מעגל העוני
מעגל העוני או מלכודת עוני הוא כינוי למצב שבו אנשים עניים מתקשים להיחלץ מעוניים או לשפר באופן ניכר את מעמדם הכלכלי, בגלל חסמים כלכליים וחברתיים המונעים או מצמצמים את יכולתם לעשות זאת. מלכודת עוני מתייחסת למצב אישי או בין-דורי ואפילו למצב של חברה או מדינה שלמה. מלכודת עוני היא דוגמה ללולאת משוב מחוזקת בתהליכים חברתיים.
הקושי של העני להיחלץ מעוניו מוכר כבר בביטוי התלמודי ”בתר עניא אזלא עניותא” (בבא קמא צ"ב ע"א) (ארמית: לאחר העני הולכת העניות), אך ההתייחסות המודרנית למלכודת העוני היא תולדה של היווצרותה של מדינת הרווחה, החל מסוף המאה ה-19, שבמסגרתה פעלה המדינה במגוון אמצעים לצמצום העוני. הרפורמות השונות כוונו להתמודד עם שתי הבעיות העיקריות, לתפישתם של הוגי המדיניות: משאבים כלכליים והשכלה. לשם כך, נעשו צעדים כדי להגדיל את הכנסתם של עניים באמצעות הגדלה ניכרת של התגמולים המוענקים למי שהוגדרו עניים; ולצמצם את החסמים לשיפור השכלתם באמצעות צמצום שכר הלימוד או אפילו הצעת אפשרות ללמידה או קבלת הכשרה מקצועית בחינם.
מלכודת עוני הנובעת ממחסור בהון להשקעה
ההכנסה של אדם מעבודה ומהון תלויה במידה רבה בכסף העומד לרשותו. כסף זה יכול לשמש כאמצעי השקעה לקבלת רווחי הון (ריבית, דיבידנדים) או כאמצעי השקעה בקניית אמצעי ייצור (חנות, כלי עבודה, מכונות) או רכישת מיומנויות המאפשרות יכולת השתכרות יותר גבוהה מעבודה (רישיון נהיגה על משאית, תואר אקדמי, הכשרה מקצועית). בנוסף, לעיתים נדרש כסף כדי להתגונן מנזק דוגמת בעיה רפואית או תביעה משפטית, כדי להמשיך להתפרנס.
רוב כספם של עניים מופנה ברוב המקרים בעיקר לצריכה מיידית או תשלומי מסים, אגרות ומשכנתאות. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,[1] לדוגמה, עולה כי העשירונים הנמוכים לא חסכו כמעט כלל, לעומת חיסכון בשיעור של כ-20 אחוז בעשירון העליון. בהיעדר חסכונות צונחים גם סיכוייו של עני לזכות בהלוואה או לבחור לו אפיק גמיש להשקעת כספיו בתנאים שונים (כמו רכישת נכס מקרקעין במצב של אינפלציה).
תחבורה
לעיתים, על מנת להגדיל את ההכנסה ולצאת מהעוני, נדרש אדם להשקיע סכומי כסף גדולים לא רק באמצעי ייצור ישירים אלא באמצעים עקיפים כמו דיור בקרבת מקום עבודה או תחבורה למקום עבודה. במקרים רבים, העניים מתגוררים הרחק ממקומות עבודה פוטנציאליים או רווחיים, ועלויות התחבורה למקום העבודה לשם יוממות הופכים את היציאה לעבודה או מעבר לעבודה יותר רווחית ללא כדאית או לא מספיק כדאית להצדיק שינוי. במיוחד הדבר נכון במקומות שבהם אין תחבורה ציבורית נוחה ואדם נדרש להחזיק רכב פרטי על מנת להגיע תוך זמן סביר למקום העבודה. מלכודת עוני זו מוכרת באימרה "לא יכול להשיג עבודה כי אין לי מכונית, אין לי מכונית כי אין לי עבודה". היעדר תחבורה יכול במקרים מסוימים גם להקשות על קניית השכלה הנדרשת להגדלת ההכנסה.
בריאות
בריאות מהווה מלכודת עוני נוספת. חולים כרוניים או נכים מוגבלים במגוון העבודות שהם מסוגלים לבצע, ולפעמים אינם מסוגלים לעבוד כלל. לפעמים קיים טיפול במחלה או בנכות, או שטיפול רפואי יכול למנוע התדרדרות למצב גופני קשה יותר. במידה שהטיפולים או התרופות אינם נמצאים במסגרת סל הבריאות הממשלתי המצומצם ומחייבים ביטוח בריאות יקר יותר או השקעה כספית ניכרת, הרי שהאדם העני אינו יכול לממן את הטיפול שעשוי להוציאו ממצב החולי שבו הוא נתון.
במקרים אחרים, מצב רפואי או נכות, מחייבים ציוד נוסף ויקר, על מנת לאפשר לאדם לרכוש הכשרה למקצוע, דבר שיאפשר לו להשתלב בהמשך בתוך המערכת הכלכלית. לדוגמה, אדם נכה הנדרש לרכב עם מעלון כדי שיוכל להגיע לאוניברסיטה באופן קבוע. לאנשים עניים יותר, כאשר הם נכים או חולים, יש יכולת פחותה להשיג טיפול רפואי, או מכשור רפואי גם לצורכי ההכשרה המקצועית, ובהיעדר הכשרה מקצועית מתאימה הם עלולים להישאר מובטלים או בעבודות שפחות מתאימות לכישוריהם.
מלכודת עוני בין-דורית
מלכודת עוני של השכלה
זהו הסוג המוכר ביותר של מלכודת עוני, ומתייחס למנגנון שעתוק בין-דורי. הוא נובע מכך שאנשים עניים יכולים בדרך כלל להשיג חינוך פחות טוב מאנשים עשירים, עקב כך שהשכלה עולה כסף. גם במדינות בהן נהוג חינוך חובה חינם, יש יתרונות לשכבות המבוססות יותר שיכולות לממן גנים פרטיים, מורים פרטיים, שיעורי העשרה, קורסים והשכלה גבוהה. כמו כן, אוכלוסייה אמידה יותר יכולה לשלם עבור אבחונים מקצועיים המעידים על לקות למידה ועל ידי כך לקבל הקלות במבחנים.[2] משפחות אמידות יותר יכולות גם לעבור לאזורים עם בתי ספר טובים יותר, ולמעשה זו אחת הסיבות המרכזיות בהחלטה של משפחות על מקום המגורים. מנגנונים אלו מקטינים את הסיכוי של אנשים עניים לקבל השכלה שווה לזו של יתר האוכלוסייה. היות שבאופן ממוצע יש מתאם חיובי חזק בין גובה ההשכלה ואיכותה לבין הסיכוי למצוא עבודה וגובה השכר, יש כאן מלכודת עוני – בניהם של העניים הם בעלי סיכוי נמוך יותר לקבל השכלה איכותית, ולכן קטנים סיכוייהם להשיג משרה רווחית.
נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה[3] מצביעים על כך שבעשירון התחתון (לפי הכנסה) 19.6 אחוז הם בעלי השכלה של 13–15 שנות לימוד, לעומת 22.6 בעשירון העליון, אבל השכלה של 16 שנות לימוד ומעלה יש רק ל-10.1 אחוזים מבני העשירון התחתון, לעומת 59.3 אחוזים בעשירון העליון. פער זה מועמק בגלל הפער בהכנסות, גם באופן ישיר (בגלל האפשרויות להדרכה וסיוע משופרים לעשירים יותר) וגם בעקיפין. כך, לדוגמה, בשנות ה-60 וה-70 בארצות הברית, כאשר נעשה מאמץ ניכר לאינטגרציה בין קבוצות אתניות במערכת הלימודים, נטו רבים מן הלבנים לנטוש את האזורים המעורבים ולנדוד לפרוורים – אפשרות שלא הייתה נגישה לעניים. מצב זה הוביל ליצירת 'גטאות' אתניים במרכזי הערים. בישראל ניכרת תופעה דומה בעיירות פיתוח. הפרדה זו יוצרת לעיתים קרובות גם פערים ניכרים ברמת החינוך שלו זוכים עניים ועשירים.
התייחסות שונה למלכודת עוני של השכלה מופיעה באבות דרבי נתן, שם נאמר: ”עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין, שאם אומר להם 'מפני מה לא למדתם'? והם אמרו 'מפני שעניים היינו', אומרים להם: 'והלא רבי עקיבא עני ביותר ומדולדל היה'” (פרק ו', ב).
פשיעה
פשיעה, סמים, אלימות וזנות הם דוגמאות אחרות למלכודות עוני. בשכונות עוני רבות, במיוחד במדינות שבהן אין הקפדה על חינוך חובה, או שבהן אין מסגרות לטיפול בילדים, נתיב ההצטרפות לכנופיה העוסקת בפשיעה או בסחר בסמים מבטיח כסף קל, הנחוץ לא פעם גם לפרנסת המשפחה. סיבות אחרות להצטרפות לכנופיה כזו היא הגנה מפני אלימות של ילדים אחרים. בקרב בנות, וילדים במדינות דרום-מזרח אסיה, זנות היא לפעמים דרך לעזרה בפרנסת המשפחה. לזונות וסוחרי סמים סיכוי גבוה יותר להיות צרכנים של סמים בעצמם.
פשיעה מהווה מלכודת עוני הן לפרט העוסק בה והן לאחרים הניזוקים מפעילותו. לדוגמה, מי שגונב מסתכן בכליאה, ברצח או בנכות. אף על פי שיש אנשים שהתעשרו מעסקי פשע, רוב העוסקים בעבירות כמו זנות, סרסרות, סחר בסמים, מעשי גנבה ורצח נשארים עניים. העיסוק במעשי פשיעה, כמו גם זנות והתמכרות לסמים, מקטינים את הסיכוי של רכישת השכלה, של קבלה למוסדות השכלה גבוהה, קבלה לעבודה, והשתלבות בשוק העבודה ובתוך רוב סביבות העבודה.
מחסומי מעמד ו"חבר מביא חבר"
לפעמים הסיבה למעגל עוני היא ריבוד חברתי. דוגמאות לכך הן סמלי סטטוס ומעמד. העשירים בחברה קובעים סיגנל מסוים אשר אין לו בהכרח שייכות לביצוע העבודה, אולם הוא מהווה סיגנל לקיומו של כסף רב; לדוגמה: לימודים באוניברסיטה יקרה למשך שלוש שנים. סיגנל אחר יכול להיות חליפות יקרות או מכוניות יוקרה. בנוסף, הסיכוי של מי שאין לו סיגנל זה להתקבל לעבודה מסוימת, או למקום לימודים שהוא תנאי כניסה למקצוע, קטן יותר או לא קיים. מנגנון זה מהווה מעין עזרה הדדית בין העשירים – שכן לדוגמה, גם אם ילדיהם לא יהיו מבריקים במיוחד, הם עדיין יתברגו למשרה מבטיחה.
מנגנון נוסף ודומה הוא היכרות הדדית – היות שאנשים מעדיפים לשכור אנשים דומים להם או אנשים אותם הם מכירים, והיות שאנשים עשירים מכירים זה את זה ממסגרות חברתיות משותפות (כמו בתי ספר פרטיים, מועדונים, התכנסויות חברתיות), ישנה הפליה כנגד אנשים שנמצאים מחוץ למעמד זה, וסיכוייהם להגיע לדוגמה למשרות ניהוליות קטנים יותר.
באופן רחב יותר, הפליה כנגד אנשים מרקע אתני מסוים, כגון נגד שחורים או יהודים, יכולה להיחשב בהקשר זה סוג של מנגנון עוני. לדוגמה, בארצות הברית היה מקובל שמי שעובד בתאגידים הגדולים הם גברים פרוטסטנטים לבנים, וכל שאר האוכלוסיות נותרו בחוץ. זהו סוג של מעגל עוני, היות שסיכויי הכניסה של אדם אחר, לדוגמה שחור, לחברה כזו היו נמוכים בהרבה, וכל עוד לא היו שחורים בתוך החברות, נשאר סיכוי זה נמוך. דוגמה נוספת למנגנון כזה קיימת באוניברסיטאות בישראל, שבהן יש כמות גדולה של דוקטורנטיות, אבל רוב עצום של גברים בסגל האקדמי הבכיר, כשהטענה היא שדבר זה נובע ממנגנון של "חבר מביא חבר", ולא מהפליה כנגד נשים.
מאמצים להיחלצות ממלכודת העוני
קובעי מדיניות ניסו להתמודד עם מלכודת העוני במספר דרכים. שתיים מהבולטות בהן היו ניסיונות לשפר את הכשרתם לעבודה של מובטלים, כדי שיוכלו להיאבק על מקום עבודה המניב שכר גבוה יותר. השנייה הייתה להעלות את השכר המשולם בדרגות הנמוכות, במיוחד באמצעות צווים וחוקים שנועדו להעלות את שכר המינימום או ההטבות לעובדים בדרגות שכר אלו.
קובעי מדיניות אחרים, ובמיוחד כאלו שסברו כי הצלחתן של שתי הראשונות הייתה זעירה, גרסו כי יש להחמיר במידה ניכרת את הקריטריונים לזכאות להטבות ולצמצמן, בתקווה שהחמרה זו תניע פרטים ומשפחות שאיבדו את הזכאות לתמיכה לשוב לעבודה. בין השאר ננקטו כאן צעדים לצמצם את משך הזכאות לתמיכות ולדמי אבטלה, ביטול חלק מהתמיכות ואכיפת השתלבות בהכשרה מקצועית, לעיתים בכוונה מפורשת – אף כי לא תמיד מוצהרת – לגרום למובטלים לעבוד ובכך להמאיס עליהם הישארות במצב של אבטלה. עם זאת, הצטרפות לשוק העבודה איננה מחלצת בהכרח ממעגל העוני, וקיימת תופעה ידועה של עובדים עניים.
לעיתים קרובות מתקיימים צעדים שונים, המונעים על ידי תפישות שונות ומכוונים להשגת מטרות שונות, בעת ובעונה אחת. במיוחד, צעדים המכוונים לעודד עניים לשוב לעבוד, ולו בשכר נמוך, נתקלים במכשול בדמות צעדים מקבילים להעלות את שכר העבודה והיטלים, הפרשות, צווים ומיסים כמו ביטוח בריאות, ביטוח לאומי, הפרשות לפנסיה ולדמי אבטלה, שכר מינימום וכדומה, המעלים את עלות ההעסקה שלהם. מצב זה נוטה להעמיק את מלכודת העוני ולהקשות על היחלצות ממנה.
מלכודת הרווחה
ערך מורחב – מלכודת הרווחה
חוקרים של רווחה ועוני הצביעו כבר בשלב מוקדם על בעיה עקרונית אחת, שאותה ניסחו פילד ופיאשו, [4] שעסקו ברעיונות שהועלו לראשונה על ידי אייבל-סמית וטאונסנד [5] – בעיית התמריץ: העלאת התגמולים שמעניקה המדינה לעניים הפחיתה במידה ניכרת את התמריץ שהיה לאותם עניים לעבוד במשרות שהניבו שכר שאינו עולה בהרבה על התגמולים. מצב זה, טענו החוקרים, יצר את מלכודת הרווחה: מחד, נהנו עניים מתמיכה ממשלתית בשיעור נכבד, שאפשר להם קיום ברמת חיים נמוכה, אך ללא חרפת רעב. מאידך, גרמה התמיכה להפחתה ניכרת בתמריץ לעבוד במשרות ששכרן היה קרוב לסכום הכולל של התמיכה, במיוחד כאשר העבודה הייתה מביאה באופן טבעי לסילוקן של רוב התמיכות שייעודן היה לצמצם את עוניים של מי שאינם עובדים. למעשה, חוקרים כמו בלנדל וברייסון ומארש [6] הגיעו למסקנה כי בבריטניה אפילו עליה של 50% בשכר העבודה תניע רק 20% מן המובטלים לעבוד. העניים שהיו לכודים בין אבטלה ועוני ובין תעסוקה בשכר הקרוב לסכום התמיכות שקיבלו היו, כך לפי פילד ופיאשו, לכודים ב"מלכודת הרווחה".
מלכודת זו עלולה להגדיל את כמות האבטלה או לגרום להקטנת שעות העבודה והמאמץ המושקע בעבודה, ובכך לפגוע במשק מצד אחד, ומצד שני להשאיר אזרחים עניים במצב של אבטלה או הסתפקות במשרות בשכר נמוך. בניגוד למלכודות העוני האחרות, מלכודת עוני זו מתייחסת לתמריץ נמוך יותר של המועסק, בעוד שרוב מלכודות העוני האחרות עסקו באפשרויות הפחותות יותר שעמדו בפניו.
ניסיונות לעקוף את מעגל העוני
במידה רבה, התפתחות של מנגנוני סיוע מסורתיים כמו גמ"ח או מודרניים יותר כמו מדינת רווחה הם ניסיונות להקטין מלכודות עוני – הן כדי להקטין מתחים חברתיים, והן כדי לזכות ביתרון בזירה הבינלאומית. מנגנונים כמו ביטוח בריאות חובה, ביטוח לאומי, חוק חינוך חובה חינם, פנסיה חובה, דמי אבטלה, מיסוי פרוגרסיבי ותשלומי העברה, הגנה על עובדים במקומות העבודה, פיקוח על מחירים של מוצרי מזון בסיסיים, פיקוח על מוצרי מזון, תקנות סביבה, דיור ציבורי או הלוואות נמוכות ריבית לדיור או חינוך, וחוקים נגד עבודת ילדים מקטינים חלק ממלכודות העוני שנזכרו, אבל חלק מהם עלולים לגרום למלכודות רווחה. במיוחד דבר זה נכון למנגנוני רווחה הניתנים על בסיס אישי כתלות במצבו של האדם בהחלטות שבהן הוא יכול להשפיע (כמו דמי אבטלה או הבטחת הכנסה), ופחות בתחומים אחרים הניתנים לכלל האוכלוסייה (כמו בטיחות במקומות העבודה, או חינוך חובה חינם).
מוחמד יונוס, חתן פרס נובל לשלום לשנת 2006, הקים את "בנק גרמין", הנותן הלוואות לעניים חסרי ביטחונות כדי לאפשר להם לפתוח עסקים משלהם.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- ג'וני גל ואברהם דורון, גמלאות הבטחת הכנסה ומלכודת העוני: הניסיון הישראלי, ביטחון סוציאלי 58, נובמבר 2000
- אבי קליין, אי שוויון ואלימות, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 12 בנובמבר 2016
הערות שוליים
- ^ שנתון סטטיסטי לישראל 2006, לוח 5.27
- ^ שרה ליבוביץ דר, מגיפת ליקויי למידה מתפשטת בצפון תל אביב, באתר הארץ, 3 בפברואר 2004
- ^ שנתון סטטיסטי לישראל 2006, לוח 5.32
- ^ Field, F, and Piachaud, D. (1971). The Poverty Trap. New Statesman, 3 December, 772-773. אף שהתרגום המילולי של שם מאמרם הוא "מלכודת העוני", הוא עוסק במלכודת הרווחה.
- ^ Abel-Smith, B., and Townsend, P. (1965). The Poor and the Poorest: a new analysis of the Ministry’s of Labour’s ‘Family Expenditure Surveys’ of 1953-54 and 1960. London: Bell.
- ^ Blundell, R. (1994). Work Incentives and Labour Supply in the UK, in: Bryson, A., and McKay, S. (eds.) Is it Worth Working? Policy Studies Institute, London; Bryson, A., and Marsh, A. (1995) "Leaving Family Credit", DSS Research Report No 40, HMSO, London.
מעגל העוני34160473Q1444953