בתי הכנסת הספרדיים
בתי הכנסת הספרדיים הוא שמו של מתחם הכולל ארבעה בתי כנסת השייכים לעדה הספרדית בעיר העתיקה שבירושלים. בתי הכנסת מצויים בקצה הרובע היהודי, ברחוב משמרות הכהונה, ובסמוך למגרש החנייה של הרובע היהודי. בסמוך לבתי הכנסת שוכנים מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי ומשרדים שונים של הפדרציה הספרדית העולמית.
חשיבותם ההיסטורית של בתי הכנסת היא רבה, וחשיבותו של בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי רבה מכולם, מאחר שבו ממונה הראשון לציון, וסמוך לכיפתו היו מצויים שופר וקנקן שמן זית זך שהיו עתידים על פי האמונה לשרת את המשיח. בתי הכנסת העתיקים הוחרבו בתקופת הכיבוש הירדני, ושוקמו בהדרגה לאחר 1967. בתחילת המאה ה-21 נפתח במתחם גם מוזאון קטן ובו אוצרות יודאיקה שונים.
ייסוד בתי הכנסת
הקמת בתי הכנסת הספרדיים הייתה יוזמה של מגורשי ספרד, שהגיעו לירושלים בראשית המאה ה-16, לאחר שנאלצו לעזוב את ספרד בשנת 1492. העולים הרבים נוכחו לראות כי בירושלים הממלוכית מוסדות הציבור היהודיים היו דלים למדי עקב הוראה שאסרה על "בני החסות" (בערבית: "ד'ימי", כינוי מוסלמי לבני הדתות המונותאיסטים החיים תחת שלטון מוסלמי) להקים בתי תפילה. זמן קצר לאחר בואם - בשנת 1517 - נכבשה ארץ ישראל בידי העות'מאנים, שנהגו אז בליברליות גדולה יותר כלפי "בני החסות", וביטלו את ההוראה. היהודים הספרדים ניצלו את ההזדמנות ובמהלך המאה ה-16 החלה הקמת המתחם.
על אף שכיום מדובר במתחם אחד ומחובר, במקור נבנה כל בית כנסת בנפרד וכלל כניסה נפרדת. בית הכנסת הראשון היה בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי, אולם ישנם מקורות סותרים בדבר שנת הקמתו המדויקת. עם זאת, נראה שייסודו כרוך בסגירת "בית הכנסת של ירושלים",[1] הוא בית כנסת הרמב"ן, שנסגר בשנות ה-80 של המאה ה-16. כך או כך, בראשית המאה ה-17 עוד לא הסתיימה בנייתו, בשל אילוצי תקציב. גם מועד ייסודו של בית כנסת אליהו הנביא לא ידוע. הוא נקרא "קהל תלמוד תורה" ומכך ניתן להבין ששימש בתחילה כתלמוד תורה. ייתכן כי מלכתחילה הוא נספח לבית כנסת ריב"ז, וכשלא הספיק המקום למתפללים הרבים, הוסב חדר הלימוד לבית כנסת. על פי דעה אחרת, היו אלה דווקא האשכנזים שהסבו את התלמוד תורה לבית כנסת, וזאת לאחר עליית תלמידי הגר"א שנצרכו למקום תפילה עד לבניית בית הכנסת החורבה. מסיבה זו משמש עד היום בית הכנסת אליהו הנביא כבית כנסת אשכנזי לכל דבר.
על רקע פעילות ועד פקידי קושטא והציפייה המשיחית במחצית הראשונה של המאה ה-18, גבר זרם העולים הספרדים, ובתי הכנסת הוותיקים לא הספיקו עוד למתפללים הרבים. ב-1733 הוכשר בית הכנסת האמצעי, שייתכן כי שימש לפני כן כעזרת הנשים של בית כנסת ריב"ז. ב-1753 נחנך בית הכנסת האחרון מבין הארבעה, הוא בית הכנסת האיסטנבולי.
המפלס של בתי הכנסת
בתי הכנסת מצויים כיום במפלס שהוא נמוך משמעותית מפני הרחוב (כשלושה מטרים). עניין זה עורר שאלות וספקולציות רבות. כיום מקובלות מספר גישות בהסבר העניין:
- יש הגורסים כי בתי הכנסת נבנו במפלס הזה מתוך ניסיון להסתירם מפני השלטונות, או מתוך הוראה מפורשת מהם שלא התירה הקמת בתי תפילה גבוהים מדי של "בני החסות" (הוראות דומות באשר לבניית בתי כנסת מוכרות בספרות ההיסטורית).
- לחלופין ייתכן גם שגובה רצפת בית הכנסת משמרת את מפלס החיים בנקודה זו בעת שנבנה.
- אמרת-כנף נפוצה גורסת כי מבנה בית הכנסת מקיים את הפסוק מתהילים ק"ל "ממעמקים קראתיך ה'" ואת מימרת רבי יוסי בר חנינא, "אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל... לפי שאין גבהות בפני המקום".[2]
תיאור בתי הכנסת
בית הכנסת יוחנן בן זכאי
.jpg)
בית הכנסת נקרא על שם רבן יוחנן בן זכאי שהקים את הסנהדרין ביבנה לאחר חורבן בית המקדש השני מאחר שעל פי המסורת במקום זה עמד בית מדרשו. שם אחר לבית הכנסת שהיה נפוץ בעבר הוא "קהל קדוש גדול", בלדינו: "el kal grandè" ("אל קאל גרנדה"). מבנה בית הכנסת הוא כמלבן מוארך ותקרתו גבוהה מאוד. מבנה ההיכל של בית הכנסת ייחודי מאוד מאחר שהוא כולל שני ארונות קודש, בדומה לבית כנסת הרמב"ן. ככל הנראה מאז ומתמיד רק ארון קודש אחד שימש לייעודו המקורי. הסיבה לכפילות שנויה במחלוקת - יש הגורסים כי בארון הנוסף אוחסנו ספרי קודש שונים, ויש הגורסים כי אוחסן בו הקוראן בהוראת השלטון העות'מאני.
בית הכנסת נבנה בשילוב של סגנון גותי וסגנון בניה מורי-ספרדי. הוא שימש את הקהילה הספרדית, ועל כן צורת הישיבה בו היא צורת "ח" סביב בימת החזן. הבימה גם היא ייחודית והיא כוללת כמעין גגון עשוי מפיתוחי מתכת. חשיבותו של בית הכנסת לעדה הספרדית היא רבה ובו ממונה "הראשון לציון" לשעבר החכם באשי (הרב הראשי באימפריה העות'מאנית) ומאז תחילת תקופת המנדט הבריטי הרב הראשי הספרדי לארץ ישראל.
עד מלחמת העצמאות היו מונחים בבית הכנסת, על מדף גבוה שופר וכד שמן זית אשר היו מיועדים לימות המשיח ומקורם על-פי האמונה בימי בית המקדש השני. השופר וכד השמן אבדו לאחר שרפת והריסת המתחם בתקופת הכיבוש הירדני לאחר נפילת הרובע היהודי במלחמת העצמאות. אמונה רווחת גורסת כי מציאת חפצי הקודש המקוריים תביא לביאת המשיח. בשנים האחרונות הוצבו שופר וכד אחרים בבית הכנסת המשוחזר. הריסת בתי הכנסת הביאה גם לאובדנו של תחריט העץ שהיה מעל ארונות הקודש ולארונות עצמם. עם שיקום בית הכנסת לאחר מלחמת ששת הימים הוחלף התחריט זה בציורו של הצייר ז'אן דויד. ארונות הקודש גם הם הוחלפו ואת הדלתות החדשות עיצב האומן בצלאל שץ. דלתות אלו זכו לעיבודים שונים לסמלים יהודיים קלאסיים כמו לוחות הברית ומגן דוד.
כאמור לעיל, בבית הכנסת מתקיים טקס הכתרתו של הרב הראשי הספרדי, במהלכו מלבישים אותו בגדים מיוחדים שמיובאים מטורקיה.[3]
בית הכנסת האיסטנבולי
בית כנסת זה נבנה בסגנון בניה איסטנבולי וכולל חלונות שיש משובצים זכוכית צבעונית המקיפים את כיפת המבנה ומאירים את בית הכנסת. כיפת בית הכנסת נשענת על ארבעה עמודי שיש. בעת שיקום בית הכנסת לאחר מלחמת ששת הימים הוצב בו ארון קודש מאנקונה ותיבה מבית הכנסת בפיזרו שבאיטליה.
מבנה בית הכנסת ייחודי משתי בחינות:
- מבנה דו-קוטבי: הבימה ניצבת בסמוך לכותל הנגדי לכותל המזרח, בו קבוע ארון הקודש וספסלי המתפללים נמצאים משני צידי המעבר שנוצר בין הארון לתיבה. זאת בניגוד למבנה הרווח שבו הבימה היא באמצע בית הכנסת. המבנה הדו-קוטבי מוכר בבתי כנסת של יהדות איטליה.
- פתח הכניסה הראשי הוא בכותל המזרח, לצד ארון הקודש. בדרך כלל במבנה דו-קוטבי יימצאו פתחי כניסה מאחורי ספסלי המתפללים, באחד הצדדים או בשניהם.
כיום מתנהל בבית הכנסת מניין לתפילות בנוסח הספרדים והפורטוגזים.
בית הכנסת אליהו הנביא
בית הכנסת אליהו הנביא שימש כאמור כתלמוד תורה ובית מדרש בשם "קהל תלמוד תורה", ורק בחגים שימש כבית כנסת. שמו של בית הכנסת ניתן לו, על פי המסורת, לאחר שבאחד מימי יום כיפור חסר אדם אחד למניין כאשר לפתע הופיע איש פלאי והשלים את המניין. האיש נעלם במוצאי החג לאחר תפילת נעילה, וכך הבינו המתפללים כי היה אליהו הנביא. הכיסא בו ישב הוצב בצפון בית הכנסת ושימש, על פי האמונה המקומית, סגולה לפריון לנשים עקרות.
במהלך המאה ה-18 הפך תלמוד התורה לבית כנסת אשכנזי, וכך שימושו עד היום. בית כנסת זה נשרף ונשדד במלחמת העצמאות, וארון הקודש העתיק שהיה בו (כמו גם "כיסא אליהו הנביא") נבזזו ומקומם לא נודע. בעת שיקום בית הכנסת לאחר מלחמת ששת הימים הוצב בבית הכנסת ארון קודש שהובא לארץ ישראל מהעיר פדובה שבאיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה. לארון הקודש צורפה מנורה אשר הוסבה לתאורת חשמל ונתלתה בתקרת בית הכנסת. בתחילת המאה ה-21 הורדה המנורה למטרת ניקוי, ואז נתגלתה כתובת חרותה על המנורה, אשר הוקדשה על ידי יהודי מפדובה לפני כ-200 שנה ובכתובת כתובה בקשתו לאמירת אזכרה עבור נשמתו בכל יום כיפור לאחר כל נדרי, בניגוד למנהג המקובל בו מזכירים את נשמות המתים לאחר קריאת התורה. מאז נוהגים בבית הכנסת לערוך אזכרה לתורם בליל יום הכיפורים.[4] על הבמה המוגבהת בחזית מונח ספסל עץ מקורי שאותו מצא אחד ממתפללי בית הכנסת, לאחר מלחמת ששת הימים, בחנות מקומית.[5] ועל פיו שוחזרו הספסלים ביתר בתי הכנסת במקום.
בית הכנסת האמצעי
החצר שבין שלושת בתי הכנסת שימשה כעזרת נשים ואף לבניית סוכה למתפללים, אך עם גידול הקהילה הספרדית הוחלט לקרות את החצר, והיא הפכה ל"בית הכנסת האמצעי" בלאדינו: "Kal el medio" - "קאל אל מֶדיוֹ", והוא מכונה גם "בית הכנסת קהל ציון". בתקופה הראשונה לאחר הקמתה מחדש של הקהילה האשכנזית בירושלים בידי תלמידי הגר"א, נתנה להם הקהילה הספרדית להתפלל בשטח זה בשבתות ובחגים עד שקיבלו אישור ממשלתי להחזיק ברשותם ספר תורה.[6]
הקירוי שנעשה ב-1835 כולל קשתות צולבות, תוך ביטול נקודת החיבור על ידי רוזטה, כדי למנוע היווצרות צורת צלב. הקירוי נעשה עקב הרשות שנתן מוחמד עלי שליט מצרים ששלט בארץ ישראל, לשפץ את בתי הכנסת, שלא שופצו מאז הקמתם. כתובת בשער בית הכנסת האיסטנבולי מנציחה שיפוץ זה.
בתי הכנסת כיום
בתי הכנסת הספרדיים שופצו כמה פעמים במהלך השנים, אך הוזנחו לגמרי לאחר נפילת הרובע היהודי בידי הירדנים במלחמת העצמאות 1948. המוסלמים המקומיים השתמשו במבנים המפוארים כאורוות לסוסים ומכלאות צאן. לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים עברו בתי הכנסת הספרדיים סדרת שיפוצים גדולה ומקיפה תחת שרביטו של האדריכל דן טנאי, ועתה הם פתוחים לקהל המתפללים והמבקרים (הכניסה למטרות תיירות כרוכה בתשלום). בבית הכנסת ישנו כולל אברכים, ומועברים בו שיעורים באופן קבוע. כשהשיעור המרכזי מדי יום מועבר מפי הרב אליהו ברי"ט זילברמן רב בית הכנסת החורבה.
לקריאה נוספת
- אייל מירון, ירושלים וכל נתיבותיה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1996
- דוד קרויאנקר, ירושלים - מבט ארכיטקטוני, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 1996
- מאיר בן דב, אדם ואבן בירושלים, מודן הוצאה לאור, 1989.
- אלחנן ריינר, ארבעת בתי- הכנסת הספרדיים ע"ש ר' יוחנן בן זכאי, ירושלים: הקרן לירושלים, ועד עדת הספרדים ועדות המזרח בירושלים, רשות הגנים הלאומיים, החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, האגודה הישראלית לקרנות מחקר וחינוך, מהדורת 1980.
- אודי (יהודה) מזרחי-צורף, "צדקתה תאיר לעד: מנורת בליליוס ב"בית הכנסת הראשי" בירושלים(הקישור אינו פעיל, 28.7.2019)", עת־מול 245 (תשע"ו), עמ' 9–10.
קישורים חיצוניים
- דוד קאסוטו, מקור יהודי-איטלקי מן המאה הי"ח ובעיית המבנה של בתי הכנסת הספרדיים בעיר העתיקה בירושלים, קתדרה 24, יולי 1982, עמ' 50-41
- חגי גלנט, בתי הכנסת הספרדיים בירושלים, באתר איגוד בתי הכנסת העולמי
- מנהל חברה ונוער של משרד החינוך סיורים בעקבות עדות בירושלים (נפתח בקובץ Word)
- בית הכנסת ספרדית ופורטוגזית שערי רצון Spanish and Portuguese Synagogue Jerusalem, spjerusalem (באנגלית)
- מיכאל יעקובסון: סיבוב בארבעת בתי הכנסת הספרדיים ברובע היהודי בירושלים, באתר 'חלון אחורי', 4 בנובמבר 2017
הערות שוליים
- ^ איגרת רבי עובדיה מברטנורא, 1488
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י' עמוד ב'
- ^ בנימין ליפקין, ארץ אבותינו, ירושלים : הוצאת תורת חיים, תשנ"ח-1998, עמ' 109.
- ^ סיפור המעשה תלוי על דלתו הפנימית של ארון הקודש
- ^ בנימין ליפקין, ארץ אבותינו, ירושלים : הוצאת תורת חיים, תשנ"ח-1998, עמ' 110.
- ^ יהושע ילין, זכרונות לבן ירושלם, תרפ"ד, עמ' 5
| בתי כנסת משוחזרים בעיר העתיקה | ||
|---|---|---|
|
בתי הכנסת הספרדיים35858784Q608169