האיטלקית.
צ'רצ'יל קיווה שהבקעת הקו הגותי בסתיו 1944 תאפשר התקדמות מהירה של בעלות הברית מאיטליה דרך ליובליאנה לווינה והונגריה, במטרה להקדים את הצבא האדום, שהתקדם מערבה לאחר שכבש את רומניה ובולגריה, ולמנוע מברית המועצות להשתלט על מדינות דרום-מזרח אירופה. אך הגישה האסטרטגית שהוא ניסה לקדם נתקלה בהתנגדות הממשל האמריקאי וראשי המטות של בעלות הברית. כאשר התקדמות הצבאות הסדירים נעצרה בחורף 1944/1945, המשיכה להתנהל לוחמת גרילה עזה מאחורי הקווים הגרמניים בצפון איטליה, כאשר פרטיזנים איטלקים לחמו הן כנגד הכובש הגרמני, והן כנגד משתפי הפעולה הפשיסטים שלה, שהקימו את הרפובליקה של סאלו. שתי ממשלות איטלקיות, שפעלו משני צדי המתרס, התיימרו להיות הממשלה האיטלקית הלגיטימית, והלחימה קיבלה צורה של מלחמת אזרחים. במסגרת זו התרחש באזור בולוניה בסתיו 1944 טבח מרזבוטו, אחד מפשעי המלחמה הגדולים ביותר שקרו בחזית האיטלקית.
בסוף מרץ 1945 הודיע הגנרל קלארק בשידור רדיו לפרטיזנים להיות מוכנים למתקפה של בעלות הברית נגד הגרמנים[11]. ב-6 באפריל 1945 החלה מתקפת האביב של בעלות הברית בצפון איטליה, שלוותה במתקפה כוללת של הפרטיזנים באזורי העורף הגרמניים. "הקו הגותי" נפרץ תוך זמן קצר, וב-29 באפריל חתם פון ויטינגהוף (שהחליף את קסלרינג בפיקוד על הכוחות באיטליה) על ההסכם לכניעת כל הכוחות הגרמנים באיטליה, לפיו יסתיימו מעשי האיבה ב-2 במאי.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
- הפרק הדן ב-Goumier בוויקיפדיה האנגלית מביא פירוט של מהלך האירועים. ( שתי עובדות בפרק נתונות במחלוקת אך לא עובדות הקשורות באירוע זה
מלחמת העולם, 1939-1945 - קרבות - איטליה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ באיטליה נסוגו הגרמנים מאקווילה עד הים האדריאטי, הבוקר, 16 ביוני 1944
- ^ באיטליה נכבשה אריצו, ליבורנו מוקפת, הבוקר, 17 ביולי 1944
כחות הברית עולים על פירנצה, הבוקר, 21 ביולי 1944 - ^ נכבשה פירנצה, הבוקר, 13 באוגוסט 1944
- ^ הגרמנים באיטליה נסוגו עד הקו הגוטי, הבוקר, 14 באוגוסט 1944
- ^ נפרץ הקו הגותי, משמר, 3 בספטמבר 1944
- ^ קרבות קשים באיטליה, הבוקר, 5 בדצמבר 1944
- ^ נכבשו ראבינו ורוסי באיטליה, הבוקר, 6 בדצמבר 1944
- ^ נתק האויב מצפון לרונה, הארץ, 8 בינואר 1945
- ^ הפוגה בחזית האיטלקית, הארץ, 23 בינואר 1945
- ^ התקדמות וכיבושים באיטליה, דבר, 2 בינואר 1945
- ^ בקרוב פעולה רבתי נגד הגרמנים באיטליה, דבר, 30 במרץ 1945
| זירות ומערכות במלחמת העולם השנייה | ||
|---|---|---|
| הזירה האירופית | המערכה בפולין • מתקפת הסאר • המלחמה המדומה • המערכה בנורווגיה • המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה • הקרב על בריטניה • המערכה בבלקן • מבצע ברברוסה • החזית המזרחית • הזירה האיטלקית • החזית המערבית | |
| המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | מלחמת סין–יפן השנייה • המערכה באוקיינוס השקט • המערכה בדרום מערב האוקיינוס השקט • הזירה הדרום-מזרח אסייתית • מבצע סערת אוגוסט | |
| הים התיכון, המזרח התיכון וצפון אפריקה | הקרב על הים התיכון • המערכה בצפון אפריקה • המערכה במזרח התיכון • המערכה במזרח אפריקה • המלחמה האנגלו–עיראקית • הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן | |
| זירות ומערכות אחרות | המערכה באוקיינוס האטלנטי | |
| מערכות שלא יצאו אל הפועל | מבצע טננבאום: כוונות לכיבוש שווייץ וליכטנשטיין • מבצע ארי-הים: כוונות לכיבוש בריטניה • מבצע איקרוס: כוונות לכיבוש איסלנד • כוונות לכיבוש היישוב היהודי בארץ ישראל (התוכנית לארץ ישראל שלאחר כיבוש • תוכנית המבצר האחרון) • מבצע גרין: כוונות לכיבוש אירלנד • מבצע הרקולס: כוונות לכיבוש מלטה • מבצע פליקס: כוונות לכיבוש ספרד וגיברלטר • מבצע נפילה: כוונות לכיבוש יפן | |
35674004הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה