עליונות המחוקק

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף עליונות הפרלמנט)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עליונות המחוקק (או עליונות הפרלמנט) הוא עיקרון חוקתי הנוהג בחלק מן הדמוקרטיות הפרלמנטריות. על פי עיקרון זה הגוף המחוקק במדינה הוא הריבון וככזה הוא נישא מעל מוסדות השלטון האחרים, לרבות הרשות המבצעת והרשות השופטת. כפועל יוצא של העיקרון, רשאית הרשות המחוקקת לשנות או לבטל כל חקיקה קודמת, ולפיכך אין היא כבולה לחוקים הכתובים (ובמקרים מסוימים, אפילו לחוקה) או על ידי תקדים.

בחלק מהמדינות מצוי עקרון עליונות המחוקק במתח עם עקרון הפרדת רשויות, אשר מגבילה את היקף הסמכות של המחוקק לחקיקה כללית, ולפרקטיקה של ביקורת שיפוטית, שבה ניתן לבטל חוקים שחוקקו על ידי המחוקק בנסיבות מסוימות. הפולמוס סביב סוגיית הביקורת השיפוטית על הרשות המחוקקת קשור בהנגדה העדינה בין עקרונות אלה.

במדינות רבות יש מסורת של עליונות המחוקק במשטר, בהן ישראל, בריטניה,[1] פינלנד,[2] הולנד,[2] ניו זילנד,[2] שוודיה,[2] נורווגיה, דנמרק, איסלנד, ברבדוס, ג'מייקה, פפואה גינאה החדשה ואיי שלמה.

במדינות אחרות, ובהן ארצות הברית, כפוף המחוקק לחוקה שנקבעה בידי מחוקקים בעבר ולא קל לשנותה. חוקים המנוגדים לחוקה נפסלים על ידי בית המשפט.

ישראל

לכנסת, הרשות המחוקקת של ישראל, יש את הסמכות לחוקק ולבטל כל חוק, כולל חוק יסוד. היא מהווה דה-יורה מחוקק עליון, ובכוחה להעביר כל חוק ברוב פשוט, כולל כזה שעלול להתנגש עם חוק יסוד, אלא אם כן כלולים בו תנאים ספציפיים לשינויו. הכנסת אף יכולה לאמץ ולשנות את חוקי היסוד של ישראל, סמכות הנתונה לה, בפרשנות המשפטית המקובלת, בתפקידה כרשות מכוננת, בעקבות החלטת הררי. הכנסת גם מפקחת על פעולות הממשלה באמצעות ועדותיה, ממנה את הממשלה (בהבעת אמון), בוחרת את נשיא המדינה וממליצה על מבקר המדינה. יש בכוחה להפיל את הממשלה (בהצבעת אי-אמון), להעביר את הנשיא או מבקר המדינה מתפקידיהם, לבטל את חסינות חבריה, ולפזר את עצמה כדי להקדים את הבחירות.

עם זאת, מחקר שפורסם בשנת 2018 וחקר את היחסים בין הכנסת לממשלה, הציג נתונים לפיהם היכולת של הכנסת לפקח על הממשלה בישראל היא מוגבלת מאד, והפיקוח בפועל הוא לקוי. כלי הפיקוח, כגון וועדות הכנסת ושאילתות, התגלו כבעלי פוטנציאל פיקוח נמוך, ובדיקה של התפקוד בפועל של חמש וועדות מרכזיות הראתה תפקוד לקוי עד בינוני ברוב המדדים.[3]

יחסי המחוקק והרשות השופטת

תקופת העליונות המוחלטת של הכנסת

עקרון עליונות המחוקק היה מקובל ללא עוררין בראשית ימיה של מדינת ישראל. מוסכמה זו בוטאה על ידי שופטי בית המשפט העליון בפסקי דין שונים, בהם הובהר שחוקי הכנסת עומדים מעל לסמכות בית המשפט:

מה שהכנסת עושה בדרך רגילה כגוף מחוקק שנבחר בבחירות דמוקרטיות ומשקף את רצונו החופשי של העם. ביהמ"ש אינו רשאי לשים עצמו לשופט על סבירותם או אי סבירותם של מעשי החקיקה של הכנסת[4]

בתקופה זו פיתח בית המשפט העליון דוקטרינות להגנה על זכויות האדם מפני שרירותו של השלטון, אך קיבל כהנחה יסודית את העובדה שלא תיתכן ביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת.[5]

חריג מסוים לגישה זו ניתן לראות בפסק הדין בעניין ברגמן,[6] בו פסל בית המשפט העליון תיקון חקיקה שנגע למימון המפלגות, כשהגיע למסקנה כי החוק סותר את הסעיף המשוריין בחוק יסוד: הכנסת, המבטיח את עקרון השוויון בבחירות וששינויו מותנה ברוב מיוחד, בעוד התיקון לחוק מימון מפלגות לא התקבל ברוב כזה. בפסק הדין הדגישו השופטים כי הם אינם מכריעים בשאלה העקרונית האם תוקפם של מעשי חקיקה יכול להיות נדון בבית המשפט, והם עושים זאת בהתבסס על הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא לעורר את השאלה העקרונית הזו.[7]

ערעור מפורש על עקרון עליונות המחוקק בישראל העלה לראשונה השופט אהרן ברק בפסק הדין בעניין לאו"ר:[8]

באופן עקרוני-תורתי, קיימת אפשרות שבית-משפט בחברה דמוקרטית יצהיר על בטלותו של חוק הנוגד עקרונות יסוד של השיטה; גם אם עקרונות יסודות אלה אינם מעוגנים בחוקה נוקשה או בחוק-יסוד משוריין, אין כל דבר אקסיומטי בגישה, כי חוק אינו נפסל בשל תוכנו. בפסילת חוק על ידי בית המשפט בשל פגיעתו הקשה בעקרונות יסוד אין משום פגיעה בעקרון ריבונות המחוקק, שכן הריבונות היא לעולם מוגבלת. אין בכך פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות, שכן עיקרון זה בנוי על איזונים וריסונים, המגבילים כל אחת מהרשויות. אין בכך פגיעה בדמוקרטיה, שכן דמוקרטיה היא איזון עדין בין שלטון הרוב לבין זכויות האדם ועקרונות יסוד, ובאיזון זה, שמירה על זכויות האדם ועקרונות יסוד אינה יכולה להיתפס, כשלעצמה, כעניין בלתי דמוקרטי. אין בכך פגיעה בשפיטה, שכן מתפקידה של זו לשמור על שלטון החוק, לרבות שלטון החוק במחוקק.[9]

ברק סייג את דבריו וציין כי אפשרות זו היא תאורטית בלבד. לדבריו, לאחר שבארבעים שנות קיומו לא נטל בית המשפט העליון לעצמו סמכות כזו, אין זה ראוי שיעשה זאת כעת ללא הסמכה מפורשת של המחוקק.

עמיתו להרכב, השופט מנחם אלון, הסתייג מדברי ברק וכתב כי:

כלל גדול הוא בידינו כי חוק שנחקק ונתקבל בכנסת, אין שאלת תוקפו של החוק נתונה לביקורת שיפוטית. יסוד מוסד של משטרנו הדמוקרטי בעל שלוש הרשויות הוא, שאין מהרהרים אחרי מעשה בית המחוקקים בחקיקתו. ... יוצא מהכלל הגדול האמור הוא חוק, שנחקק על-ידי הכנסת ושתוכנו נוגד הוראת חוק-יסוד, והכנסת "שריינה" אותה הוראה על-ידי קביעה מפורשת בחוק-יסוד, כיצד ובאיזו דרך ניתן לבטלה.[10]

המהפכה החוקתית – חוקי היסוד עליונים על חקיקה רגילה

הצמצום העיקרי של עקרון עליונות המחוקק בישראל נעשה במהפכה החוקתית. בפסק דין בנק המזרחי קבע בית המשפט לראשונה במפורש כי בכוחו לבטל חקיקה של הכנסת המנוגדת לחוקי היסוד, כולל חוקי היסוד שאינם משוריינים. קביעה זו הורחבה בהמשך בפסיקות נוספות, והביאה גם לפסילה מעשית של חוקים בכ-20 מקרים.[11]

נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, הדגיש כי המהפכה החוקתית נובעת מהחלטתה של הכנסת לחוקק חוקי יסוד, וכי ביכולתה לבטל את חוקי היסוד באמצעות החלטה דומה.[12] ברק הבהיר כי מבחינה עקרונית נותרה הכנסת הסמכות העליונה, בכובעה של הרשות המכוננת:

כאשר בית המשפט מחליט שחוק של הכנסת חוקי או לא חוקי, הוא איננו פוגע בכנסת או בכבודה, אלא מבטא את רצונה של הכנסת בחוקי היסוד. אם הכנסת איננה מרוצה ממה שבית המשפט קבע, כל כך קל לשנות - הכנסת יכולה להביע את עמדתה ולשנות את החוקים.[13]

בעקבות תחילתו של דיון בבג"ץ בעתירות רבות שהוגשו נגד חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי כתב יושב ראש הכנסת, יריב לוין, לנשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, כי "עצם הדיון בבית המשפט העליון הנכבד בעניינים של חוקי יסוד, מהווה קריאת תיגר על העקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים ביותר של ריבונות העם, הפרדת הרשויות ושלטון החוק".[14] לעומתו פרופ' סוזי נבות וד"ר יניב רוזנאי חיוו דעתם ש"שאלת הסמכות לביקורת שיפוטית של חוקי-יסוד ותיקונים חייבת להיות מושפעת, למצער במידה מסוימת, בקושי או בקלות היחסית של הליך התיקון של אותה חוקה ובזהות השחקנים המעורבים בהליך השינוי החוקתי".[15]

הצעות להוספת פסקת התגברות, שתאפשר חקיקה הסותרת חוק יסוד, לא התממשו. בין המתנגדים להצעה היה היועץ המשפטי לממשלה.[16]

יחסי המחוקק והרשות המבצעת

ממשלה חדשה המוקמת בישראל מתחילה את כהונתה רק לאחר שזכתה לאמון הכנסת. בכוח הכנסת להביא להפלת הממשלה, בהצבעת אי-אמון ובהחלטה על הקדמת הבחירות. ראש הממשלה רשאי, בהסכמת נשיא המדינה, להוציא צו לפיזור הכנסת, שבעקבותיו רואים את הממשלה כאילו התפטרה. גם כאשר הממשלה נמנעת מלהגיש את חוק התקציב לאישור הכנסת עד המועד שנקבע בסעיף 36א לחוק יסוד: הכנסת, או שהכנסת אינה מאשרת את חוק התקציב עד מועד זה, נחשב הדבר כאילו הכנסת החליטה להתפזר טרם סיום כהונתה.

הרשות המבצעת, כלומר ממשלת ישראל, כפופה אף היא להוראות החוק. כלים עיקריים לאכיפת עליונות המחוקק על הרשות המבצעת הם פנייה ליועץ המשפטי לממשלה, שהוא "הפרשן המוסמך של החוק כלפי רשויות המנהל, וחוות דעתו מחייבת אותן – כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת",[17] ועתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ), על מנת שזה יורה לממשלה לפעול לפי החוק, ויפסול הוראות ומעשים המנוגדים לחוק. כגוף המפעיל ביקורת שיפוטית על פעולתה של הממשלה, מעורר לעיתים בג"ץ ביקורת בחוגים פוליטיים ומשפטיים, המבקשים להגבילו. ביטוי לכך נתן ראש הממשלה, יצחק רבין, כאשר אמר ב-1 במרץ 1994: "המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אמהות נגד שתיקה".[18]

דוגמה לפעולה של שר בחוסר סמכות היא החלטתו של השר לביטחון הפנים, אמיר אוחנה, לעכב את חיסונם של אסירים מפני נגיף הקורונה, בניגוד לעמדת משרד הבריאות, שהוא בעל הסמכות בנושא זה.[19] בדיון בבג"ץ בעתירות שהוגשו נגד החלטה זו, שלושת שופטי בג"ץ מתחו ביקורת על אוחנה. דוגמה לכך הם דברי השופט מני מזוז: "המשיב לא הוסמך בחוק לשלול או לעכב טיפול רפואי לו נזקק אסיר. הנחייתו כאמור להימנע מחיסון אסירים עד לקבלת אישורו, ניתנה בחוסר סמכות מובהק ובניגוד לדין. ... עצם העובדה שהמשיב הוא נבחר ציבור אין בה כדי להקנות לו סמכות לנהוג כרצונו, בניגוד לחוק, לפגוע בזכויות אדם, ולהורות לגורמי שב"ס לפעול שלא כדין".[20]

עליונות המחוקק על הרשות המבצעת באה לידי ביטוי גם ב"כלל ההסדרים הראשוניים" שפיתח בג"ץ, וקובע שיש הסדרים שהם כה מהותיים, שהממשלה לא רשאית להסדירם אלא רק הכנסת (למשל דחיית שירות גורפת לתלמידי ישיבות).

בחוקים רבים נתונה לשר הממונה סמכות להתקין תקנות, אך סמכות זו מותנית בכך שהתקנות שהציע השר יקבלו את אישורה של הוועדה המתאימה מוועדות הכנסת, ולפעמים משנה הוועדה את הנוסח שהציע השר. בחוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש נקבע הסדר מיוחד, לפיו לאחר שאישרה הממשלה הגבלות לפי חוק זה, לוועדה של הכנסת יש למשך 24 שעות סמכות (בשונה מתקנות אחרות) לאשרר את החלטת בממשלה או לבטלה או לאשרר חלקית או לשנות את תקופת תוקפה.

הודו

בהודו, הריבונות הפרלמנטרית כפופה לחוקת הודו, הכוללת ביקורת שיפוטית. למעשה, משמעות הדבר היא כי בעוד שלפרלמנט יש זכות לתקן את החוקה, השינויים כפופים למסגרת החוקה עצמה. לדוגמה, כל התיקונים הנוגעים לאופי הפדרלי של החוקה חייבים להיות מאושרים על ידי רוב המחוקקים במדינה, גם הפרלמנט לבדו לא יכול לחוקק את השינוי בכוחות עצמו. יתר על כן, כל התיקונים לחוקה פתוחים גם לסקירה שיפוטית. לפיכך, למרות הזכות הפרלמנטרית לתקן את החוקה, החוקה עצמה נשארת עליונה.

איטליה

ריבונות הפרלמנט באיטליה נולדה מתוך זכות-יתר של הפרלמנט, אך באחד המשפטים המקיפים והמשכנעים ביותר, בית המשפט החוקתי (קרלו מזנוט) החל להפוך את "הגוף הפנימי" (interna corporis)[דרושה הבהרה] לשפיט. מהתאוריות הישנות נשארו שרידים של "שפיטה עצמית" (autodichia), שפירושה בין היתר שלבתי המשפט הרגילים אין סמכות לשפוט מעשים שמבוצעים בתוך בתי הפרלמנט. הבחירה לבטא מספר מעשים בפני נשיאי הפרלמנט ספגה ביקורת כניסיון להוציא אותם מביקורת שיפוטית, גם כאשר מדובר בזכויות הפרט: הדבר עורר כמה סכסוכים בין הרשות השופטת לבין הפרלמנט, שהובאו לבית המשפט החוקתי, שהעניק אלמנטים שימושיים להגבלת ההגדרה המשפטית, ואילץ את הדוקטרינה המשפטית לעבור את האבולוציה המודרנית של ריבונות הפרלמנט.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ "Parliamentary sovereignty". UK Parliament. נבדק ב-17 באוגוסט 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Oliver, Dawn (2 באפריל 2013). "Parliamentary Sovereignty in Comparative Perspective". UK Constitutional Law Association Blog. נבדק ב-17 באוגוסט 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ חזן ראובן, ד"ר חן פרידברג, פיקוח הכנסת על הממשלה, בהוצאת המרכז לממשל וכלכלה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 95-96, 123-124
  4. ^ בג"ץ 108/70 מנור נ' שר האוצר, ניתן ב-20 באוקטובר 1970
  5. ^ גדעון ספיר, המהפכה החוקתית – עבר, הווה ועתיד, ידיעות ספרים, עמ' 48–58
  6. ^ בג"ץ 98/69 ברגמן נגד שר האוצר, ניתן ב-3 ביולי 1969
  7. ^ דניאל פרידמן, הארנק והחרב - המהפכה המשפטית ושִברה, ידיעות ספרים, 2013. עמ' 32
  8. ^ בג"ץ 142/89 תנועת לאו"ר - לב אחד ורוח חדשה נ' יושב-ראש הכנסת, ניתן ב-1 ביולי 1990
  9. ^ פיסקה 30 לחוות דעתו של השופט ברק
  10. ^ פיסקה 2 לחוות דעתו של השופט אלון
  11. ^ עמיר פוקס בצל סערת פסקת ההתגברות- כמה חוקים נפסלו עד היום על ידי בג"ץ? באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 8 בנובמבר 2022.
  12. ^ אורי ישראל פז, ‏אהרן ברק: הכנסת יכולה לבטל ברוב של שניים מול אחד את חוק יסוד כבוד האדם, באתר "תקדין", 30 באפריל 2015
  13. ^ שיה אגוזי ואילן מרסיאנו, הסמכה: רק ביהמ"ש העליון יוכל לבטל חוק, באתר ynet, 26 במאי 2003
  14. ^ יאיר אלטמן, ‏נתניהו נגד בג"ץ: "לבית המשפט אין סמכות לדון בחוקי יסוד, הם הנורמה החוקתית העליונה", באתר ישראל היום, 22 בדצמבר 2020
  15. ^ סוזי נבות ויניב רוזנאי, סימפוזיון בנושא חוק-יסוד: הלאום ופסקת ההתגברות | על הסמכות לביקורת שיפוטית על חוקי-יסוד, 4 בנובמבר 2018
  16. ^ מנדלבליט נגד פסקת ההתגברות בעניין המסתננים: "בעלת משמעות מרחיקת לכת למשטר הדמוקרטי"
  17. ^ בג"ץ 158/21 רופאים לזכויות אדם ואחרים נ' השר לביטחון פנים ואחרים, ניתן ב־31 בינואר 2021
  18. ^ זאב גלילי, כך התגשם החזון של "מזרח תיכון חדש", בבלוג "היגיון בשיגעון".
  19. ^ מכתבו של אמיר אוחנה, 8 בינואר 2021
    דניאל דולב ולירן לוי‏, היועמ"ש לאוחנה: הנחייתך לא לחסן אסירים חסרת סמכות; השר: ההחלטה תעמוד בעינה, באתר וואלה!
  20. ^ בג"ץ 158/21 רופאים לזכויות אדם ואחרים נ' השר לביטחון פנים ואחרים, ניתן ב־31 בינואר 2021

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35124365עליונות המחוקק