חנה שפיצר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף בית ספר שפיצר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חנה מרים שפיצר
לידה 13 בינואר 1886
ירושלים האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית
פטירה 9 בפברואר 1955 (בגיל 69)
ירושליםירושלים ירושלים ישראלישראל ישראל
מקום קבורה בית הקברות סנהדריה
מקום מגורים שכונת הבוכרים ירושליםירושלים ירושלים
ידועה בשל תרומתה לחינוך בנות בירושלים
תקופת הפעילות 1918–1955 (כ־37 שנים)
מקצוע
תפקיד מייסדת מוסדות חינוך לבנות (שפיצר) ירושלים

חנה מרים שפיצר (ז' בשבט ה'תרמ"ו, 13 בינואר 1886 – י"ז בשבט ה'תשט"ו, 9 בפברואר 1955) הייתה מייסדת ומנהלת תלמוד תורה לבנות א' בירושלים, בית חנה ובית ספר רוחמה. מנהלת, מורה, מחנכת ואשת חינוך.

קורות חייה

נולדה בירושלים, לרב צבי אשר כהנא שפירא ולחיה מיכלא. חמיה שמואל זנוויל שפיצר היה מחשובי עסקני היישוב הישן בירושלים. כבר בצעירותה התבלטה במנהיגותה וכונתה "אם הבנות".[1] כבת היישוב הישן היא קיבלה חינוך בביתה ומעולם לא למדה השכלה פורמלית. אביה שחינוך ילדיו היה חשוב לו, שכר מורים פרטיים ללמד את בניו וחנה למדה יחד איתם. שפיצר הייתה אוטו-דידקטית וקראה ספרים כל לילה בביתה עד השעות הקטנות.[2] נישאה לחיים שפיצר ונולדו להם 7 ילדים אך שניים נפטרו בילדותם. ב-1918 היא ייסדה את בית הספר תלמוד תורה לבנות החרדים בבית יהודיוף בשכונת הבוכרים שנודע גם בשם בית הספר שפיצר אשר שפת ההוראה בו הייתה עברית,[3] וכך ייסדה את בית הספר העברי הראשון לבנות בירושלים. זמן קצר לאחר הולדת ביתה הצעירה שושנה, חיים ירד לארצות הברית לצורך עסקיו אך כנראה גם בעקבות התנגדותו לבית הספר.[3] את ילדיה היא גדלה לבד, במקביל לניהול בית הספר.

רקע להקמת בית הספר

חותמת ת"ת לבנות א' ירושלים

התפשטות תנועת ההשכלה באירופה וחשש של היהודים מחילון והתבוללות, הובילו לפתיחת בתי ספר לבנות, דבר שלא היה מקובל עד אז בחברה היהודית.[4] החשש מפגיעה רוחנית בבנות, שלא זכו לחינוך כמו הבנים, הצריכה הקמת בתי ספר לבנות באירופה ובהמשך בארץ ישראל. עם זאת בתי ספר שנפתחו בירושלים זכו להתנגדות רבה בקרב אנשי היישוב הישן, ואף הוטל עליהם חרם. בעקבות מלחמת העולם הראשונה הדרדר המצב בירושלים, שפיצר שראתה את ה"התנונות החמרית ורוחנית",[1] שהובילה עד כדי הידרדרות בנות רבות מבחינה מוסרית[5] חיפשה פתרון מידי שיוציא את הנערות הצעירות ממעגל העוני, הבטלה, רעב וחולי. שפיצר לא חיכתה לסיוע מהארגונים הגדולים, והחלה ללמד בביתה ילדות ונערות קרוא וכתוב. לאחר מכן שפיצר מיסדה את חוג הבית שלה, והקימה בית ספר דתי שייתן לנערות חינוך ערכי וכלים להתפרנס. בבית הספר לימדו תפירה בתקווה שבמקצוע שרכשו תוכלנה התלמידות להתפרנס ולצבור נדוניה שתעזור להן לקבל שידוך טוב יותר. בית הספר משך אליו תלמידות מבתים דתיים וחרדים[2] שנמנעו מלשלוח את בנותיהם לבתי הספר למל, אוולינה דה-רוטשליד ואליאנס שכבר היו בירושלים אך לימדו בשפות זרות ונחשבו מודרניים לאנשי היישוב הישן. אף על פי שמשפחתה של חנה שפיצר הייתה מאנשי היישוב הישן ושפת הדיבור שלה הייתה יידיש היא החליטה שבבית הספר ילמדו בשפה העברית. החוגים הקנאים בירושלים התנגדו לבית סיפרה. הם העבירו ביקורת חריפה על שימוש בשפה העברית כשפת ההוראה ואיימו בחרם על משפחות שישלחו את בנותיהן לבית הספר. מנגד אבא שלה תמך מאד בהקמת בית הספר.

לצורך הקמת בית הספר שפיצר ניסתה לגייס כספים מארגונים שונים. תחילה פנתה לאגודת ישראל שחמיה שמואל זנוויל שפיצר היה אחד הפעילים החשובים בה. אנשי אגודה התנגדו ללימוד בשפה העברית ולא ראו צורך בבית ספר לבנות. לאחר שנדחתה על ידי הגופים החרדים פנתה לקבל סיוע מהגופים הציונים דבר שגרר חרם על בית ספרה מטעם החרדים. בשנת 1919 "המזרחי" נטל את חסותו על בית הספר, אך שפיצר סרבה להכניס את השם "מזרחי" בשם המוסד, כדי שאנשי היישוב הישן לא ימנעו משליחת בנותיהם לבית הספר.

אידאולוגיה החינוכית והדתית

חנה גדלה והשתייכה ליישוב הישן. על אף היותה פורצת דרך וחלקה על תפיסתם של ראשי היישוב הישן בנוגע לחינוך הבנות, עמדתה בנושא לא נועדה להילחם בדת אלא לחזק אותה. מטרתה הייתה לעצור את ההידרדרות הרוחנית-דתית של הבנות. בתפיסתה הדתית היא התנגדה נחרצות לחינוך מעורב, ולכן בית הספר שהיא יסדה היה לבנות בלבד. בנוסף היא התנגדה לתנועות נוער מעורבות, והקימה את תנועת הנוער לבנות "בת-עמיה". שכר הלימוד היה נמוך, על מנת לאפשר גם לבנות עניות ללמוד בבית הספר.

הסיבות להקמת בית הספר על פי חנה שפיצר היו:[6]

"בית הספר העברי החרדי לבנות, שהציג לעצמו מטרה משולשת: א) חנוך מתאים לרוח העם, הנאמן למסורתו הישראלית, בכוון של תורה עם דרך ארץ; ב) דאגה למצב הבריאות של הבנות (שהיה ירוד מאד); ג) שפור מצבה החמרי של בת ירושלים, הנתונה במצב חמרי קשה והכשרתה לקראת תחיית האומה במולדת"

— חנה שפיצר, מוסדות החנוך לבנות (שפיצר) ירושלים. ה'תש"ז.

אידאולוגיה דתית

קהל היעד של בית הספר, היה הדתיים והחרדים שלא היו מעוניינים בחינוך של בתי ספר מודרניים. בית הספר של שפיצר היה הכתובת המתאימה לחינוך בנותיהם. (נראה שמהסיבה הזאת היא סירבה להכניס את השם "המזרחי" לשם בית הספר). כאשר הגיע דרישה מ"המזרחי" להעביר חלק מסמכויותיה לאנשי חינוך של המזרחי, היא התנגדה בתוקף שכן ראתה את עצמה כיחידה שיכולה לגשר בין ההורים החרדים ובין מערכת החינוך הדתית.[2]

ההורים הם מסוג חרדים קיצוניים ללא כל פשרות. דרישותיהם בעניני חינוך והתנהגות הן יותר קיצוניות מבי"ס רגיל אחר. כל שינוי פרסונלי יחרידם והם יחששו ששינוי זה יביא גם שינויים בלימוד ובחינוך ובלי כל ספק שהם יוציאו את בנותיהם מביה"ס...

— חנה שפיצר, בתגובה לדרישה לחלק את סמכותיותה, תר"צ.

שפיצר ראתה חשיבות רבה בהענקת חינוך דתי מעמיק לתלמידותיה. לכן, הנחתה ללמד שיעורי תפילה בנוסף לשיעור תורה למען יבינו התלמידות את התפילה.[7]

אידאולוגיה חינוכית

שפיצר לא הסתפקה בחינוך התלמידות בלבד ועשתה מאמצים שחינוך בית הספר יגיע גם לבית התלמידות וישפיע על כל המשפחה.

אחת הדוגמאות לכך היא החינוך להיגיינה: בזמן הקמת בית הספר רוב התלמידות היו חולות בגלל חוסר חינוך להיגיינה ותזונה נכונה. הלימוד שהבנות ספגו בבית ספרה גרם לשינויים לטובה בבתיהן.

אידאולוגיה לאומית

על אף שגדלה ביישוב הישן ונישאה לאדם שהתנגד לציונות, הייתה שפיצר ציונית לאומית. בית הספר שלה היה חלק מ"המזרחי", היא תמכה רבות במאבק של האצ"ל ואף כתבה על כך בפרסומים.[8]

ברכתנו, כי הירחון הקטן והחדש יתפתח- כאמה ביתה, שיאריך ימים בהצלחה, והתחלתו תהא בשעה טובה. נקווה שתתחיל תקופה חדשה לעם ישראל בכל מקום ובארצו הקמה לתחיה, יתרבה חמר שמח על חגיגות מולדת ושמחת הגאלה ויצליח עתוננו לעזר להתקדמות סופרותינו הצעירות.

— חנה שפיצר, העבריה לקטנים, אדר תש"ח.

פעילותה החינוכית

ב-1918 היא יסדה את בית הספר תלמוד תורה לבנות המוכר גם כבית הספר שפיצר. בית הספר היה מראשוני בתי הספר הדתיים לבנות בירושלים והושם בו דגש על לימודים מקצועיים. שפת הלימוד בבית הספר הייתה עברית דבר שגרר ביקורת חריפה מצד היישוב הישן שהתנגד לשימוש בשפה העברית שלא לצורך לימוד תורה ותפילה.

מוסדות החנוך לבנות (שפיצר) בירושלים

בית הספר תלמוד תורה לבנות א' (שפיצר) בירושלים

חזית בית הספר שפיצר

בהקמת בית הספר היו כיתות גן, שתי כיתות יסוד וכיתת מלאכה. סה"כ היו 70 תלמידות. עם השנים בית הספר התרחב ונוספו כיתות נוספות. בשנת 1919 הצטרף בית הספר למערכת החינוך של "המזרחי". בשנת 1927 שפיצר פתחה בית ספר נוסף בשכונת קטמון הישנה וניהלה את שני בתי הספר במקביל. בשנת 1931 בית הספר עבר לבית יהודיוף. במלחמת העצמאות בעקבות הפגזות על שכונת הבוכרים, עבר בית הספר לשכונת קטמון ובהמשך יתפתח מזה בית הספר הממלכתי דתי "יהודה הלוי".

בית הספר היה לבנות בלבד והתלמידות היו דתיות מכל העדות, שמשפחותיהן היו מעוניינות בחינוך דתי אך גם בלימוד מקצוע. בין המורים נמנו פרופ' אליה שמואל הרטום ופרופ' משה דוד קאסוטו. לא כל המורים היו דתיים ומורות נשואות נתבקשו לבוא בכיסוי ראש. בכיתות הנמוכות רוב הצוות היו מורות. בית הספר עודד למצוינות והורים רבים התלוננו על עומס שיעורי הבית שהתלמידות נדרשו לעשות לאחר שעות הלימודים.

מסדרון בית יהודיוף שבו היה בית הספר שפיצר

בשנת ה'תש"ז הוציא בית הספר עלון לתורמים על מנת שיעזרו בבניית מבנה חדש שיתאים לצורכי בית הספר.

ביוני 1952 הונחה אבן הפינה למבנה חדש לבית הספר.

בית ספר למלאכה והשכלה

בשנת 1919 שפיצר הקימה בית ספר מקצועי שנועד ללמד מקצוע את בוגרות בית הספר היסודי, שהתקשו בלימודים עיונים. בית הספר שנקרא בית ספר למלאכה והשכלה, שכן ברחוב אהרון 6 בשכונת הבוכרים (בימינו רחוב ישראל אהרון פישל 6). במשך הזמן התבסס בית הספר בתור מוסד עצמאי. בפתיחת בית הספר הייתה כיתה אחת עם 10 תלמידות. ב-1940 למדו בבית הספר 40 נערות כאשר 30 מתוכם למדו בחינם![9] ב-1946 בית הספר גדל ל3 כיתות וכ-100 תלמידות.[6] התלמידות למדו 8 שעות ביום. ב-5 שעות הן למדו מקצוע וב-3 שעות הנותרות הן למדו לימודים השכלה כללית במקצועות: עברית, תנ"ך, חשבון, אנגלית, ציור, התעמלות ושירה. שלוש מחלקות ללימודי מקצוע היו מחולקות לשלוש שנות לימוד.

  • כתה א' - עבודות יד, תפירת לבנים וכל עבודות המחט.
  • כתה ב' - התמחות בתפירת בגדי ילדים.
  • כתה ג' - תפירת שמלות, חליפות ומעילים לגברות, גזרה ומדידה.

"רוחמה" בית ספר לבנות מזרחי

בשנת 1927 הקימה שפיצר שלוחה נוספת של בית הספר בשכונת קטמון, בשם "רוחמה" בית ספר לבנות מזרחי. שפיצר ניהלה אותו במקביל לת"ת לבנות א'. בשנת 1931 העביר "המזרחי" את ניהול בית הספר לפיבל מלצר.

בית ספר תיכוני מסחרי לבנות "בית חנה"

בשנת 1936 חנה שפיצר ייסדה בית ספר תיכוני למסחר לבנות, כדי להעניק השכלה תיכונית לבוגרות בית הספר היסודי ת"ת לבנות א'. למרות התנגדות שפיצר, חבר המורים של התיכון החליט לקרוא לבית ספר "גימנסיה לבנות בית חנה", או בקיצור "בית חנה" על שמה. בית הספר שכן ברחוב אהרון 6 בשכונת הבוכרים.

בבית הספר לימדו מגוון רחב של מקצועות: מתמטיקה, עברית, היסטוריה, אנגלית, תפירה, ערבית, תנ"ך, זמרה, גדנ"ע, משנה, פיזיקה, גאוגרפיה, דקדוק, התעמלות, הנהלת פנקסים, ביולוגיה, תלמוד, כימיה וספרות.[10]

תלמידות שסיימו את 4 שנות הלימוד קיבלו תעודת בגרות שהייתה כרטיס כניסה לאוניברסיטה.

בפתיחת בית הספר הייתה כיתה אחת עם 20 תלמידות. ב-1946 בית הספר גדל ל4 כיתות וכ-100 תלמידות.[6]

יחוד של בית הספר:

  • חינוך על פי רוח התורה.
  • השכלה עברית וכללית.
  • הכשרה למקצוע.
  • הכנה לבחינת הבגרות.

לבית הספר היו שתי מגמות, עיונית ומסחרית. מסקר שנעשה בין בוגרות בית הספר מתברר ש99% מבנות בית הספר מצאו עבודה.

  • 22% תפירה ומלאכת מחשבת.
  • 21% הנהלת משק.
  • 18% פקידות.
  • 17% מורות וגננות.
  • 10% אחיות.
  • 5% חקלאות.
  • 16% עבודות שונות.

סך כל האחוזים גבוה מ-100% שכן חלקן עבדו מספר עבודות.

ספרייה על יד בית הספר

בשנת ה'תש"ב הוקמה בבית הספר ספרייה כדי לאפשר קריאה, גם לתלמידות שאין ביכולתן לקנות ספרים. בפתיחתה היו בה כ-100 ספרים ולאחר שלוש שנים גדל מספר הספרים בספרייה ל-2500. מספר הקוראות עלה ל-400.

על יד הספרייה הוקם מועדון לקריאה ובו עיתוני ילדים.[11]

הספרייה הייתה פתוחה גם להורי התלמידות.

ארגון בת-עמיה

שפיצר דאגה לחינוך הבנות גם לאחר שעות הלימודים ולמטרה זו הקימה בשנת ה'תש"ה[12] את תנועת הנוער "בת-עמיה" בשיתוף בוגרות בית הספר.

מטרות התנועה:

א) להמשיך את התפתחותן ברוח שנתחנכו בבית הספר.

ב) לפתח בחברות הבנה לאומית ולהכניסן לתוך עבודה ציבורית לאומית.[1]

תנועת הנוער הנפרדת שמרה על סביבה רוחנית תרבותית ולאומית לתלמידות בית הספר. החניכות היו מכתה ה' ומעלה והועברו להן חוגים בנושאים מגוונים: ספרות כללית ותורנית, ארכאולוגיה, תפירה, ציור, חליל ועוד.

המדריכות קיימו מסיבות עונג שבת ושיחות ופעמים רבות היה מגיע מרצה אורח.

רבים מהמרצים שהוזמנו להרצות היו מאנשי האצ"ל והעבירו לתלמידות את משנתם הלאומית. לאחר אחת ההרצאות פגש דוד רזיאל את שושנה בתה של חנה ולימים הן נישאו.

הירחון "העבריה"

בשבט תש"ה יצא לאור עלון פנימי בשם "העבריה", ירחון פנימי להורים ונוער. הוא יצא באלף עותקים פעם בחודש. מטרת העלון כפי שנכתב בעלון הראשון:[13]

ירחון "העבריה" היוצא לאור זו הפעם הראשונה, על ידי חוג מחנכות עבריות בירושלים, תפקיד כפול לו ומכופל: לשמש מדריך לבוגרות, פנה להורים, מקום לביטוי לתלמידה ובמה למחנכת, במדוריו ירנו על החנוך בישראל ועל הלשון בבית, על נפש הילד ועל התזונה והבריאות ועל ענייני ספרות, כמו כן יתפרסמו מכתבי הורים ואל ההורים; בירחון יובאו חבורים נבחרים, מדות ודרך ארץ, זוטות בהשכלה וקטנים שהיו גדולים, תקוני לשון, שאלות ותשובות. רבות השאלות המנסרות בעולמנו הארץ-ישראלי, ולא תמיד מוצאת לה העבריה כצעירה כבוגרת - במה לביטוין. לכך מכוון ירחוננו "העבריה". ובכדי שהירחון ימלא את אשר הטילו עליו יוזמיו, זקוק הוא להשתתפות מצד ההורים והמורות, מצד הבוגרות והתלמידות הצעירות; הביאו נא את דבריכם את שיריכם והמית לבבכם, רעיון או מחשבה, תיאור או ציור, דברי תורה ודברי חכמה, איש איש כיכולתו, איש איש ככסופי נפשו, וברצון נפרסם - את כל אשר ראוי לפרסום. פנו נא אלינו בכל שאלה חנוכית המטרידה אתכם - אנו נשתדל לעזור לכם בעצה ובפעלה כמיטב יכלתנו. גורל "העבריה" בידכם הוא, להפכו מבמה צנועה לאבוקת אור, אשר תאיר את הדרך לאלפים רבים.

— המערכת, שבט תש"ה

שפיצר פרשה בעלון את משנתה החינוכית, הדתית, הערכית והלאומית.

בשנת 1948 יצא לאור עלון חודשי בשם "העבריה לקטנים" בהוצאת מוסדות החינוך המסונפים לת"ת לבנות א' בירושלים. העלון הוא המשך לירחון "העבריה" שפנה לקהל הבוגר. תלמידות בית הספר השתתפו בכתיבת העלון. מפרסומי העלון בזמן מלחמת העצמאות יש מכתבים מלאי הערכה והערצה ללוחמים וללוחמות שיצאו להגן על המולדת.

לאחותי תמר אחותי היקרה תמר, בימים שאת הולכת לשמירה אני חושבת בלבי: תמר אחותי גם כן שומרת עכשיו על ארצנו ואני מתגאה בזה. הייתי רוצה שתבואי לקחת אותי לעזור לך בשמירה, אבל מה? אני קטנה. שלום לך!

— רות, כתה ב"א, העבריה לקטנים, אדר תש"ח.

העלון האחרון שנערך על ידה היה גיליון ע"ז לחודש שבט ה'תשט"ו. גיליון ע"ח היה הגיליון האחרון של העבריה שהוקדש כולו לזכרה. לאחר פטירתה של שפיצר, שהייתה הרוח החיה בעלון ופעמים רבות היא כתבה את רוב התוכן (תחת שמות עט שונים), העלון הפסיק להופיע.

בית הספר "יהודה הלוי"

בעקבות הפגזות על שכונת הבוכרים במלחמת העצמאות, פליטים יהודים התכנסו בבית הספר שפיצר ששכן בבית יהודיוף. הפליטים עשו נזק רב לבית ספר ולא היה ניתן להמשיך ללמד במקום הן בגלל הנזק והן בגלל כאלף הפליטים שהסתתרו במקום. בנוסף חלק מהתלמידות והמורות שגרו בעיר העתיקה נאלצו לעבור לקטמון בגלל המלחמה. שפיצר העבירה את בית הספר לשכונת קטמון והמשיכה ללמד תוך כדי המלחמה. בהמשך, שלוחת בית הספר שפיצר הפכה לעצמאית ונקראה "בית הספר יהודה הלוי". ביתה של שפיצר שושנה רזיאל ניהלה אותו במשך 40 שנה.

גרפיטי נגד המנדט על קיר בית הספר

היחס לאצ"ל

חנה שפיצר תמכה אידאולוגית באצ"ל. שפיצר סיכמה עם מפקדי הארגון שהם ישלחו מרצים לתנועת הנוער לבנות שהקימה בבית הספר, ונקראה 'בת עמיה'. באחת ההרצאות פגשה שושנה בתה לראשונה את דוד רזיאל וכעבור מספר שנים נישאה לו. לאור תמיכת שפיצר האצ"ל הפך את מבנה בית הספר למרכז המחתרתי למפגשים ואימונים ואף הקים במרתף הבניין סליק להחבאת אמצעי לחימה.[14] היא נתנה הוראה לשרתים, לתת לאנשי האצ"ל להשתמש בבית הספר בכל שעות היממה, ולהשתמש בחדרים כראות עיניהם.[15] לבית הספר ששכן בבית יהודיוף שהיה אחד המבנים המפוארים בירושלים ניתן הכינוי "הארמון". המקום שימש לישיבות המפקדה בראשות חתנה דוד רזיאל. בנוסף שימש כמרכז אימונים של סניף ירושלים ומקום כנס לכל המפקדים. בחצר בית הספר נערכו מסדרים ותרגילי סדר. מאוחר יותר נערכו בבניין גם קורסים ל"סגנים" (מפקדי כיתות).[16] בחגיגות הסיום של קורס הסגנים השני שהתקיים בבית הספר שפיצר, הוצג לראשונה השיר של אברהם שטרן "חיילים אלמונים"[17] שהפך בהמשך להמנון האצ"ל עד לפרישת הלח"י. שפיצר העמידה לרשותם גם את המבנה של בית הספר "בית חנה" ששם גם התגוררה.

גם לאחר נפילתו בקרב של חתנה, שפיצר לא פסקה מלתמוך ולעזור ללוחמי האצ"ל. ביתה היה פתוח תמיד ללוחמי הארגון, ותמיכתה תרמה רבות למורל הלוחמים.

בשנת ה'תשט"ו עם היוודע על פטירתה פורסמו בירושלים מודעות אבל מטעם "ברית חיילי הארגון הצבאי הלאומי בירושלים" ו"תנועת החרות, ירושלים". לאחר השלושים פורסמו הספדים לזכרה בעיתון חרות.[15][18]

כתיבה ספרותית

חנה שפיצר כתבה שירים, סיפורים ומחזות שהתפרסמו בעלון העבריה. חלק מהמחזות הוצגו על ידי תלמידותיה בבית סיפרה ובקולנוע אדיסון.[19] חלק מהיצירות שהתפרסמו בירחון העבריה תחת שמות העט בת-צבי, מרים השילונית, ח.ש. והעבריה, היו ככל הנראה של חנה שפיצר.

  • "יהודית והלפורנס".[20]
  • "דבורה".[21][22][23][24]
  • "רות".[25]
  • "אסתר".
  • "שלמה המלך".
  • "מעבדות לחרות".
  • "ילדותו של משה רבנו".[26]
  • "היונה".[27]
  • "הגבור מארץ טוב".[28][29][30]

לאחר מותה

ביום היארצייט של אביה התאספו בני המשפחה בביתה ללימוד משניות לזכרו. מספר שעות לאחר האזכרה היא נפטרה. לאחר שנפטרה פורסמו מודעות אבל רבות על מותה. תנועת חרות[31] ויוצאי האצ"ל פרסמו מודעות אבל. להלוויתה הגיעו אלפים רבים בהם הרב הרצוג רבה הראשי של ישראל, שר החינוך פרופ' בן-ציון דינור, שר הדתות חיים משה שפירא, ראש עיריית ירושלים יצחק קריב, פרופ' יוסף יואל ריבלין ואלפי תלמידותיה. הספדים נכתבו בעיתונים דבר,[32] חרות,[33] הבקר[34] והצפה.[35] מסע ההלוויה עבר ליד ביתה בשכונת הבוכרים והסתיים בבית הקברות סנהדריה שם נקברה.

קבר חנה שפיצר בבית הקברות סנהדריה

משפחתה

אביה הרב צבי הירש אשר כהנא שפירא. עלה מקרקוב לירושלים בשנת ה'תר"ל. היה ממייסדי וראשי ישיבת המקובלים שער השמים ומחבר הספר "התורה והמצוה" על תרי"ג מצוות.

חנה נישאה לחיים שפיצר. לזוג נולדו 7 ילדים מהם 2 נפטרו בילדותם. החמישה הנותרים היו אברהם, שלמה זלמן, יונה צימרמן, יעקב אריה ליב ושושנה רזיאל.[36]

חמיה, שמואל זנוויל שפיצר, היה מעסקני היישוב הישן בירושלים, מייסד שכונת בתי נייטין וממייסדי שכונת שערי חסד בירושלים.

אחיה הרב שלמה זלמן כהנא שפירא, היה אביו של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא. מי שכיהן כרבה הראשי של ישראל, ראש ישיבת מרכז הרב והיה מראשי הציונות הדתית.

בתה שושנה רזיאל נישאה לדוד רזיאל מפקד האצ"ל שנפל בעיראק בעת שירותו בצבא הבריטי. ניהלה את בית הספר הממלכתי-דתי "יהודה הלוי" שהתחיל כסניף של בית הספר שפיצר, שאמה פתחה במלחמת העצמאות.

הנצחתה

מדי שנה בתאריך לידתה ז' בשבט נעשה לזכרה בבית הספר שפיצר מבחן פנימי בנושא דינים ביהדות. כעבור עשרה ימים בתאריך פטירתה י"ז בשבט היה מתקיים טקס קבלת פרסים למצטיינות.

בשנת 1996 החליטה ועדת שמות הרחובות של עיריית ירושלים לקרוא רחוב בשכונת גילה על שמה: רחוב "המחנכת". בנימוקיה כתבה הוועדה:[37]

המחנכת - ע"ש חנה מרים שפיצר, נולדה בשנת תרמ"ח 1888 ונפטרה בשנת תשט"ו 1956, מורה, מחנכת דגולה, הוציאה כתבי עת, יסדה מועדון ותנועת נוער ודאגה לצרכים התרבותיים והחברתיים של חניכותיה.

רחוב "המחנכת" ע"ש חנה שפיצר בשכונת גילה, ירושלים

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חנה שפיצר בוויקישיתוף
  • רצפת בית הספר כיום
    רצפת בית הספר כיום

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 ועד היובל, ספר היובל של ביה"ס ת"ת לבנות א' בירושלים, ירושלים: ועד היובל, ה'תש"ג
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 דבורה וייסמן, חינוך בנות דתיות בירושלים בתקופת השלטון הבריטי: התמסדותן והתגבשותן של חמש אידיאולוגיות חינוכיות, עבודת דוקטורט, ה'תשנ"ד
  3. ^ 3.0 3.1 ניר מן, הראיון האחרון עם שושנה רזיאל, אלמנתו של מפקד האצ"ל הרביעי דוד רזיאל, הארץ, 23.04.2010
  4. ^ מרגלית שילה, נסיכה או שבויה?, חיפה ולוד: אוניברסיטת חיפה/זמורה-ביתן, 2001
  5. ^ מרגלית שילה, אתגר המיגדר, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, ה'תשס"ז, עמ' 219-240
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 חנה שפיצר ואחרים, מוסדות החנוך לבנות (שפיצר) ירושלים, ירושלים: האגודה להקמת בנינים למוסדות החנוך (שפיצר) ירושלים, ה'תש"ז
  7. ^ זהבית שנקולבסקי, חינוך בנות ומהפכה בבית הספר העברי בשנות הבית הלאומי, מים מדליו, מכללת ליפשיץ, ה'תש"ע, עמ' 89-123
  8. ^ חנה שפיצר, להופעת העלון "העבריה לקטנים", העבריה לקטנים, מוסדות החינוך המסונפים לת"ת לבנות א' בירושלים, אדר תש"ח, עמ' 1
  9. ^ ISA-MandatoryOrganizations-MandateHealth-0002lnt, Bet Sepher Lemlakha, Shpitzer, Bouchaorohyeh, ארכיון המדינה, ‏03.06.1940
  10. ^ J17\3410, מערכת השעות תש"י, הארכיון הציוני המרכזי.
  11. ^ ISA-education-education-000hmd0, חינוך תלמידות מחוץ למסגרת הלמודים בביה"ס (עמ' 346-347), באתר ארכיון המדינה, ‏03.03.1943
  12. ^ המזכירות, כרך ז'-ח', העבריה, מוסדות החנוך המסונפים של ת"ת לבנות א' בירושלים, ה'תש"ה
  13. ^ חנה שפיצר ואחרים, כרך א', העבריה, מוסדות החינוך המסועפים של ת"ת לבנות א' בירושלים, ה'תש"ה
  14. ^ דרור ורמן, הבוכארים ושכונתם בירושלים, ירושלים: יד בן-צבי, ה'תשנ"ב, שאלו שלום ירושלים
  15. ^ 15.0 15.1 משה נחמד, לדמותה של חנה שפיצר נ"ע (עמ' 4), באתר חרות, ‏11.03.1955
  16. ^ יהודה לפידות, בלהב המרד, ישראל: משרד הביטחון - הוצאה לאור, ה'תשנ"ו, עמ' 62
  17. ^ עדה אמיכל-ייבין, בארגמן, תל אביב: "הדר" הוצאת ספרים בע"מ, 1986, עמ' 63
  18. ^ משה נחמד, לדמותה של חנה שפיצר נ"ע (עמ' 7), באתר חרות, ‏11.03.1955
  19. ^ ISA-education-education-000hmd0, כרטיס כניסה לחגיגות היובל (עמ' 332), באתר ארכיון המדינה, ‏06.04.1943
  20. ^ בת צבי, יהודית והלפורנס, העבריה כ"ב-כ"ג, מוסדות החינוך המסונפים לת"ת לבנות א בירושלים, מרחשון-כסלו ה'תש"ז, עמ' 26-32
  21. ^ בת-צבי, דבורה, העבריה ל"א-ל"ב, מוסדות החינוך המסונפים לת"ת לבנות א בירושלים, אלול ה'תש"ז - תשרי ה'תש"ח, עמ' 13-19
  22. ^ בת-צבי, דבורה, העבריה ל"ג, מוסדות החינוך המסונפים לת"ת לבנות א בירושלים, חשון ה'תש"ח, עמ' 13-16
  23. ^ בת-צבי, דבורה, העבריה ל"ד, מוסדות החינוך המסונפים לת"ת לבנות א בירושלים, כסלו ה'תש"ח, עמ' 15-16
  24. ^ בת-צבי, דבורה, העבריה ל"ה, מוסדות החינוך המסונפים לת"ת לבנות א' בירושלים, טבת ה'תש"ח, עמ' 13-16
  25. ^ ללא שם, רות, העבריה ס"ה-ס"ו, מוסדות החינוך המסונפים לת"ת לבנות א' בירושלים, אייר-סיון ה'תשי"א, עמ' 14-22
  26. ^ בת-צבי, ילדותו של משה רבינו, העבריה נ"ג-נ"ד, מוסדות החינוך המסונפים לת"ת לבנות א' בירושלים, ניסן-אייר ה"תש"י, עמ' 7-18
  27. ^ מרים השילונית, היונה, העבריה ע"ג-ע"ד, מוסדות החינוך המסונפים לת"ת לבנות א' בירושלים, תמוז-אב ה'תש"יג, עמ' 5-7
  28. ^ בת-צבי, הגבור מארץ טוב, העבריה כ"ח, מוסדות החינוך המסונפים לת"ת לבנות א בירושלים, אייר ה'תש"ז, עמ' 3-7
  29. ^ בת-צבי, הגבור מארץ טוב, העבריה כ"ט, מוסדות החינוך המסונפים לת"ת לבנות א בירושלים, סיון ה'תש"ז, עמ' 3-5
  30. ^ בת-צבי, הגבור מארץ טוב, העבריה ל', מוסדות החינוך המסונפים לת"ת לבנות א בירושלים, תמוז ה'תש"ז, עמ' 3-5
  31. ^ תנועת החרות, ירושלים, מתאבלים על מותה של חנה שפיצר, באתר הספרייה הלאומית
  32. ^ עיתון דבר, חנה שפיצר, באתר הספרייה הלאומית, ‏10.02.1955
  33. ^ עיתון חרות, הגב' חנה שפיצר למנוחות, באתר הספרייה הלאומית, ‏10.02.1955
  34. ^ הבקר, כרך ע"ח, העבריה, ירושלים: מוסדות החינוך המסועפים של ת"ת לבנות א' בירושלים, ה'תשט"ו, עמ' 4
  35. ^ עיתון הצפה, לווית חנה שפיצר ע"ה, באתר הספרייה הלאומית, ‏10.02.1955
  36. ^ מנחם נחום כהנא-שפירא, חבל הכסף, ירושלים: מכון מהרש"ל, ה'תש"ם
  37. ^ רחוב המחנכת, באתר עיריית ירושלים
  38. ^ דבורה וויסמן, חנה שפיצר - מנהיגה חינוכית, אישה בירושלים - מגדר, חברה ודת, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, ה'תשס"ב, עמ' 79-89
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29097389חנה שפיצר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=חנה_שפיצר&oldid=2072018"