סונדרבאנס
 | |
| עצי מנגרוב בפארק | |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1997, לפי קריטריונים 9, 10 | |
| מדינה |
 בנגלדש הודו |
|---|---|
| הערות | הכרזת החלק הבנגלדשי בשנת 1997 בוצעה לפי אותם קריטריונים. |
  | |
סונדרבאנס (בנגלית: সুন্দরবন, שׁוּנְדוֹרְבּוֹן, מילולית: יער יפה) הוא יער המנגרובים ההלופיטי הגדול ביותר בכדור הארץ. היער שוכן במוצא נהר הגנגס, ולאורך בנגלדש ומערב בנגל שבהודו, ויוצר את הדלתה של הנהר. היער משתרע על פני שטח של 10,000 קילומטרים רבועים, מתוכם 6,000 בבנגלדש. היער הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשנת 1997, אך בעוד שהחלק הבנגלדשי וההודי מרכיבים את אותו אקוטופ רציף, הם רשומים ברשימת האתרים כסונדרבאנס וכפארק הלאומי סונדרבאנס.
החלק ההודי של סונדרבאנס מנוהל על ידי מחלקת היערות של ממשלת מערב בנגל. הפארק מחולק לשני אזורים, שעליהם מפקחים יערנים. כל אזור מחולק למספר אזורי משנה. בפארק יש גם תחנות שמירה ומחנות ניידים, על מנת להגן עליו מפני פעילויות לא חוקיות. הפארק זוכה למימון של ממשלת מערב בנגל ושל ממשלת הודו.
סונדרבאנס נחצה על ידי רשת מורכבת של נתיבי מים המושפעים מתופעת הגאות והשפל, אזורי בוץ (Mudflat) ואיים קטנים שבהם גדלים יערות מנגרוב עמידים למלח. האזור ידוע בשל הטיגריס הבנגלי הגדל בו, בנוסף לפאונה הכוללת מיני עופות, אייליים, תניניים ונחשים.
פיזיוגרפיה
סונדרבאנס הוא מערכת אקולוגית מורכבת הנחשבת לאחד משלושת יערות המנגרוב הרציפים הגדולים ביותר בכדור הארץ. סונדרבאנס מחולק בין שתי מדינות שכנות, בנגלדש והודו, כאשר החלק הגדול (62%) שוכן בפינה הדרום-מערבית של בנגלדש. היער גובל בדרום עם מפרץ בנגל, במזרח עם נהר באלסוור ובצפון עם אזור של קרקע מעובדת. הניקוז הטבעי לכיוון מעלה הזרם מעוכב במקומות רבים על ידי סכרים ופולדרים (שטח של ים שיובש והוכשר לעיבוד חקלאי), מלבד בערוצי הנהר העיקריים. שטח הקרקע המקורי בסונדרבאנס היה כ-16,700 קמ"ר, אך לאורך השנים הוא הצטמק וכיום (2008) הוא עומד על 4,143 קמ"ר (הכוללים גם 42 קמ"ר של שרטונים), כאשר האזורים הרטובים משתרעים על פני 1,874 קמ"ר וכוללים נהרות, נחלים קטנים ותעלות. בנהרות שבסונדרבאנס מתרחש ערבוב בין מים מלוחים למים מתוקים, כך שסונדרבאנס הוא אזור מעבר בין המים המתוקים של הנהרות היוצאים מהגנגס לבין המים המלוחים של מפרץ בנגל.
האזור בסונדרבאנס שגובל במפרץ בנגל התפתח לאורך אלף השנים האחרונות באמצעות הגעתם של משקעים שנעו במעלה הזרם, שהופרדו במהלך חשיפתם לאוויר בזמן הגאות והשפל. הפיזיוגרפיה של האזור מאופיינת בתצורות דלתה הכוללות קווי ניקוז רבים הקרובים לפני השטח וסכרים תת-מימיים, מישורים משופעים ומישורי הצפה. מעל קו הגובה הראשי של הגאות והשפל נמצאות ביצות, שרטוני גאות ושפל ואיים עם מערכות של תעלות גאות ושפל, מחסומים תת-מימיים מרוחקים ומשקעי פרוטו-דלתה של חרסית וסחופת. גובהו של סונדרבאנס הוא בין 90 סנטימטרים ל-2.11 מטרים מעל גובה פני המים[1].
במערכת האקולוגית של סונדרבאנס פועלים גורמים ביוטיים רבים, וחיי הטבע שלה מבוססים במגוון בתי גידול הכוללים חופים, שפכי נהרות, ביצות קבועות וקבועות למחצה, מישורי הצפה, נחלי גאות ושפל, דיונות הקרובות לחוף ומרוחקות ממנו, וסכרים. צמחיית המנגרוב מסייעת ביצירת אדמות חדשות, וצמחיית אזור הביניים של הגאות והשפל ממלאת תפקיד חשוב במורפולוגיה של הביצות. פעילות הפאונה במישורי הבוץ הנמצאים בקו הביניים של הגאות והשפל גורמת להתפתחותם של מאפיינים מיקרו-מורפולוגיים המסייעים ב"לכידתם ועצירתם" של משקעים, על מנת ליצור סובסטרט עבור זרעי המנגרוב. המורפולוגיה וההתפתחות של דיונות הרוח נשלטת על ידי שכיחותם של צמחים קסרופיטיים והלופיטיים. דיונות החול והמשקעים הבלתי-דחוסים מיוצבים על ידי צמחים מטפסים, דגניים וגמאיים.
אזורים אקולוגיים
סונדרבאנס מתחלק לשני אזורים אקולוגיים: יערות ביצות המים המתוקים סונדרבאנס, ומנגרובות סונדרבאנס.
אזור הביצות מאופיין ביער טרופי עם עצים רחבי עלים, המתאים לאזור האקולוגי של הודו ובנגלדש. אזור זה כולל גם את יערות הביצות המלוחות במידה קלה, השוכן בסמוך למנגרובות סונדרבאנס שבהן המליחות יותר גבוהה. אזור המים המתוקים הוא המקום שבו המים הופכים לכאלה במהלך עונת הגשמים, כאשר המים המתוקים זורמים מהגנגס ומהבראהמאפוטרה, "מביאים" עמם מרבצי טין ו"דוחפים" את המים המלוחים. אזור זה משתרע על פני כ-14,600 קילומטרים רבועים מדלתת נהר הגנגס, ומבחינה מדינית הוא נמצא במדינת מערב בנגל שבהודו ומערב בנגלדש.
הקרקעות הפוריות של הדלתה היו בשימוש בני האדם במשך מאות שנים, ובאזור זה התפתחה תעשייה נרחבת של חקלאות שגרמה לכך שרק אזורים מסוימים נותרו כפי שהיו. הפעילות האנושית הנרחבת כמעט וגרמה לפגיעה קשה במגוון הבילוגי ובבתי הגידול של האזור, המאכלס את אחת האוכלוסיות הצפופות ביותר באסיה. ישנם שני אזורים מוגנים: נארנדראפור (110 קילומטרים רבועים) ואטא דאנגה באור (20 קילומטרים רבועים).
מנגרובות הסונדרבאנס היא אחת ממערכות המנגרובות הגדולות ביותר בכדור הארץ, המשתרעת על פני שטח של למעלה מ-20,000 קילומטרים רבועים. היא קרויה כך על שם צמח המנגרובים המקומי המכונה סונדרי (Heritiera fomes). האזור משתרע על פני הדלתה הנרחבת שנוצרת בגלל קרבתם של הנהרות, גנגס, בראהמאפוטרה ומערכת הנהרות סורמה-מגהנה. בניגוד לבתי גידול אחרים הנמרים באזור זה שוחים וחיים בין איי המנגרובות, שבהם הם צדים את טרפם. המנגרובות מהווים את אזור המעבר בין המערכות האקולוגיות הימיות ומערכות המים המתוקים למערכות הפנים יבשתיות. הם משמשים בית גידול עבור מספר מינים של דגים וסרטנאים הנמצאים ביחסי סימביוזה עם העצים.
יערות המנגרובים אינם מגוונים בהשוואה עם מערכות אקולוגיות יבשתיות אחרות. ליערות הבתוליים יש חופת יער רציפה וצפופה, וצמחים הרבים המשתלשלים ממנה. גם יערות אלה מאופיינים בעצי סונדרי, שהוא מין בעל חשיבות לצורך אספקת עץ כחומר גלם. שני מינים של תניניים - תנין הים ותנין מוגר - שוכנים בתעלות המים, ולצידם ניתן למצוא גם את הגאביאל. כוח המים מנצל את המים על מנת לצוד ולנוח. נתיבי המים ביערות המנגרובים מאוכלסים על ידי נהרתניים
גם אזור זה נפגע רבות בעקבות פעילות האדם, אך למרות זאת הוא עדיין אחד מאזורי המנגרובים הרציפים הגדולים ביותר בעולם.
אקלים ושינויי אקלים
בסונדרבאנס יורדים גשמים רבים, והלחות גבוהה (80%) כיוון שהמקום קרוב למפרץ בנגל. כ-80% מהגשמים יורדים במהלך המונסון, הנמשך בין יוני לאוקטובר. כמות הגשמים השנתית הממוצעת היא בין 1,800 מילימטרים בקהולנה הנמצאת צפונית לסונדרבאנס, ומגיעה עד ל-2,790 מילימטרים בחוף. העונה היבשה נמשכת שישה חודשים, ובמהלכה האידוי גבוה יותר מכמות המשקעים שיורדים. המליחות נמצאת בשיאה בין פברואר לאפריל, והיא נגרמת כתוצאה משילוב של ירידה ברטיבות הקרקע וכמות המים המתוקים המגיעים ממעלה הזרם. טווח הטמפרטורה הנמוך ביותר בחורף הוא 2-4°C, ובעונת הקיץ הטמפרטורה עשויה להגיע עד ל-43°C במרץ ול-32°C במונסון. הסערות נפוצות בעיקר במאי ובאוקטובר עד נובמבר, והן עשויות להתפתח לציקלונים המלווים בגלים המגיעים עד לגובה של 7.5 מטרים.
תהליכי ההתפתחות הפיזית לאורך החוף הושפעו ממספר גורמים, וביניהם תנועות גלי ים, מחזורי מיקרו ומאקרו של גאות ושפל וזרמי חוף אופייניים לאזור הקרוב לחוף. זרמי החוף משתנים במידה רבה עם הגעתם של המונסונים או כאשר מתחוללת סופת ציקלון. הבליה והספיחה מאזנות את השינויים הפיזיוגרפיים, ואילו צמחיית המנגרוב היא גורם מייצב למערכת כולה. במהלך כל עונת המונסונים רוב דלתת בנגל מכוסה במים, ולעיתים האזור המכוסה נותר כך במשך חצי שנה. המשקע במישור הדלתה הנמוך נוצר בעיקר כתוצאה מתנועה אופקית של נוזל בגלל המונסון והציקלונים. אחד האיומים העתידיים על חייהם של אנשים בדלתה של הגנגס הוא התמודדות עם עליית גובה פני המים הנגרמת בעיקר על ידי שקיעת האזור או על ידי שינויי אקלים.
כמות המים המתוקים המגיעה למנגרובים באזור הודו הלכה ופחתה החל משלהי המאה ה-19 בעקבות הסטת המים המתוקים באזור מעלה הזרם. כמו כן, אגן הניקוז הבנגלי נוטה באיטיות לכיוון מזרח כתוצאה מתנועה טקטונית, ומסיט כמות מים מתוקים גדולה יותר לכיוון הסונדרבאנס הבנגלדשי. כתוצאה מכך המליחות בסונדרבאנס הבנגלדשי נמוכה יותר לעומת החלק ההודי. בשנת 2007 נערך מחקר על ידי אונסק"ו ("מחקרי מקרים על שינויי אקלים ומורשת עולמית") שבו נטען כי עלייה אנתרופוגנית בגובה פני המים בשיעור של 45 סנטימטרים כתוצאה מפעילות האדם, ביחד עם צורות אחרות של לחצים אנתרופוגניים על סונדרבאנס, עשויה לגרום להרס של 75% מהמנגרובים בסונדרבאנס. לפי הערכה של הפנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים שינוי זה יתרחש עד סוף המאה ה-21[2].
אקולוגיה
פלורה
הבוטנאי דייוויד פריין תיעד ב-1903 245 סוגים ו-334 מינים של צמחים בסונדרבאנס[3], אך מאז מדידה זו התרחשו שינויים רבים בשכיחות של מיני המנגרוב השונים שלא נבדקו במחקר מעמיק[4]. המנגרוב של סונדרבאנס מאופיין בשכיחות גבוהה של סטרקוליים וחלבלוביים, בעוד שבחלקים אחרים בכדור הארץ המנגרוב מאופיין בשכיחות גבוהה של צמחים ממשפחת ה-Rhizophoraceae (סדרת המלפיגאים), Avicenneaceae ו-Laganculariaceae[5]. ההבדלים בצמחייה הוסברו על ידי כמות המים המתוקים, המליחות הנמוכה, ההבדלים באופי הניקוז ובסחיפה, השוררים בצפון-מזרח היער. צמחיית היער מחולקת לשלושה אזורים הנבדלים זה מזה בתנאי המליחות, כמות מים מתוקים ופיזיוגרפיה. האזורים הללו מיוצגים במקלטי הטבע השונים (ראה בהמשך).
צמחי סונדארי (Heritiera fames) וגוואה (Excoecaria agallocha) נפוצים בעיקר באזורים שבהם יש אוכלוסיות לא רציפות של Xylocarpus granatum וקאנקרה. ביער יש מספר מינים נפוצים של דגניים ודקליים, ובהם משיין גליליני ודקל המנגרובים. Sonneratia apetala הוא מין המאפיין לאזורי בוץ מתפתחים, ויש לו חשיבות לגבי בעלי החיים ביער, ובעיקר האייל Axis axis. אזורי הצמחייה הנפוצים מלבד היער הם ביצות מים מליחים ומים מתוקים, מישורי הפצה של גבול הגאות ושפל, מישורי חול, דיונות חול עם צמחיית דיונות טיפוסית, אזורי דשא על קרקע חולית המספקים תמיכה לשיחים ועצים יבשתיים.
"קהילה יורשת" מוגדרת כקהילת הצמחים המחליפה קהילה קודמת באזור מסוים[6]. במישורי בוץ חדשים קהילת הצמחים החיצונית מייצגת את הקהילה הראשונה המוחלפת בהדרגה על ידי הקהילה היורשת, כך שבסוף התהליך המערכת האקולוגית תגיע ליציבות[7]. טרופ הציע כי תהליך זה החל באזורי הבוץ החדשים שנוצרו על ידי מרבצים טריים של אדמת בליה[8].
הצמחייה הבתולית באזורים הללו היא סונראטיה (Sonneratia) מסדרת ההדסאים, והקהילות שירשו אותה הן אביסניה (Avicennia) ממשפחת הקוציציים ודקל המנגרובים ממשפחת הדקליים. כאשר גובה הקרקע עולה כתוצאה מסחיפת אדמה חדשה מופיעים עצים חדשים. צמחי סונדארי נפוצים באזורים גבוהים עוד יותר.
פאונה
סונדרבאנס משמש כבית גידול עבור מינים רבים של בעלי חיים. המדיניות הנוכחית הננקטת על ידי הגופים האחראים על היער היא להגן על הפאונה מפני ציד ללא רישיון, והכרזה על אזורים מסוימים כמקלטים מוגנים עבור בעלי חיים כך שיהיה איסור חוקתי לנצל אותם לצורך כלשהו. הפאונה של סונדרבאנס (ובנגלדש בכלל) ספגה פגיעות בשנים האחרונות, אך למרות זאת השתמרו מספר בתי גידול ייחודיים ביחד עם הפאונה הנמצאת בהם[5]. המינים המצויים במוקד תוכניות ההגנה ופיתוח התיירות הם הטיגריס והדולפין. סונדרבאנס הוא בית גידול עבור מינים פגיעים רבים וידועים של יונקים, כאשר האוכלוסייה הבולטת ביותר היא זו של הטיגריס הבנגלי המונה כ-500 פרטים נכון לשנת 2004 [1]. אוכלוסיית הטיגריסים הבנגליים היא אחת הגדולות ביותר בדרום-מזרח אסיה. הנמרים התפרסמו בשל מספר בני האדם שהם הרגו במשך השנים. עם זאת, בתחילת המאה ה-20 נכחדו מספר מינים מסונדרבאנס כגון אייל נקוד, תאו אסייתי, אייל ברסינגה, קרנף ג'אווה, קרנף הודי ותנין מגר[9].
במחקרים שנערכו בשנים האחרונות התברר כי סונדרבאנס הוא בית גידול עבור כ-120 מינים של דגים המשמשים למטרות מסחר, 270 מינים של עופות, 42 מינים של יונקים, 35 מינים של זוחלים ושמונה מינים של דו-חיים. התוצאות הללו מלמדות על אחוז המינים הנמצא בסונדרבאנס בהשוואה לבנגלדש כולה (30% זוחלים, 37% עופות ו-34% יונקים), וביניהם יש מינים רבים שנכחדו משאר האזורים של בנגלדש[10].
היסטוריה
תחילת ההיסטוריה של האזור מתוארכת לתקופה שבין שנת 200 לשנת 300. הריסות של עיר שנבנתה על ידי צ'אנד סאדאגאר התגלתה באזור באגהמרה שביער. בתקופת האימפריה המוגולית סונדרבאנס שימש כמקום מקלט עבור הרג'ה באסאנד ראי ואחיינו, שנמלטו מפני צבאותיו של הקיסר אכבר. בניינים רבים שנבנו על ידי הרג'ה עברו במהלך המאה ה-17 לחזקתם של שודדי ים פורטוגליים, מבריחי מלח ושודדים. עדויות לתקופה זאת נמצאות בין השאר בהריסות שבנטידהופאני ובמקומות אחרים בסונדרבאנס.
המלכים המוגוליים השכירו את יערות סונדרבאנס במשך השנים, וסונדרבאנס הוא אחד מהיערות הראשונים בעולם שהושמו תחת ניהול מדעי. האזור מופה על ידי הסוקר הכללי של הודו באמצע המאה ה-18, לאחר שב-1757 חברת הודו המזרחית רכשה את הזכויות על האתר מהקיסר המוגולי אלאמגיר השני. הניהול המסודר של היער החל בשנות ה-60 של המאה ה-19, לאחר הקמתה של מחלקת היערות במערב בנגל. הנהלת היער הראשונה הוקמה ב-1869. ב-1875 וב-1876 סונדרבאנס הוכרז כיער המיועד לשימור, והאחריות לניהול היער עברה מהמחוז האזרחי שבו הוא שוכן אל מחלקת היערות. תוכנית החומש הראשונה הייתה מיועדת עבור השנים 1893 עד 1898[5][11].
האזור בהודו שבו שוכן הפארק הלאומי סונדרבאנס הוכרז כאזור הליבה של שמורת הנמרים סונדרבאנס ב-1973, וכמקלט בעלי חיים בשנת 1977. הקמת הפארק התרחשה ב-4 במאי 1984, וב-1987 הוא הוכרז כאתר מורשת עולמית. סונדרבאנס הוכרז על ידי ממשלת הודו ב-1989 (ועל ידי אונסק"ו ב-2001) כשמורה ביוספרית. ב-1997 הכריז אונסק"ו על החלק הבנגלדשי של היער כאתר מורשת עולמית.
סונדרבאנס נפגע באופן קשה מסופת ציקלון שחלפה דרכו ב-15 בנובמבר 2007. בבדיקות מוקדמות שנערכו על ידי נציגי אונסק"ו התברר כי עשרות אחוזים משטחי הפארק נפגעו, ואנשים רבים מקרב הנהלת הפארק נהרגו כתוצאה מהסופה. אונסק"ו שוקל להכריז על סונדרבאנס כאתר מורשת עולמית בסיכון, ואף לבטל את ההכרזה כליל במקרה שיתברר כי הנזק חמור מדי ולא ניתן לתיקון[12].
כלכלה
באזור סונדרבאנס מתגוררים כארבעה מיליון בני אדם[13], רובם ללא מגורי קבע.
לסונדרבאנס יש תפקיד משמעותי בכלכלת החלק הדרום-מערבי של בנגלדש, וגם למדינה כולה. האזור הוא אחד ממקורות משאבי היער הגדולים ביותר במדינה, והוא מקור לחומרי גלם רבים עבור תעשיות המבוססות על עצים. מלבד השימושים הרגילים בעץ כחומר גלם, משמש סונדרבאנס כמקור גם לחומרי סיכוך, דבש, דונג, דגים, סרטנאים, ורכיכות. הקרקעות הפוריות המישוריות של סונדרבאנס משמשות כבית גידול, אתר ייצור לנוטריינטים, טיהור מים, "מלכודת" לאגירת נוטריינטים ומשקעים, מחסום בפני סערות, ייצוב חופים וכדומה.
בבדיקות שנערכו בסונדרבאנס התברר כי ישנה ירידה בכמות של שני מיני המנגרובים העיקריים (סונדארי וגווה), בשיעור של 40% ו-45% בהתאמה בין 1959 ל-1983[14]. כמו כן, למרות האיסור על פגיעה כלשהי בחיי הטבע מלבד דגים וחסרי חוליות אחדים מסתמנת ירידה במגוון הביולוגי של האזור[15].
קישורים חיצוניים
- מדריך לתיירים בסונדרבאנס בויקימסע האנגלי (באנגלית)
- פרויקט מחקר על הנמרים בסונדרבאנס
- סונדרבאנס באתר בנגל-פדיה
- כתבה על סונדרבאנס באתר הניו יורקר
הערות שוליים
- ^ Katebi, M.N.A. and M.G. Habib, 1987. Sundarbans and Forestry in Coastal Area Resource Development and Management Part II, BRAC Printers, Dhaka, Bangladesh. 107 p.
- ^ Case Studies of Climate Change, UNESCO, 2007
- ^ Prain, D. 1903. The flora of Sundarbans. Records of the Botanical Survey of India. 114: 231-272.
- ^ Khatun, B.M.R. and M.K. Alam, 1987. Taxonomic studies in the genus Avicennia L. from Bangladesh. Bangladesh J. Bot. 16(1): 39-44.
- ^ 5.0 5.1 5.2 Hussain, Z. and G. Acharya, 1994. (Eds.) Mangroves of the Sundarbans. Volume two : Bangladesh. IUCN, Bangkok, Thailand. 257 p.
- ^ Weaver, J.E. and F.E. Clements, 1938. Plant Ecology. McGraw-Hill Book Company, Inc. New York. 601 p.
- ^ Watson, J.G. 1928. Mangrove swamps of the Malayan peninsula. Malayan Forest Records 6:1-275.
- ^ Troup, R.S. 1921. The Silviculture of Indian Trees. Clarendon Press, Oxford. 1195 p.
- ^ Sarker, S.U. 1993. Ecology of Wildlife UNDP/FAO/BGD/85/011. Field Document N. 50 Institute of Forestry and Environmental Sciences. Chittagong, Bangladesh. 251 p.
- ^ Scott, D.A. 1991. Asia and the Middle East Wetlands. M. Finlayson and M. Moser (eds.). Oxford: 151-178.
- ^ UNDP, 1998. Integrated resource development of the Sundarbans Reserved Forests, Bangladesh. Volume I Project BGD/84/056, United Nations Development Programme, Food and Agriculture Organization of the United Nations, Dhaka, The People’s Republic of Bangladesh. 323 p.
- ^ כתבה באתר אונסק"ו
- ^ כתבה באתר ה-BBC
- ^ פורסטל (1960), ODA (1985)
- ^ לפי דו"ח של IUCN מ-1994
  | |
|---|---|
|