ג'ובאני מריטי
| מקצוע | אנטיקוואר, איש מדע, היסטוריון |
|---|---|
| פטירה | פירנצה, ממלכת אטרוריה |
ג'ובאני מַרִיטִי (Giovanni Filippo Mariti; 4 בנובמבר 1736, פירנצה – 13 בספטמבר 1806, פירנצה) היה היסטוריון ואיש מדע איטלקי. נודע במסעותיו ובכתביו על הלבנט.
קורות חייו
ג'ובאני מריטי נולד בפירנצה וגדל בה ובליבורנו, שבה למד מדעי הטבע וכן אנגלית וצרפתית. ב-1760 נסע למזרח, עבר בקפריסין, שהייתה אז חלק מן האימפריה העות'מאנית, וממנה הפליג לסוריה ולארץ ישראל. הוא שהה למעלה משנה בעכו כסוכנם של סוחרים אנגלים. ב-1762 השתקע בלרנקה שבקפריסין שבה הועסק בנציגות של דוכסות טוסקנה. ב-1767 חזר מריטי וסייר ברחבי ארץ ישראל. שהות זו בלבנט הניבה את חיבוריו על אודות קפריסין, סוריה וארץ ישראל ועל האירועים באזור בזמנו. לאחר שובו לביתו ב-1768, ועד מותו, מילא מריטי תפקידים שונים במינהל של דוכסות טוסקנה. תחילה פעל בתחום התברואה, וזאת על סמך ניסיונו בלבנט, שם היה עד לאירועי מגפת הדֶבֶר שפשטה ב-1760 בסוריה ובקפריסין ודיווח עליהם בפירוט. בהמשך הועסק בפיקוח על תחנת ההסגר בנמל ליבורנו, שבה עוכבו בעיקר נוסעים ויורדי-ים מהמזרח מחשש להעברת מחלות. ב-1790 חזר לעיר פירנצה וכיהן במשרות מינהליות שונות, חלקן בארכיבים של הממשל. עניינו של מריטי השתרע מבוטניקה וחקלאות ועד להיסטוריה, והוא היה פעיל באגודות מדעיות ("אקדמיות") שונות. בין היתר השתייך לחוגי הבונים החופשיים שזכו לאהדת הדוכס של טוסקנה, פטר ליאופולד מבית הבסבורג-לורן.
כתביו
ג'ובאני מריטי פרסם חיבורים שונים, שעיקרם מוקדש לארצות הלבנט. טיטוס טובלר, שערך ביבליוגרפיה מקיפה של חוקרי ארץ ישראל (1867), כתב כי "ניתן לטעון שלא אדוארד רובינסון, אלא [מריטי] הוא אבי ההיסטוריוגרפיה המודרנית [של ארץ ישראל]".[1]
חיבורו המוכר ביותר של מריטי הוא "מסעות באי קפריסין, בסוריה ובארץ ישראל בשנים 1760–1768". חמשת כרכיו הראשונים, שראו אור לראשונה בשנים 1769–1776, זכו בתוך שני עשורים למהדורות תרגום בגרמנית, אנגלית וצרפתית והקנו לו שֵׁם באיטליה ומחוצה לה.[2] כמחצית הכרך הראשון מוקדשת לקפריסין, והיתר – לסוריה ולארץ ישראל. בספרי ה"מסעות" שלו תיאר מריטי את המקומות בארצות המזרח העותמאני שבהם ביקר ושהה, את תושביהם על עדותיהם ומנהגיהם ואת הממשלים והמוסדות השונים. ב-1787 פרסם חיבור נוסף בשני כרכים על האזור בשם "מסע לירושלים ולחופי סוריה", וכשנתיים אחריו ראה אור חיבורו על "תולדות המצב הנוכחי של העיר ירושלים".
עיסוקו של מריטי בהיסטוריה הוביל לחיבוריו על הממלכות הצלבניות. ב-1776 פרסם כרך שישי בסדרת ה"מסעות" שיוחד לתולדות ממלכת ירושלים הצלבנית.[3] על סמך מסמכים שמצא בגנזכים בפירנצה פרסם ב-1781 "זכרונות היסטוריים של הנזיר הפלורנטיני קורביצי" (הפטריארך הלטיני של ירושלים בשנים 1194–1202), שיוחסו לו כתבים היסטוריים שונים. ב-1784 פרסם את "הכרונולוגיה של מלכי ירושלים הצלבנית", שנסב בעיקרו על בית ליזיניאן (אנ'), שליטי ממלכות קפריסין וארמניה הקיליקית הצלבניות. באותה שנה ראה אור ספרו על כנסיית הקבר בירושלים.[4]
כתביו של מריטי על הלבנט נשענו על היכרותו עם האזור, על חקרנותו ועל ידיעותיו בערבית ובטורקית. הוא כתב שני חיבורים על אירועים בני זמנו באימפריה העות'מאנית – "המלחמה שהבעירה את סוריה ב-1771 על ידי צבאו של עלי ביי ממצרים" ו"תולדות המלחמה בסוריה עד קיצו של עלי ביי".[5] ב-1787 ראה אור חיבורו של מריטי על "תולדות האמיר הדרוזי פח'ר א-דין אל-מעני השני", שליט לבנון בראשית המאה ה-17, שמרד בטורקים וגלה לטוסקנה בחסות שליטיה מבית מדיצ'י.[6]
ב-1787 ראה אור חיבורו על החשישיים ועל אגדת מנהיגם סינאן, "שליט ההר",[7] שבו ביקש מריטי להבהיר את תופעות הטרוריזם בארצות הלבנט ואת מקורן. בחיבור זה באה לביטוי עמדתו האתאיסטית של מריטי השוללת אמונה צייתנית ללא עוררין.
על סמך ידיעותיו בבוטניקה וניסיונו בתחום התברואה פעל מריטי לשיפור החקלאות בטוסקנה. הדחף לכך היה מכת הרעב באזור בשנים 1759–1764 וכן ההכרה שהחרפת המגפות מקורה בתת-תזונה. מריטי המליץ על אימוץ שיטות חקלאות שלמד במזרח. תרומותיו החשובות לקידום הכלכלה היו בשיפור ייצור היין ובאיקלום צמחי תועלת. ב-1772 פרסם את ספרו על יינות קפריסין, וב-1776 – את הספר על הצמח פּוּאַת הצַבָּעים (Rubia tinctorum), שימושו בצביעת אריגים ואפשרויות גידולו באירופה. בספרו "מסע בגבעות פיזה" (1797–1799) הציג מריטי סקר שיטתי של החקלאות באזור וכן סקר גאולוגי ומינרלוגי, שנועד לבירור סגולות מֵי המרפא במקומות שונים והיָכְלָה הכלכלית שלהם.[8]
קישורים חיצוניים
כתבים של ג'ובאני מריטי הזמינים לקריאה במרשתת
- רשימת כתביו של מריטי בקטלוג הספרייה הלאומית של צרפת
- כתביו של ג'ובאני מריטי בספריית משמורת ארץ הקודש בבית הספר הפרנציסקני למקרא בירושלים
- רשימת כתביו של ג'ובאני מריטי בספרייה הלאומית
- Renato Pasta, "Giovanni Mariti", in: Dizionario Biografico degli Italiani, 70 (2007), pp. 592-595 (באיטלקית)
הערות שוליים
- ^ נתן שור, מסע אל העבר, מסה על העבר: לתולדות התקופות הממלוכית והעות'מאנית בארץ ישראל, ירושלים: אריאל, 1998, עמודים 171–172
- ^ פריט 1485 ב-Bibliotheca Geographica Palaestinae של ריינהולד רֵריכט
- ^ הכרךזמין לקריאה במרשתת (באיטלקית)
- ^ ג'ובאני מריטי, כנסיית הקבר בירושלים, 1784 (באיטלקית)
- ^ ראו: נתן שור, "הכרך השני של ספרו של ג'ובאני מריטי על מלחמות דאהר אל-עומר בשנים 1772–1774", קתדרה 78, דצמ' 1995, עמ' 43–48
- ^ מריטי הקדיש את הספר לאיש חסדו, דוכס טוסקנה פטר ליאופולד (הוכתר כקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" בשנים 1790–1792), שראה עצמו כממשיכם של בני מדיצ'י
- ^ شيخ الجبل משמעו "שליט ההר", אך בתרגום המילולי לשפות אירופה ומהן לעברית הפך ל"זקן מן ההר"
- ^ בית ספר ללימודי טבע, שהוקם בשנת 1999 בעיר פיזה, נקרא על שמו של ג'ובאני מריטי
27900255ג'ובאני מריטי