מבצע בייטאון
| מערכה: פלישת בעלות הברית לאיטליה | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||
| תאריך | 3 בספטמבר 1943 | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | רג'ו די קלבריה, איטליה | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בעלות הברית | |||||||||||||
| ||||||||||||||
מבצע בייטאון היה נחיתה אמפיבית של בעלות הברית באיטליה שהתרחשה ב-3 בספטמבר 1943, חלק מפלישת בעלות הברית לאיטליה, במסגרת המערכה האיטלקית, במהלך מלחמת העולם השנייה.
תכנון
ההתקפה בוצעה על ידי הקורפוס הבריטי ה-13 בפיקודו של לוטננט גנרל מיילס דמפסי, שכלל את דיוויזיית הרגלים הקנדית ה-1 (מייג'ור גנרל גאי סיימונס) ודיוויזיית הרגלים הבריטית ה-5 (מייג'ור-גנרל ג'רארד באקנל). הקורפוס ה-13 היה חלק מהארמייה השמינית הבריטית, בפיקודו של הגנרל ברנרד לו מונטגומרי. הקורפוס ה-13 חצה את מצר מסינה מסיציליה לרג'ו די קלבריה, תוך שהוא מסתייע במטח ארטילריה כבד מסיציליה וחיפוי אווירי של חיל האוויר המדברי שפעל משדות תעופה בסיציליה. הכוונה הייתה לרתק את הכוחות הגרמניים באזור ולהשיג דריסת רגל של בעלות הברית ב"בוהן" של איטליה. [1] מונטגומרי התנגד למבצע כלא יעיל, והעדיף לתת עדיפות למבצע מפולת שלגים, אך מילא אחר הפקודות והתכונן לבצע אותו בכל זאת. עם זאת, כאשר ספינות נחיתה חיוניות ומשאבי הצי הופנו למבצע ההוא הוא התלונן שוב. [2]
המפקד הגרמני, גנרל-פלדמרשל אלברט קסלרינג, וצוותו לא האמינו שהנחיתה בקלבריה היא ההתקפה העיקרית של בעלות הברית, לה ציפו בסלרנו, או אולי מצפון לנאפולי, או אפילו ליד רומא. לכן הוא הורה לגנרל חיל השריון טראוגוט הר שפיקד על קורפוס הפאנצר ה-76, כחלק מהארמייה העשירית הגרמנית בפיקודו של גנרל-אוברסט היינריך פון ויטינגהוף, לסגת מהעימותים עם הארמייה השמינית ולדחות אותם על ידי הריסת גשרים ותשתיות אחרות. רגימנט גרמני יחיד הושאר בקצה הדרומי ביותר של איטליה כדי לתמוך בדיוויזיית החוף האיטלקית ה-211 וברגימנט הצנחנים ה-185 "פולגורה". [3]
ביצוע
ההתנגדויות של מונטגומרי הוכחו כנכונות: חיילים גרמנים סירבו להיכנס לקרב והארמייה השמינית לא ריתקה אף אחד מהם. המכשול העיקרי להתקדמות בעלות הברית היה השטח וההריסות הגרמניות. [3] [4] [5]
ההתנגדות לנחיתות הייתה קלה מאוד, משום שהחיילים הגרמנים המעטים באזור נסוגו במהירות צפונה. [3] החיילים האיטלקיים על החוף, השייכים לדיוויזיות החוף, היו מצוידים בצורה גרועה, מדוכדכים מהמצב הפוליטי ומההפצצות המסיביות של בעלות הברית; הם לא התנגדו לנחיתה. יוצא דופן היה רגימנט הצנחנים ה-185 "נמבו" של דיוויזיית הצנחנים ה-184 "נמבו", שגילה התנגדות נחושה יותר ברכס אספרומונטה, אך בסופו של דבר התגברו עליו ב-8 בספטמבר 1943. במהלך הלחימה, הקנדים הרגו שישה ולקחו 57 שבויים, כשהם סופגים שני קצינים שנהרגו. [6]
לאחר מכן
לאחר מבצע בייטאון בוצע מבצע סלפסטיק, עם הדיוויזיה הבריטית המוטסת ה-1 (מייג'ור-גנרל ג'ורג' הופקינסון), ומבצע מפולת שלגים, הנחיתה העיקרית בסלרנו על ידי גורמים מהארמייה החמישית של לוטננט גנרל מארק קלארק. שני המבצעים התרחשו ב-9 בספטמבר, לאחר הכניעה האיטלקית יום קודם לכן. הכניעה סוכמה ב-3 בספטמבר, אך לא הוכרזה בפומבי עד ה-8 בספטמבר, ולא הייתה לה השפעה ישירה על מבצע בייטאון. [7]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
33853951מבצע בייטאון