הארנק והחרב
 | |
| הוצאה | |
|---|---|
| הוצאה | ידיעות ספרים |
| תאריך הוצאה | 2013 |
| מספר עמודים | 631 |
| קישורים חיצוניים | |
| מסת"ב | מסת"ב 798-965-545-672-1 |
הארנק והחרב - המהפכה המשפטית ושִברה הוא ספר מאת דניאל פרידמן העוסק במערכת המשפט בישראל. הספר סוקר ומבקר את תהליכי ההתעצמות של בתי המשפט בישראל במסגרת האקטיביזם השיפוטי ששיאו במהפכה החוקתית, את התחזקות מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה ואת התגברות כוחם של גורמי משפט ופקידות אחרים על חשבון משקלם של נבחרי הציבור.
החל משנות ה-80 חלה התעצמות הדרגתית בכוחו של בית המשפט העליון לעומת הכנסת והממשלה. משפטנים רבים סקרו את התהליך הזה ותיארו את הגורמים לו, את אופיו ואת השלכותיו. חלק מהכותבים בתחום גם הביעו את דעתם בשאלה האם תהליכים אלה חיוביים או שליליים. חידושו המרכזי של פרידמן הוא הטענה לפיה להתעצמותו של בית המשפט נלווית גם התחזקות דומה של התביעה הכללית (פרקליטות המדינה) והיועץ המשפטי לממשלה שעומד בראשה, וששני הגופים הללו מזינים זה את התעצמותו של זה[1].
שם הספר הוא פרפרזה לתיאורו של אלכסנדר המילטון את הרשות השופטת כשואבת את כוחה דווקא מכך שאין לה ארנק וחרב, וכל כוחה נסמך על היותה מייצגת החוק. טענתו של פרידמן היא כי במסגרת האקטיביזם השיפוטי ניכסה לעצמה הרשות השופטת מעורבות מכרעת בקביעת המדיניות הממשלתית, גם בנוגע להחלטות תקציביות וביטחוניות, כך שבניגוד לעיקרון של המילטון, יש לה גם 'ארנק' וגם 'חרב'.
באוגוסט 2016 יצאה מהדורה אנגלית של הספר בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. למהדורה זו נוספו שינויים ועדכונים בתוכן הספר[2]. בראשית שנת 2019 שולב הספר יחד עם ספרו השני של פרידמן על מערכת המשפט, "לפני המהפכה", והם יצאו לאור יחד כספר בשם "קץ התמימות - משפט ושלטון בישראל", בהוצאת ידיעות ספרים[3].
המחבר ועמדותיו
דניאל פרידמן, מחבר הספר, הוא פרופסור אמריטוס למשפטים וחתן פרס ישראל לחקר המשפט. במאמרים שפרסם לאורך שנים ביטא את התנגדותו לאקטיביזם השיפוטי - הרחבת סמכותו של בית המשפט ומעורבות גוברת שלו בשאלות ערכיות ופוליטיות. בשנת 2007 מונה לשר המשפטים ופעל ליצירת שינוי ביחסים בין בית המשפט העליון לכנסת ולממשלה. בין השאר הוא הציג הצעה לתיקון חוק יסוד: השפיטה ולפיה פסילת חוקים של הכנסת תתבצע רק בהרכב מורחב של תשעה שופטים בבית המשפט העליון, וברוב של שני שלישים מן ההרכב[4][5]. כמו כן הציע לצמצם את מתחם השפיטות בסוגיות ציבוריות[6] ולשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים[7]. פרידמן יזם גם הצעת חוק לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה במסגרתה יועברו סמכויותיו בעניינים פליליים לבעל תפקיד נפרד, 'התובע הכללי'[8]. לאחר סיום כהונתו של פרידמן כשר המשפטים כתב את הספר העוסק במערכת המשפט, ובפרט ביחסיה עם הממשלה והכנסת.
תוכן הספר
הספר מחולק לחמישה חלקים. ארבעת החלקים הראשונים מסודרים באופן כרונולוגי מקום המדינה ויצירת מערכת המשפט הישראלית ועד לתקופה הסמוכה לכתיבת הספר, בראשית העשור השני של המאה העשרים ואחת. החלק החמישי עוסק בניתוח כללי של התעצמות מערכת המשפט וכן הצעות לפתרון.
חלק ראשון: בית המשפט הקלאסי
בחלק הראשון של הספר סוקר פרידמן את מערכת המשפט בשנותיה הראשונות של המדינה, את תהליכי ייסודה ואת ההיסטוריה המוסדית והפרסונלית של מערכת המשפט עד למהפך בבחירות 77'[9]. בתקופה זו התחוללה לדעתו "”התפתחות משפטית מרשימה שנעשתה בצניעות ובענווה, והביאה את מערכת המשפט להישגים נכבדים”[10].
צניעותה של המערכת התבטאה לפי פרידמן בקבלת עליונות הפרלמנט כעקרון יסוד ובדחיית האפשרות לפסול חקיקה של הכנסת[11], בהימנעותו של 'בית המשפט הקלאסי' מהתערבות בשאלות מדיניוּת ובעמידה על דרישת זכות העמידה[12]. פרידמן מדגיש כי גם בהכירו במגבלות כוחו, פעל בית המשפט לשמירה על זכויות אדם באמצעות ביקורת על פעולות הממשלה. כך בבג"ץ קול העם, בבג"ץ ישראל שייב נגד שר הביטחון ובמקרים נוספים[13]. הוא מתאר את יחסם של הפוליטיקאים לשופטים בימים אלה כמנוכר ומזלזל, אך ענייני ומקצועי[14].
פרידמן סוקר את פעילותה של מערכת התביעה בשנותיה הראשונות של המדינה בכל הנוגע לחקירת מעשי שחיתות של נבחרי ציבור והעמדתם לדין, ועוסק בשתי פרשיות פלילים ציבוריות מתקופה זו בהן נחשדו בכיר מפא"י אשר ידלין והשר אברהם עופר. בספר נמתחת ביקורת על השימוש בכלי המעצר לשם הפעלת לחץ על נחקרים, ועל התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק בשתי הפרשיות. חלק מן הביקורת מופנה גם כלפי החיבור המלאכותי בין שני תפקידי היועץ, ראש התביעה מחד ויועצה של הממשלה מאידך, נקודה שעולה גם בקשר לטיפולו של ברק בפרשת חשבון הדולרים[15].
הפרק "שרים ויועצים" עוסק בהתפתחות תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה, מתאר כיצד נוצר התפקיד למורת רוחו של בן-גוריון[16], ומציין את כהונותיהם של גדעון האוזנר ומאיר שמגר כאבני דרך בהגדרת התפקיד ובהתעצמותו ביחס לממשלה. בתקופתו של האוזנר הוקמה ועדת אגרנט אשר קיבלה את עמדת האוזנר לפיה הוא עומד לבדו בראש התביעה הכללית. בנוגע לשאלת הייעוץ ציינה הוועדה כי הממשלה רשאית "להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המסוים לפי שיקול דעתה", ופרידמן כותב כי לימים לא השלים השופט אהרן ברק עם חלק זה בחוות הדעת ופסק בפרשת פנחסי את ההפך מקביעת הוועדה[17]. בתקופתו של שמגר נוצרו 'הנחיות היועץ המשפטי לממשלה' שנועדו לסייע למשרדי הממשלה ולהדריכם אך "סיגלו לעצמן אופי חקיקתי, ונהפכו למכשיר מרכזי לשליטת היועץ המשפטי על משרדי הממשלה."[18].
את החלק העוסק בתקופה הראשונה של בית המשפט העליון חותמת כניסתו של מאיר שמגר לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, כשמנגד המערכת הפוליטית מעורערת וחלשה לאחר פרישתו של ראש הממשלה מנחם בגין מתפקידו[19].
חלק שני: פעמי המהפכה
החלק השני של הספר עוסק בעיקר בתקופת כהונתו של מאיר שמגר כנשיא בית המשפט העליון. בתקופה זו התרחשה, לפי פרידמן, "התעצמות אדירה בכוחה של מערכת המשפט"[20][21].
שלב חשוב בשינוי המאזן בין הרשויות הייתה המהפכה החוקתית. פרידמן מציין את הביקורת על הליך חקיקת חוקי היסוד, את חוסר הבהירות בשאלת הסמכות שהם מעניקים לבית המשפט ואת הפרשנות המרחיבה שניתנה בפסיקה לזכויות המוגנות, כזו שגם יוזמי החוקים לא צפו[22].
פרידמן מונה כמה היבטים של האקטיביזם השיפוטי בתקופת שמגר: פרשנות החוק בניגוד ללשונו ולכוונתו, קביעתם של ערכים הראויים בעיני בית המשפט כדין מחייב, צמצומם של הדרישה לזכות העמידה ושל מבחן השפיטות, ופיתוחה של עילת הסבירות[23].
שינוי המגמה בבית המשפט העליון בנוגע לזכות העמידה והשפיטות מודגם באמצעות סוגיית גיוס בני הישיבות. עתירה שהוגשה לבג"ץ בשנת 1970 בנושא נדחתה בטענה שלעותר אין זכות עמידה, כשהשופט אלפרד ויתקון מדגיש:
אין לך הליך שיפוטי אלא במקום שיש 'ריב' (lis)... צריך שיבוא פלוני ויתבע את זכותו או עלבונו... בזה משתנה הדיון בבית המשפט מהדיון בפני הרשות המחוקקת או המבצעת[24].
לעומת זאת בפסק הדין שניתן בעתירה דומה בשנת 1986 כתב השופט אהרן ברק:
איני רואה במהות תפקיד השיפוט כל דבר המחייב קביעה כי רק מי שזכותו קופחה רשאי לריב את ריבו שלו[25].
בפסק הדין הרחיב ברק גם על עמדתו לפיה מבחינה נורמטיבית "הכל שפיט", אך הנשיא שמגר והשופטת מרים בן-פורת חלקו עליו בסוגיה זו, והצטרפו לדעתו בנוגע לזכות העמידה[26]. פרידמן סבור כי הרחבת זכות העמידה הביאה להכבדת העומס על בית המשפט, אך גם לשינוי באופיו, שכן כל סוגיה שעלתה לדיון ציבורי יכולה הייתה להגיע מיד לפתחו[27].
פרידמן מבקר את השימוש המתרחב שעשה בית המשפט בתקופת שמגר ב'עילת הסבירות'[28], כפי שבא לידי ביטוי בבג"ץ דרעי ובג"ץ פנחסי, שבהם חויב ראש הממשלה יצחק רבין לפטר את דרעי ופנחסי מתפקידיהם כשר וסגן שר מכוח עילת הסבירות[29].
עם זאת, פרידמן סבור כי בתקופתו של שמגר נשמרו עדיין מידות מסוימות של ריסון עצמי של בית המשפט ונשמרה ההכרה כי ישנם נושאים שאינם שפיטים[30].
עניין נוסף שנדון בחלק זה הוא פסק דין אפרופים שניתן בשנת 1995 והעמיד את הפרשנות התכליתית מעל משמעותו המילולית של החוזה. פרידמן מבקר את פסק הדין וסבור כי הוא התעלם מעקרונות יסודיים בדיני החוזים, וכי הרטוריקה שלו ערערה את הוודאות המשפטית בתחום[31].
נסקרת גם התפתחות מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה בשנות השמונים והתשעים. לפי פרידמן, היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר סילף את דברי ועדת אגרנט שהגדירה את תפקיד היועץ, וקבע כי חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה. עוד הוא קבע שרק היועץ המשפטי לממשלה יכול לייצג את הממשלה בבית המשפט, כך שאם הוא חלוק עליה תיוותר הממשלה ללא ייצוג. ביקורתו של פרידמן היא גם על בג"ץ שקיבל את עמדה זמיר[32][33].
פרידמן מבקר את הפרקליטות על "שיטת התיק הפתוח", במסגרתה באמצעות פתיחה בבדיקה או בחקירה, ובפרט על ידי השארת תיק החקירה פתוח לאורך זמן, נמנע מינויו של אדם למשרות ציבוריות שונות[34].
חלק שלישי: המהפכה המשפטית בשיאה
את תקופת השיא של המהפכה המשפטית תוחם פרידמן ב-11 השנים שבין התמנותו של אהרן ברק לנשיא בית המשפט העליון, באוגוסט 1995, לסיום כהונתה של ממשלת שרון השנייה, בראשית 2006.
פרידמן מאפיין את התקופה הזו בהתעצמות כוחה של מערכת אכיפת החוק על רקע ריבוי חקירות של פוליטיקאים. בין הנחקרים היו כל ראשי הממשלה שכיהנו באותן שנים, מועמדים לתפקיד שר המשפטים ושרים אחרים.
שורה ארוכה של חקירות ומשפטים פליליים נגד שרים ואישי ציבור בהיקף שמעולם לא היה דוגמתו אפילו בארץ. עננה ריחפה מעל הכול.
החקירות לוו, לפי פרידמן, בתעמולה על "שחיתות שלטונית", ושתיהן יחד הן הביאו להחלשת המערכת הפוליטית ולחשש של שרים לנהוג שלא לפי דעת הפקידים.
פרידמן כותב כי מינויי שופטים משורות התביעה התרבו וכתוצאה מכך התחזקה הנטייה התביעתית בבתי המשפט, מה שהתבטא בין השאר בפרשנות מרחיבה של עברות מעורפלות כהפרת אמונים ושיעורי הרשעות שנושקים ל-100%[35].
פרידמן מנתח את השפעתו המרכזית של ברק על בית המשפט בתקופתו כנשיא ומתאר אותו כבעל עוצמה גדולה יותר מכל קודמיו. עוצמה זו הושגה, לפי פרידמן, בזכות יכולותיו האישיות של ברק, בשל מתקופת כהונתו הארוכה בעליון, ובאמצעות השפעתו המכרעת על מינוי שופטים רבים[36].
בית המשפט שהותיר אחריו ברק מתואר בספר כ”בית המשפט הפחות מרשים בתולדות המדינה”[37]
מעורבותו המעמיקה של בית המשפט בענייני מדיניות והשימוש המוגזם בהליכים פליליים הביאו, לפי פרידמן, לירידה דרסטית באמון הציבור בבתי המשפט ובמערכת אכיפת החוק[38]. הוא מתאר את השימוש הגובר בעילת הסבירות לשם ביקורת על מינויים שביצעו הממשלה וזרועותיה, ומבקר אותו לא רק בשל ההכרעות המקומיות, אלא בשל תחושה של היעדר כללים ושל שיקול דעת שיפוטי בלתי מוגבל, שהשימוש הזה יצר לדעתו[39].
ביקורת מיוחדת מעביר פרידמן על ההתערבות בשיקולי הביטחון של צה"ל ושאר כוחות הביטחון, ובפרט כשזו התבצעה תוך כדי קרבות במהלך האינתיפאדה השנייה[40].
פרשת בר און חברון וועדת שמגר שהוקמה בעקבותיה מתוארות בידי פרידמן כאבני דרך משמעותיות בתהליך החלשת הממשלה ובצמצום יכולתה לקבוע את זהות היועץ המשפטי שלה[41]. פרידמן משבח את המלצת הוועדה לקצוב את תפקיד היועץ לשש שנים, אך מבקר את הנחות היסוד שלה לגבי מהות תפקידו, ואת דרך המינוי באמצעות וועדה עליה היא המליצה[42]
את החלק העוסק בתקופת כהונתו של ברק חותם פרק העוסק בירידה המתמשכת באמון הציבור בבית המשפט העליון, משיעורים גבוהים במיוחד של כ 85% בראשית כהונתו, עד לשפל של 56% בסיומה. פרידמן סבור שצניחת האמון הזו נובעת בין השאר מתחושה שבית המשפט מתנשא, שיש פער בין דרישותיו ה'צדקניות' בתחום טוהר המידות לבין יישומן כלפי בית המשפט עצמו, ושבג"ץ מתערב מדי בענייני ביטחון ומכביד שלא לצורך על צה"ל. כל אלה הביאו לביקורת מתעצמת על בג"ץ, ולשורה של יוזמות חקיקה שלא היו לרוחו של ושחלקן אף התקבלו[43].
חלק רביעי: בלימה
החלק הרביעי של הספר עוסק בעיקר בתקופת ממשלת אולמרט וברפורמות שניסה פרידמן לקדם בתפקידו כשר המשפטים בממשלה זו.
לפי פרידמן, בית המשפט העליון בנשיאותה של דורית ביניש המשיך במגמת האקטיביזם השיפוטי שהחלו בה שמגר וברק ונמשכו גם תהליכי המשפטיזציה והעצמת התביעה הכללית, בין השאר בחקירות אולמרט[44].
באופן כללי פרידמן משבח את תפקודו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, ומבקר בעקביות את התנהלותו של שר הביטחון אהוד ברק בשלל תחומים, ביניהם ביטחוניים[45].
הספר מתאר בהרחבה את המהלכים שקידם פרידמן כשר המשפטים בממשלת אולמרט ואת ההתנגדות שבה נתקל מצד מערכת המשפט. הוא מתאר התקפות חריפות שספג מראשי המערכת, ביניהם נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, שופט בית המשפט העליון לשעבר מישאל חשין ונשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש. מנגד הוא מציין את התמיכה לה זכה מצידם של משפטנים כאמנון רובינשטיין, שמעון שטרית, רות גביזון, יואב דותן ואחרים[46].
העימותים עם ביניש נוצרו בין השאר על רקע התנגדותו של פרידמן למינויים זמניים בבית המשפט העליון[47], וכן בשל 'חוק הקדנציות' שקידם פרידמן ושקצב את כהונת נשיא בית המשפט העליון לתקופה של שבע שנים וקבע תקופה זהה עבור נשיאי בתי המשפט השלום והמחוזי[48].
בתחום מינוי השופטים פעל פרידמן למינוי עורכי דין פרטיים, ביניהם יורם דנציגר וחנן מלצר שמונו לבית המשפט העליון, בניסיון לאזן את הנטייה התביעתית בבתי המשפט[49].
פרידמן מונה שלושה תזכירי חקיקה שהציע כשר המשפטים כדי לרסן את האקטיביזם השיפוטי, אך חקיקתם לא צלחה: תיקון לחוק יסוד: השפיטה ובו פסקת ההתגברות והגבלות על פסילת חוקים[50], חיזוק נציגוּת הממשלה בהוועדה לבחירת שופטים בנוגע למינויים לעליון[51], והגדרת מתחם השפיטות בחקיקה, כך שבתי המשפט יעסקו רק בנושאים שהאופי הדומיננטי שלהם משפטי[52].
רפורמה נוספת שקידם פרידמן נועדה לאפשר לשרים מרחב תמרון במינויי בכירים בשירות הציבורי, באמצעות חיוב ועדות האיתור להציע לשר שלושה מועמדים. הצעה זו והצעה דומה בנוגע למינוי פרקליט המדינה נבלמו, אך פרידמן הצליח לקבוע כלל דומה לגבי מינוי היועץ המשפטי לממשלה[53].
גם פיצול תפקידי היועץ המשפטי לממשלה היה מהלך שפרידמן ניסה לקדם, באמצעות הפרדת התפקיד של ראש התביעה מתפקיד פרקליטהּ של הממשלה. ההצעה הביאה את פרידמן לעימות ציבורי עם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז[54].
חלק חמישי: מי ישמור על השומרים
בחלק החמישי של הספר סוקר פרידמן את היסודות התאורטיים לטיעוניו ומתאר את הגישות השונות למרחב הפרשנות השופט ולתחומי השיפוט. הוא מאשים את בית המשפט העליון בזניחת הכללים המקובלים לריסון שיפוטי.
פרידמן מפקפק בתוקפה של אמרתו הידועה של אלכסנדר המילטון לפיה אין לבית המשפט "לא ארנק ולא חרב" ומזהיר מפני הסתמכות בלעדית על הגינותו של בית המשפט. לדבריו, ”כשמציבים שומר רב-עוצמה, כדאי לזכור שגם על השומר צריך לשמור...”, פרידמן מציין מקרים בהם בתי המשפט פגעו בפסיקתם בזכויות אדם, ומתריע מפני פגיעה כזו במיוחד במסגרת הדין הפלילי.
בתשובה לטענתו של אהרן ברק לפיה תחום שאיננו שפיט מהווה "חור שחור" טוען פרידמן כי השארת תחומי הרשות המבצעת להכרעתה הבלעדית, ללא פיקוח של בג"ץ על סבירות ההחלטות, היא הדרך להבטיח קבלת החלטות יעילה ביותר. החשש מפני טעות של הממשלה דומה לחשש מפני טעות בפסיקת בג"ץ, שגם עליה אין ביקורת. לכל רשות, סבור פרידמן, יש תחומים בהם המילה האחרונה היא שלה[55].
המאבק על 'שלטון החוק' אותו מנהלים חסידי בג"ץ ואנשי הפרקליטות הוא למעשה, לפי פרידמן, מאבק על השלטון עצמו[56]. תיאור למאבקם של תומכי האקטיביזם השיפוטי כמאבק על שלטון החוק נועד, לפי פרידמן, להעניק יתר עוצמה לטיעוניהם ולחפות על חולשתה הבסיסית של המהפכה החוקתית העומדת "על כרעי תרנגולת"[57].
פרידמן מציין כי בניגוד לרושם אותו מבקשים לייצר לכנסת יש רקורד מרשים של חקיקה המגנה על זכויות אדם, לעיתים אף בתגובה לפסיקה של העליון שפגעה בזכויות עצורים. דווקא בית המשפט פגע בזכויות האדם כשהרחיב את האחריות הפלילית באמצעות עבירות מעורפלות כמרמה והפרת אמונים[58].
לסיום כותב פרידמן כי חל מיתון במגמת האקטיביזם השיפוטי, האמון הציבורי בבית המשפט העליון עלה לאחר מינוי אשר גרוניס לנשיאו וגם בתחום בחירת היועץ המשפטי לממשלה בידי הממשלה חל שיפור. עם זאת הוא מונה שורה של צעדים הנדרשים כדי להסדיר את היחסים בין הרשויות, לצמצם את המשפטיזציה ולהחזיר את יכולת המשילות[59].
טענות מרכזיות
טענתו המרכזית של הספר היא שהחל משנות השמונים המערכת המשפטית במדינת ישראל ובראשה בית המשפט העליון הרחיבה את כוחה ואת השפעתה בשלל נושאים ציבוריים, על חשבון סמכותן וכוחן של הכנסת והממשלה. השינויים המרכזיים הם נטילת בית המשפט העליון לעצמו את סמכות הביקורת על חוקי הכנסת, מעורבות מוגברת של בית המשפט בסבירותן של החלטות ממשלה, התעצמות בכוחו של היועץ המשפטי הן בתפקידו כיועצה של הממשלה והן בתפקידו כתובע הכללי והתגברות משקל הפקידוּת על חשבון המשילוּת של הממשלה והשרים.
את המניע העיקרי לתהליכים אלו מסביר פרידמן באמצעות התאוריה של ריצ'רד פוזנר, לפיה כל גוף חברתי ופוליטי, כולל בית המשפט, שואף להתפשט ולהגדיל את כוחו על חשבון חבריו. כאשר זרועות השלטון האחרות נחלשות, ינכסו בתי המשפט לעצמם עוצמה נוספת. התנאי שאפשר את התגברות כוחה של המערכת המשפטית בישראל היה התערערות השלטון המרכזי והמפלגות הגדולות בישראל בראשית שנות השמונים[21] והמשך היחלשות המערכת הפוליטית בשל 'שיח השחיתות' שיצר לפוליטיקה תדמית מסואבת ומושחתת[38].
במטרה לאזן מחדש בין הרשויות ולהשיב לממשלה והכנסת את כוחן הראוי, מציע פרידמן שורה של צעדים להסדרת היחסים בין הרשויות הנבחרות לבית המשפט, בין הממשלה ליועץ המשפטי שלה ובין הממשלה לפקידוּת[60].
לאורך הספר סוקר פרידמן את תהליכי ההתעצמות של המערכת המשפטית ומנתח אותם. בנוסף הוא מתאר את הניסיונות שנעשו על ידו ועל ידי אחרים להשיב את המצב לקדמותו.
ביקורות ותגובות
הספר זכה לביקורות חיוביות ותואר כייחודי ודרמטי בשיח המשפטי בישראל, אף שבכירי מערכת המשפט, שרבים ממנה בוקרו בו קשות, לא הגיבו לנאמר בו[61].
פרופסור מני מאוטנר שיבח את הספר וכתב כי הוא ”ספר-חובה לכל מי שמבקש להבין מה קרה בישראל בעשורים האחרונים”, וכי הפרקים שבהם דן פרידמן באופן שבו טיפלו פרקליטות המדינה ובתי המשפט בדרור חטר ישי ובהסתרת האזנות הסתר שנעשו לשר חיים רמון הם ”שניים משיאיו של הספר. למרות החשש משימוש בקלישאות, אומר כי הם צריכים להדיר שינה מעיניו של כל אזרח.” הוא מציג שני ייחודים של הספר, האחד בכך שהוא משלב את תיאור השינוי בהתנהלות בתי המשפט יחד עם שינוי אופני הפעולה של פרקליטות המדינה, ובמקביל לתיאור ההתפתחויות המשלימות במערכת הפוליטית. ייחוד נוסף שמדגיש מאוטנר הוא שהספר מציג את השינויים באמצעות תיאור עשרות רבות של מקרים במערכת המשפט ותוך דיון בדמויות שהובילו את השינויים הללו. מאוטנר מציין כי היה מוסיף לתאוריה של פרידמן את התאוריה שלו, בדבר המשקל הרב של החרדה שאחזה בקבוצה הליברלית בחברה הישראלית, בתמיכתה של זו בהתעצמותו של בית המשפט, בעקבות המהפך בשנת 1977[1].
גם פרופסור יקיר פלסנר שיבח את הספר וכתב כי "כל הרוצה להבין את המערכת המשפטית בישראל, מאין היא באה ולאן היא הולכת, ראוי שיקרא את הספר המלומד והמלמד הזה." הוא מדגיש כי נושא הספר איננו משפטי אלא שאלת סדרי השלטון במשטר דמוקרטי. לפי פלסנר, הספר הוא "חובת קריאה לכל נבחרי הציבור, שבאוזלת יד מתבוננים בכוח שהופקד בידם נודד לפקידות משפטית הנוגסת עוד ועוד בסמכויותיהם"[62].
ההיסטוריון המשפטי פרופסור רון חריס תיאר את הנרטיב המתואר בספר כשגוי ואמר: "פרידמן ומאוטנר מתמקדים בעיקר בעשורים האחרונים. הם כותבים על תהליכים גדולים במברשת עבה לקהל רחב. הם לא היסטוריונים משפטיים בהכשרתם וכתיבתם לא התבססה על מחקר ארכיוני שהם ביצעו[63].
פרופסור יובל אלבשן תיאר את הספר ככתוב בזעם רב, ”זעם שמתורגם על ידיו לכתב אישום חריף למדי כלפי המערכת ובעיקר כלפי מי שהוביל אותה עשורים רבים - השופט אהרן ברק.” הוא מציין כי הספר הוא חלק ממלחמתו של פרידמן במורשתו של ברק. לעומת זאת הוא מציג תאוריה של פרופסור דני גוטוויין, לפיה מהלכיהם של פרידמן וברק אינם מנוגדים זה לזה, אלא מייצגים שני שלבים במהלך שלם שתכליתו פירוק מדינת הרווחה בישראל וביסוס כוחו של 'שלטון ההון'[64].
עורך הדין אביגדור פלדמן כתב על הספר כי ”באמת לא היה כדבר הזה ... לראשונה בתולדות המשפט בישראל מציב מומחה אקדמי, שאיש לא יחלוק על כישוריו, מראה שחורה, שאינה נרתעת מחשיפת כל פגם ורשעות ויהירות ואטימות לב ... איני יכול להשקיט את תנועת הלשון שלי, המלקקת את השפתיים נוכח הספר הזה: מצד אחד, רכילות משובחת מחדרי חדרים, ומצד אחר - ואולי חשוב יותר - אומץ לב נדיר וכתיבה שיטתית, שמאחוריה איסוף ומחקר מדעיים, שאינם נופלים ממחקריו האחרים, שזכו לכבוד ותהילה בעולם המשפט ... ”. הוא אף הגדיר את הספר ”סנוקרת מכוונת היטב” שכמוה לא ספגה מערכת המשפט בישראל מעולם[65].
הפרשן המשפטי משה גורלי כתב כי ”הספר מגולל את ההיסטוריה של המשפט הישראלי מזווית ייחודית של אחד המשפטנים הבולטים שצמחו כאן והיחיד שהעמיד אופוזיציה רעיונית ומעשית אמיתית לאהרן ברק”. לדבריו: "פרידמן מנתץ בכישרון אנליטי ובלשון סרקסטית כמעט כל קונבנציה ומסורת משפטית שהתקבעה כאן ב־30 השנים האחרונות ... הספר משלב עיון תאורטי, עדות אישית ובעיקר פולמוס. ערבוב הז'אנרים בעייתי, אבל מרתק לראות איך רותם פרידמן את המכלול הזה להוכחת התזה הבסיסית שלו - השתלטות המשפט על חיינו"[66].
לפי יהודה יפרח וליאת נטוביץ קושיצקי הספר הוא ”אולי כתב האישום החמור ביותר, החריף ביותר והנוקב ביותר, שיצא אי פעם נגד מהפכת האקטיביזם השיפוטי בישראל"[61]”
ראו גם
לקריאה נוספת
- דניאל פרידמן, לפני המהפכה; משפט ופוליטיקה בעידן התמימות, הוצאת ידיעות ספרים 2015
- אוריאל לין, לידתה של מהפכה; עורך: יהודה יערי, תל אביב: ידיעות ספרים, 2017
קישורים חיצוניים
- הארנק והחרב באתר של דניאל פרידמן.
- ברק מדינה, ארבעה מיתוסים על ביקורת שיפוטית. 2008
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 מנחם מאוטנר, מה קרה כאן למן שנות השבעים? ביקורת ספרים: דניאל פרידמן הארנק והחרב — המהפכה המשפטית ושִברה, עיוני משפט לח, באתר אוניברסיטת תל אביב, 2015
- ^ The Purse and the Sword באתר Oxford University Press
- ^ קץ התמימות - משפט ושלטון בישראל באתר ידיעות ספרים
- ^ רותי אברהם, פרידמן: להחזיר האמון בחקיקה, באתר ערוץ 7 14/03/07
- ^ חזקי ברוך, הממשלה אישרה את הצעת השר פרידמן, באתר ערוץ. 7, 07/09/08
- ^ דניאל פרידמן, הארנק והחרב - המהפכה המשפטית ושברה, ידיעות ספרים, 2013. עמ' 464
- ^ פרידמן ממשיך לכרסם בעליון, באתר ערוץ 7, 27/03/07
- ^ עוזי ברוך, פרידמן: לשלול סמכויות מהיועמ"ש, באתר ערוץ 7, 24/07/08
- ^ עמ' 8-40
- ^ עמ' 8
- ^ עמ' 32-33
- ^ עמ' 33
- ^ עמ' 33-34
- ^ עמ' 29-30
- ^ עמ' 41-53
- ^ עמ' 54-55
- ^ עמ' 55-57
- ^ עמ' 58
- ^ עמ' 64
- ^ פירוט הטענה בפרק טענות מרכזיות
- ^ 21.0 21.1 עמ' 77
- ^ עמ' 80-81
- ^ עמ' 94-95
- ^ הוא אף הזהיר מפני טשטוש הגבולות והפרת העיקרון של הפרדת הרשויות
- ^ עמ' 97-98
- ^ עמ' 98-99
- ^ עמ' 90-92, 99
- ^ עמ' 135-136
- ^ עמ' 108
- ^ עמ' 78
- ^ עמ' 157-159
- ^ כפי שהוצגה על ידי מחליפו יוסף חריש
- ^ עמ' 166-174
- ^ עמ' 175-176
- ^ עמ' 184-204, 285-286, 296-303, 316-327
- ^ עמ' 183-184
- ^ עמ' 184-200
- ^ 38.0 38.1 עמ' 179-181
- ^ עמ' 214-220
- ^ עמ' 238-249
- ^ עמ' 288-292
- ^ עמ' 335-340
- ^ עמ' 341-348
- ^ עמ' 366-374, 445-459
- ^ עמ' 374-387
- ^ עמ' 395-394
- ^ עמ' 411-415
- ^ עמ' 394
- ^ עמ' 415-416
- ^ עמ' 461-463
- ^ עמ' 463-363
- ^ עמ' 464
- ^ עמ' 473-490
- ^ עמ' 535-542
- ^ עמ' 559-573
- ^ עמ' 582-586
- ^ עמ' 587-589
- ^ עמ' 587-591
- ^ עמ' 594-595
- ^ עמ' 595
- ^ 61.0 61.1 יהודה יפרח וליאת נטוביץ קושיצקי, דניאל פרידמן נגד האקטיביזם השיפוטי, מקור ראשון, 22.11.2013
- ^ יקיר פלסנר, ביקורת ספר: דניאל פרידמן, הארנק והחרב, באתר מידה, 15.11.2013
- ^ הימין העלים את חלקו של שמגר במהפכה החוקתית: ראיון עם פרופ' רון חריס, באתר זמן ישראל, 2021-07-04
- ^ יובל אלבשן, דניאל פרידמן ומלחמתו במהפכה החוקתית, באתר הארץ, 20.10.2013
- ^ אביגדור פלדמן, פחד ותיעוב במערכת המשפט, באתר הארץ, 16.06.2013
- ^ משה גורלי, ספרו החדש של שר המשפטים לשעבר מלא ברוח הקרב, כלכליסט, 07.07.13
