מערכת הדודקאנס במלחמת העולם השנייה

מערכת הדודקאנס

מלחמה: הזירה הים תיכונית במלחמת העולם השנייה
תאריכים	8 בספטמבר 1943 – 22 בנובמבר 1943 (10 שבועות ו־6 ימים)
קרב לפני	מבצע האסקי
קרב אחרי	אין (בגיזרה זו)
מקום	איי הדודקאנס
תוצאה	ניצחון גרמני
הצדדים הלוחמים ממלכת יוון מפקדים בריגדיר רוברט טינלי גנרל הנרי מייטלנד וילסון גנרל לוטננט פרידריך-וילהלם מילר כוחות הבריגדה הבריטית ה-234, מתוגברת במספר אנשי כוחות מיוחדים בריטים ויוונים. כ-50,000 אנשי חיל המצב האיטלקי בדודקאנס. הדיוויזיה ה-22 הגרמנית, מתוגברת בבריגדה משוריינת ומספר כוחות מוצנחים וכוחות עתודה. אבדות 4,800 הרוגים, פצועים, נעדרים ושבויים 113 מטוסים 6 משחתות טובעו 2 צוללות 10 שולות מוקשים ואחרות 8 ספינות סיור נפגעו 1,184 הרוגים, פצועים, נעדרים ושבויים 15 נחתות

הדודקאנס

חלוקת יוון לאחר נפילתה ב-1941

מערכת הדודקאנס במלחמת העולם השנייה (בין 8 בספטמבר 1943 ל-22 בנובמבר 1943) הייתה ניסיון של בעלות הברית להשתלט על איי הדודקאנס הנמצאים בדרום הים האגאי. האיים הוחזקו בידי איטליה, ועם כניעתה לבעלות הברית בספטמבר 1943, נוצרה הזדמנות לשני הצדדים הלוחמים לתפוס את האיים ולהחזיק בהם. וינסטון צ'רצ'יל דחף לפעולה וראה בתפיסת האיים הזדמנות לדחיקת רגלי הגרמנים מהאזור, תוך שימוש באיים כבסיס לפעולות אוויריות וימיות נגד הגרמנים בבלקן. אנשי הפיקוד העליון של בעלות הברית, ובמיוחד דווייט אייזנהאואר, התנגדו למבצע וסברו כי יש להקצות את מרב המשאבים לפלישה המתוכננת לנורמנדי. כאשר החלה הלחימה, היו הגרמנים נחושים להחזיק באיים, ובעלות הברית יצאו למבצע בכוחות חסרים וללא חיפוי אווירי מספיק. הניסיון כשל, ובתוך חודשיים וחצי נפלו כל איי הדודקאנס לידי הגרמנים, תוך אבדות קשות לבעלות הברית בכוח אדם ובציוד. המערכה נחשבת לאחד הניצחונות הגרמניים האחרונים במלחמה.

רקע היסטורי

השליטה האיטלקית בדודקאנס וביוון

ערך מורחב – דודקאנס

איי הדודקאנס שבדרום הים האגאי, שאוכלוסייתם יוונית אתנית, היו מאז המאה ה-16 בשליטת האימפריה העות'מאנית, ונכבשו על ידי איטליה, במלחמתה עם טורקיה, בשנת 1912. איטליה הפכה איים אלו לבסיסי צבא, אוויר וצי, ששימשו מוקד לשאיפות ההתפשטות של איטליה הפאשיסטית באזור מזרח הים התיכון. רודוס, הגדול שבאיי דודקאנס, היה בסיס ימי עיקרי של האיטלקים, והאי לרוס, שבו שכן נמל מים עמוקים טבעי, בוצר אף הוא, והיה לבסיס ימי ואווירי, שכונה על ידי מוסוליני "קורג'ידור של הים התיכון".

לאחר נפילת יוון, עם ההתערבות הגרמנית במלחמת איטליה-יוון באפריל 1941 ונפילת כרתים במאי 1941, שימשו יוון ואייה כבסיסים לצבאות גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית. שטחה של יוון חולק בין גרמניה, איטליה, ובולגריה שקיבלה אף היא רצועה בצפון יוון.

הרקע לפלישה והוויכוח האסטרטגי

תבוסת מדינות הציר במערכה בצפון אפריקה באוקטובר 1942, הסיטה את מוקד ההתעניינות של בעלות הברית המערביות, בריטניה וארצות הברית אל עבר השטחים שבשליטת איטליה במזרח הים התיכון. נפילת המשטר הפאשיסטי ביולי 1943 נראתה כהזדמנות טובה להשתלט על כל השטחים שהחזיקו האיטלקים, לרבות איי הדודקאנס.

בשלב זה היו חילוקי דעות אסטרטגיים עמוקים בין צ'רצ'יל ובין האמריקנים, ובראשם אייזנהאואר. האסטרטגיה הבריטית המסורתית במלחמה ביבשת אירופה, הייתה להחליש אותו באמצעות שימוש בכוח ימי, ולתקוף ב"בטן הרכה", במקום בעל חשיבות אסטרטגית משנית. בשיטה זו האויב מוחלש לאטו. כך, למשל, הגה צ'רצ'יל במלחמת העולם הראשונה את הפלישה לגליפולי, מתוך רצון להביא לפריצת דרך, ולהחלשת מעצמות המרכז, בעת שהחזית בצרפת ובבלגיה הייתה שקועה במלחמת חפירות ללא מוצא. צ'רצ'יל ראה בפלישה לאיטליה ובמבצעים בבלקנים משום מעקף אסטרטגי מסוג זה. הרעיון היה להכות בגרמנים במקום אליו קווי התקשורת והאספקה משובשים, ובו ריכוז מתאים של כוח ימי ואווירי יכול ליצור עליונות אף ביבשה. אייזנהאואר, לעומתו, סבר שיש לרכז מאמץ עיקרי בתקיפת החוף הצרפתי המבוצר, ואין להחליש את המאמץ העיקרי, שיגיע לשיאו בפלישה לנורמנדי, על ידי הסטת כוחות לחזיתות משניות.

בחזית הדודקאנס ראה צ'רצ'יל חשיבות מרובה. לדעתו, כיבוש הדודקאנס, והשתלטות על מרחב הים האגאי, עשויים היו להביא להצטרפותה של טורקיה הנייטרלית למלחמה, לצד בעלות הברית. התועלת האסטרטגית העשויה לקום מכך הייתה עצומה - פריצת מעבר יבשתי אל ברית המועצות, במקום להסתכן בשיירות הימיות הארוכות אל מורמנסק או בדרך החתחתים דרך המפרץ הפרסי ופרס. ברית המועצות, על אף הישגיה בקרב סטלינגרד בסוף 1942 ותחילת 1943, והצלחתה בקרב קורסק ביולי של שנה זו, עדיין נזקקה לחימוש ולאספקה שהופנו אליה מן המערב במאמצים גדולים. בוועידת קזבלנקה ניתן האישור להכנת התוכניות לכיבוש הדודקאנס, וב-27 בינואר 1943 הורה צ'רצ'יל לאנשיו להתחיל בהכנות למבצע.

התוכניות, שכונו "מבצע אקולייד" (Accolade - תהילה), תוכננו למתקפה ישירה על רודוס וקרפתוס, עם כוחות בסדר גודל של שלוש דיוויזיות רגלים, בריגדה משוריינת, ויחידות עזר. הוחלט להתרכז בדודקאנס, ולנטוש את הרעיון לכבוש אף את כרתים, המבוצרת היטב, ובה חיל מצב גרמני. הבעיה העיקרית של המתכננים הייתה שאלת ההתמודדות אל מול הלופטוואפה שנהנה מעדיפות אווירית בזירה. הכוחות האוויריים של בעלות הברית בקפריסין ובמזרח התיכון הוסטו לתמיכה במבצע האסקי, הפלישה לסיציליה. לחץ אמריקאי הוביל להסטת כוחות ימיים דרושים ביותר, להכנות למבצע אוברלורד, הפלישה לנורמנדי, שעדיין היה מצוי בשלבי תכנון ומועדו המדויק עדיין לא נקבע. הפיקוד העליון האמריקני התייחס לתוכניות בחשדנות ובעוינות, וראה בהן בעיקר יתרונות פוליטיים לבריטניה במאזן הכוחות האירופי שלאחר המלחמה. אירועי חודש יולי 1943, נפילתו של מוסוליני שהביאה בעקבותיה את הכניעה האיטלקית, ופלישת בעלות הברית לאיטליה בספטמבר, הביאו להסטה נוספת של כוחות מזירת הדודקאנס. היה ברור כי אם הבריטים חפצים בכיבוש הדודקאנס, יהיה עליהם לעשות זאת בעצמם. אך גם בכך עמד הפיקוד העליון של בעלות הברית בדרכן של תוכניותיו של צ'רצ'יל. הדיוויזיה ההודית ה-8 שאומנה לצורך המבצע מזה מספר חודשים וקיבלה כבר פקודת מבצע לפעול בדודקאנס ב-1 בספטמבר, נשלחה פתאום ב-26 באוגוסט אל בורמה, בפקודת ראשי המטות המשולבים. מפקד הצבא הבריטי במזרח התיכון, איש אמונו של צ'רצ'יל, הגנרל הנרי מייטלנד וילסון, לחץ לפעולה בכל מקרה. עמדה לרשותו רק הבריגדה ה-234, יחידה מיוחדת בשם קבוצת המדבר ארוכת הטווח, וכוחות ימיים ואוויריים מועטים ביותר.

לאחר הכניעה האיטלקית, פתח משטרו החדש של פייטרו באדוליו במגעים לשיתוף פעולה עם בעלות הברית, ובעת הכניעה ברור היה כי החיילים הנאמנים לבאדוליו יילחמו לצד בעלות הברית אם ייקראו לכך. לאחר הכניעה השתלטו הגרמנים על חלקי יוון היבשתית שהוחזקו על ידי איטליה, השתלטות שלוותה לעיתים בהתנגדות איטלקית, ולרוב במעשי זוועה ופשעי מלחמה של הגרמנים נגד האיטלקים שלחמו לצדם בעבר. ניתן היה לצפות שהאיטלקים המחזיקים באיי הדודקאנס המבוצרים יתנגדו בכוח לפלישה גרמנית, ויסייעו לבעלות הברית, אם מרגשות כעס או נקמה כלפי הגרמנים, ואם מחשש לגורל חבריהם ביבשת. ביום שלאחר פרסום דבר הכניעה האיטלקית, בשידור רדיו של אייזנהאואר ובאדוליו ב-8 בספטמבר, הורה צ'רצ'יל לווילסון: "זאת השעה להסתכן. אלתר והעז".

היערכות הכוחות והמאבק ברודוס

עם ההכרזה על הכניעה האיטלקית, היה ברצונם של אנשי חיל המצב האיטלקים בדודקאנס ללחום לצד בעלות הברית, או פשוט, להניח את נשקם ולשוב לבתיהם. הדבר לא היה פשוט. לצידם של 40,000 האיטלקים על האי, החזיקו הגרמנים חיל מצב. עם הידיעות על הכניעה האיטלקית, בתחילת ספטמבר 1943, תוגבר חיל המצב בכוח בן 7,000 חיילים, בפיקודו של גנרל לוטננט אולריך קלימן. רודוס הייתה המרכז האדמיניסטרטיבי של הדודקאנס, ועל אדמתה היו שלושה שדות תעופה צבאיים, שהפכו אותה למטרה נחשקת לשני הצבאות היריבים.

ב-8 בספטמבר נחתו כוחות בריטיים באי קסטלוריזו וחברו לחיל המצב האיטלקי שם. במהלך הימים שלאחר מכן תוגבר הכוח הבריטי באי. ב-10 בספטמבר הוצנחה ברודוס משלחת בריטית בת לוחמים אחדים, בפיקודו של רב סרן ג'ורג' ג'ליקו, איש המבצעים המיוחדים ובנו של האדמירל ג'ון ג'ליקו שפיקד על הצי הבריטי בקרב יוטלנד במלחמת העולם הראשונה. מטרת המשלחת הייתה לחבור אל המפקד האיטלקי, האדמירל איניגו קמפיוני, ולשכנעו להצטרף אל כוחות בעלות הברית. חיל המצב האיטלקי מנה 40,000 לוחמים, ולו היה נלחם, היה סיכוי כי רודוס לא תיפול בידי הגרמנים. תגובתם המהירה של הגרמנים, וההעברה המהירה של כוחותיהם לרודוס סיכלה את המבצע. במהלך המהומה שחוללה הפלישה הגרמנית, והעימותים של הכוח הפולש עם חיל המצב האיטלקי, הצליח ג'ליקו להימלט.

גם נפילת רודוס, בירת הדודקאנס, לא הביאה את צ'רצ'יל ווילסון לזנוח את המבצע המתוכנן בדודקאנס. ראשי המטות המשולבים שישבו בוושינגטון, וניסו לקבל נוסח סופי להחלטות ועידת קוואדרנט שהתכנסה בקוויבק באוגוסט 1943, החליטו ב-10 בספטמבר כי הם מאשרים את פעולת הדודקאנס. מייטלנד הורה על נחיתות בקוס, לרוס וסאמוס, כשהוא מקווה כי רודוס תיפול לאחר מצור ימי כשם שנפלה לידי הטורקים ב-1522.

ההערכה הבריטית כי יצליחו בכיבוש לרוס, קוס וסאמוס התבססה על העובדה שכיבוש רודוס על ידי הגרמנים ניצל במלואו את משאביהם של הגרמנים בים האגאי, ובעוד שהבריטים התכוננו לפלישה מזה כתשעה חודשים, והקצו לה יחידות שנועדו לכך, הגרמנים נקלעו למצב שלא היה מתוכנן מבחינתם, ניצלו את מלוא כוח האדם היבשתי, האווירי והימי שעמד לרשותם בזירה זו, ולא היה באפשרותם להתנגד באופן יעיל לפלישת הבריטים לאיים אלו. הבריטים, לעומתם, נהנו בשלב זה מעליונות ימית, ומחיפוי אווירי של שתי טייסות ספיטפייר של חיל האוויר של דרום אפריקה, שקבעו את מושבן באי קוס לאחר כיבושו.

מבחינת הגרמנים, נראה היה המצב בים האגאי חמור בשלב זה, ומפקדי הוורמאכט דרשו מהיטלר כי יורה על פינוי רודוס וכרתים. היטלר דחה את הדרישה בטענה כי ההשפעה הפוליטית של נפילת כרתים והדודקאנס תהיה חמורה בהרבה מהסיכון הצבאי שבהחזקתם.

בין 10 בספטמבר ל-17 בספטמבר התפרשו באיים אנשי הבריגדה ה-234 הבריטית בפיקוד מייג'ור ג'נרל בריטורוס. החטיבה החזיקה קודם לכן במלטה הנצורה, בתנאים קשים ביותר. יחד עמם פעלו אנשי הכוחות המיוחדים "קבוצת המדבר ארוכת הטווח" (LRDG) ו"שירות הסירות המיוחד" (SBS), ביחד עם קבוצת קומנדו יוונים, שכונתה "הגדוד הקדוש" על שם הגדוד הקדוש של תבאי. הכוחות כבשו את קוס, קאלימנוס, סאמוס, לרוס, סימי ואסטיפליה. במבצע השתתפו ספינות בריטיות, לצד ספינות הצי ההלני המלכותי, שעל אף כניעתה של יוון כשנתיים וחצי קודם לכן, פעלו לצד הצי הבריטי בזירת הים התיכון. הגרמנים פעלו אף הם במהירות. ב-19 בספטמבר נתפסו על ידי הגרמנים קרפתוס, קאסוס, האיים הספוראדיים והאיים הקיקלאדיים. ב-23 בספטמבר ניתנה הפקודה לגנרל לוטננט פרידריך-וילהלם מילר, מפקד דיוויזיית החי"ר המוצנחת ה-22 של הוורמאכט, שהוצבה בכרתים, לכבוש את קוס ואת לרוס.

המאבק בין בעלות הברית

עם תחילת המערכה, לאחר אובדן רודוס, ומשהסתבר כי הכוחות הניתנים להקצאה למבצע אינם שלוש דיוויזיות כי אם בריגדה מתוגברת בכוחות מיוחדים, נראתה המערכה לפיקוד העליון של בעלות הברית, ובמיוחד לדווייט אייזנהאואר, כאבודה מראש ואבן נגף בדרכן של בעלות הברית, שהיו זקוקים לכוחות אלו אם בהכנות לאוברלורד, ואם במערכה האיטלקית. צ'רצ'יל, ועמו וילסון הנאמן, ראו את הדברים אחרת. מבחינתו של צ'רצ'יל היו איי הדודקאנס המפתח לים האגאי ולים התיכון כולו. רבים חשו כי המדובר באובססיה אישית של צ'רצ'יל שרצה לשחזר את הנסיבות של קרב גליפולי, שהביאה לפרישתו מהממשלה במלחמת העולם הראשונה, אך זו הפעם, לנצח. התחושה הייתה כי מעורבות אישית זו מביאה להקצאת כוחות למערכה הצפויה לכישלון מראש, תוך סיכון התוכניות לחזיתות האחרות.

במקביל למערכה זו התפתחו מבצעים אחרים באזור הים התיכון. מבצע האסקי, הפלישה לסיציליה, שהחל ביולי 1943, התפתח בספטמבר לכדי מבצע אוואלאנש, מבצע בייטאון ומבצע סלפסטיק, הפלישה לאיטליה גופא. כל אחד ממבצעים אלו דרש כוחות מרובים, והקצאה של משאבים בכוח אדם, בציוד, באוניות ובמטוסי קרב.

ב-22 בספטמבר הודיע וילסון כי בכוונתו להפעיל דיביזייה ובריגדה משוריינת לכיבוש רודוס, והוא זקוק לאוניות, לנחתות ומטוסי תובלה. צ'רצ'יל העלה את דרישותיו להקצאת הכוחות למערכת הדודקאנס בפני אייזנהאואר, ונתקל בסירוב. לאחר מכן, בעוד המערכה נמשכת, ונתקלת בכישלונות צבאיים, לאחר נפילת האי קוס לידי הגרמנים, שב והעלה את הדרישות בפני הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. רוזוולט דחה אותו בטענה כי אסור להעמיד בסכנה את תכנונו של "אוברלורד". מששב ונדרש לנושא כתב לצ'רצ'יל, כי אינו מבין לאן ילכו בעלות הברית אם יכבשו את האיים, ולאן ילכו הגרמנים אם יישארו האיים בידיהם. צ'רצ'יל המשיך ולחץ, ודרש להביא העניין בפני מועצת המטות המשולבים, אך בשלב זה הסתבכה המערכה לכיבוש איטליה, והיו ידיעות על קרב גדול המתוכנן מדרום לרומא, ולא ניתן היה להקצות כוחות לים האגאי. צ'רצ'יל חש כי לאחר שהקצה כוחות בריטים ניכרים הרבה מעבר להסכמות בין בעלות הברית בוועידת קוויבק, הן ל"אוברלורד" והן למערכה האיטלקית, מנע ממנו אייזנהאואר את ההצלחה בדודקאנס. בזכרונותיו הוא כותב - "המטה האמריקאי כפה את דעתו; עכשיו היו הבריטים צריכים לשלם את המחיר"

נפילת האי קוס

תותח נ"מ מסוג בופורס, מהסוג ששימש להגנה על שדה התעופה בקוס

על אדמתו של האי קוס היה שדה התעופה היחיד הניתן לשימוש על ידי בעלות הברית בדודקאנס. שני הצדדים ייחסו לאי חשיבות עליונה. הבריטים תיגברו את שדה התעופה ב-24 תותחי נ"מ בופורס 40 מ"מ, ובמקביל, החל, ב-18 בספטמבר קורפוס האוויר העשירי של הלופטוואפה, בהפצצות כבדות על עמדות בעלי הברית באי. לצורך המתקפה תוגבר קורפוס האוויר העשירי בצורה ניכרת, ומנה עד ה-1 באוקטובר 362 מטוסים.

הבריטים החזיקו באי כ-1,500 חיילים, מהם 680 לוחמי חי"ר והיתר אנשי צוות של ה-RAF. כ-3,500 חיילים איטלקים היו אף הם על אדמת האי. ב-3 באוקטובר החלו הגרמנים בנחיתות מוצנחות ואמפיביות על האי, במבצע שכונה "Unternehmen Eisbär" (מבצע דוב הקוטב). למחרת, נכנעו הכוחות הבריטים. צ'רצ'יל בזכרונותיו טוען כי היה ביד הצי הבריטי לטרפד את השיירה הגרמנית הנושאת את הגייסות, לולא קיבלו האוניות הבריטיות פקודה מהמפקדה העליונה להיערך במלטה, לצרכים שלא היו דחופים. נפילת קוס הייתה מהלומה קשה לבעלות הברית, מכיוון שמעתה נמנע מהלוחמים בדודקאנס חיפוי אווירי רגיל, והיו זקוקים להקצאת מטוסי קרב ארוכי טווח. על אדמת האי נפלו בשבי 1,388 בריטים ו-3,145 איטלקים. מפקד הכוחות האיטלקים, הקולונל פליצ'ה לג'ו, ועמו 101 מקציניו, הוצאו להורג על ידי הגרמנים, לפי פקודתו של היטלר להוציא להורג קצינים איטלקים שיילחמו לצד בעלות הברית ויפלו בשבי

הקרב על לרוס

כוחות בעלות הברית וההכנות לקרב

עם תחילת אוקטובר, היו כ-3,000 חיילים בריטים על אדמת לרוס, ולצדם 7,602 חיילים איטלקים סדירים וכ-700 אנשי מילואים של הצי וחיל האוויר האיטלקי. כן כללה הגנת האי, שבוצר היטב על ידי האיטלקים לפני המלחמה, 26 סוללות ארטילריה, שכללו 115 תותחים, מתוכם 52 תותתחי נ"מ, אך רובם נפגעו קשה מהפצצות הלופטוואפה עוד בטרם החלה המערכה. מפקד הכוח בדודקאנס, הבריגדיר טינלי, הורה לאנשיו להתפרס להגנה על חופו של האי, ולא להתבצר בהרים שבפנים האי. חיפוי של מטוסי קרב ארוכי טווח שהוקצה ללרוס על ידי אייזנהאואר, בוטל ב-11 בנובמבר, והותיר את הכוחות על אדמת לרוס ללא חיפוי אווירי כלשהו.

הכוחות הגרמנים

הכוחות הגרמנים שנאספו ל-"Unternehmen Leopard" ("מבצע נמר"), ששמו הוסב לאחר מכן ל"מבצע טיפון", בפיקודו של גנרל לוטננט מילר, כללו את דיביזיית הרגלים ה-22, גדוד צנחנים, ותגבורת של אנשי יחידות מיוחדות. כוח הפלישה נאסף בנמלי קוס וקאלימנוס, וכוח עתודה נוסף של 4,000 לוחמים, אשר נאסף באתונה, המתין להובלה בדרך האוויר.

הקרב

ב-12 בנובמבר 1943 ב-4:30 לפנות בוקר, לאחר חמישים ימי הפצצות אוויריות, נחתו כוחות הגרמנים הראשונים בקצה הצפון מזרחי של האי. התותחנים האיטלקים לא הצליחו למנוע את הנחיתות. נחיתות נוספות אירעו ליד העיר לרוס עצמה, שהוגנה על ידי אנשי גדוד הצלפים המלכותי האירי. אלו הצליחו למנוע נפילת עמדות מפתח, אך לא הצליחו למנוע את הנחיתות עצמן.

העמדות הבריטיות היו פרוסות בדלילות לאורך החוף, והתקשורת ביניהן קשה. הכוחות הגרמנים ניצלו את עליונותם המספרית ושליטתם האווירית. 500 צנחנים נחתו ב"צוואר האי" שבין המפרצים, ולמעשה פיצלו את הכוח המגן לשניים. התקפות נגד של הבריטים כנגד התוקפים נכשלו, ובמהלך הלילה שבין ה-12 בנובמבר ל-13 בנובמבר הגיעו לאי תגבורות גרמניות רבות נוספות. בליל ה-14 בנובמבר נחתו באי שתי פלוגות בריטיות מגדוד מערב קנט שהחזיק באי סאמוס. הנחיתות הללו היו מועטות מדי ומאוחרות מדי, ולא הייתה להן השפעה של ממש מול קצב הזרמת הכוחות הגרמנים. הלחימה המשיכה ב-14 בנובמבר וב-15 בנובמבר.

בבוקר ה-16 בנובמבר התברר למפקד הבריטי, בריגדיר טינלי, כי המצב מחייב את כניעתו. 3,200 בריטים ו-5,350 איטלקים נכנעו ונפלו בשבי. 520 גרמנים נפלו בקרב, וכן 187 בריטים, 164 איטלקים, 68 מלחים מהצי המלכותי היווני, ו-20 אזרחים.

המערכה הימית

טיל מונחה רדיו מסוג הנשל hs-293, ששימש כנגד ציי בעלות הברית בשלבים האחרונים של הקרב על לרוס

אנדרטה לזכר המשחתת אינטרפיד בלרוס

שדה הקרב היה למעשה שרשרת של איים, ושני הצדדים נשענו על הכוח הימי שעמד לרשותם לשם הצלחת המבצעים, העברת תגבורות ואספקה. בתחילה, הייתה הנוכחות הימית של שני הצדדים בעצמה נמוכה. רוב ספינות בעלות הברית הועסקו בחזית האיטלקית, בעוד שהגרמנים לא הצליחו לארגן כוח ימי משמעותי בים האגאי. הגרמנים נהנו, עם זאת, מעליונות אווירית משמעותית, שהביאה אבדות רבות לספינות בעלות הברית.

על הימאים הגרמנים בפיקודו של אדמירל משנה וורנר לאנג, מפקד הזירה האגאית של הצי הגרמני, הוטלה המשימה לפעול כנגד חילות המצב של בעלות הברית, ובו זמנית להעביר את שבויי המלחמה האיטלקים שנתפסו באיים ליוון. משימה זו התבצעה תוך אבידות קשות. מהצד השני, ספגו גם בעלות הברית אבדות. ב-14 בספטמבר אירעה האבידה הראשונה המשמעותית של בעלות הברית, כאשר הצוללת היוונית קאצוניס הושמדה על ידי ציידת צוללות גרמנית. ב-23 בספטמבר הטביעו הבריטים ספינת טורפדו גרמנית וספינת משא גרמנית. על סיפון ספינת המשא היו 1,576 שבויים איטלקים. טרגדיה דומה אירעה חודש לאחר מכן כאשר מפציצים אמריקנים השמידו ספינה גרמנית שנשאה על סיפונה 2,389 שבויים איטלקים, מהם רק 539 שרדו.

בשלב זה התערב הלופטוואפה במלוא כוחו. ב-26 בספטמבר הוטבעו המשחתת היוונית "וסיליסה אולגה", וספינה בריטית בשם "אינטרפיד" במפרץ לאקי, בלרוס. ב-1 באוקטובר הוטבעה משחתת איטלקית, ושתי ספינות בריטיות נזוקו קשה. בעיות החיפוי האווירי ובעיות של טווח מנעו מהצי הבריטי לפגוע בשיירות הגרמניות שהגיעו לקוס.

המשך המערכה אופיין באבדות קשות לשני הצדדים, אך אובדן החיפוי האווירי לאחר נפילת קוס חייב את הבריטים להסתפק במשימות של העברת ציוד לאיים סאמוס ולרוס, משימות שבוצעו במיוחד בחסות החשיכה. בין ה-22 באוקטובר ל-24 באוקטובר טבעו שתי ספינות בריטיות שעלו על מוקשים ליד קאלימנוס ומשחתת יוונית, "אדריאס" נפגעה קשה, אך הצליחה להגיע לחופי טורקיה.

בליל שבין ה-10 בנובמבר ל-11 בנובמבר הצליחו הבריטים להפגיז את קוס ואת קאלימנוס מן הים, על מנת לנסות ולפגוע בכוחות הגרמנים המתרכזים לקראת הקרב על לרוס. לפעולה זו הייתה השפעה מזערית. הפלישה ללרוס התבצעה בחלקה בהנחתה מן הים, כאשר את הכוחות המנחיתים ליווה צי של 25 ספינות גרמניות, רובן ציידי צוללות, סירות טורפדו, ושולות מוקשים. במהלך הלילות שלאחר מכן ניסה הצי הבריטי לאתר ולפגוע באוניות הגרמניות, אך ללא הצלחה. הבריטים ניסו להפגיז מן הים את נקודות הנחיתה הגרמניות בלרוס, אך עם נפילת לרוס ב-16 בנובמבר התרכזו הבריטים בחילוץ החיילים מחופי לרוס ומסאמוס, ואף הצליחו להביא למקום מבטחים כאלף מהם, וכן מספר איטלקים, ואף שבויים גרמניים. בשלב זה הפעילו הגרמנים את מטוסי הדורנייר DO-217 המתקדמים, שהיו חמושים בטילים נשלטי רדיו מסוג הנשל Hs-293. אלו הביאו לפגיעה קשה במשחתת הבריטית "רוקווד" ב-11 בנובמבר ולהטבעת המשחתת "דולברטון" יומיים לאחר מכן. סך הכול איבדו הציים של בעלות הברית, בריטים ויוונים, שש משחתות ושתי צוללות, וארבע משחתות וארבע סיירות נזוקו.

סיום המערכה

לאחר נפילת לרוס, פינו הבריטים את סאמוס ואת יתר האיים הקטנים מחייליהם. הגרמנים המשיכו בהפצצת סאמוס, וב-22 בנובמבר נכנע חיל המצב האיטלקי על האי. המערכה בדודקאנס הסתיימה עם כיבוש האיים הקטנים פטמוס, פורנואי ואיקאריה ב-18 בנובמבר על ידי הגרמנים. הם המשיכו להחזיק בכל איי הדודקאנס עד סיומה של המלחמה. מערכת הדודקאנס נחשבת לאחת התבוסות הבריטיות הקשות במלחמת העולם השנייה, והקשה ביותר מאז נפילת טוברוק ב-1942. היא נחשבת לאחד הניצחונות הגרמנים האחרונים במלחמה, ולמעשה הייתה זו הפעם האחרונה בה הם השתלטו על אדמה זרה.

ביקורת קשה עלתה בבריטניה בעקבות תבוסת הדודקאנס, ורובה הופנתה כלפי צ'רצ'יל באופן אישי. הדבר הגיע לידי כך שראש ממשלת ניו זילנד, פיטר פרייזר, כתב אל המשנה למלך בלונדון, וטען כי האבדות של הכוחות הניו זילנדים לא היו מחויבות המציאות. כן טען פרייזר שהצבת חיילים ניו זילנדים במסגרת הכוחות המשתתפים במבצע נעשו ללא הסכמתו. הדברים הגיעו לידי כך שצ'רצ'יל מצא לנכון להורות לאנתוני אידן, שר החוץ, כי אם יישאל בפרלמנט מדוע החל המבצע ללא עליונות אווירית, מדוע לא נלמד לקח הקרב על כרתים ושאלות נוספות מסוג זה, יענה: "אלו שאלות ראויות עד מאוד להישאל, אך לא כדאי יהיה להשיב עליהן בפירוט". להגנתו של צ'רצ'יל ניתן לומר כי הוא דחף למבצע בשלב מוקדם בהרבה, עוד בטרם היו הגרמנים מוכנים, ולו היה מקבל את הקצאת הכוחות שביקש, ייתכן שהמבצע היה נוחל הצלחה. עם זאת, נראה כי ההתעקשות להמשיך ולהחזיק באיים על אף העליונות האווירית הגרמנית, ועל אף הנחיתות המספרית של בעלות הברית, אף היא הייתה בין התורמים לתוצאה השלילית של המבצע.

אחת התוצאות הטראגיות של נפילת איי הדודקאנס לידי גרמניה, היא משלוחם של 1,700 יהודי רודוס ו-120 מיהודי קוס אל אושוויץ, ביולי 1944. רק כ-150 מהם שרדו. הקונסול הטורקי, סלאחטין אולקומן הצליח להציל 42 יהודים בעלי דרכונים טורקיים. הקהילה היהודית של רודוס, קהילה ספרדית עם שורשים רומניוטים, שכנה במקום עוד מהמאה השנייה. רודוס הייתה תחת שלטון איטלקי עוד מלפני תחילת המלחמה, אך הפגיעה ביהודים בוצעה רק אחרי הכיבוש הגרמני.

על אף שחרורה של יוון מידי הנאצים כבר ב-1944, נותרו איי הדודקאנס בשליטה גרמנית עד לסיום המלחמה בשנת 1945. בפברואר 1947, במסגרת הסכם השלום בין בעלות הברית ואיטליה, שנחתם בפריז, הוחלט על העברת האיים לריבונות יוונית.

ראו גם

• הקרב על כרתים

קישורים חיצוניים

• מבצעים מיוחדים בדודקאנס
• לרוס במלחמת העולם השנייה (ביוונית)
• תיאור קצר של הקרב על לרוס
• תיאור הקרב על לרוס
• לוחות הזמנים של מלחמת העולם השנייה
• הברנדנבורגים (יחידת עילית מוצנחת גרמנית) בלרוס

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0