דאהר אל-עומר

פורטרט של דאהר, צויר על ידי זיאד דאהר זידאני, מצאצאיו של דאהר המתגורר בנצרת

דאהר אל-עומר (בערבית: ظاهر العمر; תעתיק מדויק: "ט'אהר אלעֹמר"; 1689–1775) היה שליט הגליל במאה השמונה עשרה. הוא היה ממוצא בדואי. אל-עומר הוא מקימה של חיפה החדשה, ביצר ערים רבות ובהן עכו והזמין את היהודים לחדש את היישוב היהודי בטבריה.

רקע היסטורי

"מבצר שפרעם שבנה עות'מאן בנו של דאהר בשנת 1768" צויר על ידי זיאד דאהר זידאני

ערך מורחב – התקופה העות'מאנית בארץ ישראל

בשנת 1516 כבש הסולטאן העות'מאני סלים הראשון את סוריה וארץ ישראל, וסיפח אותן לאימפריה העות'מאנית. בימי סולטאן זה, כמו בימי יורשו סולימאן המפואר, היה השלטון המרכזי שמרכזו היה בקונסטנטינופול, בעל כוח של ממש גם במחוזות הרחוקים של האימפריה, שהשתרעה על פני שטח נרחב באסיה, בצפון אפריקה, בבלקן ובאירופה.

כל עוד היה השלטון העות'מאני המרכזי חזק, היו תושבי ארץ ישראל בטוחים בגופם וברכושם, ונתונים למָרוּת שאכפה את החוק. אך ימים אלו לא ארכו. כתוצאה מהיחלשות השלטון המרכזי, נוצר מעמד של מושלים מקומיים, שהקשר שלהם אל השלטון המרכזי היה רופף, והם שלטו בכוח הזרוע (לעיתים בכוחם של חיילים זרים שהובאו מכל קצות האימפריה). השלטון המרכזי הרשמי בצפון ארץ ישראל היה ממוקם בדמשק, כאשר מושל דמשק היה האחראי בפני כס הסולטאן בקונסטנטינופול. עם זאת, סכסוכים בין אפנדים מקומיים היו מעלים מדי פעם אמיר מקומי, ששלט תוך כפיפות מסוימת לשלטון המרכזי, עד שהיה נופל בידי שליט חזק ממנו. כזה היה לדוגמה השליט הדרוזי פחר א-דין השני, שהקים בתחילת המאה השבע-עשרה ממלכה שהשתרעה מצידון בואכה הגליל, עד שהופל בידי העות'מאנים.

במאה ה-18 הייתה ארץ ישראל מחולקת לשני אזורים, אשר כל אחד מהם השתייך למחוז (איילט) אחר של האימפריה העות'מאנית. הגליל ועמק יזרעאל השתייכו לאיילט צידון ושאר הארץ הייתה כפופה לאיילט סוריה המכונה גם איילט דמשק. בראש כל מחוז עמד מושל (מערבית: ואלי) שתוארו פאשה שמונה על ידי השלטון המרכזי מדי שנה. עיקר תפקידו היה לאסוף את מסי התושבים ולהעבירם לסולטאן בקונסטנטינופול. יתרת הכספים שנאספו נשארו ברשותו. מאחר שנבחר לשנה בלבד ולא ידע אם יבחר לשנה נוספת, דאג בעיקר לגבות מסים רבים ככל האפשר, על מנת להגדיל את רווחיו האישיים. רווחת התושבים ושיפור חייהם ואף שמירה על הקיים נראו בעיני נושאי משרה זו כבזבוז זמן, מרץ והשקעות. שלטונם של הפחוות היה בעיקרו בערים ובסביבתן, ובאזורים המרוחקים יותר שלטו ראשי שבטים בדואים גדולים, שרכשו את מעמדם הרשמי מהפחוות. אחד מאותם ראשי השבטים היה דאהר אל-עומר ממשפחת זידאן.

משפחת זידאן

משפחת זידאן הייתה אחת המשפחות המכובדות בחצי האי ערב בהיותה מיוחסת לצאצאי עלי בן אבי טאלב, חתנו של הנביא מוחמד. המשפחה נאלצה לעזוב את חג'אז בשלהי המאה ה-17 מסיבות לא ידועות, נדדה לארץ ישראל והתיישבה בגליל. ראש השבט באותן שנים היה עומר א-זידאני, שעזר לבשיר א-שהאבי, מושל הלבנון, לדכא את מרד המתואלים שישבו באזור צפת וצפון הגליל. לאחר דיכוי המרד קיבל בשיר את תפקיד מושל צפת וארץ הגליל, וכאות תודה מינה את עומר א-זיאדני למושל צפת.

גרסה אחרת מתארכת את בואו של שבט זידאן לאזור טבריה בשנת 1701, אז חכר עומר, ראש המשפחה, את הזכות לגביית מסים בטבריה וסביבותיה. עומר נשא לאישה את אחת מבנות שבט א-סרדיה וממנה נולדו לו חמישה בנים ובת: עלי, סעד, יוסף, צאלח, דאהר והבת שׂמַה.

חייו

עלייתו של דאהר אל-עומר

דאהר אל-עומר (דאהר בנו של עומר), צעיר בניו של עומר, נולד כנראה בשנת 1689 בארץ ישראל. בגיל 12 נשלח לדמשק ללמוד קרוא וכתוב ופרקי קוראן. בשנת 1702 מת האב, אך עלי, בכור הבנים, היה אדם חולני ולא יכול היה לרשת את תפקיד אביו, לכן מונה לתפקיד ראש המשפחה הבן השני סעד. בשנת 1710 לערך עברה המשפחה מאזור טבריה לבקעת בית נטופה מצפון לציפורי, והתיישבה על חורבות כפר בשם מסלאחית בקרבת שבט בדואי בשם צקר.

כבר בגיל צעיר שאף דאהר להיות ראש המשפחה, והחל להרחיק את אחיו הבוגרים מעמדת השפעה במשפחה. הוא החל לקשור יחסי ידידות עם בני הכפרים הסמוכים, לעזור להם במאבקם עם שכניהם הבדואים ולהגן על הסביבה בפני הפקידים הטורקים. המטרה שראה לעיניו הייתה לחכור את גביית המסים מידי הפחווה של צידון בעבורו.

אגדה הנפוצה בכפרים הערביים במערב הגליל מספרת כי שייח' דרוזי שמקום מושבו היה בכפר סלאמה חשק באחת מבנות עראבה. תושבי עראבה הסבירו לו שדתם מונעת נישואים מעין אלו, אך השייח' לא ויתר. התושבים פנו לבני זידאן בבקשת עזרה. בני זידאן נעתרו וסופו של המאבק היה בהרס סלאמה עד היסוד. על פי סיפור נוסף הגיע באחד הימים לעראבה פקיד מושחת בשמו של פחת צידון, ודרש שבנוסף למסים שהכפר נדרש לשלם לפחוות צידון, ישלמו לו גם "הוצאות הדרך". כאשר סירבו בני עראבה ציווה הפקיד על השוטרים העות'מאניים שליוו אותו לחמוס את כל שנמצא בגורן הכפר. הפלאחים הזועמים תפסו את הפקיד ומלוויו ועמדו להורגם. סעד ודאהר ששמעו על המקרה מיהרו לשחרר את הפקיד נתנו לו את "הוצאות הדרך" ולבני הכפר החזירו את תבואתם הנגזלת. למחרת רכבו לצידון, סיפרו לפחה את אשר אירע, ביקשו את רחמיו על הכפריים ועבורם את הזכות לשמש כגובי הכספים של העמק. הפחה נעתר ברצון לשתי הבקשות.

לאחר שנשא דאהר לאישה ראשונה את בתו של אחד מעשירי דמשק, זכה לקבל הון רב ממשפחתה, וזאת כאשר זמן קצר לאחר החתונה נפטר אבי הכלה. הונו הרב איפשר לדאהר להקדים ולשלם את מסי החכירה מראש, דבר שהקנה לו אמינות רבה אצל הפחה. דאהר עבר להתגורר בטבריה ואת אחיו סעד השאיר כשליט בבקעת בית-נטופה כאשר מושבו בדיר חנא. את מגורי אשתו הדמשקאית, שסירבה להתגורר כאחת הנשים הבדואיות, קבע בנצרת. דאהר בנה לה ארמון שלימים הפך לבית הסראייה (בית המושל) ששרד עד ימינו, ועד שנות התשעים שימש כבניין העירייה של נצרת. במסגרת אחד מביקוריו בנצרת הכיר נערה מבנות נצרת ונשאה לאישה, דבר שהביא אותו להיות מעורב בחיי העיר.

בדרך של פוליטיקה זעירה, ערמומית ומחושבת, הצליח דאהר בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-18 להשתלט באופן הדרגתי על כל אזורי הגליל העליון והתחתון ולהיות חוכר המסים הראשי מטעם הפחה. אמנותו הייתה לשלוח מתנות לאיש המתאים ובזמן המתאים. כך השתלט על טבריה, נצרת וצפת.

השבטים שישבו בעמק סאנור ליד שכם, שהשתייכו לפחוות דמשק, שלטו בעמק יזרעאל. שבטים אלו הציקו לתושבי נצרת. דאהר יצא בראש צבאו, הביס את השבטים, רדף אחריהם עד סנור והעביר את עמק יזרעאל לשליטתו.

דאהר והיהודים

קברו של רבי חיים אבולעפיה השני בטבריה

שרידי המצודה של דאהר אל-עומר בטבריה - צילום משנת 1893

"דאהר אל עומר בבורג' אלסולטאן שבחומות עכו בשנת 1775" צויר על ידי זיאד דאהר זידאני, מצאצאיו של דאהר המתגורר בנצרת

מגדל במצודת יחיעם, נבנתה על ידי דהאר מחדש על יסודות המבצר הצלבני

אילן היוחסין של המשפחה מדאהר אל -עומר עד ימינו, צוייר על ידי זיאד דאהר זידאני - השמות בגזע המרכזי מלמטה למעלה - השייח' עומר אל זידאני מחיג'אז--> סאלח אבו זידאן, התגורר בטבריה באמצע המאה ה-17-->עומר שייח של מחוז צפת--> דאהר אל-עומר--> השייח' עבאס בנו של דאהר, שליט נצרת--> השייח' אסעד-->עבאס, היה קצין בצבא הטורקי--> אבו א-סעוד, גובה מסים בנו של עבאס; אסעד בנו של עבאס,--> בניו של אבו א-סעוד: אחמד, עדנאן, ריאד וזיאד אשר צייר את התמונה--> ילדיו של זיאד: טארק בנו, מאי ומנאר בנותיו

הדפס אבן צבעוני של דייוויד רוברטס, חיפה מבט לעבר הכרמל, צויר ב-24 באפריל 1839. על ההר מצודת בורג' א-סלאם, מתחת חיפה החדשה

היהודים בגליל באותה תקופה היו מעטים ובלתי מאורגנים. את מצבם החמיר מצבן של הקהילות היהודיות בגולה שאך החלו במסע ההתאוששות מהחורבן שהמיטו עליהן פרעות ת"ח ת"ט ומשבר השבתאות, והם התקשו להשיב לקדמותה את קרן כספי החלוקה שעליה נסמך היישוב היהודי בארץ ישראל.

דאהר החליט לקרב אליו את הקהילה היהודית ולעודד עליית יהודים לארץ ישראל. בשנת 1738 נודע לדאהר כי הרב חיים אבולעפיה רוצה לעלות ארצה מאיזמיר, והוא הזמין אותו לחדש את היישוב היהודי בטבריה. טבריה הייתה בעבר בירת הגליל ומושבה האחרון של הסנהדרין. בימי הביניים עמדה שוממה, אך בשנת 1565 נבנתה מחדש על ידי דון יוסף נשיא ודונה גרציה. כמאה שנה היה בה יישוב יהודי תוסס, אך במלחמות התקופתיות נהרסה שוב בשנת 1670. רבה האחרון של טבריה לפני חורבנה היה ר' יעקב אבולעפיה, סבו של ר' חיים אבולעפיה.

בשנת 1740, כשהגיע הרב אבולעפיה מאיזמיר בראש משלחת של עשרות אנשים, קיבל אותו דאהר אל-עומר בכבוד, "הלבישו לבוש יקר הערך כלבוש מלכות. וכל אשר שאל ממנו הרב לא חסר דבר". בעיר נבנה בית כנסת "נאה ומפואר מאין כמוהו בכל ארץ ישראל" על חורבות בית הכנסת העתיק שבו התפלל האר"י. בית הכנסת נקרא בשם "עץ החיים", וכן כונה בשם "בי כנישתא רבא דטבריא". ר' חיים אבולעפיה ותלמידיו חידשו אף את בית הכנסת העתיק בשפרעם.

הרב אבולעפיה בנה בטבריה גם בית מרחץ, חנויות ליום השוק ובית בד לשמן שומשמין. כדברי חתנו, רבי יעקב בירב: "כל אנשי טבריה דשנים ורעננים שמחים אלי גיל כי הארץ שקטה מפחד רעה ואין מחריד".

חידוש היישוב העברי בטבריה עשה רושם רב בגולה, ורבים ראו בכך סימן לגאולה קרובה. גם הרב אבולעפיה עצמו האמין שחידוש היישוב היהודי בגליל הוא פתח לימות המשיח ולגאולת העם היהודי כולו. ככל הנראה הייתה זו אחת הסיבות להתגברות העלייה לארץ ישראל בתקופתו.

המצור על טבריה

בשנת 1742 החליט סולימאן אל-עדאם, פחוות דמשק (סולימאן פאשה), להיענות לבקשת שייח'ים משכם וסביבתה לצאת כנגד דאהר ולהטיל מצור על בירתו טבריה. דאהר הוזהר מפני כוונתו זו של הפאשה. חיים פרחי^{[דרושה הבהרה]} והחכם יוסף לושאטי שישבו בדמשק שלחו לר' חיים אבולעפיה שישב בטבריה מכתב שבו כתב: "יודע לאדוני, איך יצא דבר מלך נחוץ ונשמע פתגם המלך בדמשק שיקום המשנה הנ"ל סולימאן פאשא ויעלה אל טבריא בכח גדול וביד חזקה להפיל את חומותיה עד לארץ ויקח את ראש שייח' דאהיר המושל בארץ...". הרב אבולעפיה הזדרז להביא את המכתב לידיעת דאהר. דאהר לא שוכנע באמיתות המכתב. הוא טען בפני הרב אבולעפיה כי הגליל אינו תחת סמכות הפאשה היושב בדמשק, אלא תחת הפאשה היושב בצידון, וכי אם אכן היה הסולטאן בקונסטנטינופול תומך במהלך, הרי שהיה שומע על כך גם מיהודי קונסטנטינופול. מכיוון שכך התמהמה בהכנת העיר למצור. הערכה זו לא עמדה במבחן המציאות, ובספטמבר 1742, יצאו כוחות הצבא מדמשק בדרכם לצור על טבריה. דאהר הזדרז לבצר את חומות העיר, ובו בזמן פנה אל אחיו סעד שישב בדיר חנא וביקשו שבעת המצור על טבריה ישלח חיילים לתקוף את צבאו של הפאשה מאחור. המצור נמשך 83 יום, וטבריה המבוצרת עמדה בפני כלי המצור שהביא עמו סולימאן. סולימאן, כפחוות דמשק, היה גם אחראי מטעם הסולטאן על ליווי שיירת החג' למכה בחודש הרמדאן. מחשש שאם יזניח תפקידו זה יאבד את מעמדו, נאלץ סולימאן ב-1 בדצמבר 1742 להסיר את המצור על טבריה ולצאת אל החג'.

ביולי 1743, עם שובו חזרה מליווי שיירת החג', החליט סולימאן לנסות שוב ולצור על טבריה. בהגיעו לכפר לוביה, תקפה אותו מחלת מעיים קשה (יש אומרים שהורעל על ידי דאהר) ומת. צבאו התפזר וטבריה ודאהר אל-עומר ניצלו פעם נוספת.

אירועים אלו נתפסו בעיני בני התקופה כנס, והיהודים, שתמכו בדאהר בימי המלחמה, קבעו להם ביום מותו של סולימאן, יום ז' אלול, "פורים שני" - ”מאז קבלו כל אנשי טבריא עליהם ועל זרעם ... להיות עושים ביום ד' בכסלו, ... יום משתה כיום פורים.”

המשך התפשטות תחום סמכותו של דאהר

דאהר הגדיל בהדרגה את שטחו לכיוון הרי הגליל העליון ואף התקרב לים התיכון על ידי כיבוש מצודת יחיעם הצלבנית והקמתה מחדש בשם קלעת ג'דין (قلعة جدين). כאשר נשא לאישה את בתו של מושל אזור סוחמאתא (כפר ששכן ממזרח לתרשיחא), הצליח לספח את אזור צפת לתחום שלטונו ללא קרב.

לאחר מותו של סולימאן התיישב על כס הוואלי בדמשק אסעד אל-עדאם. שלטונו של אסעד נמשך כ-13 שנה, והיה מאופיין בשלום ובשלווה. היחסים הטובים ששררו בינו לבין דאהר אפשרו לדאהר לספח את עכו, לפי אחת הסברות ב-1743 או ב-1744. עכו הייתה באותה תקופה הנמל שריכז את יצוא ויבוא הסחורות בצפון הארץ. כעת מצא דאהר אל-עומר גם את הזמן המתאים לנקום באחיו סעד שלא בא לעזרתו בעת המצור על טבריה. בנו של דאהר, עות'מאן, קיבל הבטחה שאם יהרוג את דודו סעד, תעבור שפרעם לשלטונו.

באותה תקופה הלך והתעצם הקשר המסחרי בין צפון ארץ ישראל לאירופה, והיה מרוכז רובו ככולו דרך הים מנמל עכו. הקרבה היתרה של טבריה לגבולה של איילט דמשק ורצונו של דאהר להגביר את שליטתו על הסחר, הניעו את דאהר להעתיק את בירתו מטבריה לעכו. בחורף 1751 ביצר ושיפץ את חומות עכו ובנה בה ארמון לעצמו וח'אן תבואות (חאן א-שונה) לסוחרים. הוא העמיד את עצמו בראש הסחר עם האירופאים ובדרך זו הגדיל את הכנסותיו. מנמלה של עכו ייצאו בעיקר כותנה, שגודלה בגליל המערבי והייתה ידועה בטיבה, וכן עופרות אשלגן (קלי). נמל עכו, שלא טופל במשך מאות שנים, איפשר עגינת ספינות קטנות בלבד, וספינות גדולות נדרשו לעגון במעגנה של חיפה שהתאים להן יותר וגם סיפק להן הגנה טובה יותר בעת סופות, דבר שגרם לדאהר להשתלט בסופו של דבר על חיפה אל-עתיקה, ובהמשך גם על תל דור (טנטורה).

בשנות החמישים של המאה ה-18 הייתה "חיפה העתיקה" (שבשטח בת גלים של ימינו) כפר דייגים קטן, שהחושות של תושביו היו פזורות במישור (מדרום מזרח לבית החולים רמב"ם של היום), מקום שקשה היה להגן עליו.

כך, לאט, בעזרת ידידיו בקרב חוגי השלטון בקונסטנטינופול אותם רכש בדרך של חנופה והענקת מתנות, הגדיל דאהר את קשריו אצל השלטונות. כיבוש חיפה היה המהלך הגדול האחרון של דאהר אל-עומר עד המרד הגדול.

משפחתו ויחסיו עם ילדיו

דאהר אל-עומר נשא שש נשים. אשתו הראשונה, נפיסה, בתו של השייח' הדמשקאי, הייתה עקרה ולא ילדה לו ילדים. אשתו השנייה (שמה אינו ידוע), ילידת נצרת, ילדה את בנו בכורו סליבי. אשתו השלישית דקהאנה, שהייתה אף היא מדמשק, ילדה את עות'מאן, את עלי ואת סעיד. משתי נשים נוספות (שמן אינו ידוע), שהיו ילידות הגליל, נולדו אחמד, סעד א-דין ועבאס. את עאישה, אשתו השישית שהייתה ממוצא גאורגי, נשא בגיל מבוגר. סך הכול הוליד דאהר שמונה בנים ושתי בנות. את יחסיו של דאהר אל-עומר עם חלק מבניו ניתן להגדיר כמורכבים והפכפכים.

בנו בכורו, סליבי, היה איש נעים הליכות שמשל כשלושים שנה בטבריה ולא היה מעורב במזימות אחיו. אחמד, בנו החמישי קיבל את דיר חנא, אולם לאחר מספר שנים השתלט על אירביד ועג'לון שבעבר הירדן המזרחי ושם נשאר. שלושת בניו מאשתו השלישית, דקהאנה, מרדו באביהם בתקופות שונות. עות'מאן שההבטחה שניתנה לו לקבל את שפרעם לא מומשה ובמקומה קיבל את דיר חנא, היה ראש המורדים. ביחד עם בני שבט קצר יצא למלחמה, ניגף בפני צבאו של אביו וברח להר הדרוזים. מאוחר יותר שופרו היחסים והוא קיבל את נצרת תחת שלטונו. עלי שהיה איש מלחמה דרש מאביו לתת לו את דיר חנא ואת דיר אל-קאסי (מצפון-מערב לחורפיש). כאשר יצא בראש צבאו להילחם בצבא אביו, שבראשו עמד אחיו עות'מאן, ניגף, ביקש את סליחת אביו וקיבל את דיר אל-קאסי תחת שליטתו.

מקרה דומה היה עם סעיד שבקש את טורעאן ואת חיטין. דאהר סירב, סעיד ועלי ניגפו על ידי צבאו של דאהר שבראשו עמד אז עות'מאן, שבאותה תקופה היה ביחסים טובים עם אביו. כניעת הבנים ובקשת הסליחה הקנו לסעיד את השליטה בשני הכפרים.

הבן הרביעי עלי, שראה כי לאחר שנכנעו לאבי המשפחה קיבלו שלושת המורדים את בקשותיהם, מרד אף הוא ודרש לקבל לידיו את דיר חנא. דאהר יצא בראש פרשיו כנגד עלי, שברח מהכפר והשאיר את נשותיו וילדיו. רחמיו של דאהר גברו בו והוא ויתר, ועלי קיבל את הכפר לשליטתו.

בניו של דאהר אל-עומר לא דמו לאביהם – הם ראו בתפקיד השליט אך ורק את טובתם, והדאגה להגדלת עושרם האישי דחפה אותם כל פעם להגדיל את שליטתם בחלקי ארץ נוספים. פרופ' אוריאל הד (הייט), בספרו "דאהר אלעמר שליט הגליל במאה הי"ח פרשת חייו ופעולותיו", מעלה שלוש סברות ליחסו זה של דאהר אל בניו – התנגדות לדרישותיהם, יציאתם למלחמה כנגד האב, הכנעתם בקרב ומילוי דרישותיהם:

1. דאהר אל-עומר נהג כלפי ילדיו בשיטת הפרד ומשול, או בשיטת המקל והגזר.
2. את מלחמותיו עם בניו ראה כדרך לתרגל את חייליו כנגד אויבים חיצוניים.
3. הוא ראה במלחמות אלו מעין ספורט או הדגמה מי יכופף ידו של מי. הוא סמך מאד על רגש הסולידריות המשפחתית ("עצביה") שהיה מפותח מאד אצל שבטי הבדואים דאז. ואכן צדק.

התייר קונסטאנטן פרנסואה וולני (Volney), שביקר באזור בשנים 1783‏-‏1785, סיפר סיפור המצביע על מערכת יחסיו של דאהר עם בניו, באחד הקרבות שבהם צר דאהר על דיר חנא שבמצודתה התבצרו עלי ועות'מאן. ממכתב ששלח לדאהר אחד ממרגליו שהיה בקונסטנטינופול, נודע לו כי פחה דמשק החליט לנסות לקום ולהורגו. דאהר פנה אל שני בניו וביקשם להכין ארוחת ערב ולהזמינו למפגש איתם. הבנים נענו לבקשה ופתחו לפניו את שערי המבצר, ולאחר שסעדו את ארוחת הערב, הקריא להם את המכתב. מיד התארגנו הבנים ויצאו כנגד הפחה, וכך הסתיים "המרד".

מרידות אלו פרצו בעיקר בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-17. בקרב האחרון של דאהר, לא היו בניו לידו, משום שלא רצו לעזור לאביהם. היה זה סופו וסופם.

אחרי מותו, המשיכו בניו לשלוט על חלקים מהגליל

• עות'מאן נשאר מושל נאחיית שפרעם והעביר מס לאחמד פאשה אל-ג'זאר.
• אחמד נשאר מושל נאחיית טבריה
• עלי שהיה מושל נאחיית צפת ביקש מהשער הנשגב למנותו מושל על הגליל ושלט על יישובים עשירים ובהם בקעת בית הכרם, אבו סנאן, ירכא, יאנוח ג'ת, ג'וליס, ראמה, סאג'ור, בית ג'אן. אחרי שניסה לכבוש את עכו, יצא אחמד אל ג'זאר למסע צבאי. כבש את כל מצודותיו של עלי, הרג אותו ושלח את ראשו של עלי לקונסטנטינופול.

קשריו עם הסוחרים האירופאים

במקביל לפועלו בהגדלת השטח שהיה תחת חסותו, דאג דאהר אל-עומר לחזק את קשריו עם הסוחרים האירופאים תוך שהוא מתחרה בהם.

בתקופתו היו עמקי הגליל מרכז גידול כותנה. הסוחרים הצרפתים היו נוהגים לקנות את היבול שנה מראש (דמאן) תוך שהיו משלמים לחקלאים סכומים נמוכים. הכותנה השיגה בנמלי צרפת מחירים טובים ואת ההפרש היו הסוחרים משלשלים לכיסם. דאהר אל-עומר הציע לחקלאים סכום גבוה במקצת ובנוסף - סידור ענייני המס בהם היו חייבים החקלאים והצליח לרכוש את רוב יבול הכותנה בעצמו. את הכותנה מכר לאותם סוחרים ברווח והם שינעו אותה לצרפת.

שודדי הים המלטזיים ששלטו בים התיכון במאה ה-18, נהגו גם לפשוט על ערי החוף. השלטון העות'מאני היה חסר אונים. בשנת 1756 שדדו הפירטים חמש אוניות מסחר ליד יפו. סוחרי העיר הערביים פשטו על הסוחרים האירופאים ועל המנזר הפרנציסקני ואיימו להוציאם להורג. בקושי רב הצליח סגן הקונסול הצרפתי להצילם. הסולטאן פנה מספר פעמים לממשלת צרפת, וראש המסדר המלטזי הבטיח אף הוא לטפל בבעיה, אבל השוד נמשך. השודדים ביקשו למכור את שללם בעכו. דאהר שהבין את האפשרות לפתח בדרכים אלו את קשריו עם אירופה ונענה ברצון לבקשות. כאשר נודע הדבר לשלטון בקונסטנטינופול נקרא דאהר לסדר. הוא מיהר לרחוץ בניקיון כפיו, צייד שתי ספינות בכלי מלחמה ודרש מהן לגרש מחופי עכו את כל הספינות הפיראטיות, אך לאמיתו של דבר רכש את השלל בלב-ים והביאו בספינותיו הוא לנמל.

ערעור מעמדו של דאהר

בשנת 1757 פוטר הוואלי של דמשק מתפקידו ומעמדו של דאהר אל עומר בקרב השלטון העות'מאני נתערער. המושל החדש, חוסיין אבן מכי, שם לעצמו כמטרה להחזיר את כל השטחים שסיפח לעצמו דאהר אל-עומר מאיילט דמשק. עם שובו מליווי מסע עולי הרגל לחג', נשדד אבן מכי על ידי שודדים. השודדים לא יכלו למכור את שללם במדבריות ערב, ולכן הציעו את השלל למכירה לדאהר, שלא עמד בפיתוי, ורכש את השלל. הידיעות על שדידת עולי הרגל וקניית השלל על ידי דאהר פשטו בכל רחבי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן הורה להוציא את ואלי דמשק להורג, וחשד כבד הוטל על דאהר אל-עומר שהיה מיודד עם הבדואים. מאז כיבוש חיפה בשנים 1750–1751 לערך ראה השלטון באיסטנבול את כוחו של דאהר שהלך וגדל בחשש רב. קשריו עם שודדי הים ושודדי המדבר היו גלויים. בשנת 1760 מונה עות'מאן אל-ח'ארג'י כמושל איילט דמשק. אל-ח'ארג'י היה ידוע כאדם תקיף, והמשימה העיקרית שהוטלה עליו הייתה הטלת מרות על דאהר אל-עומר. מיד עם כניסתו לתפקידו החל אל-ח'ארג'י להתגרות בדאהר על ידי העלאת דמי החכירה והפיכת המתנות למס שנתי קבוע. בחודש מאי 1761 קיבל אל-ח'ארג'י אישור לחזור ולספח את חיפה לתחום שלטונו. קבוצת חיילים נשלחה באונייה לתקוף את חיפה. דאהר, שקיבל מידע על כך מנאמניו הרבים, המתין לכוח ופגע בו, והכוח נמלט. בעקבות התקפה זו הרס דאהר את כל חיפה אל-עתיקה, ובשנת 1761 בנה אותה שוב במרחק של כשלושה קילומטר מזרחה משם, (בין כיכר פריז וקריית הממשלה של היום), תוך שהוא מבצר אותה בחומות. לשם הגנה על העיר בנה מעליה מצודה שנקראה "בורג' א-סלאם" (במקום בו נמצא היום גן הזיכרון).

כשלוש שנים מאוחר יותר ניסה אל-ח'ארג'י את מזלו מחדש ושלח כוח גדול לתפוס את דאהר. דאהר שהיה אז בסכסוך עם בניו בדיר-חנא, השלים עם בניו ושלח את בנו עלי בראשות 500 חיילים כנגד הכוח של אל-ח'ארג'י. מהכוח הצליחו בודדים לברוח והשאר נהרגו. ניסיונות נוספים, לא צבאיים, לא צלחו ודאהר אל-עומר נשאר מושל הגליל.

המלחמה הגדולה וסופו של דאהר

בשנת 1760 מונה ידידו של דאהר, עלי ביי אל כאביר, לשליט מצרים. ביי הסתכסך עד מהרה עם השלטון העות'מאני המרכזי ועם הוואלי בדמשק. ב-1769 דרש הסולטאן מעלי ביי לאסוף חיל של 12,000 איש על מנת לסייע במלחמה העות'מאנית-רוסית. עלי ביי ציית לפקודה, אך משנאסף החיל, החליט הסולטאן כי חיל כה רב יכול לשמש את עלי למטרות שונות ולמרידות כנגד השלטון המרכזי (המכונה "השער"). השער שלח שליחים למצרים עם פקודה סודית לרצוח את עלי ביי. משאלו נתגלו על ידי עלי ביי, הכריז זה על עצמאות מצרים. דאהר סייע לביי בכך שעצר את הכוחות שנשלחו מדמשק לדכא את כוחו של עלי ביי.

קבר בלתי מסומן בבית קברות מוסלמי עתיק ברח' אחד העם בעכו, עליו מצביעים תושבי המקום כקברו של דאהר אל עומר

בשנת 1771 שלח עלי ביי כוח של 30,000 חייל לכבוש את דמשק. בסיועו של דאהר, עבר המפקד המצרי עבד א-דאהב דרך ארץ ישראל אל דמשק וכבש אותה. בסוריה שינה א-דאהב את טעמו והחליט לכרות ברית עם "השער". א-דאהב חזר עם חייליו למצרים, ועלי ביי נאלץ להימלט לעכו, שם קיבל אותו דאהר.

בעכו פעלה הברית בין דאהר, עלי ביי והאימפריה הרוסית. ספינה רוסית שעגנה בעכו סיפקה לדאהר ולעלי ביי אספקה, וכן תגבורת של 3,000 חיילים מאלבניה. הכוח המשולב כבש עתה את חלקה הגדול של ארץ ישראל, כולל יפו ועזה, וב-11 ביוני 1772 הביס כוח ימי טורקי, בקרב ליד צידון בו נעזרו בספינות רוסיות.

בפברואר 1773 חזר עלי ביי למצרים, אך הובס על ידי כוחותיו של א-דאהב ומת שם. כוח של כ-60,000 חיילים בראשותו של א-דאהב עלה ממצרים, צר על יפו וכבש אותה, כבש את חיפה והגיע לעכו, אך מותו הפתאומי של א-דאהב הביא לחזרתם של חיילים אלו למצרים. בינתיים, ב-21 ביולי 1774 נחתם הסכם קוצ'וק קאינרג'ה שסיים את המלחמה בין רוסיה לאימפריה העות'מאנית, השער הנשגב היה יכול להפנות את כוחותיו לטיפול בבעיות פנים בעוד דאהר אל-עומר נותר ללא תומכים. הייתה זו ההזדמנות של הממשל המרכזי להיפטר ממנו.

שנות השבעים הראשונות של המאה ה-18 היו שנים של מלחמות בלתי פוסקות בין דאהר והצבא העות'מאני, כאשר פעם התומכים בדאהר הם המצרים ופעם אחרת הרוסים, וכאשר המטרה היא לגרום למפלת העות'מאניים. ביניהם הקרב בזחלה אשר לאחריו הפכה כל ארץ ישראל להיות תחת שליטת דאהר אל-עומר. בחודש אוגוסט 1775 הגיע כוח ימי עות'מאני למפרץ חיפה. מפקד הכוח הודיע לדאהר שבא לתבוע את המסים שדאהר היה חייב לשלטונות, ולדרוש ממנו שיפנה את העיר עכו. שבועיים ימים נמשך המשא ומתן בין הקפודאן (מילולית "קפטן הים", מעשית האדמירל של הצי העות'מאני) "חסן פאשא אל-ג'זאירלי" ודאהר. בו בזמן עלו כוחות יבשתיים בפיקודו של אחמד אל-ג'זאר לכיוון עכו על מנת להדק את המצור גם מצד היבשה. הצי העות'מאני פתח בהרעשה במטרה להכניע את העיר. חלק מחייליו של דאהר התמרדו וסירבו לירות כנגד הצי. כאשר נודע לדאהר שחייליו מרדו בו, הבין את מצבו, אסף את מעט הנאמנים לו, לקח את נשותיו ויצא מהעיר. כאשר הבחין שפילגשו עיישה חסרה, האטה השיירה את דרכה. קבוצת חיילים שהבחינה בו ירתה בו למוות, כרתה את ראשו והביאה את הראש הכרות לדניזלי, שהיה שר צבאו ואשר בגד בו ברגע האחרון. היה זה ב-29 באוגוסט 1775. ראשו הכרות נתלה בחזית ארמון הסולטאן בקונסטנטינופול למען יראו וייראו. מקום קברו אינו ידוע בוודאות. סברה אחת היא שמקום קבורתו באתר ליד חוף הים מצפון לחומת עכו וסברה נוספת היא שהוא קבור בקבר בלתי מסומן בבית קברות מוסלמי עתיק ברחוב אחד העם בעכו, היכן שהיה הכפר מנשיה, בסמוך למקום המכונה "מקאם אבו עתבי" (אבו עתבי, לוחם מוסלמי מזמן הצלבנים, שנהרג בזמן המצור על עכו).

את דאהר החליף אחמד פאשה אל-ג'זאר שמונה כמושל עכו ב-1775.

מורשתו והנצחתו של דאהר

שלט המכריז "רח' ט'אהר אל-עומר" על גבי חנות בעראבה המצויה בסמוך לביתו של עומר אל זיידאני, העומד עדיין במרכז הכפר

שנות שלטונו של דאהר השאירו חותם על הגליל. דאהר העביר את מרכזי השלטון בנפות המקומיות למקומות חדשים, דבר שחיזק את שלטונו באותם מקומות. אחד הסמנים החשובים ביותר של תקופתו הייתה הביטחון והסדר שהקנה לארץ. הוא הצליח להכפיף את השליטים המקומיים וראשי השבטים הבדואים למרותו ודרש מהם לשמור על ביטחון הדרכים והגנת כבוד הנשים. ר' יעקב בירב בספרו 'זימרת הארץ' כותב: "ובזמן השיך ההוא נחה שקטה הארץ וכל שרי העיירות המליכוהו עליהם... ועתה באותם הדרכם הולכים ובאים (עוברי אורח) וכספם בידם ואין מכלים דבר ועל זה כולם משתחווים לו, כי הטיל אימה יתירה על אורבי הדרכים". הנהנים ביותר בתקופת שלטונו היו הפלאחים הכפריים אשר פחד הבדואים הוסר מהם. המסים שנגבו היו המסים הסדירים, ובשנים של בצורת אף זכו לקבל הלוואות כספים למען יוכלו לרכוש זרעים. מתוך היכרותו עם בני הארץ, ידע לקרב בני עמים אחרים, יהודים כנוצרים, אשר האמין כי בידע שלהם יוכלו להוסיף לנתיניו. אי לכך, הרשה לחדש את היישוב היהודי בטבריה ובכפר יאסיף. לנוצרים אישר לשפץ את הכנסיות ההרוסות. הפסקת השוד בדרכים, גביית מסים מוסדרת וסיוע לסוחרים בגביית חובות, כל אלה הביאו להעברת מרכז הכובד של הסחר מאירופה לעכו במקום לצידון. עכו הפכה לבירת המסחר של האגן המזרחי של הים התיכון. כל אלה קיבעו את מקומו ומעמדו של דאהר אל-עומר כאחד מגדולי השליטים בתקופה העות'מאנית בארץ-ישראל.

מפעלו של דאהר אל עומר נתפס כיום באופנים שונים, במיוחד לאור הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רבים מתייחסים אליו כאחד ממבשרי הלאומיות הפלסטינית. תפיסה זו אינה נפוצה רק בקרב הערבים, ואישים כיצחק בן צבי כתבו כי דאהר עשה ניסיון בן 35 שנה להקים מדינה ערבית בארץ ישראל ועם זאת יש הטוענים כי היה "ציוני", ומעלים על נס את יחסו ליהודי טבריה^{[דרושה הבהרה]}. עטאללה מנצור כתב כי על אף שדאהר היה אחד מגיבוריה הגדולים של התנועה הלאומית הפלסטינית, הרי שהיה "ציוני", ולא רק שהביא את היהודים לטבריה, אלא גם בנה להם בתי כנסת, והם גמלו לו מצידם בנאמנות.

על שמו של דאהר רחובות בערי ישראל, כבחיפה, בעכו, ובעראבה בסמוך לבית אביו העומד עדיין במרכזו העתיק של הכפר.

אתרים הקשורים בדאהר ובניו

מבנה	יישוב	שנת הקמה	הערות	תמונה
המצודה	שפרעם	1768/9	נבנתה על ידי עות'מאן, בנו של דאהר
אל בורג' (המבצר)	שפרעם	1768/9	נבנה על ידי עות'מאן, בנו של דאהר, על בסיס מבנה צלבני קודם
מסגד וביצורים	אעבלין	1768/9
שיפוץ והרחבת מבצר ג'דין	יחיעם
שיפוץ המצודה	ספוריה
ח'אן א-שונה	עכו		מחסן התבואה
חאן א-שוורדה	עכו	1749	חאן הסוחרים
מסגד אל-מועלק	עכו
השוק הלבן	עכו
החומה הפנימית	עכו
בורג' אל-חזינה	עכו		האוצר
קברו של דאהר - מקאם אבו עתבי, מנשייה	עכו
החמאם הקטן	עכו
מבצר אל-חרבג'	על תל רגב בכניסה לכפר חסידים
בורג' א-סלאם	חיפה	1762	המצודה שכנה בקצה הצפוני של "גן הזיכרון". בעת הכשרת הגן בשנות ה-50 נעלמו שרידי המצודה
תוספת למבצר ראש מיה	חיפה		רושמיה
מסגד א-זע'יר	חיפה		המסגד הקטן
מסגד א-זידאני	טבריה
מצודת צולייבי	טבריה
חומת טבריה	טבריה
שיפוץ מסגד הים	טבריה		חאג' יוסף
בית הסראייה	טבריה
הארמון והמסגד	דיר חנא		סעד
ברכת עלי דאהר	טבחה		ליד המנזר הפרנציסקני
הכנסייה הגרמנית	טבחה		חמשת הלחמים
הבית של עומר זידאני	עראבה		מול המסגד הישן
בית הסראייה	נצרת	1730	הבית בו התגוררה אשתו הראשונה
מבצר חניפס	שריד
מבצר ג'בתא	גבת

לקריאה נוספת

• ר' יעקב (בן חיים) בירב, "הרפתקאות מחדשי היישוב בטבריה", בתוך: זכרונות ארץ ישראל מאת אברהם יערי, כרך א' פרק ב', הוצאת ספרים מסדה, רמת גן, 1974, 1983, עמודים 74–100
• ר' יעקב (בן חיים) בירב, זמרת הארץ : פרשת המלחמות בין פחת דמשק ומושל טבריה בשנות תק"ב-תק"ג (מבוא והערות: מאיר בניהו), סדרת "מקורות – ארץ-ישראל" א', הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ו
• נתן שור, "‏הכרך השני של ספרו של ג'יובני מריטי על מלחמות דאהר ‏אל-עמר ‏בשנים 1772–1774", קתדרה 78, ‏דצמ' ‏‏1995, עמ' 43–48 ‏
• אוריאל הד (הייט), דאהר אל-עומר שליט הגליל במאה הי"ח: פרשת חייו ופעולותיו, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1942, 1969

• Ahmad Hasan Joudah, Revolt in Palestine in the Eighteenth Century: the era of Shaykh Zahir al-Umar, Princeton, N.J.: Kingston Press, 1987

קישורים חיצוניים

• בני נחשון, ‏המצור על טבריה על פי זמרת הארץ על פי ר' יעקב בירב, קתדרה 14, ינואר 1980
• נתן שור, ‏הכרך השני של ספרו של ג'יובני מריטי על מלחמות דאהר אל-עמר בשנים 1772–1774, קתדרה 78, דצמבר 1995, עמ' 48-43
• יואב קרני, מן הארכיון: לפעמים הוא מנחש שלום, לפעמים הוא מנחש מלחמה. מסע וירטואלי אל מוחו של יאסר ערפאת, בבלוג "יואב קרני בוושינגטון", 14 בספטמבר 2003
• מאמר העוסק בפיראטים המלטזיים ובקשריהם אל דאהר אל-עומר
• יגאל צור, דאהר אל עומר: השליט העליון והגליל התחתון, באתר ynet, 19 בדצמבר 2005 (טיול בגליל בעקבות דאהר אל-עומר)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] דאהר אל-עומר23491476